קטגוריה: הוראת ציור

שלושה מהכפר

כפר קיש 2.jpg

אני רוצה לגור במקום שהוא גבוה (לא יותר מדי, גבעתי כזה) שמשקיף על שדות, גבעות והרים רחוקים או ים, שתהיה לי מרפסת פורץ' כזו  פתוחה למחצה, עם גגון, שאוכל לצייר ממנה שוב ושוב ושוב עד תום. שאוכל לצייר באוויר הפתוח כל עוד אני רואה ויכולה להניע את ידיי.

האור משתנה כל הזמן. האדמה נושמת. הצמחייה פורחת ומתייבשת ושוב עולה ופורחת, בכל פעם אחרת, צל העצים נע כל הזמן, ווריאציות השמיים, מזג האוויר, הצלילות, העכירות ואני מול כל זה.

אני לא צריכה ללכת רחוק. אין בי תשוקה להיות יחפה, להישרט מקוצים ללטף עלים, להריח פריחות. הכל כבר בתוכי. רק שקט אני מבקשת. שלוש ארבע ביום מול מרחב פתוח.

בחווה שבניו הופ, בשנות לימודיי בארצות הברית, המורה שלי ניל ווליבר ז"ל לימד אותי לראשונה את הנוכחות הזו מול הטבע. את העבודות הגדולות שלו צייר בסטודיו העצום שהיה לו במיין, אבל לחיבור הנפשי רוחני נזקק לטבע עצמו. הוא גר בטבע. היה לו רכב  שטח והיה נוסע לעומק שטחיו עד המקום בו נוצרה ההתחברות. ואז הסקיצה.

אני לא רוצה לנסוע. אני רוצה מרפסת קטנה. יציבה. עד תום.

את האקוורלים האלו ציירתי בהרצליה מצילומים שצילמתי בכפר קיש, מקום המגורים של הבת. הציור מצילום מאפשר התכנסות פנימה, חיבור לידע המבוסס על צבירה של ניסיון רב שנים באקוורל בתוספת הקשר הרגשי למקום המצויר. (לכן אני ממליצה להשתמש רק בצילומים אישיים).

מי ייתן ותתגשם משאלתי

img226.jpg

 

כפר קיש 6.jpg

האקוורל עם הבית הקטן "ביער" הוא חורבה קטנה ומתוקה הנמצאת בדרך לגן של הנכדה, מוקפת עצי אורן וברוש בכפר קיש.

 


קורסים באקוורל

971724_10201872082988544_1918770068_n

בשעה טובה מתחדשים שעורי הציור שלי במלואם, בהרצליה:

קורסים באקוורל (צבעי מים) בסיס (למתחילים) בימי ראשון בבקר ובערב

קבוצות לממשיכים ומתקדמים בימי שני ושלישי בבקר

שעורים פרטיים בימי רביעי וחמישי, בשעות גמישות.

השיעורים בסטודיו ביתי, מלא בהשראה וקסם, קבוצות קטנות (עד 5 אנשים), חניה בשפע.

בהנחיית איריס איריסיה קובליו, מאסטר באקוורל.

טלפון: 0528730367

IMG_1622

מאירה מוסתרת 1

IMG_0390

1

IMG_0273

S/W Ver: A0.03.24R

בשיעור 1

 


לצלם כדי לצייר

מתוך דברים שאמרתי לתלמיד שלי:
כשהמטרה של הצילום שלך היא כדי למצוא פריים טוב לציור, החיפוש משתנה. למדת צילום מקצועי ואז טיילת בנופים שונים כדי לצלם. תפיסת הצילום כצלם הייתה שונה בתכלית. יצאו לך צילומים מדהימים. הבחירות שעשית התאימו באופן מושלם למגזין צילום מקצועי איכותי, אבל לגמרי לא התאימו לציור. במיוחד לא לציור בצבעי מים. היית מתוסכל. המשכת לצאת לצילומים אבל פתאום התבלבלת. זה יתאים או לא יתאים לציור? הציורים שציירת מהצילומים שלך לא נראו טוב. נכשלו כביכול. ואז התחלת לבחור צילומים מהאינטרנט שיענו על התנאים של הציור. זה היה פחות אישי ויותר טכני. כמו לבנות פאזל. זה לא ממש עניין אותך. 
לצייר ממש בחוץ, בנוף, זה עניין אחר שדורש אימון והיערכות פיזית נפשית שונה. 
אז מהם התנאים שנדרשים לצילום אישי שיתאים לציור, ואני בעיקר מדברת על ציור אקוורל?- ראשית חפש מקום שמדבר אליך ואתה אוהב. אבל זה לא מספיק. עדיף שזה יהיה מקום עם פרספקטיבת עומק, קרוב ורחוק, מאד מגוון מבחינת הצבעים והימנע מקונטרסט גדול ( שטחים מוצללים כהים לא נראים טוב במבעי מים). השתמש בפריים הטבעי של המצלמה כדי לקבוע את פריים הציור. את הקומפוזיציה. צלם 10-20 צילומים של אותו מקום כשהמטרה היא לא הצילום הטוב אלא הפריים או הקומפוזיציה המושלמים. את זאת תוכל לראות רק כשתתבונן בצילומים בבית. בשטח (בנוף) אתה מחפש רק פריים שכולל צבעים, אור, עומק, נקודת אחיזה, רחוק וקרוב. ההתייחסות למצלמה צריכה להיות כאל כלי רישום. כלי של סקיצה. אתה מתחבר למקום ויוצא למסע חיפוש חיצוני ופנימי כאחד בעזרת הכלי הזה. הכלי הזה הוא האמצעי.
ואז בבית, העבר את הצילומים למחשב או לטאבלט ובחר מה כן ומה לא. הבחירה הזו משתכללת עם הזמן. גם אותה צריך ללמוד. 
היציאה לטבע, החיפוש של מקום אחד להתחבר והצילום עצמו הם רק התחלת התהליך ובהמשכו אתה ממשיך את החיפוש אחר הצילום הנכון לציור. הבחירה שלך מאד משמעותית. היא כבר חלק מהציור. 
בשלב הבא אתה יוצר פינת עבודה, או מול מחשב, או על יד טאבלט או מחשב נייד, (אפשר להדפיס את הצילום הנבחר) . בחר פריים אחד מתוך עשרים ניסיונות בערך. רשום את הפריים על דף צבעי המים ואז צא לדרך. הצילום צריך לשמש זיכרון והשראה. אינך חייב להיצמד אליו אלא לתרגם אותו לידע שלך בציור אקוורל. 
בשלב זה אתה כבר טיפסת את מחצית הדרך על אחד ההרים. הרבה הרים כאלה עוד יופיעו בדרך. כל הר מיוחד לעצמו, אחד ממסלול במפת הדרכים שלך בעולם הביטוי הציורי.
*
מצורפים ציור וצילום שלי.
הצילום משמש השראה, קומפוזיציה, מיקום, זיכרון של חוויה רגשית במקום.. הוא איננו עומד בקריטריונים של צילום טוב ומעניין. בציור אני מפליגה למחוזות האקוורל הקסומים.
_
22281974_10214464267625290_2854317987914585230_n (1)
IMG_3396.jpg

קורסים בצבעי מים, הרצליה. בנימינה.

השנה אלמד 4 פעמים בשבוע קבוצות לימוד צבעי מים (אקוורל)

בהרצליה: ימי שלישי ב- 10:30 בבקר, ותיקות, הקבוצה מלאה.

               ימי שני ב- 11:00 בבקר, מתחילות וממשיכות.

בבנימינה: בסטודיו ליריקה- ימי ראשון ב- 11:00 בבקר מתחילות וממשיכות

                                       ימי שישי ב- 9:00 בבקר מתחילות וממשיכות.

שעורים פרטיים בהרצליה אפשריים בימי שני ושלישי אחרי הצהרים והערב.

לפרטים נוספים: איריסיה טלפון 0528730367

או מייל: iriswari@gmail.com

מבחר תמונות:

תלמידות 7.jpg

תלמידות 1.jpg

.

פארק 1.jpg

.

DSCN5095.JPG

.

IMG_0094.jpg

.

IMG_0080.JPG

.

מדגמנת.JPG

.

למירי 3.jpg

.

סטודיו ליריקה.jpg

.

תלמידות 2.jpg

.

תלמידות 5.jpg


הקדשות (סקיצה)

 

למי אקדיש את הספר?

לאלה שהציקו לי הכי הרבה, לא תמכו, לעגו, אם בגלוי ואם בסמוי, לא הבינו, הביעו דעה גסה, לא הביעו דעה כלל, לא התעניינו, לא הביעו רצון להבין, לא ידעו שאני רואה אותם, שומעת, מתכווצת, מנסה בכל כוחי לא לכעוס ונכשלת.

לכל התלמידים שלי באשר הם, אלה שאהבנו ביחד, אלו שהרגיזו, אלה שמרדו, אלו שבגדו, אלה שעזבו, אלה שנעלמו, אלה שאתי לאורך כל הדרך, אלה שמלמדים אותי מה זה להיות מורה ואנושית.

לכל מערכות היחסים שעברו בחיי אלו, הגברים, החברות והחברים, שלימדו את גופי לצמוח, שנתנו כוחות לחזור כשהרחקתי לכת, לאלו שבאו להוציא והפילו עמוק יותר, ואלו שעזרו להימלט מהתעללות ולעג, לאלו שהצילו מטעויות ולאלו שאפשרו מחבוא, לאלו שלימדו אותי שהם לא קיימים אלא רק אני והם השתקפותי בלבד, לאלו שלימדו אותי היכן נמצאת קרחת  היער, עם המוך הירקרק והפרחים האינסופיים, מעליהם השמש מפזזת, מאפשרת לנוח בדרכי.

 לכל המורים שלי, אלו שבטחתי בהם ואלו שלא, אלו שעפנו ביחד ואלו שחתכו לי כנף או שתיים, אלו שהבטיחו וקיימו ואלו שהבטיחו ולא קיימו, ואלו שלא הבטיחו ובכל זאת קיימו, לאלו שנעלמו, לאלו שזוכרים אותי גם ממרחק רב של שנים, לאלו שלא זוכרים את שמי, לאלו שיזכרו עד קץ חייהם, לאלו שחיים ולאלו ששוכנים במרומים, לאלו שראיתי אותם נטמנים באדמה ולאלו שלא אראה,לאלו שהאמינו בי, בכל תפנית שעשיתי, לאלו שלא חסכו ממני מבטי בוז כשעזבתי את דרכנו המשותפת, לאלו שהשאירו דלת פתוחה ולאלו שנעלו עם רב בריח, לאלו ששמם יתרונן על שפתיי עד סוף חיי ולאלו שאצליח לסלוח עד סוף חיי.

 למשפחתי שאתי. אהובי . בתי.

איריסיה

ינואר בחלוני


איך מציירים שלג בצבעי מים

*

נמצאים בשלג.

מריחים את השלג.

מקשיבים לשקט נפילתו.

מתבוננים.

שוהים זמן מה מול הדף הלבן. הנקי. הריק.

רושמים דבר מה. מקום.

מבחינים בצללי השלג הכחולים אפורים.

מציירים אותם. זה על גבי זה. שקופים.

את השלג לא מציירים.

גם לא את זה שנערם על העצים ועל הגגות.

השלג הוא הדף הלבן. הריק. השקט. הכלום.

השלג הוא מה שללא רבב

 *

 בשנות 2004-6 שהיתי אי שם באירופה. מה שנשקף מהחלון, הגלוייתי, תיירותי, מצטייר יפה כל כך,  לא היה סיבת הימצאותי שם.

מביאה כמה אקוורלים מאז:

איריסיה קובליו, אקוורל, 2004

איריסיה קובליו, אקוורל, 20041

איריסיה קובליו, אקוורל,  2004

איריסיה קובליו, אקוורל, 2004

איריסיה קובליו, 2004

איריסיה קובליו, אקוורל, 2004

איריסיה קובליו, אקוורל, 2006

איריסיה קובליו, אקוורל, 20061

איריסיה קובליו, אקוורל, 2006

איריסיה קובליו, אקוורל, 20061

איריסיה קובליו, אקוורל, 2005

איריסיה קובליו, אקוורל, 200511

איריסיה קובליו, אקוורל, 2006

איריסיה קובליו, אקוורל, 2006

ובסופם סרטון חביב עם מוסיקה המכיל גם משהו מ"סיבת הימצאותי שם"

וגם קישור לפוסט מלא השראה, מילה סנסקריט ביום, עם שיתוף פעולה קטן משלי, על השלג


חמניות

אחת דיגיטאלית ואחת לא

*

איריסיה קובליו, חמניות, ציור דיגיטאלי באייפון, נובמבר 2013

איריסיה קובליו, חמניות, ציור דיגיטאלי באייפון, נובמבר 2013

*

שיעור ציור בסטודיו שלי. צילום: דורית וידר.

שיעור ציור בסטודיו שלי. צילום: דורית וידר.


צבעי מים, ציור, התשוקה לתרגם לחומר את מה שאינו

צִבְעֵי מַיִם הֵם אִיִּים הַמַּבְלִיחִים מֵעַנְנֵי שַׁחַר בִּסְתַו
הָעַיִן הָאוֹסֶפֶת אוֹתָם מְמַהֶרֶת לַמִּכְחוֹל הַמְּמַהֵר לַדַּף הַמִּשְׁתּוֹקֵק לַפָּז הַזֶּה
מַחְלִיקִים נִסְפָּגִים בּוֹ כְּהֶרֶף עַיִן
הִנֵּה אֲגַרְטָל
הִנֵּה שֻׁלְחָן
מִשְׁעַן כִּסֵּא
בֵּינֵיהֶם נִלְכַּד דבור מְרַשְׁרֵשׁ
הַמַּטְאֲטֵא הַכָּחֹל שֶׁל הֶחָצֵר מִתְעַקֵּשׁ גַּם הוּא לְהִתְקַבֵּל אֵצֶל הָעַיִן הַחוֹמֶלֶת
וְגַם הָרוּחַ הָרִאשׁוֹנָה לְשָׁנָה הַמְּנַסֶּרֶת עַל גֶּדֶר הַמַּתֶּכֶת
הַדַּף קָטָן אֲבָל יֵשׁ בּוֹ מָקוֹם לַכֹּל מִכָּל כָּל
וְעַד  שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מַגְבִּיהַּ בִּשְׁמֵי אוֹקְטוֹבֶּר
יֵצֵא כָּאן עוֹלָם וְהִפּוּכוֹ

איריסיה קובליו, אקוורל, 2012

איריסיה קובליו, אקוורל, 2012

משסיימתי לקרוא את "הוכחה לגן  עדן" מאת מנתח המוח אבן אלכסנדר, הורדתי מיד את מוסיקת תדרי המדיטציה שהמליץ , Hemi-Sync, ומיד הרגשתי שכל מה שהיה מתוח ומכווץ בתוכי בחודשים האחרונים מרפה ומתפזר.

לא אכתוב עכשיו על הספר המדהים הזה. אולי בהמשך.

אכתוב על ציור.

על התשוקה ללכוד את מה שהעין רואה אל תוך החומר, הדף, הקנווס, העץ, הצבעים. אפילו הקווים הדיגיטאלים באייפון שהם כביכול לא חומר, הם ישנם והם לא.

אולי יותר מדויק לאמר: ללכוד את הצורה. הכתם, הצבע, האור, הדיבור ביניהם, הוויברציה ביניהם, איך שהם מסתדרים על הדף, איך שהם נוכחים על מה שנשאר ריק, איך הריק מסכים להישאר ריק, מה יש לו לריק שהוא מלא כל כך, חשוב, נותן את הנשימה, האוויר, הקיומיות של מה שכן עולה על הדף כצורה של בננה למשל, או ברושים בקצה שדה, או אגרטל, או גל. ומה הכלום הזה עושה בין האף לעין ואיך הוא מפנה מקום למצטייר על פניו.

איריסיה קובליו, אקוורל, 2011

איריסיה קובליו, אקוורל, 2011

*

איריסיה קובליו, אקוורל 2012

איריסיה קובליו, אקוורל 2012

* איריסיה קובליו, אקוורל, 2006

איריסיה קובליו, אקוורל, 2006

*

איריס קובליו, דיו אקוורל, 2011

איריס קובליו, דיו אקוורל, 2011

וישנם ציורים שאין בהם את הכלום הזה. הוא היה, לפני שכולם הגיעו, הצורות, הגוונים והאיררכיות, כל מה שהעין מתרגמת ומשתוקקת לכנס על הקנווס או העץ.

הכלום המוסתר היטב. ממנו הכל התחיל.

שנים רבות אני קוראת ספרות רבה, לומדת ומתרגלת את הידע הזה שאין באמת שום חומר. שהכל תדרים המתלכדים לצורה דרך המסננת של המח. במדיטציות עמוקות אפשר לחוות את זה. זה לא בלתי שכיח ונדיר. ובכל זאת, מנין התשוקה הזו לראות, לקבע את התרגום, ללכוד אותו, להטמיע אותו בחומר. ואני מתייחסת לציור בלבד. לא פיסול, צילום ומדיות אחרות. מה הצורך הזה? האם זו הדרך שלי לאהבה ללא תנאי?

שנים רבות אני מתרגלת את הידע הזה,  של אהבה ללא תנאי, שמבליח אלי במקרה או שלא במקרה, באופנים שונים אשר מורים רוחניים גדולים מעבירים אלינו, אם בקשר אישי, אם מספרים ותרגולים שונים. לפעמים נדמה שאפשר לגעת באיזשהו קצה. להרגיש את הזרימה הזאת, הלכידות, ההשתייכות, אבל אלו רגעים חולפים, כהרף עין, במהירות וזיכרונם כה קלוש ואמנם הם מצטברים אבל הם כאין וכאפס לעומת נהרות היאוש והסבל שגועשים לרגליי, לא מרפים, דווקא אחרי ירידה מאיזה הר זה או אחר.

איריסיה קובליו, ציור דיגיטאלי באייפון, 2013

איריסיה קובליו, ציור דיגיטאלי באייפון, 2013

ושוב הציור, אולי בתשוקה הזו לראות וללכוד בכלי העבודה שלי, את מה שנתפס "כהרף עין" בעין, ולהוציא מההרף את הזמן שלו, ולהנציח אותו במעשה הציור, אולי זו האהבה הגדולה, הטהורה, ללא תנאי וללא גבול, שפועמת בתוכי לכל "ההולוגרמות האלו" , מה שנתפס בהכרה האנושית כיצירי הבריאה: כוס, מטאטא, שושן באגרטל, יד עונדת טבעת, עיניים של אשה אהובה, כפות ידיים נוגעות בכפות רגליים בתרגול יוגה של בוקר. אי אפשר שלא לאהוב את כפות הרגליים הללו, כשהעין חומלת אותן בקו, המכחול נוגע בישנות שלהן ומעביר אותן לספר סקיצות קטן, העשוי מדפים רגילים או דפים אלקטרונים.

איריסיה קובליו, רישום, 2007

איריסיה קובליו, רישום, 2007

ללכידה הזו אין זמן ואין זיכרון ואין מסקנות ורגשות מוכרים. היא היא. היא אהבה.

איריסיה קובליו, אקריליק, 2013

איריסיה קובליו, אקריליק, 2013

Hemi Sync


על ייאוש, אילוף, אהבה, באגס-באני ואיילת

 (שתי רשומות שנכתבו יום ולמחרתו, הפוכות, ואולי לא, אחת אופטימית ונחמודת לקריאה, והשנייה רק למי שבא להפוך ולהסתכל קצת על ביטנות , שכבות ראשונות של מאחורי קלעים קלועים כלואים)

*

גיליתי כישרונות חדשים. לפעמים צריך להיזהר ממשאלות או סתם הגיגים. בקיץ הקודם התאהבתי בארנבת. קראנו לה ששת. והיא עוררה בי את הרצון ללמוד ריפוי בבעלי חיים. בדיוק עזבתי את הסטודיו שלי ביפו עם אכזבה לא מעטה ובאה עלי פריצת דיסק כואבת. גיליתי שלמרות שאיני יכולה לשכב על הגב באופן מוחלט או לעשות פעולות פשוטות אחרות, אני מוצאת כוחות ללכת אחרי הארנבת באשר תלך. מאז עשיתי לי כל מיני פינות ציור, פיזיים, וירטואליים ונפשיים, מקומות חמקניים, מתפשרים באופן בקיעתם ואינם מתפשרים בעקשנותם. הרבה כוחות אזלו לי. חלום התרפיה בבעלי החיים הוא כמו החלום לגור ביער צפוני עם עשרים כלבי רוח. אבל הבאתי לי אחד קטנטן כזה לתוך חדריי הקטנים, הצפופים. זה לא שהוא לא מקשה על החיים, אבל הוא התיישב עמוק בלב ומנתר פנימה והחוצה דרך גלגיליית קרקסים שלימדתי אותו בקלות, כשהוא לפעמים משמיד כמה דברים בדרך, כמו את תלוש המשכורת האחרון של בן זוגי, דקה לפני שנסרק, כדי להעבירו לעורכת הדין המטפלת בפיטוריו הבזויים מעבודתו.

והנה הבת גל נוסעת להודו ומפקירה בידיי את קושקה, הלווייתן שלה, 20-30 קילו של צער פרידות, השתנות, הקאות, נהמות, עיניים מאשימות (שמתרככות אחרי כמה ימים של קיטורים אינסופיים שלי), איסוף צרכים וקושי לנשום בחופשית בביתי, שזה עתה נבנה בו סטודיו צנוע חדש שאוכל לסגור את הדלת כשאני מציירת.

איך מתקשרים לבעלי חיים שלא בחרנו לחיות במחיצתם? קודם כל מציירים! ואז- מאלפים, לאט לאט בחיבה. קושקה, שפחדה מגלגל הקרקס של כלב הרוח שלי, כבר עוברת בקלות דרכו, למדה לנתר לגובה, כמו בן לווייתה הזעיר, ולבוא אלינו אחרי ריצה חסרת מעצורים בפארק החופש כדי לקבל צ'ופר קטן וליטוף. אתמול היא נכנסה לאמבטיה ונחפפה בשמפו גליס עד שהייתה מבריקה רכה וחודרת ללב. כן, כישרונות חדשים שבחרתי בהם כבדיחה או שבחרו בי בכמעט כפייה, מתיישבים עכשיו בחיים שלי. מגניבים אהבה שלא תכננתי. לו תמיד יכולתי להיות בבוקר, כשהיאוש הוא בדרגת 1 מ 10, כשאני מציירת, כותבת, ומסתכלת עדיין בחיבה בשני הכלבים שממלאים את חיי כרגע. מוזרות הן דרכי האלוהים. סעי בשלום בדרכים, בתי. חזרי בשלום.

 קושקה סקיצה

*

Iris Kovalio, Iphone digital drawing, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital drawing, 2013

*

 (רשומה אישית, הפוכה מהקודמת, לא לבעלי מקצוע, או לב חלש, או שמחי לבב מטבעם)

*

בדרך חזרה מהפארק עם שני הכלבים ועוד בני לוויה, בשבע וחצי בערב, כבר חשוך למדי אבל עדיין הביל בלתי נסבל, אני נזכרת שהתאריך הוא רק ה- 26 לאוגוסט ושעוד דרך ארוכה לפני. אני לא בהימלאייה, תהום מימיני, תהום משמאלי, פסגות שנראות בלתי נגישות, סלעים חוסמים ורעש צופרים בלתי פוסק בדרכי העפר והבוץ, אני בנווה עמל, צועדת שניים שלושה רחובות, ממרבצי דשא מלאי הפרשות כלבים, דרך מדרכות דלילות עצים, לקומה הראשונה של בניין, לצידי בן זוג ודירה בלי משכנתא. מה רע בזה?

הדבר הכי טוב בציפרלקס (ניסיון נואש בן כמה שבועות) זה כשמפסיקים לקחת אותו בבת אחת. שלושה ימים של אופוריה מלאת חיים ויצירה ואז הכי רע, בינתיים יום אחד, של אפיסת כוחות טוטאלית, 9.9 בסולם היאוש. איציק אומר שהכי טוב בסולמות זה סולם התקווה. עדיף 1.1 בסולם התקווה מאשר 9.9 בסולם הייאוש. אבל אני אוהבת את הייאוש. ככה אני מסבירה לאיילת כשהיא באה אלי עם תיק ציורים נפלאים מהחודש האחרון ואומרת יש לי רק שניים (ואז שולפת עשרים) ואני ביאוש טוטאלי. הציור הוא לא בשבילי. אני צוחקת לדבריה ואומרת לה שאת במקום הכי טוב שיש. שכל ייאוש הוא קפיצת מדרגה, הוא דילוג בסולם. זה רק נדמה שיורדים אבל בעצם את ברגע זה מתגבהת בשניים שלושה שלבים. איילת תלמידה בשמלה פרחונית נפלאה מוציאה את את צבעי האקריליק שלה ומעלה על הנייר פורטרט עצמי מעורר קנאה טובה. הידיים שלה זזות במהירות ואני מתאהבת בכל כתם וכתם שמצטברים על הדף. הכלבים רבים ומושכים מתחת לרגלינו אבל גם אצלה וגם אצלי הייאוש כמו נס, הופך לאוטוסטרדה של שמחה. אלו לא כישופים. אלו פלאי הייאוש. וכן, אני שמה לב כמה פעמים חוזרת המילה ייאוש בפסקה הזו.

בספר "הגיאוגרפיה של האושר" המחבר ( אריק ויינר)  נוסע ברחבי העולם למקומות הנחשבים כפוטנציאלים לאושר כדי לבדוק האמנם. הוא מודיע לנו כבר בתחילת הספר שאין דבר כזה. אני מציעה לו שיכתוב אחר כך ספר בשם הגיאוגרפיה של הייאוש. אולי יגלה שם הפתעות, מעבר לזה שהוא דווקא מציין שדיקטטורה ועוני הם לא בהכרח חוסמי האושר בחיי אנשים, אלא שיבוא להרצליה למשל, מקום רגיל בתכלית, פתח תקווה (איזה שם  אירוני) ואפילו גבעתיים.  שיבדוק שגרה, נסיעה בכבישים עירוניים ובין עירוניים, כנהג וכנוסע, עמידה בתור בסופרמרקט "מגה" בקניון הרצליה ואת הניסיונות הצווחניים של אימא המנסה להלביש את הילד שלה ברבע לשמונה בבקר (שעת החצר שלי בבקרי הקיץ מהיום תהיה מופרת עד הקיץ הבא..) ביום הראשון של הלימודים בגן או בבית הספר. החיים הקטנים, הנעים בסקאלות שבין מצבים קיצוניים של ייאוש ותקווה, שתי מילים שהומצאו ע"י בני אדם וסובלות מעודף שימוש. שימוש לא נכון, שימוש מעוות, שימוש נצלני.

אבל לא אכפת לי. אני אוהבת את המילה ייאוש. יש בה שני יודים, אלף אחת, כמו בשם שלי, יש בה שין, שהיא כמו סמך המסיימת את השם שלי, אבל היא גם האש שעליה עומד סיר התבשיל שהוא "היצירה", לפעמים מבעבע, לפעמים גולש ולפעמים הסיר רק חמים, כמעט פושר, אבל תמיד עומד שם על האש, ה- וו מעליו, עליו תלוי גופי כליצן המקשט קיר. לפעמים מניע ידיים, לפעמים רגליים, או אף, לפעמים מתעטש, לפעמים נופל לתוך הסיר. אבל כמו בסרטים מצויירים, כשמכבש דורס את באקס -באני ומשטח אותו לשנייה, בשנייה שאחרי זה הוא מתנפח בחזרה וחוזר לרוץ עם הגזר בפיו, הליצן חוזר לקיר, כאילו כלום לא קרה, שמלותיו יבשות ומבריקות ואפילו טיפת צבע לא ירדה מאפו האדום החינני.

*

איילת מץ, אוגוסט 2013

איילת מץ, אוגוסט 2013

*

hare 1

*

*

*


%d בלוגרים אהבו את זה: