קטגוריה: השראה

דומה או לא דומה

בשעורי צבעי המים תמיד עולה השאלה- קודם לרשום או לא לרשום.  אין לי תשובה אחת. תלוי מה האימג' ומה הכיוון.  בדרך כלל אני ממליצה לרשום בעפרון מחיק (במים) ורק את קווי הקומפוזיציה הכללים, בעיקר בנוף. או דומם.

בפורטרט השאלה הזו רחבה יותר וכוללת תרגולים רבים של תפיסות של מהות הפורטרט.

רוב התלמידים רוצים שהציור ייצא דומה, במיוחד אם מציירים אדם שמכירים ועוד יותר מזה, אם מציירים קרוב משפחה. הפחד מביקורת הוא השולט בזמן הציור.

מאד קשה ללמד להתחבר למהות הדמות ולצייר אינטואיטיבית. הרבה פעמים מיומנות רבה ברישום מביאה תוצאה הפוכה: המצויר יוצא דומה, אך מהותו, נשמתו, נעלמת. מפחידים ומרתיעים אותי ציורי פורטרטים מוזיאונים של האצולה המצוירת, בעלי הכוח והשררה, ששוכרים צייר כישרוני להנציח את פניהם בעבודה רבה, כביכול סיזיפית.

ללמד פורטרט דרך צבעי מים זה ללמוד לעוף, להשתחרר מ"דומה לא דומה", להשתחרר מרישום כובל, להשתחרר מפרופורציות. זה ללמוד לגעת בנפש הדמות שעולה מפנימיותנו דרך התודעה אל הדף. אבל דרושים לזה זמן ותרגולים רבים, לצייר שוב ושוב את אותה דמות. למצוא בה אינסוף עניין ואהבה.

רוב התלמידים הם קצרי זמן ולכן ציור פורטרט אינו פופולרי בשעורי ציור בצבעי מים. פורטרט שייך כביכול לשעורי רישום ושמן, וההעזה של וויתור אמיתי על יסודות הרשום נדירה. בצבעי מים, רוב התלמידים מסתגרים בנופים, דוממים והשראות מתמונות קיימות, כדי לא להתעמת עם מערכת יחסים.

ציורי הפורטרט הכי יפים בעיני הם אלו שיש בהם "שגיאות", אלו הלא גמורים, אלו שבאו מרגש חזק של מערכת יחסים.

 גל אומרת שזה לא דומה לה. זה בסדר גמור מבחינתי. אם סקאיי היה יכול לדבר גם הוא היה מקטר: היי זה אני? מה פתאום? אני הרבה יותר גדול ושעיר ויש לי זנב מפואר, למה לא ציירת לי את הזנב ובכלל אני יותר גדול מגל, אני כבר לא גור, אני כמעט בן שלושה חודשים ואני גיבור גדול, ומה פתאום כחול? אני כחול??

 וכן, ציירתי מצילום שצילמתי אותם כשהבאנו את סקאיי לפני שבוע. ביום הראשון הוא עוד הסכים קצת לדגמן, לדקה, אבל מכוון שהוא כלב רוח (ננסי) הוא תזזיתי מכל חיית מחמד אחרת שאני מכירה. וגל של הייתה כל כך יפה, מדהימה, באותו רגע, שכן, אכן  השתדלתי מאד להנציח את יופייה והסיטואציה.

ואם רשמתי לפני הנחות הצבע?- כן. במקרה הזה כן. רישום קליל בעפרון מחיק. 

אז לא "יצא" ממש דומה. אז מה. האהבה שלי מסופקת. האהבה שלי מחוברת. והיא מעבר לכל דמיון, הגדרה, וכלי מדידה.

איריסיה קובליו, אקוורל, פברואר 2013

איריסיה קובליו, אקוורל, פברואר 2013


על חלום והתגשמותו, על ציורי אמנים לא ידועים ומה שביניהם

החלום שלי על כלב רוח התגשם. המעבר בין תחום חלום לתחום "חיים" נדמה כמעבר בין מימדי קיום שונים, כשתְּעָלָה צרה מחברת ביניהם. אני/אנחנו, עדיין בתעלה הזו, שאין לה זמן. היא תימשך כמה שהיא צריכה להימשך.

החלום הוא מקום בטוח. הוא מאפשר שליחת לשונות עד אורך קצה תבל (או יותר), אבל כשמעטה החלום נפרץ, זה מרגיש כמו ירידת מי השפיר, פתאום, באמצע החיים, קליטה חד משמעית שההיריון הזה מסתיים ומשהו חדש מגיח לעולם. וההרגשה שזה בלתי הפיך. שזה טוטאלי.

ומופיעה ההרגשה הבלתי ניתנת אולי לתיאור של התגשמות רצון עז עם בהלת התגשמותו.

הרבה אגדות נכתבו על כך. הדייג ודג הזהב הוא זה שעולה לי לראש מייד, אבל גם בת הים ופינוקיו.

לכלבון שלי  ניתן השם סקאיי

והוא יותר קטן מנעל קרוקס. אבל מה, הוא כבר יודע שהוא המלך.

שתי תמונות מצורפות.

סקאיי וקרוקס

סקאיי מתעקש על הקרוקס אצלו בעריסה

 .

סקאיי מתכונן לשיעור ציור

סקאיי מתכונן לשיעור ציור

.

מצרפת ציורים של ציירים אחרים, לא ידועים, אך בעלי אהבה עזה לכלב הזה… (לוסיאן פרויד, מיכאל אנג'לו, ליאונרדו, ג'יוטו ואמנים הולנדים רבים מהמאה השבע עשרה גם ציירו אותו אבל עליהם אולי אכתוב בפעם אחרת).

הנה ציירת אמריקאית שחיה בניו ג'רסי עם כלבי רוח (וגם ארנבות אהובות לבי)

Sandra Flood

Sandra Flood

Bobbie Russon

Bobbie Russon

backy brown

backy brown

Ditz

Ditz

Patty Falconer

Patty Falcone

ואחרון חביב, אנונימי מהמאה ה 18

102175485267220686_RooLc2b0_c


איריסיה מאספמיה (2)

את לא יודעת מה לעשות. אין לך תכנית עבודה. יותר מדי מעברים. שינויים. ועוד כל מיני בורות רגש כאלה כמו אכזבה (מסטודיו בלב ההוויה הת"א) וחוסר אנרגיה לפרוץ מעבר לה, התפרקות הגדרות, משאלות, רצונות, השגה ודחייה והרגשה של כנפיים קצוצות.

בקר במטבח. את שותה תה. אין שום דבר מנחם לידו. כי לא בא לך. לא בא לך כלום, אפילו שהמטבח בהרצליה כה יפה ובחלון נרקיסים ורקפות ועוד פרחי חורף והמטבח הקטן מואר וצבעוני כל כך עם קערת עגבניות והקלמנטינות

אבל מה מסריח כאן כל כך?

אני מדליקה שלושה תנורים, כולל תנור האפייה ורועדת מקור. יום ראשון, תחילת השבוע. זהו יום שאני לא עובדת. זהו יום מיועד לציור. אז מה אצייר? ובשביל מה? ובשביל מי? לעצמי? מה מסריח כאן, אוף, ריח חמוץ רעיל כזה, אני מפנה מבט לשידה שבפינה עליה מונחת קערה עם רימון ענק שג' הביא לפני שבועיים או שלושה, בתקווה שאציירו, מקסימום נאכלו, כי זה ברזל וזו ארומה וזה כל כך מושלם, ופעם דווקא ציירתי רימון באופן טוב למדי, אז אולי אציירו בכל זאת, שנית.

(שמתי לב שעברתי מגוף שלישי לראשון. אני תמיד נוטה להתהפך. כמוה בדיוק)

אני בוצעת את הרימון. חציו ממש ממש רקוב. המוני זבובונים מקפצים בשמחה לכל עבר ואני מיד מביאה את צבעי המים והציור הראשון יוצא מסריח כמו הרימון עצמו.

איריסיה קובליו, אקוורל, דצמבר, 2012

איריסיה קובליו, אקוורל, דצמבר, 2012

אתמול שוטטתי באינטרנט ברגע של הפסקה מהחיים והגעתי לאיזה רב חרדי לשעבר שגומר את ההלל על איזה רימון מצוייר שלי.

וואו.

אני יודעת איפה הרימון הזה.

בהתקפות חרדה אני מוכרת ציורים במחיר של חולצה.

(שמתי לב שהשתמשתי במלה חרדה אחרי איזכור הרב החרדי. זהו טבעם של מכסמים. חופרים עד מוות)

אולי זה בסדר, כי יש לי בערך 8000 ציורים כאלה במגירות ואם הייתי מתייחסת לציורים שלי כמו לחולצות, אז אולי היה לי קצת כסף עכשיו לעשות טראק בהימלאייה ולא לחזור (אז מזל שאין לך כסף, אומרים לי המעטים הקרובים אלי, ככה להיעלם לנו פתאום באמצע החיים?- לא מסכימים. וחוץ מזה צריך פרוטות בשביל טראק בהימלייאיה. זה מה שאת רוצה?)

לא. לא יודעת. אולי. לפעמים.

אבל עכשיו אני צריכה להיות עם הרימון, כי יש לי מחוייבות לצייר בימים שאני לא עובדת.

 ובכן, בגלל שהרב החרדי הזה כל כך השתבח עלי, חשבתי שאפשר שאצייר עוד רימון היום:)

אבל הידיים שלי זה כבר לא מה שהיה פעם והצבעים קופצים ממקום מקום ואין לי כבר סבלנות ומה שהיה היה, אי אפשר למחזר כלום.

ועד שסיימתי את הציור של הרימון הרקוב שחלקו מובא כאן, נעשה צהרים אבל לא הייתי רעבה לכלום כי ריחו של הרימון גומר את התיאבון והזבובונים מגרדים

והאור בחלון מתחלף לאפור וצריך למהר

אז ציירתי עוד שתי סקיצות

איריסיה קובליו, אקוורל, דצמבר 2012

איריסיה קובליו, אקוורל, דצמבר 2012

 .

איריסיה קובליו, אקוורל, דצמבר 2012

איריסיה קובליו, אקוורל, דצמבר 2012

וגם צילמתי את הרימון שמשום מה בצילום נראה כה חושני ומגרה

אבל אני צריכה עכשיו כדור נגד אלרגיה כי בגללו מגרד עכשיו גופי

ועדיין לא אכלתי כלום

והנה הערב מתגנב באכזריות, עדיין לא חמש וחשוך, וחשוך במיוחד כשגרים בדירת קרקע ואף פיסת שמש לא מסכימה להתחבר אלי,

ואני איריס, איריסיה מאספמיה, בלי שמש בחורף, מתקשה להרים את הראש ולהפעיל את האצבעות האוחזות במכחול כדי למצוא איזו שעה של נחמה

אספמיה קטנה.

 כאן קישור לאספמיה חלק א'

*איריסיה מאספמיה (1)

וגם כאן קישור למה שרבי ניר המלומד כותב עלי

IMG_6546


שושלת פנינים

כמו רבים אחרים חיכינו לרגע האחרון. שעה וחצי בתור. ללא מזגן, בהליכה איטית. הקטלוג נראה מבטיח. אבל משנכנסתי סוף סוף לחדרי הארגמן הייתי עייפה מדי. עשרות אנשים דבוקים עד מרחק מביך לציורים יקרים מפז, עשרות מצלמות פעורות לוע, מנסות לטרוף כל פרח, כל יסוד מארבעת האלמנטים, כל פרפר. העייפות שלי התחלפה בפליאה: כל כך הרבה אנשים אוהבים פרחים ופרפרים? אני לא יודעת אם הייתה שם תשוקה אבל ראיתי סוג של סיפוק נסוך על פני הצופים.

שושלת 4

האמת שלא רציתי לעמוד בתור אבל בן זוגי אחזני בשכנוע מתמיד, מעודן, מלא בהבטחה וזיכרונות מתוקים מן העבר ("זוכרת איך לא רצית לעמוד בהוקני ולוסיאן פרויד בלונדון? חמש שעות המתנה, אמרו לנו, חשבת שהשתגעתי כשהפצרתי בך להתקדם בתור בנימוס,  כי מהן חמש שעות במרחק זמן האמנות המסועף שלך?") אז עמדתי עם בקבוק מים ולא לגמרי הייתי משוכנעת שיש להשוות בין שושלת ברוייגל להוקני או פרויד..

את זה היה יכול לצייר בקלי קלות לוסיאן פרויד, לא? אפילו הוקני, באיזה מצב  רוח מוזר...

את זה היה יכול לצייר בקלי קלות לוסיאן פרויד, לא? אפילו הוקני, באיזה מצב רוח מוזר…

איך זה שמרשים ככה לצלם, בפראות כזו, במוזיאון כה מכובד?

צילמתי כמה פרטים, פנינים שתפסו לי את הלב.

ואיך שיצאתי משם, כבר במכונית להרצליה, החשיך, מחשיך כל כך מוקדם, דצמבר, התחלתי להתגעגע, ואכלתי את עצמי למה לא קניתי את הקטלוג, ואולי נחזור לשם, זה פתוח עד עשר, ואולי יאריכו, ולמה נשארנו בפנים רק כמחצית השעה, ולמה לא צילמתי יותר.

 שושלת 6

.

IMG_63782

הפרפרים. לא אלו שצויירו כקטלוג, אלא אלו המוטמנים בצד איזה פרח שמיימי….ונכון, פרחים צריך לצייר בצבעי מים, מבחינתי, אבל הפרחים של השושלת הזו הם הרי לא מכאן, הם מעולמות אחרים ויש בהם הדרה שאין לה מילים. וגם היו שם גם כמה כלבים. מאז שאני מחפשת כלב רוח, עיניי תרות אחרי כלבים מצויירים ומצאתי שניים. פלואים.

 

שושלת 8

שושלת 3

פרט מתוך האלגוריה על ריח, מאת ברוייגל הבן

ולבסוף ארנבת. כמובן שגם היא היתה שם. אפילו מזדווגת. ובשבילי זה סימן טוב. כי עולם חדש עומד להיוולד. ותהיה שורה בו שמחה

IMG_6356


דוֹרְכַּאוֹת (2)**

.

-הִבְטַחְתִּי לְךָ שֶׁתִּמְכְּרִי אוֹתִי
-לֹא מָכַרְתִּי אוֹתְךָ
-אֲבָל קָנוּ אוֹתִי
-זוֹ לֹא הָיִית אַתְּ
-אִם תֵּצְאִי מִסְּפִירַת הַזְּמַנִּים תִּוָּכְחִי שֶׁזּוֹ כֵּן הָיִיתִי אֲנִי
-מְמְ
-לְפָחוֹת תַּסְבִּירִי לְקוֹרְאִים מַה זֶּה דוֹרְכַּאוֹת
-לָמָּה צָרִיךְ לְהַסְבִּיר מִי שֶׁיּוֹדֵעַ יוֹדֵעַ, וּמִי שֶׁלֹּא – נִקְסַם מֵהַמִּלָּה הַטְּחוּבָה הַמְעַרְתִית, 
-וּבְכָל זֹאת אַתְּ צְרִיכָה לְהַסְבִּיר שֶׁדּוֹרְכַּאוֹת אֵלּוּ שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל קְלִפּוֹת וְחַרְצַנִּים הַמֻּטְמָנִים בְּחָבִית עֵץ דֻּבְדְּבָן שֶׁהוֹפְכִים בְּבוֹא הַזְּמַן לַגְּרַפָּה בְּמַרְתֵּף אִיטַלְקִי הַיָּדוּעַ רַק לַמֻּמְחִים
-וְאוּלַי תַּסְבִּירִי אֵיךְ בִּכְלָל אַתְּ נִקְשֶׁרֶת לְדוֹרְכַּאוֹת?
-אֶת זֶה הַקּוֹרֵא יִצְטָרֵךְ לְפַעְנֵחַ
-הוֹ, שֵׁשֶׁת*, אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת אֵלַיִךְ 
-אֲנִי כְּבָר דוֹרְכַּאה אַתְּ יוֹדַעַת
-כֵּן אֲנִי יוֹדַעַת כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁתֵּית אִתָּךְ  עַכְשָׁו בַּלֵּילוֹת
-אז בּוֹאִי נִרְקֹד
-כֵּן בּוֹאִי נִרְקֹד
.

איריסיה קובליו, אקוורל, 1997,

*ששת- הארנבת שלי שכבר איננה אתי

**הפרק הזה נכתב בעקבות רכישת העבודה , אחת מסדרת עבודות בעקבות אמנים הולנדים מהמאה ה-17. הסדרה הוצגה בתערוכת יחיד בגלריה  דפנה נאור בירושלים, 1997


דוֹרְכַּאוֹת

.

הִיא הָלְכָה לַמְּעָרָה בְּעִקְבוֹת הָרֵיחַ. בַּהַתְחָלָה הִיא אֲפִילּוּ לֹא רָצְתָה לִטְעֹם, אֲבָל הַצֶּבַע, צֶבַע עִנְבַּר עָמֹק, הָיָה זֶה שֶׁמָּשַׁךְ אֶת הָעַיִן וְהִיא הִסְכִּימָה. הִיא לָגְמָה וְאַחֲרֵי מַחֲצִית הַכּוֹסִית הִיא הֶחְלִיטָה לָלֶכֶת. הִיא הֶעֱדִיפָה שֶׁהַמְּעָרָה תִּהְיֶה בְּסוֹף הַכֶּרֶם, קָרוֹב לְקַו הַבְּרוֹשִׁים, גְּלוּיָה וְשִׁמְשִׁית , אֲבָל כַּמּוּבָן שֶׁרַגְלֶיהָ נָשְׂאוּ אוֹתָהּ לַעֲבִי הַיַּעַר הַטָּחוּב. אֵיךְ לֹא. וּבָרוּר שֶׁלַּמְּעָרָה הָיְתָה דֶּלֶת עִם קוֹד סוֹדִי. אֲבָל זֶה לֹא הִוָּה כָּל בְּעָיָה בִּשְׁבִילָהּ. הִיא יָדְעָה אֶת הַקּוֹד מִיָּד, כִּי מִי שֶׁפּוֹגֵשׁ בָּרֵיחַ הַזֶּה יוֹדֵעַ אֶת כָּל הַקּוֹדִים שֶׁבָּעוֹלָם.

בְּתוֹךְ הַמְּעָרָה הָיְתָה עוֹד מְעָרָה. גַּם זֶה הָיָה צָפוּי. הִיא יָדְעָה שֶׁתִּצְטָרֵךְ לַעֲבֹר מְעָרוֹת אֵינְסְפוֹר כְּדֵי לְהַגִּיעַ לִמְעָרַת הַפְּרָחִים הָאֲסוּרִים וְלָכֵן הִיא לֹא סָפְרָה אֶת הַמְּעָרוֹת, אֶלָּא פִּלְּסָה אֶת עַצְמָהּ פְּנִימָה וּפְנִימָה וּפְנִימָה, עַד שֶׁבָּאָה הַיְּדִיעָה שֶׁכָּאן!  זוֹ מְעָרַת הַדוֹרְכַּאוֹת . לֹא עָלְתָה בִּכְלַל שְׁאֵלַת הַיְּחָסִים בֵּין הַפְּרָחִים הָאֲסוּרִים לְבֵין הַדוֹרְכַּאוֹת וְגַם לֹא הָיָה תִּמָּהוֹן עַל זֶה שֶׁכָּל צִבְעֵי הַפְּרָחִים הָאֲסוּרִים הִתְגַּלְּמוּ בַּצֶּבַע הָאֶחָד, הָעִנְבָּר הֶעָמֹק.

הִיא מִיָּד יָדְעָה מַה הִיא צְרִיכָה לַעֲשׂוֹת. זוֹ אֲפִלּוּ לֹא הָיְתָה שְׁאֵלָה שֶׁל רִפּוּי. הַכֹּל הָיָה גָּלוּי לָהּ. וְאֹשֶׁר גַּלְּמִי שֶׁאֵין לוֹ מְדִידָה.

הִיא הָיְתָה בְּטוּחָה שֶׁהַגָּלוּי גַּלְּמִי הַזֶּה יִשָּׁאֵר בָּהּ גַּם כְּשֶׁתֵּצֵא מִשָּׁם.

אֲבָל הִיא לֹא יָדְעָה אֵיךְ תֵּצֵא מִשָּׁם.

הָאֱמֶת שֶׁהִיא הֶעֱדִיפָה לְהִשָּׁאֵר.

אֲבָל הִיא יָצְאָה.

וְהִיא לֹא זָכְרָה דָּבָר

אֵיךְ יָצְאָה

וַאֲפִילּוּ לֹא טִפָּה מֵהָאֹשֶׁר הַהוּא

.

Irisya Kovalio- Grappa Riserva


כמה הרהורים משובצים באוסף יהלומים

 1.

מהרגע שאנחנו  יודעים להבדיל את עצמנו מאחרים אנחנו מגלים את רגש הדחייה.

אם מסתכלים על עצמנו כיצור רגשי, אנחנו בנויים ממשיכות ודחיות בלבד, המשתנות ומרצדות כמו שמש על גלים. משיכה הופכת לדחייה, דחייה הופכת למשיכה.

ואם גלים, תנועת הים הבלתי פוסקת היא כמו תנועת הרגש.

אם היינו רק מרגישים היינו משמידים את כל מי שמסביבנו ומרגיז אותנו באותו רגע. רובנו מכחישים את זה.

אבל האם אנחנו עשויים רק מרגשות?

 

2.

ברור שלא.

למי זה ברור?

אני מסתכלת במראה. רגשות הדחייה והמשיכה חרוצים כמפת סימנים על פניי.

הייתי רוצה לראות פרחים מצוירים על לחיי. להיכנס למסלול ולהפוך לעולת-רגל דרך שבילי פריחה עד הלב.

לא הלב ההוא הביולוגי, אלא הלב הפועם בלי קשר לגופי, הלב המחובר לפעימה האחת.

אך בכל פעם שנדמה שהצטיידתי בתרמיל כהלכה (פנס, נעלי הליכה, מצפן, מים ועגבניות) אני מאבדת את התרמיל באחד השבילים, לפעמים הוא נופל לתהום ואני נותרת עריה לזמן מה..

 

3.

ואפרופו עגבניות.

לפעמים עולה על דעתי שמוטב היה לי להיות מטפלת בפרחים מאשר אמנית. אולי הייתי צריכה ללמוד גינון-תרפיה. אני מחפשת ומחפשת בגוגל. יש דברים כאלה:

ואז אני כותבת SMS  לג':

 

-מצאתי, אני אהיה מטפלת בעגבניות

-זה רעיון טוב. חפשי בגוגל

– אתה זוכר שעגבניה זה הדבר הראשון שהייתי מצילה מהעולם לפני השמדה

-אני לא  אוהב עגבניות, את הרי יודעת, אבל בשביל להיכנס אִתָּךְ  לאי העגבניות, אחרי שהעולם יושמד, אוכל עגבניות

-איזה יופי! אין כמוך נסיך. אז אפשר לבשל לך היום פסטה עם עגבניות?

-כן, אבל בבקשה שימי הרבה שמנת כדי שהצבע לא יהיה כל כך אדום. אולי גם צרור פטרוזיליה?

-אני מעדיפה סלרי…

(סלרי הוא מספר שתיים שהייתי לוקחת לאי בודד)

-אוף סלרי. אבל גם עם סלרי אבוא איתך.

 

5.

-ונסתתר מהעולם

-כן.  נסתתר

(עם עגבניה וסלרי)

.

.

 

4.

-תעשי הפסקת אינטרנט. תשימי פחות . אל תשימי. שיתגעגעו אליך.

-אבל אז אני לא אהיה קיימת-

-תעבדי בסתר!

 

 

5.

הארנבת שלי, ששת, סירבה לשתות מים מהמתקן. גם מצלוחיות היא לא שתתה. כולם אמרו: זה לא יכול להיות. היא תתייבש. היא היתה אצלי חודש. חופשיה פצועה ומאושרת. לא מיובשת. יומיים לפני שנפרדנו גיליתי את מה שהיא עשתה בסתר: שתתה את החשופיות שהסתובבו בחצר. במו עיניי ראיתי את זה.

איריסיה קובליו, אקוורל, נובמבר 2012

איריסיה קובליו, אקוורל, נובמבר 2012

6.

אבא של ג' היה עושה מצות בסתר בכפר הנידח ההוא אי שם ברוסיה. אוי ואבוי אם היו יודעים.

 

7.

יש סתר. יש מסתור. ישנו מסתורין. יש נסתר. יש סתור.

סתור זה טוב.

חדר שינה למשל זה דבר סתור. דבר והיפוכו. זה להיות קיימת ולא להיות קיימת באותו זמן עצמו. 

  

8.

 ושם אארוג בסתר.

ושם אערוג

   

9.

כאיילה


זמן בובות

(על אדוארד, על ששת, ובעקבות  ספר מופלא באמת)

.

ואז בעמוד 160 התייפחתי. שבת. שבע בבקר, בחצר. ששת הארנבת מסתובבת גרורת רגליים בין העציצים. זהו יומה האחרון כאן, אבל אולי זה יבוא בהמשך כי לא על ששת אני כותבת, אלא על אדוארד הארנב מחרסינה, בעל אזני פרוות ארנבת אמיתית וזנב שעשוי גם הוא מפרווה אמיתית, והוא החבר הכי טוב, הכי אהוב בעולם, של הילדה א', עד שנזרק לאוקיינוס בידי רשעים בעת טיול בספינת שעשועים עם הוריה.

אדוארד עובר מסעות מצמררים במחוזות האפלים של הקיום האנושי. ממרומי חייו מלאי כל הטוב הוא עובר דרך זבל ורפש, חושך ויאוש, בוז והתעללות, אבדן ומוות. אדוורד הופך מזכר לנקבה, לדחליל, למריונטה, ללבוש בלויים, לעירום, לנגרר, לנלעס, למנופץ ל- 21 חלקים. ילד נווד (שסיפורו מטלטל במיוחד) מביא את אדוארד המנופץ למתקן בובות מומחה. הילד לא יכול לשלם על התיקון. וכאן ציטוט:

" אז אמרתי לו שעומדות לפניו שתי ברירות. רק שתיים. הבררה הראשונה היא לחפש עזרה במקום אחר. הבררה השניה היא שאתקן אותך כמיטב יכולותיי המרשימות, ואתה תהיה שלי- לא עוד שלו, אלא שלי… שתי בררות בלבד. וידידך בחר בבררה השניה. הוא ויתר עליך כדי שתוכל להרפא. מעשה יוצא דופן, האמת." (מתקן הבובות לארנב, עמ' 161)

 ששת אוהבת קרקרים. היא באה לרגליי וחוטפת מידי קרקר דל נתרן, זה שאני אוהבת במיוחד עם הקפה בבקר.

-האם אתה חושב שהיא תזכור אותי כשאבוא לבקר אותה? אני שואלת את ג' לפני שהוא נרדם. -בטח בטח, אם תביאי לה גזר, הוא מלמל תוך כדי ריחוף בשדות שכנראה לא בדיוק עשויים מגזר, -לא…, אני מנסה עוד לאחוז בחוט שיחה אחרון, התכוונתי אם היא תרוץ אליי, שם בין כל הארנבות, תזהה אותי, האם היא תזהה אותי..? -ואת תזהי אותה? הוא משיב מבין ערוגות חלומותיו וקולו כמשב רוח לילית חמה של קיץ מתמהמה. אני  תמיד תמיד אזהה אותה. היא לא ארנבת. היא ששת.

 השעה חצות. בדיוק הגעתי לפרק על הילד ברייס שהולך לממפיס ברגל, לוקח איתו את אדוארד (שיש לו שם אחר) אחרי שאחותו הקטנה מתה כשאדוארד בזרועותיה וצלילי מפוחיתו נמוגו באזניה. הילדה נקברת והשביל לממפיס ארוך ארוך ומאובק. אני נרדמת.

 אני מתעוררת בחמש אבל עדיין מוקדם לקום ולהמשיך לקרוא. לספר 180 עמודים באותיות גדולות למדי ומנוקדות. לספר ציורים מדהימים כל כמה דפים. לספר ריח של מרחקים. לספר שירה הבוקעת מהמרחקים הללו שכשרואים אותו על המדף, מבלי לפתוח אותו אפילו, חייבים לאחוז בו ומיד לרוץ לדלפק לקנות. כבר הרבה זמן שאיני קוראת. מאז נפרץ גבי ונסדק השורש שממנו בוערת הסבלנות הנחוצה כל כך בחיי היומיום.

 באחד מגלגוליו של אדוארד מוצאת אותו כלבה הנוברת בערימת זבל מצחינה. היא חופרת וחופרת ומביאה אותו כמתנה לבעליה. הכלבה חושבת שאדוארד ישמש למרק הארנבות האהוב עליה אבל כשהיא מגלה את היותו נוקשה היא מעדיפה להניח את ראשה עליו בלילות ולהתכרבל בין איבריו המדובללים.

קושקה, הכלבה של גל, מצאה את ששת, מדובללת ופצועה קשות, בגינה הציבורית שבשכונה. היא דחפה אותה בעדינות לכוון גל. גל שרחמיה הטבעיים התעוררו באחת, הרימה את ששת והביאה אותה אלי. מציאת ששת הייתה האירוע המכריע שהפך את עולמה של גל: היא התחילה ללמוד בבית ספר לאחיות כעבור שבוע, משנה בבת אחת את מהלך חייה. ששת ואני הפצועות, כל אחת מסיבותיה, נותרנו בגן, בין העציצים, החשופיות, החתולים הנוגסים מדי פעם בפרווה, חריקת העץ הגדול על הגדר והבלי הקיץ המתמשך ומתמשך.

 "ואז יום אחד, אזכה בתמורה על ההשקעה בך. הכל בעיתו (אמר המומחה לתיקון בובות חרסינה). הכל בעיתו. לנו בעסקי בובות יש אימרה: יש זמן ממש ויש זמן בובות. ואתה, ידידי הנאה, נכנסת לזמן בובות" (עמ'  162)

 מצאנו לה מקום שנשמע טוב. על זה אכתוב פעם אחרת. יתכן שזו השבת האחרונה של ששת איתנו. הוטרינר ביקש שלא נשחרר אותה מהכלוב עד שתימסר, כדי לשמור על שלמותה, אבל ששת רוצה לצאת. ששת רוצה להריח את העלים, לגעת באפה באדמה, ללעוס את השרכים, את הקליפות ואת הגבעולים שנותרו. ששת רוצה לעוף מעבר לגדר. היא גוררת את עצמה מסביב סביב לחצר הקטנה, מרחרחת פתחי יציאה מדומיינים. אולי היא מריחה את כובעי הנזיר של ענת השכנה ואולי את עלי השושנים היבשים שנשרו מהשיח מוצף השמש אצל השכנה  הדרומית. מעבר לשני הגדרות מחכים לה שני חתולים פעורי לועות, אחד שחור ואחד מנומר. מדי פעם הם מזנקים לכאן ומתיישבים על הכסאות בהמתנה סבלנית ראוייה להערצה, אותה סבלנות שהלכה לי לאיבוד.

הארכתי מדי. אולי גם הקוראים הנאמנים שלי כבר איבדו מזמן את הסבלנות. ועדיין לא סיפרתי על הסבתא פלגרינה האכזרית שסיפרה בתחילת הספר סיפור נורא ואיום על נסיכה יפיפה, ולא כתבתי על השפן מפלסטיק שהיה לי בגיל 3-4, אותו אהבתי אהבת נפש, ורק איתו רציתי לישון. ועל העונש, ואיך הוא נקרע מול עיני והושלך. ואת ריחו שלא אשכח לעולם. שַפָנִי  האהוב.

  .

המסע המופלא של אדוארד טולין

מאת קיט דה קמילו,  (עוד מספריה "דספרו")

איורים: בנגרם איבטולין

הוצאת זמורה ביתן, 2012


fly

הַתְּמוּנָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁחָשַׁבְתִּי לִתְלוֹת עַל הַקִּיר הָרֵיק מִזֶּה כַּמָּה חֳדָשִׁים מוּל פְּנֵי שְׁנַת לֵילֵנוּ, הָיְתָה תְּמוּנַת אַרְנֶבֶת. עָפָה. הִתְלַבַּטְתִּי הַאִם תָּעוּף לְכִוּוּן  הַדֶּלֶת אוֹ לְכִוּוּן הַחַלּוֹן. לְכִוּוּן הַמִּטָּה זֶה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי בִּגְלַל הַהַקְצָרָה וּבִכְלָל לְפִי הַפַאנְג שׁוּאִי לֹא רָצוּי לְכַוֵּן תְּנוּעָה מִתְקָרֶבֶת בִּמְהִירוּת לְכִוּוּן הַלֵּב. מַה שֶּׁכָּבַשׁ אוֹתִי בִּסְצֶנַת הָאַרְנֶבֶת הָיָה דַּוְקָא הַשֶּׁלֶג שֶׁהִיא עָפָה מֵעָלָיו. הַשֶּׁלֶג הַצָּחוֹר וְהַמִּטָּה הַצְּחוֹרָה יוֹצְרִים צְחִירוּת אֵיתָנָה, אֲבָל הָאֱמֶת שֶׁלִּבִּי  נִמְשָׁךְ לַצְּלָלִית הַכְּחֻלָּה הַמִּזְדַּחֶלֶת בַּשֶּׁלֶג מִתַּחַת לִמְעוֹף הָאַרְנֶבֶת. אֲנִי יְכוֹלָה לְדַמְיֵן בְּקַלּוּת אֶת הַצְּלָלִית לַאֲגַם עָמֹק, עָמֹק כָּל כָּךְ עַד מִתַּחַת לְשִׁכְבַת הַשֶּׁלֶג, מִתַּחַת לְשִׁכְבַת הָאֲדָמָה וְהַשָּׁרָשִׁים. אֶפְשָׁר בְּקַלּוּת לְדַמְיֵן שֶׁבֵּין הַשָּׁרָשִׁים שׁוֹכְנוֹת הָרוּחוֹת, הָרֵי הַיַּעַר הָאָפֵל שֶׁנִּרְאֶה מֵאַחֲרֵי שִׁכְבַת הַשֶּׁלֶג מֵעָלָיו עָפָה הָאַרְנֶבֶת, שׁוֹלֵחַ שָׁרָשִׁים חַתְרָנִיִּים לְכָל עֹמֶק שָׁרַק נִתָּן וּבְוַדַּאי מְעַרְסֵל  שָׁם אֶת הָאֲגַם בַּתְּהוֹם הַבִּלְתִּי נִתְפָּס שֶׁל הַתְּמוּנָה.
שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ מַה הוּא מַעֲדִיף
-אַרְנֶבֶת אוֹ שֶׁלֶג?
-שֶׁלֶג, בָּרוּר
-וַאֲנִי אַרְנֶבֶת, אֲבָל אוּלַי אַתָּה אֲגַם?
-אֲגַם קָפוּא
-אָז אֲנִי אֶהְיֶה הַמַּיִם שֶׁמִּתַּחַת לַקֶּרַח
-וַאֲנִי עַלֵי סְתָו אַחֲרוֹנִים הַמְּרַשְׁרְשִׁים עַל שִׁכְבַת הַקֶּרַח בָּאֲגַם
-אֲבָל זֶה לֹא אֲגַם בְּעֶצֶם, זוֹ צְלָלִית
-צְלָלִית שֶׁל אַרְנֶבֶת
-אָז אֲנִי אֶהְיֶה הַמָּעוֹף
-וַאֲנִי אֶהְיֶה הָרוּחַ הַשּׁוֹרֶקֶת
-אֲנִי אֶהְיֶה הָעֲנָפִים הַמִתְּפָּצְפְּצִים  בַּיַּעַר
-וַאֲנִי אֶהְיֶה הַפַּרְפַּר הָאַחֲרוֹן שֶׁהִתְיַשֵּׁב עַל עָנָף מֻשְׁלָג
-אֲנִי אֶהְיֶה חוֹשַׁך הַיּוֹרֵד וְסוֹגֵר
-וַאֲנִי אֶהְיֶה הַכּוֹכָב הָאֶחָד שֶׁמַּפְצִיעַ עֲנָנִים כְּבֵדִים
-אֲנִי אֶהְיֶה הַיְּלָלָה הַנְּמוֹגָה
-וַאֲנִי דִּמְמַת הַשֵּׁנָה
-אֲנִי הַחֲלוֹם
-וַאֲנִי הַהִתְגַּשְּׁמוּת 
אָהֲהָה
.

שֶׁשֶׁת

שֶׁשֶׁת  מתחילה לפתח תכונות של כלב. למשל געגועים. אם היא הייתה יכולה ליילל היא בוודאי הייתה עושה זאת. ואולי היא עושה. כשאני לא בבית. אי אפשר לדעת מה האחר עושה כשתוקפים הגעגועים. כי געגועים הם משהו שעלול להסתתר היטב. ישנם כאלה שאצלם הם כל כך מוסתרים עד ששום דבר לא זז להם בפנים. לעומתם ישנם כאלה עם טיק נֵרווֹס  תמידי כמו עין קופצת למשל, בכל רגע שהם מתיישבים על כיסא. זה לא אומר שאלו מתגעגעים ואלו חלולים. אבל ששת מראה יותר ויותר סימנים של געגועים ברורים. לדוגמא, היא למדה מהר מאד שאני באה והולכת מפתח דלת ההזזה המסורג והמרושת. הרבה פעמים היא עומדת שם ומחכה שאבוא. ואז היא נצמדת לרגל שלי ומחכה שאגרד לה את האף בזמן שהיא אוכלת. אם אני אוכלת גם, היא מחכה לפירורים שייפלו. עוד מעט ותעמוד על שתי רגליים ותמחא כפיים. לפעמים אני חושבת שהיא גלגול של טוטו. לפעמים אני חושבת שהיא מלאך. או הגעגוע עצמו

.

.

.

.

.

כל הציורים: אקוורל, 25×35, ספטמבר-אוקטובר 2012 , הרצליה


%d בלוגרים אהבו את זה: