קטגוריה: חיים

כאלות


אחד הפרחים האהובים עלי ביותר הוא פרח הכאלה. הוא תמיד מרגש אותי. אני אוהבת כאלות בגינה, באגרטל, בכנסיות ובאמנות (ג'ורג'יה אוקיף, דייגו ריברה ). כאלות הם פרחים מטהרים באסוציאציה הפרטית שלי. פרח שמגביה את הנפש בזמנים של קונפליקטים, טלטלות ויאוש. פרח של תפילה.

ישנו גם מבט אירוטי על פרחי הכאלה (ואז הייתי כותבת קאלה), אבל אצלי הוא מטה תפילה. אצילי.

פרח הכאלה מסמל את איחוד ותחיית המתים ולכן משתמשים בפרחי הכאלות בחתונות ובלוויות. פרח של צמד הניגודים, כמו כל דבר בעולם הזה.

כאלות 1 כאלה 2כאלה 3כאלה 41

כאלות 7

Iris Kovalio, 2008, watercolors

Iris Kovalio, 2008, watercolors


שני שירי בקר

 

 

מִזֶּה כַּמָּה בְּקָרִים

אוֹתָהּ צִפּוֹר

עַל עֲנַף הַוְּרָדִים הָרֵיק.

מַשָּׁב קָרִיר מֵנִיעַ אֶת הַפַּעֲמוֹנִים הַתְּלוּיִים בֶּחָצֵר

וּמַבָּטָהּ נָעוּץ בַּמַּרְצָפוֹת שֶׁלְּרַגְלַי

הֵבַנְתִּי, אֵלּוּ חֲתִיכוֹת הַקְּרֶקֶר דַּל נַתְרָן

שֶׁנִּשְׁמָטוֹת מֵאֲרוּחַת הַבֹּקֶר

כֶּלֶב הָרוּחַ שֶׁלִּי לֹא מִתְעַנְיֵן בָּהֶן

הוּא הָיָה מַעֲדִיף שָׁלוֹשׁ אַרְנָבוֹת אֲרֻכּוֹת אָזְנַיִם לַסְּעוּדָה הָרִאשׁוֹנָה

כְּשֶׁהוּא חוֹפֵר בּוֹר הַרְחֵק מֵשִׂיחַ הַוְּרָדִים.

אוּלַי בִּגְלַל זֶה הַצִּפּוֹר מְעִזָּה לָרֶדֶת, לְלַקֵּט כַּמָּה פֵּרוּרִים

וְאוּלַי הִיא גַּם אוֹמֶרֶת דְּבַר מַה.

אֲנִי אֲנַסֶּה לְפַעְנֵחַ בַּהֶמְשֵׁךְ

 איריס קובליו

  .

כָּל הַלַּיְלָה צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים

הָאֲרוּזִים מִזֶּה שָׁנִים

עַד שֶׁאֶמֶשׁ הֶחְזַרְתִּי אוֹתָם לָרוּחַ

עֵץ הַזַּיִת בֶּחָצֵר רָקַד מֵרֹב  שִׂמְחָה.

בַּבֹּקֶר  כְּבָר נָעִים בֶּחָצֵר

רְצוּעוֹת שֶׁמֶשׁ חוֹדְרוֹת מִבַּעַד לַגָּדֵר שֶׁבֵּינִי לְבֵין הָעוֹלָם

רַק אֲנִי וְהַכֶּלֶב, כָּל אֶחָד בְּכִסְּאוֹ,

אוֹכְלִים אֲרוּחַת בֹּקֶר

לִפְעָמִים גַּם הַצִּפּוֹר מִשְׁתַּתֶּפֶת

עֲבוּרָהּ הַגָּדֵר זוֹ עֶמְדַּת צְפִיָּה

לוֹ גַּם עֲבוּרֵנוּ

.

איריס קובליו


מכתב בוקר עם ספר בחצר

 

שאלת אותי מה אני עושה כיום. אמרת לי שאת מחפשת אותי לפעמים ברשת, ואת מוצאת, לא מעט, אבל מה עם החיים? האם יש לך תערוכה בקרוב? מזמן לא היתה לך, או ספר אמן, עכשיו יש טרנד כזה, אנשים עושים לעצמם ספרי  אמן, אמנם הוצאת בעבר כמה ספרי אמן, אבל העבר עובר מהר, האם את מציירת בקו מסויים? סדרה? נושא? האם את מתכוננת לדבר מה? האם יש לך סדר יום? האם יש לך סטודיו? לא התראינו מזמן. פעם היינו יושבות מדי פעם בבתי קפה ומקריאות שירים, האם את עדיין כותבת? האם יש לך חברים? מתי היית לאחרונה בתל אביב? לא שתל אביב היא משהו

 ובכן יקירתי, אני חיה בפרוור, לא מספיק פרוור בעיניי, הייתי רוצה לגור בקצה ממש, בשולי שדות ויערות. ואני מציירת רק לפעמים, אין לי קו ונושא וסדרה. אני מציירת לפי המיית הלב. אין לי תערוכה בקרוב ולא ספר אמן ואיני אוספת כספים ברשת לקדם פרויקטים ואיני מגישה לתחרויות ופרסים, ולא, אין לי "סטודיו". הסטודיו שלי זה החיים. כלי עבודתי מפוזרים פה ושם. והם לא רק צבעים ומכחולים. אני מלמדת ציור בצבעי מים כמה פעמים בשבוע ושמחה להביא הביתה קצת פרנסה ואני כותבת הרבה פחות. יש לי גור לגדל, כלב רוח מיוחד, והוא ממלא שעות רבות של התבוננות ולמידה. כשיגדל אולי נעבור לשולי השדות, שיוכל לעוף מהשדה אל היער ובחזרה, לצוד את מה שחייב לצוד ואז לטפס על עץ התאנה שבחצר, להניח ראשו בין עליה הריחניים המנחמים. זה יהיה קיץ והעץ ייתן פרי גדול ומתוק במיוחד. אני אעשה ריבות לכל המשפחה והכפר. יהיה לי שיער לבן ואני אהיה זקופה וחזקה ולעולם לא יכאבו לי הרגליים. לפנות ערב אצעד שישה קילומטרים בין השדות, ותמיד כשאחזור תחכה לי ארוחה חמה בבית, שבן זוגי בישל, כי אחרי שסיים את כל הלימודים השונים והמשונים שלו, החליט להתמקד בגידול עצמי ובישול אורגני והוא ממש יצטיין בכך. אבל בינתיים אני מציירת לפעמים עציץ שהוא מביא לי, או אגס סמוק, או זר וורדים שמחזיק יותר משבוע. לפעמים כשכלב הרוח שלי רגוע אני רושמת אותו ישן. הייתי רוצה לצייר את הבת שלי לעיתים קרובות יותר, אבל היא גרה בעיר אחרת ולה חיים משלה. אולי פעם נגור כולנו באותו כפר, כמו שההורים שלי גרים באותה עיר פרוורית, על-יד כל הילדים והמשפחות שלהם.

אני שמחה שיצא סוף סוף הספר היפה שלך לאור. קראתי היום ממנו בחצר. השעה הייתה מוקדמת והעצים המעטים, הדלילים עדיין, היו מלאים בצפרים. באוויר היה ערפל האופייני למפגש בין שתי עונות והקפה היה טעים במיוחד. היה מספיק חמים כדי לשבת בחצר בלי גרביים, אבל בכל זאת נזקקתי לשל על הכתפיים, מעל בגדי השינה שלי. כלב הרוח שלי התפנק במרבצו (עדיין מעולף משנת לילו) ובן זוגי התכונן לעבודת יומו. עכשיו אני לבד. עוד מעט אכנס לחדר הרחצה ואתחיל את יומי. אני מודה לאל שעדיין כולנו בריאים, (ומתפללת שייתן בריאות לכמה אנשים קרובים שזקוקים לכך) שישנה פרנסה וקורת גג, שיש אלוהים, ושמדי פעם מגיע לידיי ספר טוב.

איריסיה קובליו, צבעי מים, הרצליה, 2013

איריסיה קובליו, צבעי מים, הרצליה, 2013


סדק

דו שיח בין שתי מברשות שיניים (טקסט הכנה לסרטון)
.
.
-שוב יש מים בכוס
-המממ
-לא קר לְךָ ברגליים?
-למה את לא שופכת את המים?
-אני לא אוהבת את הכוס הזאת
-אבל את היא זו שהחלפת אותה
-כי בקודמת היה סדק
-אז מה את רוצה?
-אני דווקא אוהבת סדקים
-אז למה החלפת?
-חשבתי שסדק זה לא טוב לזוגיות
-המממ
-וגם היו ציורים זולים על הכוס מתוצרת סין 
-כן אני לא סובל תוצרת סין
-אתה אוהב צבע לבן
-נכון, אבל לא חייבים
-חשבתי שתשמח עם לבן תוצרת קנדה
-כן החומר שלהם לעולם לא נסדק
-אבל בכוס מקנדה מצטברים מים שהופכים לעובש
-עובש זה בריא
-אתה מפתיע אותי
-טוב, אני ארוקן את הכוס
-אבל, אני רוֹצָה את הכוס הסדוקה הקודמת
-נו, כבר זרקת אותה לפח
-כן, חשבתי שאם אזרוק את הסדק לפח, הוא יישכח
-אלוהים המציא פחים כדי לשכוח
-טוב, אני אשכח
-ואני ארוקן את המים
-ולי   אולי כבר לא יהיה לי קר ברגליים
-את יכולה לצייר על הכוס ציור משלך
-אבל הכוס כה לבנה ויציבה ומושלמת
-ציירי פרחים, ציירי נוף קטן, אני לא חייב שהכל יהיה לבן
-טוב, אני אצייר סדק. זה בסדר?
-המממ
-מה שבא לָךְ 
.
.
טקסט וואקלי ביוטיוב 
(אני עדיין לא יודעת איך להפעיל ולצלם את שתי מברשות השיניים בדו שיח…)
.
.
סדק

איריסיה מאספמיה (2)

את לא יודעת מה לעשות. אין לך תכנית עבודה. יותר מדי מעברים. שינויים. ועוד כל מיני בורות רגש כאלה כמו אכזבה (מסטודיו בלב ההוויה הת"א) וחוסר אנרגיה לפרוץ מעבר לה, התפרקות הגדרות, משאלות, רצונות, השגה ודחייה והרגשה של כנפיים קצוצות.

בקר במטבח. את שותה תה. אין שום דבר מנחם לידו. כי לא בא לך. לא בא לך כלום, אפילו שהמטבח בהרצליה כה יפה ובחלון נרקיסים ורקפות ועוד פרחי חורף והמטבח הקטן מואר וצבעוני כל כך עם קערת עגבניות והקלמנטינות

אבל מה מסריח כאן כל כך?

אני מדליקה שלושה תנורים, כולל תנור האפייה ורועדת מקור. יום ראשון, תחילת השבוע. זהו יום שאני לא עובדת. זהו יום מיועד לציור. אז מה אצייר? ובשביל מה? ובשביל מי? לעצמי? מה מסריח כאן, אוף, ריח חמוץ רעיל כזה, אני מפנה מבט לשידה שבפינה עליה מונחת קערה עם רימון ענק שג' הביא לפני שבועיים או שלושה, בתקווה שאציירו, מקסימום נאכלו, כי זה ברזל וזו ארומה וזה כל כך מושלם, ופעם דווקא ציירתי רימון באופן טוב למדי, אז אולי אציירו בכל זאת, שנית.

(שמתי לב שעברתי מגוף שלישי לראשון. אני תמיד נוטה להתהפך. כמוה בדיוק)

אני בוצעת את הרימון. חציו ממש ממש רקוב. המוני זבובונים מקפצים בשמחה לכל עבר ואני מיד מביאה את צבעי המים והציור הראשון יוצא מסריח כמו הרימון עצמו.

איריסיה קובליו, אקוורל, דצמבר, 2012

איריסיה קובליו, אקוורל, דצמבר, 2012

אתמול שוטטתי באינטרנט ברגע של הפסקה מהחיים והגעתי לאיזה רב חרדי לשעבר שגומר את ההלל על איזה רימון מצוייר שלי.

וואו.

אני יודעת איפה הרימון הזה.

בהתקפות חרדה אני מוכרת ציורים במחיר של חולצה.

(שמתי לב שהשתמשתי במלה חרדה אחרי איזכור הרב החרדי. זהו טבעם של מכסמים. חופרים עד מוות)

אולי זה בסדר, כי יש לי בערך 8000 ציורים כאלה במגירות ואם הייתי מתייחסת לציורים שלי כמו לחולצות, אז אולי היה לי קצת כסף עכשיו לעשות טראק בהימלאייה ולא לחזור (אז מזל שאין לך כסף, אומרים לי המעטים הקרובים אלי, ככה להיעלם לנו פתאום באמצע החיים?- לא מסכימים. וחוץ מזה צריך פרוטות בשביל טראק בהימלייאיה. זה מה שאת רוצה?)

לא. לא יודעת. אולי. לפעמים.

אבל עכשיו אני צריכה להיות עם הרימון, כי יש לי מחוייבות לצייר בימים שאני לא עובדת.

 ובכן, בגלל שהרב החרדי הזה כל כך השתבח עלי, חשבתי שאפשר שאצייר עוד רימון היום:)

אבל הידיים שלי זה כבר לא מה שהיה פעם והצבעים קופצים ממקום מקום ואין לי כבר סבלנות ומה שהיה היה, אי אפשר למחזר כלום.

ועד שסיימתי את הציור של הרימון הרקוב שחלקו מובא כאן, נעשה צהרים אבל לא הייתי רעבה לכלום כי ריחו של הרימון גומר את התיאבון והזבובונים מגרדים

והאור בחלון מתחלף לאפור וצריך למהר

אז ציירתי עוד שתי סקיצות

איריסיה קובליו, אקוורל, דצמבר 2012

איריסיה קובליו, אקוורל, דצמבר 2012

 .

איריסיה קובליו, אקוורל, דצמבר 2012

איריסיה קובליו, אקוורל, דצמבר 2012

וגם צילמתי את הרימון שמשום מה בצילום נראה כה חושני ומגרה

אבל אני צריכה עכשיו כדור נגד אלרגיה כי בגללו מגרד עכשיו גופי

ועדיין לא אכלתי כלום

והנה הערב מתגנב באכזריות, עדיין לא חמש וחשוך, וחשוך במיוחד כשגרים בדירת קרקע ואף פיסת שמש לא מסכימה להתחבר אלי,

ואני איריס, איריסיה מאספמיה, בלי שמש בחורף, מתקשה להרים את הראש ולהפעיל את האצבעות האוחזות במכחול כדי למצוא איזו שעה של נחמה

אספמיה קטנה.

 כאן קישור לאספמיה חלק א'

*איריסיה מאספמיה (1)

וגם כאן קישור למה שרבי ניר המלומד כותב עלי

IMG_6546


כמה הרהורים משובצים באוסף יהלומים

 1.

מהרגע שאנחנו  יודעים להבדיל את עצמנו מאחרים אנחנו מגלים את רגש הדחייה.

אם מסתכלים על עצמנו כיצור רגשי, אנחנו בנויים ממשיכות ודחיות בלבד, המשתנות ומרצדות כמו שמש על גלים. משיכה הופכת לדחייה, דחייה הופכת למשיכה.

ואם גלים, תנועת הים הבלתי פוסקת היא כמו תנועת הרגש.

אם היינו רק מרגישים היינו משמידים את כל מי שמסביבנו ומרגיז אותנו באותו רגע. רובנו מכחישים את זה.

אבל האם אנחנו עשויים רק מרגשות?

 

2.

ברור שלא.

למי זה ברור?

אני מסתכלת במראה. רגשות הדחייה והמשיכה חרוצים כמפת סימנים על פניי.

הייתי רוצה לראות פרחים מצוירים על לחיי. להיכנס למסלול ולהפוך לעולת-רגל דרך שבילי פריחה עד הלב.

לא הלב ההוא הביולוגי, אלא הלב הפועם בלי קשר לגופי, הלב המחובר לפעימה האחת.

אך בכל פעם שנדמה שהצטיידתי בתרמיל כהלכה (פנס, נעלי הליכה, מצפן, מים ועגבניות) אני מאבדת את התרמיל באחד השבילים, לפעמים הוא נופל לתהום ואני נותרת עריה לזמן מה..

 

3.

ואפרופו עגבניות.

לפעמים עולה על דעתי שמוטב היה לי להיות מטפלת בפרחים מאשר אמנית. אולי הייתי צריכה ללמוד גינון-תרפיה. אני מחפשת ומחפשת בגוגל. יש דברים כאלה:

ואז אני כותבת SMS  לג':

 

-מצאתי, אני אהיה מטפלת בעגבניות

-זה רעיון טוב. חפשי בגוגל

– אתה זוכר שעגבניה זה הדבר הראשון שהייתי מצילה מהעולם לפני השמדה

-אני לא  אוהב עגבניות, את הרי יודעת, אבל בשביל להיכנס אִתָּךְ  לאי העגבניות, אחרי שהעולם יושמד, אוכל עגבניות

-איזה יופי! אין כמוך נסיך. אז אפשר לבשל לך היום פסטה עם עגבניות?

-כן, אבל בבקשה שימי הרבה שמנת כדי שהצבע לא יהיה כל כך אדום. אולי גם צרור פטרוזיליה?

-אני מעדיפה סלרי…

(סלרי הוא מספר שתיים שהייתי לוקחת לאי בודד)

-אוף סלרי. אבל גם עם סלרי אבוא איתך.

 

5.

-ונסתתר מהעולם

-כן.  נסתתר

(עם עגבניה וסלרי)

.

.

 

4.

-תעשי הפסקת אינטרנט. תשימי פחות . אל תשימי. שיתגעגעו אליך.

-אבל אז אני לא אהיה קיימת-

-תעבדי בסתר!

 

 

5.

הארנבת שלי, ששת, סירבה לשתות מים מהמתקן. גם מצלוחיות היא לא שתתה. כולם אמרו: זה לא יכול להיות. היא תתייבש. היא היתה אצלי חודש. חופשיה פצועה ומאושרת. לא מיובשת. יומיים לפני שנפרדנו גיליתי את מה שהיא עשתה בסתר: שתתה את החשופיות שהסתובבו בחצר. במו עיניי ראיתי את זה.

איריסיה קובליו, אקוורל, נובמבר 2012

איריסיה קובליו, אקוורל, נובמבר 2012

6.

אבא של ג' היה עושה מצות בסתר בכפר הנידח ההוא אי שם ברוסיה. אוי ואבוי אם היו יודעים.

 

7.

יש סתר. יש מסתור. ישנו מסתורין. יש נסתר. יש סתור.

סתור זה טוב.

חדר שינה למשל זה דבר סתור. דבר והיפוכו. זה להיות קיימת ולא להיות קיימת באותו זמן עצמו. 

  

8.

 ושם אארוג בסתר.

ושם אערוג

   

9.

כאיילה


fly

הַתְּמוּנָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁחָשַׁבְתִּי לִתְלוֹת עַל הַקִּיר הָרֵיק מִזֶּה כַּמָּה חֳדָשִׁים מוּל פְּנֵי שְׁנַת לֵילֵנוּ, הָיְתָה תְּמוּנַת אַרְנֶבֶת. עָפָה. הִתְלַבַּטְתִּי הַאִם תָּעוּף לְכִוּוּן  הַדֶּלֶת אוֹ לְכִוּוּן הַחַלּוֹן. לְכִוּוּן הַמִּטָּה זֶה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי בִּגְלַל הַהַקְצָרָה וּבִכְלָל לְפִי הַפַאנְג שׁוּאִי לֹא רָצוּי לְכַוֵּן תְּנוּעָה מִתְקָרֶבֶת בִּמְהִירוּת לְכִוּוּן הַלֵּב. מַה שֶּׁכָּבַשׁ אוֹתִי בִּסְצֶנַת הָאַרְנֶבֶת הָיָה דַּוְקָא הַשֶּׁלֶג שֶׁהִיא עָפָה מֵעָלָיו. הַשֶּׁלֶג הַצָּחוֹר וְהַמִּטָּה הַצְּחוֹרָה יוֹצְרִים צְחִירוּת אֵיתָנָה, אֲבָל הָאֱמֶת שֶׁלִּבִּי  נִמְשָׁךְ לַצְּלָלִית הַכְּחֻלָּה הַמִּזְדַּחֶלֶת בַּשֶּׁלֶג מִתַּחַת לִמְעוֹף הָאַרְנֶבֶת. אֲנִי יְכוֹלָה לְדַמְיֵן בְּקַלּוּת אֶת הַצְּלָלִית לַאֲגַם עָמֹק, עָמֹק כָּל כָּךְ עַד מִתַּחַת לְשִׁכְבַת הַשֶּׁלֶג, מִתַּחַת לְשִׁכְבַת הָאֲדָמָה וְהַשָּׁרָשִׁים. אֶפְשָׁר בְּקַלּוּת לְדַמְיֵן שֶׁבֵּין הַשָּׁרָשִׁים שׁוֹכְנוֹת הָרוּחוֹת, הָרֵי הַיַּעַר הָאָפֵל שֶׁנִּרְאֶה מֵאַחֲרֵי שִׁכְבַת הַשֶּׁלֶג מֵעָלָיו עָפָה הָאַרְנֶבֶת, שׁוֹלֵחַ שָׁרָשִׁים חַתְרָנִיִּים לְכָל עֹמֶק שָׁרַק נִתָּן וּבְוַדַּאי מְעַרְסֵל  שָׁם אֶת הָאֲגַם בַּתְּהוֹם הַבִּלְתִּי נִתְפָּס שֶׁל הַתְּמוּנָה.
שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ מַה הוּא מַעֲדִיף
-אַרְנֶבֶת אוֹ שֶׁלֶג?
-שֶׁלֶג, בָּרוּר
-וַאֲנִי אַרְנֶבֶת, אֲבָל אוּלַי אַתָּה אֲגַם?
-אֲגַם קָפוּא
-אָז אֲנִי אֶהְיֶה הַמַּיִם שֶׁמִּתַּחַת לַקֶּרַח
-וַאֲנִי עַלֵי סְתָו אַחֲרוֹנִים הַמְּרַשְׁרְשִׁים עַל שִׁכְבַת הַקֶּרַח בָּאֲגַם
-אֲבָל זֶה לֹא אֲגַם בְּעֶצֶם, זוֹ צְלָלִית
-צְלָלִית שֶׁל אַרְנֶבֶת
-אָז אֲנִי אֶהְיֶה הַמָּעוֹף
-וַאֲנִי אֶהְיֶה הָרוּחַ הַשּׁוֹרֶקֶת
-אֲנִי אֶהְיֶה הָעֲנָפִים הַמִתְּפָּצְפְּצִים  בַּיַּעַר
-וַאֲנִי אֶהְיֶה הַפַּרְפַּר הָאַחֲרוֹן שֶׁהִתְיַשֵּׁב עַל עָנָף מֻשְׁלָג
-אֲנִי אֶהְיֶה חוֹשַׁך הַיּוֹרֵד וְסוֹגֵר
-וַאֲנִי אֶהְיֶה הַכּוֹכָב הָאֶחָד שֶׁמַּפְצִיעַ עֲנָנִים כְּבֵדִים
-אֲנִי אֶהְיֶה הַיְּלָלָה הַנְּמוֹגָה
-וַאֲנִי דִּמְמַת הַשֵּׁנָה
-אֲנִי הַחֲלוֹם
-וַאֲנִי הַהִתְגַּשְּׁמוּת 
אָהֲהָה
.

גלגלים

אני מעבירה הספסל ממקום למקום. ושוב מעבירה. אני מעבירה מנורת רגל שחורה. ושוב. אני מעבירה מדפי ספריה. אני מעבירה  חמש מאות ספרים ממזרח למערב. ושוב למזרח. על היד המחשב. אני מעבירה את המסך ואת הסורק ואת המדפסת מדרום לצפון. על יד השטיח. אני מעבירה תמונה ועוד תמונה ומחזירה את הגדולה ומזיזה את הממוסגרת ומשעינה את הארוכה על השידה. אני מזיזה את השידה מהחלון ואת החלון מזיזה לקיר ממול. את הקיר ממול אני מזיזה קדימה את התקרה אני מזיזה למעלה. אני מזיזה את התאורה הדרומית לצפון ואת המערבית לדרום, מעל הדלת. את הדלת אני מזיזה לצד השני ואת הצד השני אני מזיזה לכניסה. את הכניסה אני מזיזה לקצה הרחוב, על יד השביל המוביל לשדה ואת שני העצים אני מזיזה לשני צדדיו, שייצלו. את הצל אני מזיזה לקצה השביל ואת החדר אני מזיזה מתחת לצל. את הבית ואת השביל ואת העצים ואת הצל אני מזיזה עד מתחת לענן. ענן חוור בודד שמשוטט באופק. ואת הענן אני מזיזה ומזיזה עד הענן הכחול. העמוק והרך. המזרזף טיפות של נחמה                                                                                                 

.

Irisya Kovalio- watercolors, 5×7 cm, 2006


בשעה טובה

  ההתלבטות הזאת בין פרטי לחשיפה, בין  השקט הכפרי לבין המולת המרכז, בין תקשורת לבין אאוטסיידריות. ואין "באמצע", כי באמצע נשארים באמצע- בינוניות חסרת מעוף ואומץ. התגוננות תמידית ואי לקיחת סיכונים לא מביאה רחוק. רחוק זה לא בהכרח פירסום ותהילה , אלא התפתחות ושינוי. והתפתחות היא חיים.

 זה לא נוח לעבור דירה. זה לא נוח לצאת מהשקט הפרטי  והיציב לכאורה אל מקום שיש בו תנועה בלתי פוסקת, פיתויים רבים, רעשים לא צפויים. זה לא נוח לבנות חלל עבודה חדש, לארוז, להעביר, לקבוע זוויות חדשות, להתרגל לריחות חדשים, לקום בבקר מגן העדן האישי ולנסוע שעה בפקקים לדחיסות הדרום תל אביבית, במיוחד באמצע הקיץ שלא מפסיק לנשוף בעורף אף לא ליום גשם מעונן אחד..

 זה לא נוח לארח. לאחרונה למדתי שאחת המצוות הגדולות זה "אושפיזין" במובן הרחב של זה. לא רק בסוכות . ואני עומדת לעשות סוכה רב שנתית. אני פותחת את מקום העבודה האינטימי שלי, הסטודיו (הפנימי והחיצוני), לאורחים. אני לא יודעת איך עושים את זה. זו החולשה שלי. איך מדברים? איך מסבירים? איך מאפשרים להיות בכזו קרבה לתהליכי עבודה? ללב? -זה לא בלוג. זה לא מאחורי מסך מחשב. זה אפילו לא פייסבוק. זה לא מבודד באופן כזה שרק יחידים ביותר יעזו להגיע, וגם אז רק לאיזו פינה מוגבלת בה אני מסכימה לחשוף, אלא זה כאן, באמצע. ברעש הגדול, מול אופק הים המשנה תמיד את צבעיו, מעל הגגות האדומים ברובם, כביכול, כי למטה, בכניסה, ברחוב הסואן והממוסחר בכל טוב, מתהפך העולם. ופופולרי כל כך.

 עברתי השבוע. שיהיה בשעה טובה.

הנה תמונות ראשונות, עוד מלפני  שעברתי, כשרק עשיתי נסיון ראשון לאיך זה ייראה…


משמשים זו לא רק שמחה

 

משמשים זו לא רק שמחה

קיץ. הידיים עייפות. החום והלחות נדחסים לתוך הגוף בכוח. חודרים לתאים העדינים, המוסתרים היטב מאחורי שגרת הפעילות היומית. מאחורי הרצונות וההצהרות. הידיים כבדות. קיץ.

אפשר לצייר פחד, כאב, כעס, חרדה, נדודי שינה, מרד, קנאה, בהבלטה פיגורטיבית תואמת. פני נערה בהבעה חריפה, צועקת, מניפה דגל מהפכה ומגלה סימני חבלה על גופה החשוף, אפשר לצייר בצבעי אקריליק סמיכים בצבעים שחור ואדום בתנופה אינטנסיבית ומטרידה, אפשר לצייר פצעים זבים באופן ריאליסטי מדוייק להדהים, אפשר לצייר אש אוחזת בעצים או בשיער או בספרים

.

ואפשר לצייר בצבעי מים משמשים ואפרסקים סמוקי לחיים.

ואנחנו יודעים להגדיר היטב: משמשים זה שמחה

קיץ זה חופש

צבעי מים זה ויברטור  לנשים בפנסיה

 

ואיך את מעזה לשים בפייסבוק אקוורלים מכותמים בורוד מתוק וכתום דבש וירקרק רענן וזהב מלכותי וכסף נוצץ רומנטי, כשאישה צעירה מוטחת לקרקע ע"י עשרה גברתנים המייצגים את החוק, יער רחב מוצת ונשרף בדרך הראשית לירושלים, בני אדם מושפלים לא רק בגלל צבע עורם אלא בגלל פרצות בחוקים בארץ בה את חיה, זקנים משותקים וזבים נעזבים בגן ציבורי תל אביבי תחת שמש קופחת, בזמן שמטפליהם עורכים פקניק קולני בצל צאלון לתפארת, והתלמידות שלך מציירות שם אקוורלים

 ועוד.

 ואז תלמידה שלך מספרת על לילות לבנים (ולא הלילות הלבנים של תעשיית  הבידור התל אביבי) ועל אוויר שלא נכנס במלואו לריאותיה בלילות ואין לכך סיבה מדודה, ותלמידה אחרת במערכת יחסים מתמדת עם פולש פנימי ואילו את מדברת אמנות וידייך אוחזות בעיפרון ומכחול כדי לא להתערבב.  והנה במחברת הסקיצות שלך נערמות קערות עם משמשים ואפרסקים, כלאחר יד, כביכול, לכאורה, כי גם את צריכה לנשום בין פעימה לפעימה, להתמיר את רעד ידייך בכתמים בעלי צורה של שמחת קיץ, כי משמשים זו לא רק שמחה, משמשים זו  אולי הישרדות

.

.

.

.

.

.

.

.


%d בלוגרים אהבו את זה: