קטגוריה: דיגיטאלי

חמניות

אחת דיגיטאלית ואחת לא

*

איריסיה קובליו, חמניות, ציור דיגיטאלי באייפון, נובמבר 2013

איריסיה קובליו, חמניות, ציור דיגיטאלי באייפון, נובמבר 2013

*

שיעור ציור בסטודיו שלי. צילום: דורית וידר.

שיעור ציור בסטודיו שלי. צילום: דורית וידר.


חלון

אחד הספרים הכי מרתקים שאני קוראת עכשיו הוא "מוזיקופיליה" של אוליבר סאקס. מקרים מזעזעים אך מעוררי השראה של מוזיקאים שנתקפים אירועים מוחיים נירולוגיים שונים. פרק שלם מוקדש לבעלי שמיעה אבסולוטית מולדת  (אצלי.. אני נדירה, מסתבר) שמפתחים בעיות שונות בעקבות זה. אצלי התגובה היא מינורית והתגנבה לאט באמצע החיים: איני מסוגלת להאזין בהנאה למוזיקה שאינה אלקטרונית ובכלל אני מעדיפה להאזין לתדרים חשופים או הקלטות של "טבע". הקושי הכי גדול שלי הוא עם צלילי פסנתר אך גם כלי קשת ונשיפה הולכים ונעלמים כמעט כליל מהעדפות האוזניים שלי. (אני לא מדברת כאן על מוזיקה טונאלית או אטונאלית, מערבית או לא מערבית, אלא על גבהים מוגדים של צליל).

אמש קראתי על מוזיקולוג ופסנתרן שחלה באמנזיה נדירה וחמורה במיוחד. הכל נמחק לו. בכל פעם שהוא מתעורר הוא צובר זיכרון חדש שיכול להימחק תוך מספר דקות עד שעה. הוא כאילו מקבל חלון תודעה כזה ובחלון הזה הוא יכול לחיות, כלומר להערים זיכרונות, אבל אלו  ימחקו  מיד כשהחלון ייסגר.

מה שמדהים הוא, וזה דבר שדוקטור סאקס חוקר, שהנחקר שלו (שחולה מזה 20 שנה, עד שנכתב הספר) זוכר לקרוא תווים מורכבים ביותר ואצבעותיו פועלות לנגנם בפסנתר. בארוחת הערב סיפרתי על המקרה לג' וכמובן שבקשתי ממנו שאם אחטוף אמנזיה פתאומית דומה, לדאוג שיהיו לידי חומרי ציור או לפחות האייפון עם אפליקציית הציור החביבה עלי בימים אלו. טרם סיימתי את הפרק. נרדמתי.

בקר מוקדם עם הקפה במטבח, מול החלון.

האפרוריות שבחוץ מדגישה את גווני הירוק וגם את הצבעים האחרים. (השמש "אוכלת" את הצבעים ומגבירה קונטרסטים). החלון מרתק אותי. שום דבר אחר לא קיים מלבדו. מדליקה את האייפון ופותחת את האפליקצייה. עוצרת ושומרת מספר פעמים כדי לתעד את תהליך העבודה וגם מפני שהאפליקצייה כל כך רגישה, עד שכל תנועה לא נכונה יכולה לקבע שגיאה או למחוק את הכל. ישנן דרכים שדורשות ניסיון, זריזות ומיומנות שבעזרתן אפשר להגן על כל שלב בציור.

פוטנציאל המחיקה והאובדן באלקטרוניקה גדולים יותר מאשר בחומר אך גם אפשרויות ההתגוננות רבים יותר. ולמרות זאת אני מניחה שהכאב על אובדן כזה או כזה הוא אותו כאב.

הנה תיעוד החלון:

1

2

3

4

5

6

7

8

9

10

11

איריסיה קובליו, חלון, ציור  דיגיטאלי באייפון, 2013

איריסיה קובליו, חלון, ציור דיגיטאלי באייפון, 2013

שברירים:                                                                                                                                          כשהגעתי לנקודות על הוילון התמלאתי חדווה, ואז הצמחיה הירקרקה הציפה בי שמחה והלבבות האדומים המצויירים על הכד "עשו לי את זה": עונג צרוף. וכשכיביתי את האפליקציה עם האייפון, כל אלו כבו גם כן.


דברים טובים לעשות בורנה

להשתקף בחלונות הענקיים של החדר הפונה לים השחור, בלילה, ולעשות ביחד יוגה. אני נראית כמו עץ ערבה; דקה גמישה כמעט שקופה

לישון עם חלון אחד פתוח לים. הגלים מגיעים שקטים לקומה ה-12 ונמסים על המיטה הרחבה הנוחה עד מאד

לקרוא את הספר "אפס מגבלות", להרגיש אפס מגבלות, ליפול מיד אחרי זה לרואה שחורות ומוגבלת מאד ואז לקבל הבזק של חיבה לתיירים מאותו לאום שלי במלון, בתור לאוכל כשנגמר הקפה ומתחילים לעשות קומבינות קולניות

לחפש אוכל בולגרי אותנטי בעיר ולנדוד ממקום ריק למקום ריק אחר ולבסוף למצוא מקום עממי עם מספיק סועדים כדי להעז להיכנס, לקחת אוכל ממזנון ולשבת על כיסאות הפלסטיק עם צלחות הפלסטיק ובירה סטלה ארטואר בכוס חד פעמית . לאכול אוכל קר ובלתי מזוהה עם בירה טובה ופתאום להבחין בכנסיה הנשקפת מהחלון בצד בו ישבתי. לבקש עוד חמש דקות ולצייר אותה באייפון

איריסיה קובליו, ורנה 2013, ציור דיגיטאלי באייפון

איריסיה קובליו, ורנה 2013, ציור דיגיטאלי באייפון

לגלות שאין תחבורה מהמלון לעיר ומלבד ים קר וחוף רפאים מוזנח אין לאן ללכת באיזור המלון, לקחת מונית פרטית לחנות לצרכי אמנות, למצוא ציוד מפתיע לצבעי המים שלי וגוונים של זהב ונחושת העשויים מדבש

לטייל בשביל השקט לאימהות ותינוקות  בערפל סמיך בפארק הלאומי עם הנחל הקטן החוצה אותו ונשפך לים. עלי השלכת תחת רגלינו

לשבת במסעדת הנמל זורו על החוף קרוב למים על יד השחפים החוצפנים השמנים ולשתות את הרקי הטעים בעולם, כוסית אחר כוסית, ואחר כך לזרוק לשחפים את כל האוכל שקבלנו 

לשתות קפה בבית הקפה הפינתי בקצה המדרחוב כשקור פתאומי, לאחר ארבעה ימי שמש, חודר דרך שריג דקיק. זה היה הקפה הטעים בעולם

לשבת על ספסל  מול השמש על יד המזרקה שברחבת בית העירייה של ורנה. קרניה האחרונים של השמש, כמה רגעים לפני הערפל האפור שמגיע פתאום משום מקום, סנוורו את המזרקה בקסם עוצר נשימה. ולמרות שהשמש סינוורה את עיניי ולא ראיתי דבר על מסך האייפון- ציירתי

איריסיה קובליו, ורנה 2013, ציור דיגיטאלי באייפון

איריסיה קובליו, ורנה 2013, ציור דיגיטאלי באייפון

לפגוש את אנה היפה במבשלת היין שלה במתחם פארק המלכה מריה, לטעום מיין השזיפים דבש שלה, להתעלף מעונג, להתפעם ממבחר האלכוהול מעשיי ידיה וממאור פניה. לקנות בקבוק אחד שייפתח ברגע חגיגי במיוחד 

לשתות תה קמומיל במלון בערב, ממתקן חרסינה לבנה עגולה הכוללת את הקנקן ואת הספל. תה מנחם שמוריד את ארוחת הערב של החצי פנסיון הנוטה להיתקע קשות בין החלק העליון לתחתון. ובכל זאת עליתי שני קילו. הידד!

לשבת כמה רגעים. לבד על הספסל ליד שני דוכני הדבש היחידים ששרדו מהקיץ, מול קונדיטוריית הסופגניות ולהבחין בזווית היפה שיוצרים שני בתים טיפוסיים של ורנה. לצייר מהר באייפון

איריסיה קובליו, ורנה 2013, ציור דיגיטאלי באייפון

איריסיה קובליו, ורנה 2013, ציור דיגיטאלי באייפון

ללכת לפארק בבית הקיץ של המלכה הרומנייה מריה, זו ששלטה באיזור לפני 120 שנה, לא בעונה, כשאנחנו התיירים היחידים, לטייל בין העצים ההסטורים העבותים שנחלים זורמים בינהם, להתבשם מריח הסתיו המיוחד של המקום – יער על חוף הים, ולרדת לגן השושנים של המלכה. בעונה זו אין הרבה שושנים אבל אלו שישנם מושלמות כאיים אלוהיים. להריח את הצהובה. את הכתומה. את הורודה. את הלבנה. את האדומה. אבל אלו שבצבע יין מרלו תמיד מנצחות. ריחן מלווה אותי שעות אחרי

לעשות כל ערב אמבט חם עם שמני לוונדר באמבטיה המרווחת המעוטרת קרמיקה בצבע טורקיז של אוקיינוס מרצד. להרפות ולשכוח איפה אני

סרטון יוטיוב שיצרתי מציורי האייפון בורנה


צבעי מים, ציור, התשוקה לתרגם לחומר את מה שאינו

צִבְעֵי מַיִם הֵם אִיִּים הַמַּבְלִיחִים מֵעַנְנֵי שַׁחַר בִּסְתַו
הָעַיִן הָאוֹסֶפֶת אוֹתָם מְמַהֶרֶת לַמִּכְחוֹל הַמְּמַהֵר לַדַּף הַמִּשְׁתּוֹקֵק לַפָּז הַזֶּה
מַחְלִיקִים נִסְפָּגִים בּוֹ כְּהֶרֶף עַיִן
הִנֵּה אֲגַרְטָל
הִנֵּה שֻׁלְחָן
מִשְׁעַן כִּסֵּא
בֵּינֵיהֶם נִלְכַּד דבור מְרַשְׁרֵשׁ
הַמַּטְאֲטֵא הַכָּחֹל שֶׁל הֶחָצֵר מִתְעַקֵּשׁ גַּם הוּא לְהִתְקַבֵּל אֵצֶל הָעַיִן הַחוֹמֶלֶת
וְגַם הָרוּחַ הָרִאשׁוֹנָה לְשָׁנָה הַמְּנַסֶּרֶת עַל גֶּדֶר הַמַּתֶּכֶת
הַדַּף קָטָן אֲבָל יֵשׁ בּוֹ מָקוֹם לַכֹּל מִכָּל כָּל
וְעַד  שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מַגְבִּיהַּ בִּשְׁמֵי אוֹקְטוֹבֶּר
יֵצֵא כָּאן עוֹלָם וְהִפּוּכוֹ

איריסיה קובליו, אקוורל, 2012

איריסיה קובליו, אקוורל, 2012

משסיימתי לקרוא את "הוכחה לגן  עדן" מאת מנתח המוח אבן אלכסנדר, הורדתי מיד את מוסיקת תדרי המדיטציה שהמליץ , Hemi-Sync, ומיד הרגשתי שכל מה שהיה מתוח ומכווץ בתוכי בחודשים האחרונים מרפה ומתפזר.

לא אכתוב עכשיו על הספר המדהים הזה. אולי בהמשך.

אכתוב על ציור.

על התשוקה ללכוד את מה שהעין רואה אל תוך החומר, הדף, הקנווס, העץ, הצבעים. אפילו הקווים הדיגיטאלים באייפון שהם כביכול לא חומר, הם ישנם והם לא.

אולי יותר מדויק לאמר: ללכוד את הצורה. הכתם, הצבע, האור, הדיבור ביניהם, הוויברציה ביניהם, איך שהם מסתדרים על הדף, איך שהם נוכחים על מה שנשאר ריק, איך הריק מסכים להישאר ריק, מה יש לו לריק שהוא מלא כל כך, חשוב, נותן את הנשימה, האוויר, הקיומיות של מה שכן עולה על הדף כצורה של בננה למשל, או ברושים בקצה שדה, או אגרטל, או גל. ומה הכלום הזה עושה בין האף לעין ואיך הוא מפנה מקום למצטייר על פניו.

איריסיה קובליו, אקוורל, 2011

איריסיה קובליו, אקוורל, 2011

*

איריסיה קובליו, אקוורל 2012

איריסיה קובליו, אקוורל 2012

* איריסיה קובליו, אקוורל, 2006

איריסיה קובליו, אקוורל, 2006

*

איריס קובליו, דיו אקוורל, 2011

איריס קובליו, דיו אקוורל, 2011

וישנם ציורים שאין בהם את הכלום הזה. הוא היה, לפני שכולם הגיעו, הצורות, הגוונים והאיררכיות, כל מה שהעין מתרגמת ומשתוקקת לכנס על הקנווס או העץ.

הכלום המוסתר היטב. ממנו הכל התחיל.

שנים רבות אני קוראת ספרות רבה, לומדת ומתרגלת את הידע הזה שאין באמת שום חומר. שהכל תדרים המתלכדים לצורה דרך המסננת של המח. במדיטציות עמוקות אפשר לחוות את זה. זה לא בלתי שכיח ונדיר. ובכל זאת, מנין התשוקה הזו לראות, לקבע את התרגום, ללכוד אותו, להטמיע אותו בחומר. ואני מתייחסת לציור בלבד. לא פיסול, צילום ומדיות אחרות. מה הצורך הזה? האם זו הדרך שלי לאהבה ללא תנאי?

שנים רבות אני מתרגלת את הידע הזה,  של אהבה ללא תנאי, שמבליח אלי במקרה או שלא במקרה, באופנים שונים אשר מורים רוחניים גדולים מעבירים אלינו, אם בקשר אישי, אם מספרים ותרגולים שונים. לפעמים נדמה שאפשר לגעת באיזשהו קצה. להרגיש את הזרימה הזאת, הלכידות, ההשתייכות, אבל אלו רגעים חולפים, כהרף עין, במהירות וזיכרונם כה קלוש ואמנם הם מצטברים אבל הם כאין וכאפס לעומת נהרות היאוש והסבל שגועשים לרגליי, לא מרפים, דווקא אחרי ירידה מאיזה הר זה או אחר.

איריסיה קובליו, ציור דיגיטאלי באייפון, 2013

איריסיה קובליו, ציור דיגיטאלי באייפון, 2013

ושוב הציור, אולי בתשוקה הזו לראות וללכוד בכלי העבודה שלי, את מה שנתפס "כהרף עין" בעין, ולהוציא מההרף את הזמן שלו, ולהנציח אותו במעשה הציור, אולי זו האהבה הגדולה, הטהורה, ללא תנאי וללא גבול, שפועמת בתוכי לכל "ההולוגרמות האלו" , מה שנתפס בהכרה האנושית כיצירי הבריאה: כוס, מטאטא, שושן באגרטל, יד עונדת טבעת, עיניים של אשה אהובה, כפות ידיים נוגעות בכפות רגליים בתרגול יוגה של בוקר. אי אפשר שלא לאהוב את כפות הרגליים הללו, כשהעין חומלת אותן בקו, המכחול נוגע בישנות שלהן ומעביר אותן לספר סקיצות קטן, העשוי מדפים רגילים או דפים אלקטרונים.

איריסיה קובליו, רישום, 2007

איריסיה קובליו, רישום, 2007

ללכידה הזו אין זמן ואין זיכרון ואין מסקנות ורגשות מוכרים. היא היא. היא אהבה.

איריסיה קובליו, אקריליק, 2013

איריסיה קובליו, אקריליק, 2013

Hemi Sync


הפינצטה, הפח והיד החומלת

 

*

Iris Kovalio, Digital  Iphone painting, 2013

Iris Kovalio, Digital Iphone painting, 2013

*

תמיד ההתלבטות הזאת, האם להפריד בין כתיבת שירה לכתיבה "בלוגית", בין כתיבה אישית "ללא רגשות האשם", לבין כתיבה מהוקצעת, מורתית, משפחתית, כתיבה של "בעלת בית". האם להפריד בין אמנות לטקסטים, בין אמנות דיגטאלית עכשווית, לבין רישום הנד-מייד סיזיפי שנעשה אי שם בקנדה הרחק מחיי כפי שהם נראים מכאן.

ופעם התלבטתי האם להפריד בין היותי מורה ליוגה לבין היותי אמנית. והפרדתי. וגם סגרתי את האמנות לזמן מה. אולי ארוך מדי. ופעם, לפני עשרים שנה, התלבטתי האם להפריד בין חיי המוצהרים כמוסיקאית לבין התשוקה המוסתרת לצייר. המורים של פעם נזפו בי לא פעם ולחצו לבחור.

בחרתי. ואז בחרתי באחר. ובגדתי במוריי האהובים מהאקדמיה למוסיקה בירושלים למשל, שאם היו קוראים את זה עכשיו היו מחייכים, כי הם לא באמת היו אלה שאמרו לי לבחור, אלא רגשות האשם שאותם אני נושאת ממקום למקום, מבחירה לבחירה, הם החברים הכי טובים שלי, הם המכחולים שלי, הם האצבעות שלי שמפעילות את ציורי האייפון, שמקלידים מילים, שתולשים שיער מיותר, שממיינים חלומות, מי למחברת המשאלות ומי לפח הווירטואלי או הממשי, זה שעשוי מנצרים, מצופה בשקית, שעומד מתחת לשולחן העבודה בחדריי המשתנים תדיר.

והפח- מקום בו הכל מתערבב ואין בו הפרדה משום סוג, והוא לא "אקולוגי" והוא לא ישמור על כדור הארץ, ויהיו בו שברי זכוכית ופלסטיקי אקריליק ופליטות פה, ויהיו בו נייר ודבק ושיער גזור, ויהיו בו אהבות אסורות ותשוקות מותרות, ויהיו בו סמי הרגעה ופרחים שנבלו, ויהיו בו ההישגים והכישלונות, היופי והבוז, המורים השתלטנים והמורים המאפשרים, פעמוני האלוהים וסכיני הגיהינום, הילדים המתרפקים והילדים העוזבים                          אלו שילדתי ומי שלא

*

Iris Kovalio, Digital Iphone painting, 2013

Iris Kovalio, Digital Iphone painting, 2013

*

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים, 2011

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים, 2011


שתי גלויות

איריסיה קובליו, נוף, רישום דיגיטאלי באייפון, 2013

איריסיה קובליו, נוף, רישום דיגיטאלי באייפון, 2013

 *

בַּשָּׁעָה הַטּוֹטָלִית

אִי אֶפְשָׁר לְהַבְדִּיל בֵּין

הַיָּרֵחַ לַפָּנָסִים מִבַּעַד לַצַּמָּרוֹת

בֵּין שִׁקְשׁוּק הַלֵּב לְתִיפוּף הָרַכֶּבֶת

בֵּין צְלָלִית גּוּפִי עַל הַשְּׁבִיל

לְבֵין הָרִיק הַגָּדוֹל

*

*

הִתְעוֹרַרְתִּי בְּתוֹךְ גְּלוּיָה מְחֹורֶרֶת

הָלַכְתִּי מִסִּפּוֹ שֶׁל חֹור אֶחָד לַשֵּׁנִי

לַעֲמֹד עַל גֹּדֶל ריקותם

תְּמוּנַת חַיֵּי שֶׁנּוֹתְרָה בֵּין הַחֹורִים

הִתְנַפְנְפָה כְּדֶגֶל בָּלוּי עַל גַּג נָטוּשׁ

עִם עֲלוֹת יוֹם

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִצְלַחְתִּי לַעֲזֹב אֶת הַדֶּגֶל וְלַעֲבֹר לַגַּג שֶׁמִּמּוּל

מִמֶּנּוּ יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אֵיךְ קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ מִתְעַקְּשׁוֹת לַחְדֹּר דֶּרֶךְ הַחֹורִים

וּלְמַלְּאָם בְּאוֹר

הַמַּרְאֶה הָיָה כֹּה יָפֶה בְּעֵינַי שֶׁלֹּא רָצִיתִי לַחְזֹר מֵאוֹתוֹ מֶרְחָק מְנַחֵם

אֲבָל חָזַרְתִּי

הַשֶּׁמֶשׁ עָלְתָה לִמְרוֹם הַשָּׁמַיִם וְהֵחֵלָּה בִּמְלֶאכֶת הַשְּׂרֵפָה כְּהֶרְגֵּלָהּ

יָדַעְתִּי שֶׁעַד הָעֶרֶב  תֵּעָלֵם הַתְּמוּנָה

וְשֶׁאֵין לְמַה לְחַכּוֹת

*

ספטמבר 2013

(מתוך "תעלת עשרת הימים- חורים זמניים בהחלט")

*

איריסיה קובליו, פארק הרצליה לעת ערב, ספטמבר, 2013, רישום דיגיטאלי באייפון.

איריסיה קובליו, פארק הרצליה לעת ערב, ספטמבר, 2013, רישום דיגיטאלי באייפון.

*


ספטמבר באגם

1.

שמש ספטמבר היא האכזרית מכולן

שעה ארוכה ננעצת בעיניך עד זב

ובאחת מסתלקת

כמאהב

  

2.

ירח דקיק הוא השקרן בחיוכים

ערב ולילה מעמיד פני מנחם

בבקר בוגד

  

3.

ערבה בוכיה היא המרדנית בעצים

יופיה הוא היחיד שאינו משתקף

באגם המחשיך

 

 4.

אדוות האגם היא הקשה ביותר לציור

אפילו שיר אינו יכול לבכות אותה

הלילה

  

5.

צווחת הסיקסק מחליקה על המים

אור בחלונות הרכבת החולפת

ברבור שחור מתקרב אל הספסל עליו אני יושבת

איך זה שרק פנס אחד דולק

ואף הוא במרחק

*

*

איריסיה קובליו, ציור בדיגיטל אייפון, 2013

איריסיה קובליו, ציור בדיגיטל אייפון, 2013

*

*

ברבורים:

איריסיה קובליו, ציור באייפון, 2013

איריסיה קובליו, ציור באייפון, 2013

*

איריסיה קובליו, ציור באייפון, 2013

איריסיה קובליו, ציור באייפון, 2013

*

איריסיה קובליו, ציור באייפון, 2013

איריסיה קובליו, ציור באייפון, 2013

*

אני איריס איריסיה קובליו מהרצליה, היום התשיעי בספטמבר, 2013, שלושה ימים לפני הכיפורים והחתימות


סחלבים פרומים

 *

כשהמורה למלאכה הייתה בודקת את שעורי הבית, דבר ראשון הייתה הופכת את הריקמה ובוחנת את הצד השני. היא תמיד  דרשה שהצד השני ייראה כמו הקדמי, ללא חוטים ארוכים מתדלדלים, עם קשרים זעירים ובלתי נראים, הכל גזור לתפארת והקצוות מוסתרים היטב. ואוי למי שהייתה משאירה לולאות גסות מאחור, ופרומות. עשינו סינרים, תיקי אוכל ומפיות. בעיקר רקמנו תותים, תך ותת- תך ותת, בשילובי אדום וירוק על משבצות. אימא  שלי תמיד הייתה עושה את שעורי הבית שלי, או העוזרת קאתי, אני חושבת, אני לא בדיוק זוכרת את הסיוט הזה, רק את זה שפעם רחל אזולאי צרחה בבעתה כשראתה את הריקמה ש א', פרומה, מפורקת, חתוכה, סתורה, מלאה בחוטים שחורים וכחולים כהים, האסורים בתכלית. השיניים התותבות עפו לה מהפה ופגעו ברגליה של ל' הילדה המאומצת התמניה של השכנים מלמעלה. גב' אזולאי הייתה נורא זקנה. היה לה שיער לבן שחור דליל מאד אסוף בקוקו ותמיד לבשה שמלות ערביות ארוכות רקומות וסנדלי זהב עם לק בצבע פנינה על הבהונות. פחדתי ממנה נורא. גם סבתא שלי הייתה אז בת חמישים והיה לה שיער לבן כחול שעשו לה במספרה וגם היא הייתה נורא זקנה. ואולי הייתה זו סבתא שהצילה עבורי את שעורי הבית של רחל המורה למלאכה. אני לא זוכרת. אולי המצאתי את ההכל.

איזננקה זו המילה ברוסית ל"הפוך" של הבגד. לא מצאתי מקבילה בעברית. גם לא מילה שהיא ההפוך של הריקמה. שהיא כל מה שרוצים להסתיר. כל מה שבפנים. קבור. זה גם היפוכו של דבר. או סתירה. דבר אחד שבעצם הצד המנוגד שלו הוא הנכון.

הקיץ הזה הוא קשה במיוחד. בכל קיץ מאז גיל חמישים, הגיל של "נורא זקנה" כמו המורה רחל, אני חושבת שזה קיץ קשה במיוחד. אולי לא משנה באיזה עידן אנחנו, איך אנחנו נראות, באלו פלאי טכנולוגיה אנחנו משתמשות, קיץ וגיל חמישים פלוס לא הולכים ביחד.

אבל בקיץ הזה, וכבר כתבתי כל זה כאן,  וגם כאן. גיליתי את הציור הדיגיטאלי באייפון, את הסקיצות הזעירות, שהן רקמה הפוכה לציורים שלי, לצבעי המים.

מזגנים ומאווררים הם חוויה קשה עבור העצמות הזקנות שלי, הלחות וההבילות, קולות וריחות הקיץ ובעיקר הבגדים הנדבקים לעורי המתדלדל. אבל הבקרים, השעתיים בין 6-8 בבקר, עם האייפון בחצר הצפופה והרעועה במיוחד בקיץ הזה, הם בקרים של חסד.

בקרים של תשוקה לדבר אחד: לצייר.

לכל אות או מילה או צירופי מילים יש צבע או צירופי צבעים. אני לא יודעת אם זה אוניברסלי  לא מעט מחקרים נכתבים על זה אבל הם משעממים אותי. הסבל או העונג מריחות דומה לזה מצבעים של מילים. לפעמים מילה אחת היא לא צבע או צירופי צבעים בלבד, אלא גם צורה. עולם ומלואו. כמו למילה כלכתה. העיר הזו בהודו.

אז סחלב נפוץ אינו רק משהו בורגני מיופייף שעומד על אדן חלון הנשקף אל גן בחצר בית ברמת השרון, אלא הוא מצלצל בשבילי כמו כלכתה, פחונים צפופים אינסופיים הנראים ממטוס הנוחת על עיר שיש בה את הריכוז הגדול ביותר של מצורעים עליזים, הילדים הבלתי מעורערים של אלוהים.

ושוב עולות בי המילים הללו" ישועת השם כהרף עין"

בריאות וחמלה על לכולנו

מי ייתן ונחסה בצילו של היושב במרומים

ונזכה לחיי נועם עם בנים ובנות שישובו בשלום למעונם

אמן.

Iris Kovalio, Digital Iphone drawing, 2013

Iris Kovalio, Digital Iphone drawing, 2013

*

Iris Kovalio, Digital Iphone drawing, 2013

Iris Kovalio, Digital Iphone drawing, 2013

*

Iris Kovalio, Digital Iphone drawing, 2013

Iris Kovalio, Digital Iphone drawing, 2013

*

אני, איריס איריסיה קובליו, אימא של גל, בת ויקה ואידל מהרצליה, קיץ 2013.


על ייאוש, אילוף, אהבה, באגס-באני ואיילת

 (שתי רשומות שנכתבו יום ולמחרתו, הפוכות, ואולי לא, אחת אופטימית ונחמודת לקריאה, והשנייה רק למי שבא להפוך ולהסתכל קצת על ביטנות , שכבות ראשונות של מאחורי קלעים קלועים כלואים)

*

גיליתי כישרונות חדשים. לפעמים צריך להיזהר ממשאלות או סתם הגיגים. בקיץ הקודם התאהבתי בארנבת. קראנו לה ששת. והיא עוררה בי את הרצון ללמוד ריפוי בבעלי חיים. בדיוק עזבתי את הסטודיו שלי ביפו עם אכזבה לא מעטה ובאה עלי פריצת דיסק כואבת. גיליתי שלמרות שאיני יכולה לשכב על הגב באופן מוחלט או לעשות פעולות פשוטות אחרות, אני מוצאת כוחות ללכת אחרי הארנבת באשר תלך. מאז עשיתי לי כל מיני פינות ציור, פיזיים, וירטואליים ונפשיים, מקומות חמקניים, מתפשרים באופן בקיעתם ואינם מתפשרים בעקשנותם. הרבה כוחות אזלו לי. חלום התרפיה בבעלי החיים הוא כמו החלום לגור ביער צפוני עם עשרים כלבי רוח. אבל הבאתי לי אחד קטנטן כזה לתוך חדריי הקטנים, הצפופים. זה לא שהוא לא מקשה על החיים, אבל הוא התיישב עמוק בלב ומנתר פנימה והחוצה דרך גלגיליית קרקסים שלימדתי אותו בקלות, כשהוא לפעמים משמיד כמה דברים בדרך, כמו את תלוש המשכורת האחרון של בן זוגי, דקה לפני שנסרק, כדי להעבירו לעורכת הדין המטפלת בפיטוריו הבזויים מעבודתו.

והנה הבת גל נוסעת להודו ומפקירה בידיי את קושקה, הלווייתן שלה, 20-30 קילו של צער פרידות, השתנות, הקאות, נהמות, עיניים מאשימות (שמתרככות אחרי כמה ימים של קיטורים אינסופיים שלי), איסוף צרכים וקושי לנשום בחופשית בביתי, שזה עתה נבנה בו סטודיו צנוע חדש שאוכל לסגור את הדלת כשאני מציירת.

איך מתקשרים לבעלי חיים שלא בחרנו לחיות במחיצתם? קודם כל מציירים! ואז- מאלפים, לאט לאט בחיבה. קושקה, שפחדה מגלגל הקרקס של כלב הרוח שלי, כבר עוברת בקלות דרכו, למדה לנתר לגובה, כמו בן לווייתה הזעיר, ולבוא אלינו אחרי ריצה חסרת מעצורים בפארק החופש כדי לקבל צ'ופר קטן וליטוף. אתמול היא נכנסה לאמבטיה ונחפפה בשמפו גליס עד שהייתה מבריקה רכה וחודרת ללב. כן, כישרונות חדשים שבחרתי בהם כבדיחה או שבחרו בי בכמעט כפייה, מתיישבים עכשיו בחיים שלי. מגניבים אהבה שלא תכננתי. לו תמיד יכולתי להיות בבוקר, כשהיאוש הוא בדרגת 1 מ 10, כשאני מציירת, כותבת, ומסתכלת עדיין בחיבה בשני הכלבים שממלאים את חיי כרגע. מוזרות הן דרכי האלוהים. סעי בשלום בדרכים, בתי. חזרי בשלום.

 קושקה סקיצה

*

Iris Kovalio, Iphone digital drawing, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital drawing, 2013

*

 (רשומה אישית, הפוכה מהקודמת, לא לבעלי מקצוע, או לב חלש, או שמחי לבב מטבעם)

*

בדרך חזרה מהפארק עם שני הכלבים ועוד בני לוויה, בשבע וחצי בערב, כבר חשוך למדי אבל עדיין הביל בלתי נסבל, אני נזכרת שהתאריך הוא רק ה- 26 לאוגוסט ושעוד דרך ארוכה לפני. אני לא בהימלאייה, תהום מימיני, תהום משמאלי, פסגות שנראות בלתי נגישות, סלעים חוסמים ורעש צופרים בלתי פוסק בדרכי העפר והבוץ, אני בנווה עמל, צועדת שניים שלושה רחובות, ממרבצי דשא מלאי הפרשות כלבים, דרך מדרכות דלילות עצים, לקומה הראשונה של בניין, לצידי בן זוג ודירה בלי משכנתא. מה רע בזה?

הדבר הכי טוב בציפרלקס (ניסיון נואש בן כמה שבועות) זה כשמפסיקים לקחת אותו בבת אחת. שלושה ימים של אופוריה מלאת חיים ויצירה ואז הכי רע, בינתיים יום אחד, של אפיסת כוחות טוטאלית, 9.9 בסולם היאוש. איציק אומר שהכי טוב בסולמות זה סולם התקווה. עדיף 1.1 בסולם התקווה מאשר 9.9 בסולם הייאוש. אבל אני אוהבת את הייאוש. ככה אני מסבירה לאיילת כשהיא באה אלי עם תיק ציורים נפלאים מהחודש האחרון ואומרת יש לי רק שניים (ואז שולפת עשרים) ואני ביאוש טוטאלי. הציור הוא לא בשבילי. אני צוחקת לדבריה ואומרת לה שאת במקום הכי טוב שיש. שכל ייאוש הוא קפיצת מדרגה, הוא דילוג בסולם. זה רק נדמה שיורדים אבל בעצם את ברגע זה מתגבהת בשניים שלושה שלבים. איילת תלמידה בשמלה פרחונית נפלאה מוציאה את את צבעי האקריליק שלה ומעלה על הנייר פורטרט עצמי מעורר קנאה טובה. הידיים שלה זזות במהירות ואני מתאהבת בכל כתם וכתם שמצטברים על הדף. הכלבים רבים ומושכים מתחת לרגלינו אבל גם אצלה וגם אצלי הייאוש כמו נס, הופך לאוטוסטרדה של שמחה. אלו לא כישופים. אלו פלאי הייאוש. וכן, אני שמה לב כמה פעמים חוזרת המילה ייאוש בפסקה הזו.

בספר "הגיאוגרפיה של האושר" המחבר ( אריק ויינר)  נוסע ברחבי העולם למקומות הנחשבים כפוטנציאלים לאושר כדי לבדוק האמנם. הוא מודיע לנו כבר בתחילת הספר שאין דבר כזה. אני מציעה לו שיכתוב אחר כך ספר בשם הגיאוגרפיה של הייאוש. אולי יגלה שם הפתעות, מעבר לזה שהוא דווקא מציין שדיקטטורה ועוני הם לא בהכרח חוסמי האושר בחיי אנשים, אלא שיבוא להרצליה למשל, מקום רגיל בתכלית, פתח תקווה (איזה שם  אירוני) ואפילו גבעתיים.  שיבדוק שגרה, נסיעה בכבישים עירוניים ובין עירוניים, כנהג וכנוסע, עמידה בתור בסופרמרקט "מגה" בקניון הרצליה ואת הניסיונות הצווחניים של אימא המנסה להלביש את הילד שלה ברבע לשמונה בבקר (שעת החצר שלי בבקרי הקיץ מהיום תהיה מופרת עד הקיץ הבא..) ביום הראשון של הלימודים בגן או בבית הספר. החיים הקטנים, הנעים בסקאלות שבין מצבים קיצוניים של ייאוש ותקווה, שתי מילים שהומצאו ע"י בני אדם וסובלות מעודף שימוש. שימוש לא נכון, שימוש מעוות, שימוש נצלני.

אבל לא אכפת לי. אני אוהבת את המילה ייאוש. יש בה שני יודים, אלף אחת, כמו בשם שלי, יש בה שין, שהיא כמו סמך המסיימת את השם שלי, אבל היא גם האש שעליה עומד סיר התבשיל שהוא "היצירה", לפעמים מבעבע, לפעמים גולש ולפעמים הסיר רק חמים, כמעט פושר, אבל תמיד עומד שם על האש, ה- וו מעליו, עליו תלוי גופי כליצן המקשט קיר. לפעמים מניע ידיים, לפעמים רגליים, או אף, לפעמים מתעטש, לפעמים נופל לתוך הסיר. אבל כמו בסרטים מצויירים, כשמכבש דורס את באקס -באני ומשטח אותו לשנייה, בשנייה שאחרי זה הוא מתנפח בחזרה וחוזר לרוץ עם הגזר בפיו, הליצן חוזר לקיר, כאילו כלום לא קרה, שמלותיו יבשות ומבריקות ואפילו טיפת צבע לא ירדה מאפו האדום החינני.

*

איילת מץ, אוגוסט 2013

איילת מץ, אוגוסט 2013

*

hare 1

*

*

*


חצוצרות הן געגועים

החצר שלי הקטנה. הסגורה. הירוקה. המרוצפת. המבולגנת. שלושה כיסאות כתר, שולחן משולש תכלת שמצאתי ברחוב לפני שנה, שני כלבים, פרחי שיח שנקטפו אמש, טרם התקלחתי, שמונה בבקר, תשע, כבר אחרי עשר, מנסה צבעי מים, הנייר מתקמט, כתם סגול זרחני מתפרע באמצע הדף, חוזרת לצייר באייפון. הפרחים הקטופים מצטיירים דיגיטאלית כה בהירים, מופזים כהרף עין, פרחי החצוצרות הכתומים והקרניים הסגולות והירקרקות כבשו את הלב אמש, כשחזרנו מטיול מיוזע עם הכלבים. ועכשיו הכלבים רבים על חתיכת סמרטוט אדום. הקטן גונב את שארית הקרקרים מהצלחת, לגדולה עיניים עצובות תמיד, כשמציירים אותה היא מתאפיינת באישונים נוגים, שאינם נוגעים בסף התחתון של העין, הלובן הזה שמתחת לאישון עושה את העצבות, זה בילט אין אצלה אני חושבת, אבל בטח היא גם מתגעגעת. לכל אחד געגועים משלו. חלקם נראים בעיניים, חלקים מוסווים היטב.

איריס קובליו

*

קושקה

קושקה

*

Iris Kovalio- Iphone sketches, 2013

Iris Kovalio- Iphone sketches, 2013

*

Iris Kovalio- Iphone sketches, 2013

Iris Kovalio- Iphone sketches, 2013

*

רציתי בעצם לכתוב כמה דברים על ציור דיגיטאלי.

המעבר מצבעי מים ואקריליק למדיה הדיגיטאלית הוא הפתעת הקיץ הכי לא צפויה שבאה. אני מהססת אפילו לכנות את זה "מדיה דיגיטאלית" כי התוכנה היא כה פשוטה, פשטנית אפילו, בעייתית מאד, מלאה בבאגים ודורשת סבלנות מצד אחד וזריזות אצבעות ומחשבה מצד שני. לתוכנה הזו מספר זעיר ומגוחך של כלים, קו עבה, קו דק וקו מקווקו. קשת צבעים מכובדת למדי לבחירה, אפשרות למחוק לאחור כמה פעמים ואפשרות לשמור. מסך האייפון 4 הוא קטן וכל נגיעה עלולה להעביר מסך ולמחוק ולהעביר קווים בלתי רצוניים לאורך ולאלכסון, אפשר לשנות רקע אבל אז זה נראה כמו גרפיקה לכיתה א', והאפליקציה לא ממש ידידותית ומפרגנת. אבל התאהבתי בה. דווקא בגלל הקשיים שבה, הקפיצות הבלתי צפויות, הצורך לפעול מהר, חוסר היכולת לדייק, לעומת היכולת לדייק בתנועה, ברגש, במהות הנראית לעין ורוצה לקפוץ לתוך האייפון ולהישמר בתמונות השמורות. הרזולוציות נמוכות. אפילו להדפיס את הציורים ב- A4 זה לא נראה טוב. היופי הוא בניאוניות של המסך, בזרימת הקווים הזרחניים. איך אפשר להעביר את זה לחומר? איך אפשר להעביר אהבה גדולה לחיי היומיום, איך אפשר להעביר געגועים עזים למרחק נגיעה?

אמנות דיגיטאלית זעירה ומסתורית, מרגשת וממלאה תשוקה, נובעת ממעיין נסתר, מתעקשת, דוחקת לפינה את כל האחרות וזה, זה רק מה שהיא רוצה

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

*

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

*

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

*

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

*

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

%d בלוגרים אהבו את זה: