קטגוריה: השראה

סעיף רגישות יתר

.

היה הייתי ילדה. עכשיו אני כבר לא. נולדתי בעיר שאולי לא קיימת. על יד יער שאני אולי לא זוכרת . סבתא שלי גידלה אותי . אימא שלי היתה משהו שהיה אסור לדבר עליו. עכשיו היא גרה במערה ואולי היא נזירה. אבא שלי היה לוחם. כשהייתי בת שנה הוא יצא עם רובה ולא חזר. גרתי עם סבתא עד שהתגייסתי לצבא. היא מתה כשהייתי בטירונות. אני פציפיסטית ופטורה מרובה, אבל קניתי אחד, אחרי שהשתחררתי על סעיף רגישות יתר. 

כשהייתי ילדה סבתא סיפרה: היינו עולים חדשים בתנאים מחפירים וסבא לא החזיק מעמד ומת מדלקת ריאות יום לפני החתונה של אימא, שהיתה כבר בהריון מתקדם. אימא שלך תמיד הלבישה אותך יפה, במיוחד בחליפה מתוקה אדומה, אבל אחרי שאבא  נעלם, היא חדלה והתמכרה לתרופות בלי שאף אחד ירגיש. גם היא לא הרגישה. כשהיית בת שלוש בא לבית שלנו זאב. וכמו בסיפור המפורסם, הוא הבטיח לאימא שהוא יפסיק להיות זאב. אימא האמינה לו כי הוא התלבש כמו פרופסור באוניברסיטה והיה מקריא לה שירים וסיפורים מדי ערב. אחר כך הוא הפסיק להתלבש, ואחר כך הוא הפסיק לבוא. אימא חיפשה אחריו ביער עד שמצאה אותו במערה שלו. כשהם נפגשו הוא לא הכיר אותה  ונתן לה ביס ושבר לה את הפרצוף. אימא חזרה הביתה, אבל היא לא החזיקה מעמד וברחה שוב ליער.

עכשיו גם לי ואולי גם לאבא יש רובה ואנחנו הולכים לצוד את הזאב. אולי בדרך נמצא את אימא. אולי נפגש ואולי לא.
 
 
כל הציורים בפוסט הזה צויירו בין השנים 1997-1999  והוצגו בתערוכת יחיד במוזיאון הרצליה , 2000 .
 
הטקסט נכתב לפני הרבה שנים והתעורר מחדש אתמול
עם הידיעה המשמחת על היציאה לאור של הספר "סיפורים יכולים להציל"
מאת מרית בן ישראל הוצאת עם עובד.
ולה מוקדש הפוסט הזה
.

איריס קובליו, 1999, אקוורל ושיער, 50×70

.

איריס קובליו, 1999, אקוורל ושיער, 50×70

.

איריס קובליו, 1999, שיער ואקוורל, 50×70

'

איריס קובליו, 1999, אקוורל ושיער, 50×70

.

איריס קובליו, 1997, אקוורל ושיער על אריזת תרופה

.

איריס קובליו, 1997, אקוורל על אריזת תרופה

.

איריס קובליו, 1997, אקוורל על אריזת תרופה

.

איריס קובליו, 1997, אקוורל על אריזת תרופה

.

איריס קובליו, 1999, אקוורל ושיער 50×70

.

איריס קובליו, 1998, אקוורל ושיער בקופסת תכשיטים

.

.


מיקונוס

מעברים ממקום למקום מקשים עלי. אני מרגישה את האנרגיות המשתנות ביתר עוצמה. רגישות יתר- זו ההגדרה למצב הסתגלותי הנמוך מהממוצע. בעבר נעתי המון ומשנה לשנה המטרד גובר, אבל יש לי כלי נשק יעיל: ערכת צבעי מים.

ועם כל הקושי להיתלש מאיזה רצף עבודה במקום יחסית קבוע, אני מוצאת פינות חדשות להתבונן עליהן בעין של ציירת. הרבה פעמים זו עין מנחמת כי הקושי הוא עצום, אפילו מול ים ושקיעה מרהיבים באיי יוון: איך מעבירים את הגלויה הבלתי אפשרית הזאת לדף, מבלי לקבל בחילה מעצמי (ומצד שני לו הייתה לי התושייה לשבת על איזה צוק פנורמי  ולצייר גלויות לתיירים ולמכור אותן ב 50 יורו לאחת, הייתי עושה קופה נאה מדי יום ולא הייתי מגרדת את הקירות בכל פעם שי' מהבנק מתקשרת לנזוף בי, וזה קורה לעיתים קרובות מדי)
אז הפעם טסנו למיקונוס בטיסה ישירה. לא יכולתי להרשות לעצמי הרפתקאות, מעבורת, החלפת מטוסים, נסיעה ארוכה באוטובוס וכו'. עם פריצת דיסק וחברים אחרים, כל מה שרציתי זה מלון קטן ומפנק מול הים. כמובן  שאת השעות הראשונות ביליתי ברחמים עצמיים: יש סלמנדרה במרפסת, ארמדיל במיטה, סלק במים, נחש בג'קוזי ותרועות קְרוּזֵי  דינוזאורים על קו האופק מול החלון. רק אחרי בכי לא מועט שמתי לב שכלי הנשק שלי, הארוזים היטב בתיק היד שלי, מבצבצים מתוכו.
 
כשאני מצירת אני שוכחת שיש לי גב. שיש לי ראש. שיש לי לב, סחרחורת, ורידים, תיאבון, יאוש, משיכה, סלידה ועוד טובים אחרים. המקום הראשון שמצאתי להתחיל לצייר היה החלון שבחדר הרחצה, ממנו נשקף הים עם הכחול שאין לי מילים, שני איים זעירים מקדימה ושרשרת איים פאסטליים ערפיליים מאחור, צידה האחורי של ספינת דייג ומקטע חוף מוזהב. על כל אלה סגרה מסגרת החלון הצבוע היטב במלון המוקפד והחביב ששהינו.
את רוב הציורים ציירתי מהמלון אבל גם, לאחר שכנועים לא מעטים, אקוורלים מכמה חופים אחרים, אליהם הובלנו במוניות המסתחררות על גבעות מיקונוס הבוהקת.
 
הפוסט הקודם שלי  Kouros מתאר במילים את השהות המיקונוסית שלי
ולכאן אני מעלה, אחרי הקדמה שאולי מייגעת מידי, את רוב ציוריי מהאי המיוחד הזה.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
,
,
.
.
.
.
.
קורסים בצבעי מים, בבית האמנים ובסטודיו ביפו, אחרי החגים.
אפשר ליצור אתי קשר במייל:
iriswari@gmail.com
.
.
.

שירי אוגוסט

 חודש אוגוסט היה הזמן של הים. מול הים בבקר. מול הים בצהרים. על יד הים לפנות ערב. בלילות הייתי פונה ממנו מזרחה, לבית האחר.

בסלע אחד, שטוח אך לא לגמרי, סמוך לגלים ולסרטנים, בחרתי שיהיה לי "מקום". ובמקום הזה באו השירים ובקשו להכתב. כתבתי אותם באייפון, אחד מפלאי עולם. השמש היא אותה שמש, מסלולה מתמיד וצפוי למדי, השתנות צבעי השמיים בהתאם לתנועת השמש, התקצפות הגלים- כל אלו אינם משתנים כתופעות שיוצרות "מציאות". אינספור כבר נכתב וימשיך להכתב על נפלאות שקיעת השמש, הבלתי משתנה במהותה, לעומת האמצעים לשימוש האדם, ביצירה ותיעוד למשל, המשתנים ומתפתחים במהירות, כמו האייפון.
.
הנה 15 שירים שנכתבו על סלע בים, וצילומים מזמן שעבר והופך לאחר. 
.

1.

לֹא יֵאָמֵן

הַזָּהָב הַזֶּה עַל הַמַּיִם

הַכָּחֹל חָלַב בַּקֶּצֶף

וְהַפָּז עַל גַּבּוֹת הַסַּרְטָנִים

 

קַו הָאֹפֶק מַסְמִיק לְאִטּוֹ

כְּאִלּוּ רַק הוּא

בָּעוֹלָם

 .

2.

אֵיךְ מְצַיְּרִים עֲנָנִים סְגֻלִּים נָעִים בִּשְׁמֵי אֲפַרְסֵק

אֵיךְ מְצַיְּרִים תְּנוּעַת סִירוֹת אִטִּית עַל אֹפֶק מַחְוִיר

אֵיךְ מְצַיְּרִים תְּזָזִית פָּז מְסַנְוֶרֶת

אֵיךְ מְצַיְּרִים סְלָעִים דּוֹקְרִים בְּכַפּוֹת רַגְלַיִם

אֵיךְ מְצַיְּרִים רְסִיסֵי קֶצֶף מְלוּחִים עַל לְחָיַיִם

אֵיךְ מְצַיְּרִים רַעַם גַּלִּים בּוֹלֵעַ כָּל

אֵיךְ מְצַיְּרִים מַבָּט אַחֲרוֹן

עָנָן מַאֲפִיל  נִנְעָץ בְּכַדּוּר אֵשׁ

וּמַטְבִּיעוֹ בְּאַחַת

 

 

.

3.

אִם לֹא הָיִיתִי יוֹדַעַת

שֶׁזֶּהוּ קֶצֶף שֶׁל מַיִם מִתְנַפְּצִים עַל סֶלַע

הָיִיתִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁזּוֹ מַפֹּלֶת שְׁלָגִים זְעִירָה בְּאַנְטַארְטִיקַה

בִּקְצֵה הַשְּׁבִיל

עָלָיו מַחְלִיקָה מַזְחַלְתִי

.

4.

קַו הָאֹפֶק מַבְדִּיל

בֵּין תְּנוּעַת הַמַּיִם

לַתְּנוּעָה בַּשָּׁמַיִם

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהוּא לֹא קַיָּם

אֲבָל הָעֵינַיִם שֶׁלִּי לֹא

.

 

 

5.

כַּדּוּר הָאֵשׁ

נִבְלַע בַּהֶמְיָה הַכְּחֻלָּה

הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה בִּמְהִירוּת

מַה שֶּׁהָיָה וּכְבָר לֹא יִהְיֶה

מַכֶּה בִּי

כְּמוֹ יָם עַל סֶלַע

 .

 .

6.

אֲפִלּוּ שֶׁעֲדַיִן אֶמְצַע הַקַּיִץ

מַרְגִּישִׁים כְּבָר אֶת רוּחַ הַסְּתָו

הַסֶּלַע הוּא אוֹפַנּוֹעַ

שֶׁדּוֹהֵר אֶל הַיָּם

בַּפַּעַם הַבָּאָה אֶצְטָרֵךְ כְּבָר

לְכַסּוֹת אֶת אָזְנַי

.

 

   

7.

הִגַּעְתִּי לַמַּסְקָנָה

שֶׁלַּמְרוֹת שֶׁאֲנִי תָּמִיד יוֹשֶׁבֶת עַל כָּרִית

וּמִתְלוֹנֶנֶת עַל גַּבִּי  הַכּוֹאֵב

הַסֶּלַע שֶׁלִּי בְּיָם

מַתְאִים בְּדִיּוּק בִּשְׁבִילִי

אָמְנָם הוּא קָשֶׁה

אֲבָל הוּא חָמִים

וְדוֹקֵר בַּמְּקוֹמוֹת הַנְּכוֹנִים

וְרַק עָלָיו

אֲנִי כּוֹתֶבֶת שִׁירִים

 

 

.

8.

"שֶׁלֹּא תַּגִּיעִי כָּכָה לַהֶאָרָה"

אוֹמֵר מִישֶׁהוּ מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב שֶׁלִּי

כְּשֶׁאֲנִי יוֹשֶׁבֶת עַל סֶלַע

בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת, פָּנַי לְיָם וְגֵוֵי זָקוּף.

מַחְשְׁבוֹתַי לְגַמְרֵי לֹא בּוּדְהִיסְטִיּוֹת

כְּשֶׁהוֹם מָאנִי פָּדְמֵה הוֹם נִשְׁנָה שׁוּב וְשׁוּב בְּרֹאשִׁי

אֵיפֹה הֵן וְאֵיפֹה הַהִימַאלַייַה

הֵן אֲפִילּוּ לֹא מִתַּחַת לִמְצוּלוֹת הַיָּם

 

 

*

בְּמַחְשָׁבָה שְׁנִיָּה הוֹדֵיתִי לוֹ

עַל שֶׁהִפְנָה אֶת תְּשׂוּמַת לִבִּי

וְהֵעִיר אוֹתִי מִמַּחְשָׁבָה אֲיֻמָּה

וּמֵהַעֲמָדַת פָּנִים שֶׁל

צַדֶּקֶת גְּמוּרָה

 .

.

9.

לוּלֵא הָיִיתִי עוֹצֶרֶת

לִקְנוֹת סוֹלֶרוֹ מַנְגּוֹ

לוּלֵא הָיְתָה רוּחַ אוֹגוּסְט מַפְתִּיעָה

שֶׁהַמִּיסָה בִּמְהִירוּת אֶת הָאַרְטִיק

לוּלֵא הָיִיתִי מִתְיַשֶּׁבֶת עַל הַסֶּלַע  הֲכִי  קָרוֹב

וּמַמְשִׁיכָה לְסֶלַע שֶׁכְּבָר הִתְרַגַּלְתִּי

לוּלֵא הָיִיתִי מַפְנָה מַבָּט

לְעֵבֶר צְלִילִים פֶּנְטָטוֹנִיִּים שֶׁגָּבְרוּ עַל הַגַּלִּים

לוּלֵא הֵן יָשְׁבוּ שָׁם

בִּפְנֵי הַלּוֹטוּס וְעֵינֵיהֶן הָעֲצוּמוֹת

לוּלֵא הִתְיַשַּׁבְתִּי לְיָדָן וְשׁוֹכַחַת שָׁעָה

לֹא הָיְתָה מַפְצִיעָה בִּי

אוֹתָהּ יְדִיעָה

דּוֹקֶרֶת כְּמַחַט בַּמֶּרִידְיָאן הַמְּדֻיָּק

שֶׁאֵין נִפְרַדוּת בֵּינִי וּבֵינָן

 בֵּינִי וּבֵין הַגַּלִּים וְהַצְּלִילִים וְהַסוֹלֶרוֹ

שֶׁאֵין יָם וַאֲנָשִׁים וְכָל הַדְּבָרִים הָאֲחֵרִים

שֶׁהַכֹּל בְּתוֹכִי

וְגַם תּוֹכִי

לֹא קַיָּם

 

 

 .

10.

כְּכָל שֶׁהַגַּלִּים גּוֹבְהִים

הַקֶּצֶף פָּחוֹת כָּחֹל

וְקַו הָאֹפֶק פָּחוֹת יָשָׁר

אֲפִלּוּ דְּקִירוֹת הַסֶּלַע תַּחְתַּי

פָּחוֹת מְדֻיָּקוֹת

 

 

.

11.

לָצֵאת מֵהַמַּיִם רַבּוֹתַי

שֵׁרוּתֵי הַהַצָּלָה הִסְתַּיְּמוּ

הַיָּם נִסְגַּר לַתְּגוּבוֹת

 .

 

 .

12.

כְּשֶׁהַיָּם קוֹצֵף

לַשֶּׁמֶשׁ הַרְבֵּה  כְּנָפַיִם

כָּחֹל כָּסוּף מִתְחַכֵּךְ בְּצָהֹב מֻזְהָב

עוֹד מְעַט וְהַכֹּל יֵעָלֵם

וְשֶׁקֶט שָׁחֹר יִתְיַשֵּׁב  עַל הַסְּלָעִים

.

 .

 

13.

הַסַּרְטָנִים אֵינָם נֶאֱחָזִים

כְּשֶׁהַיָּם מַכֶּה עַל הַסְּלָעִים

וּכְשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת

הֵם נֶעֱלָמִים בָּאֲפֵלָה

כְּלֹא הָיוּ

 

 .

 

14.

הַיָּם מִתְנַפֵּל עַל הַסְּלָעִים

כְּמוֹ כְּלָבִים כְּחֻלִּים עַל כִּכְּרוֹת זָהָב

שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ מַשְׂבִּיעַ

 

 .

 .

15.

לְכָל הָעֲנָנִים הַכְּחֻלִּים

שִׂמְלַת מַלְמָלָה וְרֻדָּה

כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ עוֹמֶדֶת לְהִתְנַשֵּׁק עִם הַיָּם

 

כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מִתְנַשֶּׁקֶת עִם הַיָּם

הָעֲנָנִים מְסִירִים אֶת הַמַּלְמָלוֹת הַוְּרֻדּוֹת 

וּמְאַבְּדִים אֶת כְּחוֹל פְּלוּמָתָם

 

כְּשֶׁהַיָּם בּוֹלֵעַ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

הָעֲנָנִים נִשְׁאָבִים לשָּׁמַיִם

רַק הַגַּלִּים מַמְשִׁיכִים לִגְנֹחַ

 .

.

.


בעיה ואין בעיה ..

.
מיסטר אין בעיה
תמיד מרגיז את מיסיס יש בעיה
"אנחנו לא מתאימים" היא אומרת, "איך החזקנו יחד כל השנים"
"אנחנו דווקא כן", הוא אומר, "אני פותר לך כל בעיה"
"וזו הבעיה" היא אומרת, "בכל פעם שבאה בעיה היא נעלמת"
"אז מה הבעיה", הוא אומר
"זו הבעיה, שאין בעיה שנשארת", היא אומרת
"למה צריך בעיות", הוא שואל
"כי בלי בעיות  הכל משעמם נורא" היא עונה
"ומה הבעיה בשעמום", הוא שואל
"הרבה בעיות", היא עונה
"מה למשל", הוא שואל
"לא אגלה לך", היא אומרת, "כי אם אגלה תפתור מיד…"
"ומה הבעיה?" הוא שואל
"אני רוצה בעיה", היא משיבה, "בלי בעיה אני לא שווה, בלי בעיה אני חסרה, בלי בעיה אני לא אני.."
"אז מה הבעיה, תהי את!  עם בעיה.." הוא עונה
"באמת?" היא תוהה
"כן, מה הבעיה, לא תספרי לי שיש בעיה" הוא עונה
"אז למי אספר שיש בעיה?" היא שואלת
"אין בעיה" הוא אומר, "אני אמצא לך למי"
 
וכך מיסטר אין בעייה ומיסיס יש בעיה
ממשיכים וממשיכים  מיש בעייה לאין בעיה
.

איור של מרג'ה מתוך אגם הברבורים


אֵמֵרַלְדּ דיפּ

 

.

אֵמֵרַלְדּ דיפּ. זה שם המצלמה. מצלמה אחת מאלף אפליקציות של מצלמות באייפון. מקסימום בדולר אחד. לפעמים זה בחינם. לכל מצלמה אפשרויות מצחיקות. מוזרות. בלתי צפויות. אחר כך בפוטושופ אפשר להמשיך לשפר. לעצב. להגיע למראה משביע. מניח את הדעת. מניח את המחשבות המטרידות הניבטות מן המראה: הגיל כבר כל כך ניכר עליך, איריסיה. אף אחד כבר לא מרים גבה כשאת אומרת "53"   

 

לו יכולנו להכניס לא רק את תמונת הדיוקן שלנו לתוך המצלמות והתוכנות המופלאות האלה, אלא גם את רגשותינו, מחשבותינו, האופן בו פעלנו בסיטואציה זו או אחרת היום בבקר, אתמול, לפני שבוע, לו רק יכולנו לעצב מחדש, להכניס קצת אמרלד דיפ גולד לתוך הריב עם השכן, לתוך הכביש שמשפצים בכניסה לשכונה כבר חצי שנה, לתוך האופן שבו ענית לטלפון כשהתקשרו שוב ממחלקת המינויים של עיתון הארץ, לו יכולת להוסיף חיוך ולהוריד את קמט הדאגה לא רק ממצחך אלא גם מקולך, ואת סימני העייפות להפוך לנקודת זוהר לא רק באישונייך, אלא גם בתור השערורייתי בסופרפארם.

קליק. חיוך. קליק, זה בחינם. קליק, הוסיפי נצנצים למטליות הלחות שהשכן מלמעלה זורק למרפסת שלך כל בוקר, קליק, עשי מהם עפיפוני קסם, קליק בקשי משאלה, קליק הפכי את חייך לאמרלד דיפ, קליק אפילו רק לחמש דקות ביום.

ואם זה לא יהיה בחינם, זה מקסימום יעלה לך דולר 


פרפרי הכרית

הייתי פרפר מפוצל שיצא מהעין ונתפס על כרית

 
לילה. ואולי לא לילה. בזמן שעובר דרך עדשת מצלמה יש איזו נחמה. האור האדום מוזהב שעולה ממנורת הלילה חג סביב החדר בריקוד מרפרף. הנה פרפר והנה עוד אחד. הנה אני ישנה. והנה אני לא כאן. אני פרפר על עלה לוטוס במורד נהר קדושה אי שם ביבשת של אור, כנפיי עשויות פז ומגנטה וטורקיז. אני חסרת משקל ומשיכה ותשוקה. אני הילה. אני איננה בנמצא

ציירי אותי

צהרים. ישבתי בחצר הקטנה שלי. חצר חסרת שמש אבל מוריקה מיום ליום לקראת הקיץ. הקיץ הרביעי שלי כאן עומד לבוא. השדות מסביב כבר צהובים חומים, אבל בלילה שומעים מקהלות צפרדעים וצעקות טווסים. אני לא בכפר, אני בשיכון בשולי עיר, שיכון עם חצר קטנה משלי. רגע של שקט נדיר, כאילו אין שכנים בעולם ואף אחד לא המציא את המשפצים למיניהם.

ואז הוא בא. כשהוא התעופף חשבתי שהוא גדול באופן נדיר לחצר הזו. הוא הסתובב סביב שולחן החצר, ממש קרוב לעיניי, כאילו רצה לוודא שאבחין בו ואז הוא התיישב על רצפת האריחים, צמוד לאחד העלים האחרונים של כובע הנזיר, שהציץ מהחצר של ענת.

מזה כמה ימים אני אוספת צילומי פרפרים באינטרנט כדי לאייר את פרפר הלילה.  אני מחפשת פרפר מסויים כדי לאייר את הסיפור הזה. אני מתקשה מאד לאייר סיפורים. אני תמיד מציירת מתוך מערבולות הבטן והלב שלי. אפילו פרחים. מצאתי כמה פרפרים מדהימים, אבל הפרפר הזה שהגיע להרצליה אתמול בצהריים, היה בדיוק הפרפר שחיפשתי. והוא ממש ביקש: ציירי אותי.

הוא לא זז כשקמתי להביא את מצלמת הזום שלי. התקרבתי מאד. וצילמתי וצילמתי וצילמתי.

בארבע התחלתי לצייר. בלילה הוא לא הרפה ממני עד שסיימתי אותו הבוקר.

והוא ממש הפתיע.

וגם הפרפר הזה בא ממערבולות הבטן והלב.

איריס קובליו, פרפר, אקרליק על עץ, 2012

תוספת:

מסתבר ששמו של הפרפר  הזה: לבנין הכרוב. הוא אוהב במיוחד (כמוני) את עלי כובע הנזיר. הנקבה מטילה ביצים שמהם בוקעים זחלים המחסלים את כל פרחי כובע הנזיר לקראת קיץ.

אם הייתי יודעת את  פרטי ה"ויקיפדיה" הזו, האם הייתי מציירת את הפרפר באופן כזה, או בכלל? המפגש שלי עם הפרפר (ועם הסיפור של גרא) הוא מיסטי. צילמתי אותו כדי להיעזר בצילום בעת הציור. איני חוקרת פרפרים ואפילו הבוטניקה של הצמחים לא מעניינת אותי. אבל היום בבוקר שוב יצאתי לגינה, ושוב הפרפר בא לבקר. הוא עף אלי מהחצר של ענת (המוצפת בכובעי הנזיר), והסתובב סביבי. שוב צילמתי אותו. אני חושבת שזו נקבה, כי פתאום שמתי לב  לאיבר היוצא מבין כנפיה ונע בריתמוס מסויים לכוון העלה.

הסתקרנתי ומצאתי את פרטי הפרפר בגוגל.

הנה עוד כמה צילומים

ועדיין אני חושבת שהפרפר הספציפי הזה הוא חבר שלי. הוא בא רק בשבילי. הוא אוהב אותי ומאד מאד ביקש להיות יושב קבע בביתי, על הקיר הפיזי וגם בעולם הוירטואלי שלי.

נראה לי שאמשיך לצייר אותו:)


אשכולות של אושר

 כשהייתי בת שנה נפלתי קומה. התגלגלתי על מדרגות שיש בבית מגורנו בשכונת מונטיפיורי. אני לא זוכרת צעקות או כאב של תפרים באיזור הפה. אני גם לא זוכרת את קול הנפילה. לפעמים אנחנו ממציאים זכרונות. גם אלו שהיו עדים לזיכרון מעצבים אותו מחדש. אני חושבת שבגלל שאיני זוכרת את קול החבטה, אני סובלת מסוגים שונים של רעש. המוסיקה האהובה עלי ביותר היא מוסיקת חלל אלקטרונית רפיטטיבית ארוכת נשימה, מוסיקה שיש בה אשכולות של אושר.

הציור הזה כבר היה כאן:

 

 

אבל הוא מתאים לי עכשיו שוב, יש בו אילמות, יש בו שבר וגם ריקוד, יש בו חומר ויש בו רוח, יש בו רגע של השראה ויש בו התכנסות פנימה, יש בו הגנה ויש בו אינסוף. יש בו התעקשות ויש בו ויתור, יש בו עצב  ויש בו אשכולות של אושר, כמו במוסיקה הזו, שמצאתי לפני שעה:

כשאליס נופלת בחלל העץ היא פוגשת את כל הדברים האסורים. היא לא פוחדת כי היא נופלת. בנפילה יש הרבה אומץ. אומץ לראות, לשמוע, להריח ולטעום מכל מה שמתגלה. גם כשאליס מפסיקה ליפול, היא עדיין בנפילה ובאומץ, היא עדיין בבועת המותר. בעולם שאינו מתכלה. בעולם שאין בו זמן והניגודים אינם קורעים לגזרים

 

 

אחדות הניגודים ביוגה. לרגע זה אפשרי. לפעמים הרגע מתארך לשעה. חסד נדיר. כך אשכב לי לשעה, תחת סוכת אשכולות גפני יין סגולים ואמריא אל מעמקיי, נטולי הגוף המזדקן 


עין התכלת: Spring Interview

-איזה פרח את הכי אוהבת?

-עין התכלת

-כלומר?

-מרגנית

-ציירת הרבה פרחים אז למה לא ציירת  אותו?

-כי  אי אפשר לצייר אותו

-למה?

-כי הוא נסתר. הוא פרח נשמה

-מה זה פרח נשמה?

-אלו הפרחים שלא שמים לב אליהם. אלו פרחי השוליים, אבל בזכותם הפרחים האחרים נראים בעולם

-למה את מציירת פרחים?

-לא יודעת. אולי בגלל ששמי הוא פרח

-חייבות להיות עוד סיבות כשמציירים כמות כזו

-פרחים זה יפה. זה היה הדבר הראשון שלימדו אותי לצייר

-לימדו אותך לצייר?

-לא בדיוק. הציעו לי מה לצייר: פרח, עץ, בית, חייל.

-חייל?

-כן, סבא שלי ידע לצייר רק חיילים עם כובע והוא היה מלמד אותי איך מציירים כובע של חייל

-סבא שלך היה חייל?

-לא, היתה לו חנות בגדים ברומניה

-גם בישראל היתה לו חנות?

-לא, אחרי שהנאצים שרפו את החנות שלו הוא לא התעסק עם זה יותר בחיים החדשים בישראל

-מה הוא עשה?

-הוא היה שרת בבית ספר "גורדון" בתל אביב והידיים שלו היו נפוחות כל הזמן, אבל הוא היה  יכול לצייר עבורי חיילים וגם אמר שתמיד צריך לשים ארובה עם עשן על גג הבית.

-מה אהבת לצייר?

-מה שהציעו לי

-איזה צבע הכי אהבת?

-ירקרק וסגול לִילָה, כמו הצבעים של העץ במרפסת של סבתא, שפרח כל אביב

-מה שם העץ?

-אזדרכת

-האם ציירת את פרחי האזדרכת אי פעם?

-לא , הם קטנים מדי. אבל הם לא פרחי נשמה. יש להם ריח חזק וסבתא תמיד היתה מתעטשת מהם.

-האם גם את אלרגית לריחות של פרחים?

-כן. אני הכי אוהבת את ריח האפונה הריחנית, אבל אני תמיד בוכה לריחה.

-אלו עוד פרחים גורמים לך לבכות?

-סחלב בצבע מגנטה

-מדוע?

-כי זה הפרח שמסמל אהבה גדולה ופרידה גדולה

-האם ישנם עבורך עוד פרחים שמסמנים דברים בחייך?

-כן, שושנה היא פרח היוגה. היא הכי אלוהית.

-ומהו הפרח הכי מהודר בעינייך?

-ציפור גן העדן. יש בו שילוב של הצבעים הנפלאים בעולם: כתום, סגול, ירוק ומגנטה. יש בו זקיפות ונוכחות, יש בו עוצמה מרפאה. פעם חלמתי להיות מרפאה בצמחים. לא בתמציות פרחים, אלא בהענקת פרח מצויר לנזקק. פרח שאני מציירת במיוחד עבורו.

-ולמה את לא מרפאה בפרחים?

-לא יודעת אולי אני כן. אני ציירת. אני לא מגדירה את עצמי כמרפאה. ואני לא מציירת רק פרחים.

-אבל איזה פרח את הכי אוהבת לצייר?

-המממ.. כל מיני

-ובכל זאת, לפי מה את בוחרת?

-לפי העונות. לפעמים אני הולכת לחנות פרחים או למשתלה. אני מעדיפה פרחים גדולים

-למה

-כי יש להם צורה מוגדרת ונוכחות עקשנית

-למשל?

היביסקוס אדום, הוא פרח ארוטי מאד.

ואמריליוס?

-כן, ציירתי אחדים. זהו פרח אכזרי

-אכזרי?

-כן, כמו בשיר של א.א. קאמינגס על האביב האכזר, המתהפך בבטן ויכול להחריב עולמות

-תכונות קשות את מייחסת לפרח

-כן, פרח זה לא רק פרח. אנשים לא מבינים את זה לרוב. פרח זו אנרגיה מסויימת מאד.

-אז לאיזה פרח ישנה אנרגיה חיובית?

-אני לא אוהבת את ההגדרה הזו כי אין דבר כזה חיובי או שלילי

-ובכל זאת איזה פרח עושה לך נעים?

-כובע הנזיר

-למה?

-כי אני אוהבת כתום, אני אוהבת איך שהוא שולח זרועות ואם לא זזים שלושה ימים הוא יכול לחבק אותך סביב, וחוץ מזה אני אוהבת נזירים

-ואיזה פרח מכוער בעיניך?

-אין דבר כזה

-אבל בטח ישנו פרח שאת ריחו את ממש לא סובלת:

-כן, שושן צחור, נרקיס תרבותי, חרצית, גרניום רפואי

-ואיזה ריח מענג אותך במיוחד?

-ריח שושני גינה, אבל אני אוהבת ריחות פריחה כשהם בטבע, כמו הדרים, יסמין, יערה, אלמון הודי

-האם את מעדיפה פרחים ללא ריח?

-אין כזה דבר ללא ריח. לכל דבר בעולם יש ריח. לפעמים אנחנו קולטים את הריח ולפעמים לא. גם לפרחים מצוירים על הדף יש ריח. ריח עובר אנרגטית.

-אז איזה ריח יש לעין התכלת שאת הכי אוהבת?

-ריח של רעד פנימי

-גם לרעד יש ריח?

-כבר אמרתי שלכל דבר יש ריח אבל אי אפשר להוסיף עוד כל כך הרבה מילים בעולם

-אז מה דעתך על פרח האיריס שהוא שמך

-הוא פרח הדור, כמו ציפור גן העדן, זקיפותו מרשימה  וצורתו מושלמת, אין לו פגם ואין לו היסוס ואני אוהבת את הפרח הזה אבל הוא רחוק ממי שאני

-ומי את?

-אני גם שושנה ואני גם סביון אני גם היביסקוס ואני גם דרדר, אני גם פרחי שדה וגם פרחי חממה, אני גם פרח מדבר וגם פרח מים, אני גם פרח גבוה על עץ וגם פרח בעציץ, אני גם פרח עם ריח ואני גם פרח מצויר, אני גם פרח של חושך וגם פרח של אור ולפעמים אני פרח ולפעמים אני משהו אחר לגמרי.

 

והודעה:

פרחיי ואני משתתפים בתערוכה (עבודות חדשות שטרם הצגתי) ונשמח לעיניכם הטובות.


על האמת הגאונית, על אקוורל ועל נשים

(סקיצת הרהורים ליום הולדת)

הימים שלפני יום הולדת הם ימים של חשבון נפש, לא שהנפש משתוקקת לחשבון הזה, אבל תמיד פוקדים אותה צירים כאלה, אפילו בזמנים שנדמה שאין סיבה לדאגה, פתאום נפער החור ומתוכו מפעפעות מחשבות קיומיות נדושות, מי אני, למה ומה, והמלה הזו שמשתמשים בה בעידן החדש: יעוד, ואיפה הצלחתי ובעיקר איפה נכשלתי, ואיפה סטיתי ואיפה ויתרתי ואיפה מחקתי ואיפה היה לי אומץ, ולאן נעלם  האומץ, ואיפה היתה בי אופטימיות לבנות משהו חדש (תערוכה – בקטנה, ובית- בגדולה) ואן נעלמה אנרגיית העשייה, ומה נראה מבחוץ ומה מתכווץ מבפנים, והשנים שחולפות ומְזָקְנוֹת את המראה והפחד שיְזָקְנוּ את הרגש היָלְדִי החי, ולאן נעלמה החוצפה לחיות איך שבא, ולפלס דרך בתנופה ולעומתה העייפות והמבט לאחור שהולך ומתארך, כי האחור נעשה ארוך יותר, מפותל יותר, מורכב יותר, ונוסף המבט על היד הקלה בהקלדה והפה הכבד בדיבור, והעיניים המתרוצצות מדף לדף בין מחיצות הרשת האינסופיות מול העיניים המתעייפות בקלות  מול מה שאנחנו מכנים "מראות מציאות", נופים, רחובות, חנויות, כביש, פנים אמיתיות של אנשים שחולפים על פנינו.

 אבל לא על זה רציתי לכתוב.

אתמול קראתי פוסט מרתק של מרית בן ישראל. על ספר המתעד נקודות מעניינות באמנות המאה ה 19. רק שתי נשים מוזכרות בתולדות האמנות ההיא. אלו דברים ידועים. היום הדברים שונים. הניראות הנשית קפצה לאין שעור. ובכל זאת. רוב הנשים המצליחות לפלס דרך כלל עולמית, לא רק באמנות, גם בספרות, ועוד תחומים יצירתיים, אפילו בתחומים רוחניים, תחומי דת, הן נשים שלא נישאו, או שכן, אבל לא גידלו ילדים, לא היו בתוך מערכות יחסים נורמטיבייות. אם נולדת אישה והיעוד שלך הוא אמנות, אל תתאהבי או אל תתחתני עם מי שאת מאוהבת בו ואל תלדי ילדים. זהו מסר נורא ובלתי אפשר ובלתי אנושי ובלתי מוסרי. אני לא עמדתי בו. אני אישה שמתאהבת הרבה ואז אין לי אלא ללכת עד הסוף עם זה. אני לא מתחשבנת עם היעוד שלי. אני לא יודעת מהו היעוד שלי. אפילו סטודיו "נורמאלי" מקובל,  קלאסי, לציור, אני לא מסוגלת להקים. גם בשנים שחייתי לבד, או כאימא יד הורית, הציור שלי היה חלק מהאימהות שלי, חלק מהיותי אישה ששואפת לזוגיות, גם אם הצהרתי אחרת.

המחשבות המתערבלות האלו גם באות בעקבות הביקור שלי בלונדון, בעקבות המפגש עם שני ענקי הציור הבינלאומיים: דיויד הוקני ולוסיאן פרויד. שני גברים שחגגו את החופש שלהם ממערכת יחסים זוגית, בית ומשפחה, ילדים ואחריות הורית.  שניהם חגגו, כל אחד בדרכו, את האמנות שלהם עד הסוף, מצב בלתי אפשרי בחיי. כשבתי גל נולדה, באמצע לימודי המאסטר שלי באומנות, בארצות הברית, אמר לי אחד המורים (שאני לא זוכרת את שמו) שהפיכתי לאימא הרסה  את כל הסיכויים שלי להמריא. ואני, כל מה שרציתי לצייר עד סוף הלימודים זה את פניה של התינוקת שלי. זו היתה אחת השנים המאושרות בחיי. אולי המאושרת ביותר. התגלמות הטוהר יצאה ממני. היצירה הגדולה שלי. מורה אחר אמר שהוא סקרן מה היה קורה אילו היו סוגרים אותי בכוח במשך שנה בסטודיו נעול ורק זורקים לי אוכל דרך צוהר צדדי. בטח האמת הגאונית היתה יוצאת ממך סוף סוף, הוא אמר. אני לא יודעת לאיזו אמת גאונית  הוא התכוון… אולי לאמת הגאונית של ג'ורג'יה אוקיף?  של פרידה קאלו? מה שבטוח אי אפשר לעשות אומנות מבלי להתאהב ומבלי שהתשוקה תבער. ילדים, בניית בית, משפחה, ארוחות וקניות, טיפול בהורים מתבגרים, כל אלו מפחיתי תשוקה. האם הוא התכוון שאסע לאיזה מדבר במקסיקו או בלואיזיאנה? לאיזה אי באוקיינוס הפאסיפי? הוא בטח לא התכוון שאחזור לישראל, בדיוק חודש לפני מלחמת המפרץ ושאלחץ כל כך מזה שהתינוקת שלי לא מסכימה להיכנס לאוהל הפלסטיק ושמרוב לחץ וטיפשות ועודף יצירתיות מעוותת, אדביק את כל הבית בנייר הדבק הנצחי ההוא, שגזל ממני אחר כך חודשים של גירודו מהקירות והחלונות, עד זוב דם. והוא בטח לא התכוון שאגור בהרצליה ובגלל שאין מקום לסטודיו של ממש אבחר לצייר בעיקר בתוך מחברות, כי המשכנתא לא מאפשר לקנות צבעי שמן וקנווסים  ועוד יותר מזה, שאף אחד כבר לא יכיר אותי, כי לא למדתי אומנות כאן, בארץ הנידחת הזאת, עם המורים החשובים והקובעים והמטפחים את תלמידיהם הישראלים הצעירים יפי הנפש החברה והפוליטיקה .

אז הפכתי בעיקר לאישה ציירת באקוורל. מומחית לאקוורל. 25 שנים של אקוורל זה סוג של מומחיות. מומחיות נשית. לימדתי עשרות תלמידים בכל השנים הללו ובקבוצות האקוורל כמעט ולא למד אצלי תלמיד ממין זכר. אקוורל זה הפתרון הנשי. טכנית זה קל וזמין ולא דורש שום התארגנות מיוחדת, כמו מקום (סטודיו) וזה לא מלכלך. זה אקוורל.

אז אלוהי החומרים דואג לנשים ונותן להן חומר קל. והן יכולות להיות גם ציירות וגם אימהות וגם רעיות מסורות. ומה יותר טוב מזה?

ואגב, לאגון שילה, קלימט, טרנר ולעוד מאסטרים אחרים ציורי אקוורל מצוינים. אחדים. פה ושם. אבל הם התפרסמו בזכות צבעי השמן הגדולים שלהם. מי מהם היה רק ובעיקר אקוורליסט? הרי לרוב האקוורלים שלהם שמשו לסקיצות בלבד

 ואם הזכרתי "סקיצות", אז הטקסט הזה הוא רק סקיצה. הוא יכול להימחק בקלות. להשתנות. להתקצר. להתארך. הוא יכול להיות סקיצה לחיים חדשים שייפתחו בפניי אחרי יום ההולדת המפציע בעוד יומיים, וכפי שהבטיחו האסטרולוגים ונומרולוגים, השמש תזרח למרות הכל ותזכי להגשמה.

מי ייתן.

אימא איריסיה, אקוורל, 2012

גל תינוקת, אקוורל, 1988

אקוורל מתוך "שורות" עם טקסטים מאת גרא גינזבורג, 2004, הוצאת "אבן חושן"

.

.


%d בלוגרים אהבו את זה: