קטגוריה: יוגה

התוכי

(פוסט מהחצר האחורית )

מאז שחזרתי הכל מפוקק. בעיקר הכבישים אבל לא רק. וחם. חם עד כדי שאני לא יודעת איך אוכל לעלות למדרגת הזמן הבאה עם הגוף הרותח הזה. לא שלא היה שם חם, איפה שהייתי, עד כדי כך שהליכתנו הייתה מאד איטית כדי לא להעמיס על הלב למשל, ובכל זאת כאן, בפקקים, כן, בעיקר אלו שעל יד הבית, שיוצאים משכונת המגורים האישית שלך לכבישי גישה המובילים לכביש גישה אחרים, ולא תמיד את בטוחה בעצם איזו גישה תוביל לאיזו גישה ולאן בסופו של דבר תגיעי וכנראה תגלי שהגעת בדיוק לאותו מקום עם רמזור מפוקק לכל הצדדים בקצה של צהרי יום, כשפניך נניח מערבה והשמש סכינים בעיניך והסנוור מתפשט לכוון המצח ואת חושבת שמהירותו תבלע או תמיס את מוחך, ידיך אוחזות בהגה ואת מסיטה מבע מחשש שעוד רגע ותתעוורי והנה בחלון את רואה איש חוצה את הכביש, על כתפו השמאלית תוכי בצבעי ירוק אדום צהוב, התוכי מביט לצדדים ואחוז היטב על כתפו של האיש כמוביל את הליכתו, לצידו אשה עם מגובנת ומקל, נעלי קרוקס וחצאית אפורה, שערה כסוף בוהק וידה הפנויה נתונה בידו הימנית של האיש.

יום שישי. שתיים וחצי בצהרים. ערב שלפני ערב ראש השנה. בין הרצליה לרעננה. כנראה.

%d7%aa%d7%95%d7%9b%d7%99
בציור: פרט מעובד מתוך ציור שלי בצבעי מים הקשור לאלה ההודית מינקשי שמאופיינת עם תוכי על הכתף.

והנה הציור השלם:

meenakshi-1

והנה סיפורה של האלה מינקשי  Meenakshi :

מינקשי נולדה למלך חסר ילדים שהיה דבק של האל שיווה. הוא התפלל בדבקות כה עמוקה עד ששיווה נעתר לו ונשלחה לו ילדה (ללא הריון). לילדה היה עור בצבע ירוק, עיניי דג ו-3 שדיים. אמרו לו שכשהיא תפגוש את אהוב לבה ייעלם שד אחד והיא תהיה יפת תואר. מינקשי בגרה ונעשתה גם היא דבקה מאד של האל שיווה. הדבקות שלה היתה כה עזה עד ששיווה התגלה לה והכל ראו שהיא בעצם התגלמות של האלה פרווטי, בת זוגתו של שיווה. בחתונתם שיווה רקד את ריקוד הנטאראג׳ הידוע. במסורת הציורים ההינדים מינקשי מצויירת כאלה יפיפיה בעלת עור בצבע ירוק, בגדי ארגמן ותוכי יושב על כתפיה. התוכי יושב על הכתף של מינקשי כתזכורת תמידית למעבר והשינוי מבורות לידע וחכמה. הודים רבים מאכילים את תינוקותיהם בעיני דג כדי שיגדלו ויקבלו את חכמתה ויופייה של האלה מינקשי
. ובציור גם שני חתולים. זו תוספת שלי בעקבות החתולים שהם דיירים חדשים באשרם שבאי גן העדן. החתולים זוכים באשרם היוגה שבבהמס לפינוק וכבוד כנסיכים ונסיכות ותנועותיהם הולכות ונעשות אציליות יותר ויותר. אחת מהיוגיות המתגוררת במקום באופן קבוע שמה מינקשי ועיניה בצבע כל הים. חתולי האשרם מתים עליה והיא כמובן נמסה על כל הילוך שלהם.

וכאן ציור מופלא של חבר פייסבוק הודי שמצייר מדי יום את האל הההודי קרישנה ולפעמים גם אלים אחרים. בזמן ששהיתי באשרם והכרתי את חברתי מינקשי, נשלח אלי הציור הזה:

14079691_10206658308391624_5091511257406348859_n

Keshav Venkataragavan painting

 

תמיד ההתלבטות הזאת אם להשאיר את הטקסט העליון כפי שהוא, אולי עם דימוי אחד, ללא כל הסברים ומראי מקום, מאחורי ומצדדי המסך, ללא החצר האחורית. וכאן החלטתי לתת פנורמה רחבה יותר. אני עדיין חושבת שזה משאיר מרחב לדמיון הפרטי ולתהיות של כל קורא שיתקל בפוסט. אשמח כמובן לכל תגובה. 

אז הנה גם תמונה שלי מהאשרם בבהמס, עם זו ששמה על שם האלה ההודית, מינקשי המקסימה.

img_9359

והנה חתולי המלכות במשרד הראשי באשרם שיבננדה בבהמס:

img_9362

 

והנה שני זיקני הרצליה, גרא ואני, שאולי זקוקים לאיזה תוכי לשנה החדשה.

%d7%96%d7%95%d7%92%d7%99%d7%95%d7%aa

שנה טובה!

 


לפרק את הים

 

הקדמה

באוגוסט 2016 חזרתי לבקר ולשהות זמן מה באשרם יוגה באיי הבהמס. האשרם ממוקם באי גן העדן, Paradise Island , על חלקת אדמה קטנה וצרה שהייתה במקור ג'ונגל פראי ולאט לאט הוקמו בה כמה בתי עץ, כמה מבנים קטנים המשמשים מקומות ליוגה, תפילה ומדיטציה ופינות שונות ללינה ומרגוע. הים נראה משני צידי האשרם. בצידו האחד מזח עץ קטן לעגינת שתי הסירות  של האשרם, המשמשות כלי תחבורה ממנו אל האי המרכזי ומהצד השני הים הפתוח, הים הקאריבי. המורה הרוחני שהקים את האשרם לפני כמה עשרות שנים היה סוומי וישנו דבננדה ותלמידיו מלמדים ומתרגלים באשרם את דרך היוגה כאורח חיים. כאמנית נלכדתי בקסמי הים המרהיב ביופיו. הים, כסימבול לתרגול היוגה במובן הרחב שלה ומנקודת מבט אישית במקום במיוחד הזה, הווה מקור השראה רבה במשך כל השנים מאז הגעתי לשם בפעם הראשונה, בתחילת שנות האלפיים. הטקסטים הבאים נכתבו במהלך הביקור האחרון, כעין יומן רוחני המעלה שאלות והרהורים דרך הניסיונות לצייר את הים.

1.

‎‏‎לעיתים אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך מערכת בלתי מובנת, שאינה משתבצת בהגדרות הקבועות בתוכנו. אבל איך נוצרו ההגדרות הללו? מי הגדיר אותם עבורנו? מי לימד אותנו ? מי יצר עבורנו סביבת וודאות כזו או אחרת?  אנחנו מחפשים בטחון. אנחנו מחפשים טקסים ידועים. אנחנו מתנגדים או מתווכחים עם הדברים החדשים שמופיעים לפנינו. לפעמים אנחנו מוכנים להסתכל עליהם ממרומי הדברים הידועים שלנו ולצלם למשל. אנחנו קוראים לזה חוויה. חוויה לסדר באלבום התמונות הפיזי, הוירטואלי או באוסף הזיכרונות הצבורים כך שלעולם לא נגיד שחיינו היו משעממים.

‎מול הים הגדול ואינסוף מופעיו הבלתי צפויים אפשר ללמוד משהו על כניעה. כאן ההזדמנות לפרק הגדרות ולהטיל ספק. למשל להשתחוות לים. להוריד את הראש לחול ולתת לדם לזרום ולמלא כל פינה ופינה. לתת לים את האגו. ולו לכמה שניות. ואז אפשר לצייר למשל ולהבחין איך הידיים בוחרות לצייר שוב ושוב את המוכר. לעצור. לקחת אוויר אל תחתית הבטן והגב, להוציא את האוויר ולבחור בצבע הפוך ממה שנדמה לי שאני רואה.

2

2.

‎אפשר לקחת את הים לחדר. לעיתים יורד גשם בלתי אפשר לישיבה על החוף, או שישנן חובות אחרות שלא מאפשרות נגיעה במים. אור השמים כאן נדלק מהר בשלל מופעיו ועד שמסתדרים כמה כתמים על הדף השמש יוצאת מבין העננים בכרזה רבת רושם אך שורפת בדרך כלל. כך הקיץ במקום הזה. צריך לתפוס מהר, לפני החום והלחות או הגשמים הרעומים, אך גם המהירות לא ממש יעילה, אלא שכלול מערכת היחסים עם זמן המהירות. כלומר לפרק את המושג מהירות. וזה לא פשוט כי יש לנו הרגל לפתח יעילות בתוך המהירות ואנחנו נופלים לחיפזון ומאבדים כמה דברים בדרך. פעימת הלב גוברת במקום להאיט, להעמיק ולפתוח אפשרות אחרת. והאפשרות האחרת היא לקחת את הים איתך. לחדר הפנימי. האישי. ובחדר הפנימי לוח הזמנים שונה, הוא לא לוח בכלל. וגם מזג האוויר לא מתקיים. אם עוצרים שם, אפילו לרגע או שניים, בין מחוייבות זו או אחרת, אדוות הגלים המוזהבות ימלאו את החושים.

 3

‎ 3.

‎מדוע קל לי יותר לצייר את הים מאשר לצייר את  תווי הפנים של אל או אלה מהמסורת ההינדית? הים מדייק באי הדיוק שלו בכל רגע ורגע. הים נמצא בתנועה מתמדת ופרטיו אינם סימטריים. לים ישנה חוקיות אך לא חוקיות הנקלטת בעין הרגילה. כן, אפשר ללמוד את צורת הגלים בזוויותיהם השונות, לפי כוון הרוח, עבודה סיזיפית של רישום החוזר על עצמו עד שנהפך לאילוסטרציה קפואה , שבדרך כלל אינה מראה את המהות של הים. ומהו הים? לצייר ים זה להיות ים. להתפרק כל הזמן מהחוקים המוכרים, מהידע של איך מציירים. לא חייבים לשבת מול הים בכדי לצייר. זה די בלתי אפשרי בעצם. הים הוא חמקן גדול. גם כשהוא שקט ומראהו כמפה מתוחה כביכול עד האופק. למדנו שהאופק כהה יותר, עדיף לציירו בקו ישר מאוזן, נוטה מעט וככל שהמכחול מתקרב לאדוות הגלים להמעיט במים עד יובש בהיר, מתחכך בנייר היוצר רושם של קצף. האמנם?

‎ובכל זאת קל יותר לצייר את הים מאשר את האל גנשה למשל, זה בעל ראש הפיל, המייצג הגנה, הצלחה ושלום. תפקידי במקום הזה שאני נמצאת כעת, הוא לחבר בינהם. איך מחברים ראש של פיל לגוף בעל צורה אנושית? איך מחברים את גנשה לים הקריסטאלי טורקיזי  ואת הטורקיז לאדוות הזהב?

ואיך הדיוק והיפוכו הופכים אחד?

4

4.

 

‎אחרי שהות של שבוע באשרם לא רק הים מתפרק אלא גם הברכיים וכל מה שמוקרן מהן למעלה ולמטה. הרבה מהפעילות כאן כוללת ישיבות ברגליים משוכלות במדיטציה, הליכה יחפה והתכופפויות רבות. הגוף רוצה להסתגל במהירות, כמו בעשור הקודם, עת היה צעיר בהרבה, אבל מאותת כל הזמן: עצרי. אני מתפרק. קחי את נעלי הספורט האורתופדיות שלך ולכי כך פשוט על החוף. קחי פסק זמן. גם מציורי הזריחות והשקיעות. מדוע אנחנו כל כך מתפעלים מזריחות ושקיעות?  מלבד הצבעים הרבים המתחלפים ללא הרף, צורות העננים הבלתי צפויות בתוך שלל הצבעים, זמן שקיעה וזריחה מזכיר  לנו את הבריאה האלוהית,  גם כשהיא מופיעה בין מבנים נטושים, מראות קשים ועוד נופים למיניהם בלתי נעימים לעין. ההתחלפות בשמיים כאילו צובעת את הכל, אפילו לכמה רגעים, בצבעים אלוהיים, אם רק נשים לב, ובדרך כלל קשה לא לשים לב, במיוחד כאן באי. כציירת ברורה לי לגמרי המשיכה הבלתי אפשרית הזו לנסות לתפוס את שינויי האור בציור. צבעי המים הכי מאפשרים את המהירות והזמינות של הציור, אבל שוב, הציור בזמן אמיתי הוא כמעט בלתי אפשרי, אלא אם כן מחליטים מראש להתמסר ולהיכנע ל״מה שייצא ייצא״. הרי בסופו של דבר לא אני היא זו המציירת, אלא כולי מובלת על ידי כוח אחר, אותו כוח שיצר את המופע הזה מולי, ואין הבדל בין המציירת למצויר.

6

5.
Meenakshi
בקשו ממני לצייר אלה. אימא קוסמית. בעבר ציירתי כמה פעמים את סרסווטי. היא האלה שלי. לפעמים באו לקשמי ודורגה ובקשו להצטרף. מינקשי האלה ואני לא נפגשנו עד הקיץ. עשיתי עליה גוגל ומיד נפעמתי ממראיה הענוג הירוק.
מינקשי נולדה למלך חסר ילדים שהיה דבק של האל שיווה. הוא התפלל בדבקות כה עמוקה עד ששיווה נעתר לו ונשלחה לו ילדה (ללא הריון). לילדה היה עור בצבע ירוק, עיניי דג ו-3 שדיים. אמרו לו שכשהיא תפגוש את אהוב לבה ייעלם שד אחד והיא תהיה יפת תואר. מינקשי בגרה ונעשתה גם היא דבקה מאד של האל שיווה. הדבקות שלה היתה כה עזה עד ששיווה התגלה לה והכל ראו שהיא בעצם התגלמות של האלה פרווטי, בת זוגתו של שיווה. בחתונתם שיווה רקד את ריקוד הנטאראג׳ הידוע. במסורת הציורים ההינדים מינקשי מצויירת כאלה יפיפיה בעלת עור בצבע ירוק, בגדי ארגמן ותוכי יושב על כתפיה. התוכי יושב על הכתף של מינקשי כתזכורת תמידית למעבר והשינוי מבורות לידע וחכמה. הודים רבים מאכילים את תינוקותיהם בעיני דג כדי שיגדלו ויקבלו את חכמתה ויופיה של האלה מינקשי
. ובציור גם שני חתולים. זו תוספת שלי בעקבות החתולים שהם דיירים חדשים באשרם שבאי גן העדן. החתולים זוכים כאן לפינוק וכבוד כנסיכים ונסיכות ותנועותיהם הולכות ונעשות אציליות יותר ויותר. אחת מהיוגיות המתגוררת כאן באופן קבוע שמה מינקשי ועינייה בצבע כל הים. חתולי האשרם מתים עליה והיא כמובן נמסה על כל הילוך שלהם

meenakshi-1

Meenakshi

 

6.

‎כשאין כביכול זמן, הזמן שנותר במרווחים הופך להיות יקר מפז ומתרחב באופן בלתי צפוי ויש בתוכו יכולות וראייה מפתיעים. במיוחד במקום כזה בו ישנה מסגרת נתונה, מחייבת, שכוללת עבודה רוחנית בכוון מסוים, שלפעמים נדמה ששואבת את כולי, ואולי כל מה שאני רוצה לעשות במרווחי הזמן זה לישון וכלום, אבל העבודה הרוחנית כל כך מעלה אותי, כך שאם ארד בזהירות מהסולם הזה תבוא אנרגיית השראה רבה למטה, לסטודיו המאולתר בחדרי, בזמן המיועד לציור. כמובן שגם אפשר לרדת בחיפזון ולהפוך את זמן הרווח לחובה ספורת זמן, או לעשות קפיצת ראש מהסולם ולהתרסק לייאוש. בביקור הזה החום והלחות הטרופית לא מאפשרים קפיצות פתאומיות. הקצב חייב להיות אטי ומסודר. הזמן הלח והחם עובד כידיד רב זרועות המלווה אותך בבטחה משלב שלב.

 

7

7.

אמש בלילה פתחתי את אפליקציית גוגל earth  להשקיף היכן אני נמצאת. בפעמים הקודמות ששהיתי באשרם בבהמס לא ראיתי את המקום הזה במובן של כדור הארץ.  זה היה מפחיד ומפעים כאחד. איי הבהמס מוקפים בתכלת טורקיז האלוהי הזה טבעות טבעות. בשום מקום בעולם למעט מקום קטן בניו זילנד אין את הצבע הזה. זה צבע שאם נכנסים לתוכו אי אפשר לחזור. כך אני מרגישה. אני משתמשת בו לא מעט, אבל כמו שאיני נכנסת כאן באמת למים (איך זה שאת כל כך ים ולא נכנסת למים, שואלים) כך אני מציירת עם הצבע או תרכובת הצבעים האלה,  בעמדת משקיפה. הזמן להיכנס כנראה טרם הגיע. המורה שלי לציור, ניל ווליבר ז״ל, נתן לי מתנה אחת לקחת אתי כשסיימתי לימודים לפני המון שנים: פיגמנט כחול טורקיז Maganize  Blue- השתמשי בו, אמר, בערבוב עם צבעים אחרים. זה יקרין עליהם את האור האלוהי. מהמטוס המתחיל להנמיך מעל האיים רואים את הטורקיז הזה וגל של התרגשות מרוממת ומצמררת שוטף את הלב. אין מילים לתאר את צבע המים הזה. אין.

8

8.

הבוקר איחרתי לזריחה כשהגעתי לחוף, לפינה המוצלת והנחתי את המזרן על החול גיליתי שלא הבאתי את בלוק הציור. השמיים עדיין היו ורודים רכים וחישבתי שאם ארוץ במעלה המדרגות לחדרי זה יקח לי שלוש דקות במאמץ, אבל שווה. חזרתי עם בלוק הציור והתיישבתי שוב על המזרון ואז גיליתי ששכחתי את קופסת הצבעים. החלטתי לא לוותר. שתי אניות קרוז ענקיות התקרבו באופק והשמש החלה לצבוע אותן בזהב. צילמתי במהירות את שאריות הוורוד פוקסיה שסביב העננים, המשתקפות חלושות במים החיוורים וחישבתי  שאספיק לרוץ להביא את הצבעים לפני שהשמש תבקע סופית מאחורי בית המלון המפואר  הניצב צמוד לאופק מימין. שוב רצתי וחזרתי עם הצבעים והתיישבתי מתנשפת על המזרן. בתרגולי היוגה , בעיקר בבוקר, רצוי להתחיל בפראניימה, תרגילי נשימה. שני תרגילי נשימה ממש מומלצים בעיקר במקום כזה שהוא ים שמלא באנרגיה. פראנה. בתרגול הראשון שנקרא קאפלה בהטי מכניסים אוויר פנימה לריאות  בכווץ מסוים של החזה ונושפים אותו  בסוג של שריקה דרך הגרון והאף. התרגול מנקה את הריאות וממלא אנרגיה וחום. התרגול השני הוא אנלומה וילומה והוא נועד לייצב את הנשימה ולאזן בין שני הצדדים שלנו, הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה המנטאלית. זה כמובן היה בלתי אפשרי כי יצאתי לגמרי מיכולת תרגול ואיזון אחרי ההתעקשות שלי במאמץ לתפוס את הזריחה. צבעים מגובבים בקומפוזיציה חפוזה ופזורת דעת עלו על הדף והמראה לא היה מלבב במיוחד. חזרתי לחדרי והתבוננתי בצילום שהספקתי לצלם. זה עם פלומות הוורוד אפור, הנעות מעל הים. ציירתי את ההמשך בחדרי.  להיות בטבע ולצייר בחדר או סטודיו זה מתסכל. אולי בכל זאת הייתי צריכה לוותר ולתרגל פרנאיימה. ואולי לא.

 10

 9.

שום דבר לא יכול להיות מושלם. כלומר שום דבר בתפיסה היומיומית השגרתית. את נמצאת במקום היפה בעולם שאפשר לדמיין, הגלים מלחכים את החוף. מלחכים. מילה פיוטית כמו מלמלה. ואכן כך נראה קצף הגלים, מלמלה מלחכת.. והצבע כמו באגדות. הכחול טורקיז הזה כביכול. והנה את שוכבת על פלטפורמת היוגה שנמצאת ממש מעל הגלים ומנסה לתרגל מעט. בהתחלה זה אפילו די מצליח. את שוכבת בהרפיה, בעיניים עצומות ופתאום שמה לב שכל הגוף הכואב המכווץ הזה, המזיע ללא הרף מהחום המהביל חסר הרחמים של אוגוסט באיי בהמס, הגוף הזה רפוי לגמרי סוף סוף, הרבה יותר רפוי מהרגעים שלפני ההרדמות בלילה למשל. ושוב הגלים המלחכים. ואת כבר לא שומעת אותם. והחום נדמה כשמיכת פוך בחורף, המחשבות הטרופות מתרחקות ומפנות מקום לאיזשהו חלל לא מוגדר, והגב הכואב מתמוסס ומתמזג עם פלטפורמת היוגה שגם צבועה בתכלת, וכולך תכלת כחול טורקיז אוויר עננים שמיים (ישנן עוד מילים לתאר את זה??) ואז… הם מגיעים אליך מרחוק. קולות עמומים קצת מסולסלים, הולכים ונעשים ברורים יותר, חדים, מעקצצים, את אומרת לעצמך שתכף הכל יחלוף ותחזרי למצב החלל הכחול, אבל הם גוברים ומהר מדי ממלאים את הכרתך וכל תשומת לבך והקשבתך. את מסובבת את ראשך לכוון הגלים ומבחינה בשלוש נשים צוחקות. והן צוחקות. צחוק גס שהולך ונעשה כל הווייתך. את נמלאת כעס וסלידה ודחייה ובכייה עצמית על ביש מזלך שהנה אספת סוף סוף את עצמך ויצאת לתרגל יוגה על פסגת העולם הנחשקת והצחוקים האלה נשלחים אליך באכזריותם. הבלי המקום המושלם צוחקים לך בפרצוף. כמה מדהים. כמה סימבולי. כמה מפתיע וגם לא

img365.jpg

 

10.

האופנה הזאת של למלא בצבעים קווי מתאר, מה שהיה פעם מיועד רק לילדים, חוברות צביעת הבלונים הדובונים והאניות, הפכה לכל כך פופולריות. אנשים מכל הגילים החלו למלא משטחים בצבעים ולהירגע, או שזה הפך אמצעי לניקוי מחשבות. ואז ראיתי אנשים שבמקום למלא בטושים או עפרונות צבעוניים את משטחי הקונטורים, מילאו אותם במילים. למשל למלא בגדי נסיך במחשבות ובמקום שהמחשבות ינקרו בראש, יעקצצו ויסחפו לכיוונים שונים הן הופכות לטקסטורות מרהיבות. אפשר ללכת עם זה רחוק יותר ולמלא משטחים עם כוונה, משטחים עם מחשבות מייטיבות ומשטחים אחרים עם מחשבות פח… כשהייתי קטנה שנאתי את חוברות הצביעה האלה. אף פעם לא הייתי מסוגלת להישאר בגבולות הקווים. תמיד יצאתי מהם ולא יכולתי לשמור על משטחים נקיים ואחידים כמו ילדות אחרות. כל כך קנאתי בהן. וגם חטפתי נזיפות לא מעטות. לפני כמה חודשים פגשתי אשה בת 90 בערך במחלקה גריאטרית, אוחזת באצבעותיה שכבר התעוותו למדי במרקרים צבעוניים זרחניים וממלאה בשקיקה משטחי גנים קסומים. כל כך התלהבתי שמיד קניתי את החוברת אבל כמובן שלא הצלחתי למלא ולו דף אחד. באשרם שאני נמצאת עכשיו בקשו ממני להעביר סדנאות של ליקיטה ג׳אפה, שזה דומה לחוברות צביעה,  רק שאת המשטחים ממלאים בכתיבה של מנטרות החוזרות על עצמן. מכוון שהנושא שלי הוא האל ההינדי הפופולרי הנפלא קרישנה, כי זהו שבוע החגיגות שלו במסורת ההינדית, רשמתי בעצמי את קווי המתאר בכדי למלא אותם במנטרה קרישנה. אחרי שציירתי את קווי המתאר וצילמנו כדי לשכפל למשתתפים, מלאתי בעצמי את ציור קרישנה בצבע סגול מגנטה מכשף עם מנטרה רפיטטיבית. המנטרות הפכו לאדוות גלים הנכנסים ויוצאים מחלילו אל פניו ובגדיו וסביבותיו, ברטט בלתי פוסק של מוזיקה שמיימית.

12

11.

כשהייתי בת 17, כמה קבוצות עם אוריינטציה הודית הגיעו לסביבת מגורי. הבולטים בהם היו הרא קרישנה ואננדה מרגה. כבת להורים מתנגדי כל מסורת רוחנית ודיבור עם אלוהים כמובן נמשכתי לכל מי שפתחו לי אי אלו דלתות או חלון להציץ לאור. קבוצת הרי קרישנה הפחידו אותי עם מראה ראשם המגולח ומבט עיניהם הנוטה כלפי מעלה אבל מאד אהבתי את ארוחות החינם הצמחוניות שלהם המסתיימות בלאדו מתוק אגדי. לעומתם נזירות אננדה מרגה נראו כנזירות נוצריות אלא שצבע תלבושתן היה כתום אש. הלב שלי הזדעזע מהכתום במובן הטוב של זה ונמשכתי אליהן כמו פרפר לאש. נעשיתי מורעלת אלוהים. התשוקה שלי למדיטציה ויוגה היו כמו של נערה מתבגרת המתאהבת בפעם הראשונה וכל מה שקיים בעולמה זו האהבה הזו. צרות לא מעטות נפלו עלי מהכיוון המשפחתי והמשמעתי בתיכון באשמת התשוקה הזו למה שסימל עבורי הכתום. בתקופה ההיא הכתומים הוגדרו ככתות מסוכנות וגורשו מהארץ. כיום, עם התפשטות היוגה בעולם לצורותיה המערביות, הסביבה כביכול יותר סלחנית לסימבולים ולדימויים השונים. כשנפגשתי שוב ביוגה לעומקיה, כעבור עשרים שנה, כאמנית, נמשכתי דווקא לציור ההינדי, לדימויים, לסימבולים, לטקסים הנעשים דרך הצורות הללו שהן אספקטים שונים של התופעה האלוהית. נמשכתי גם לשירה הבהקטית, שירת הלב שהובילה אותי בעת עבודתי מול אותם אלים ואלות הינדים ופתחה אפשרויות חדשות. מכל התגלמויות האלים הכי נמשכתי לקרישנה, בעיקר קרישנה כפי שהוא מופיע כנער עם פנים עדינות, אוחז בחליל ולצידו טווס וירח מלא. ספרי ״מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה״ קשור לגעגועי אל הדימוי של קרישנה, למה שהוא מסמל עבורי, כמו געגועים למשהו שתמיד מתגעגעים אליו גם כשנמצאים לצידו. כך הייתי מתגעגעת לירושלים בכל ילדותי, והמשכתי להתגעגע אליה גם כשעברתי להתגורר בה. סוג של געגוע ממלא באהבה סודית יקרה מפז.

עכשיו פסק זמן מול הים הכחול של שעה עשר בבקר. מצאתי פינת צל בה אני יכולה לפרק את הים דווקא בכחולים נטולי כתמי האש של השקיעות והזריחות כאן.

1

12.

אני לא יודעת לצייר את הים. על אף שעשרות פעמים הוא הופיע בציורים שלי אני לא יודעת איך מתחילים ומה באמת עושים. היום חיפשתי בגוגל איך מציירים ים. מצאתי כמה איורים ורישומים של ציירי הפטנטים והתמלאתי קנאה. הם כנראה יודעים איך נגשים לצייר את תנועת הגלים הקטנה, הגדולה, הרחוקה וכו. כשאני מגיעה לחוף ומולי הדף הריק אני נתקפת סוג של חרדה. לא שלווה. לא פאסטורליות. לא ידיעה. אני רוצה לבלוע ולהיבלע כי אין לי זמן ואין לי שקט. גם במקום הזה, הכי פאסטוראלי, גלוייתי ומסעיר אני אינני הציירת הטובלת את מכחוליה בצבע בהנאה. הים הוא עינוי והוא נורא והוא מופלא בבלתי מובן שבו.

השמש שוקעת כאן יותר ויותר מוקדם. מיום ליום היא נעלמת במהירות ובאותה מהירות היא זורחת. כשהגעתי לכאן היא זרחה בשעה שש וקצת ועד קצת לפני שבע. ובין הקצתים האלה היא עשתה מופע באלפי ורודים וכתומים וכחולים כהים. הזיית גן עדן. היום השמש זרחה בעשרים לשבע ובחמישה לשבע השמיים היו כבר כחולים. ברבע השעה הזו נהגתי במירוץ השמיים, סוג של תחרות שהאיצה את פעימות לבי, רק שלא יגיע כבר החום הבלתי נסבל. אבל הוא הגיע מהר מדי ומיד אספתי את חפציי ועליתי במדרגות הלא מעטות מהחוף לחדר, למזגן, לישיבת הצוות ולשאר עיניני היום. כשהתפניתי הסתכלתי על הציור בכוונה להשלים את מה שלא הספקתי. אבל לא השלמתי. הציור נראה לי שלם. רגע זריחה אחד, חולף, ולא ישוב כפי שהיה. וטוב שכך.

 

11

13.

 

מאז שנכנסתי לים והוא חבט בי בגל מפתיע וזרק אותי מידית בחזרה לחול, הבנתי שהים ואני צריכים לשמור כעת מרחק נגיעה. יתכן והתערבבתי כאן עם שקיעותיו וזריחותיו באופן מסוכן, עמדתי לעבור איזשהו מחסום, כנראה אותו אחד שנפרץ בעבר. אני חושבת שלצייר מתוך התבוננות זה סוג של הגנה. השקפה מבחוץ, חידוד ההבחנה עם שמירת הגבולות. להפסיק לצייר ולהיכנס פנימה זו סכנה. הדרך החוצה לא ממש מובטחת. אם מצליחים לצאת נשאר בפנים געגוע. לפעמים הוא כמו כרסום קטן, עכברון מדגדג, נוכח בחורו ולפעמים מנסים לתפוס אותו, ולפעמים גם מצליחים ללכוד אותו ולשחררו לשדה (אבל הוא חוזר כשלא שמים לב).

כאן על החוף ישנם סרטנים קטנים היוצאים בריצה מתוך הגלים ומתחפרים בחול. לפעמים הם מציצים בעין אחת מתוך החור במן צחוק בוקר כזה, את שוב מחכה לזריחה? מוטב שתלכי למפגש המדיטציה. ממילא עדיין חשוך כאן והגעגוע החל לכרסם את לבך, אז לא בטוח שתצליחי ממש לצייר, ראי ענן כבד מתקרב, את תירטבי לגמרי, מהרי, אספי את צבעיך ומכחוליך. הגשם מתחיל. למה את בוכה.

 

13

 

 

14.

לשחרר את הים

 

 

האמת. אנחנו סוגדים לאמת. רוצים לחשוב שהיא אחת. הבלעדית. אנחנו נלחמים עבור אותה אמת שהפכה למושא הסגידה שלנו. אנחנו משרתים אותה. גם בדמעות. אנחנו מוותרים על הספק. אנחנו מניפים אותה אל על עד שלפעמים היא הופכת סכין, שורטת, או ננעצת בלב האוחז בה כדגל שאין בלתו. אנחנו פוגעים. אנחנו נפגעים. אנחנו מאשימים. אנחנו מואשמים בדמיונות שווא. אנחנו מתבקשים שוב ושוב לחזור למוטב. אנחנו יודעים מהו המוטב. סיפרו לנו. סמכנו על מה שסיפרו לנו. אנחנו ממושמעים. מרצים. מצטיינים.

*

הים. היא רוצה את האמת של הים. היא חושבת שהים הוא אמת. היא קראה רבות על יכולת ההמתה שלו, על יצורי החרב שהוא מכיל, לא רק הכרישים אלא גם דגי המנטה ריי, המרטירים היפייפים הרעילים, הנועצים את זנבם הארוך בלב של מי שמתנשא. היא מנסה להסיר סימני יהירות כשהיא מול הים. פורסת את צבעיה ומכחוליה על החוף לרגעים של אקוורל. לפעמים נדמה שהים אכן קופץ לתוך הדף ומתגלה בכתמים שאפשר לזהותם כצורתו. לפעמים עולה בלילת כתמים הדומה יותר לבכי של תינוקת נטושה. לפעמים נדמה שהים גוער בה על עצלותה או רשלנותה. את לא מספיק מרוכזת. את מדמיינת. את סוטה מההבחנה המדוייקת, את לא מספיק טובה. את מנסה לאסוף את עצמך ולרכז את הכרתך ומבטך. להיות מדויקת. את מחפשת את האמת. הרי הים חייב להיות אמיתי.

*

הסרטנים נכנסים ויוצאים מתוך קצף הגלים. הם רצים ורצים על החוף עד איזשהו חור ונבלעים בתוכו. השחפים חגים מסביב לחורים, מתחרים בקולות הגלים, מי יתנפץ חזק יותר בצווחותיו. היום הים גועש. היום הוא כנראה היום האחרון שאהיה אתו מצידו הזה של העולם. כשהסרטנים יוצאים מחוריהם, שקופים, סגולים, ורודים, כצבעי זריחת הבוקר, הם שרים רקוויאם בקולות אינספור. שפתם לא מובנת ולכן הים מתרגם לי: לאמת שורש גוף אחד ופנים אינספור. איננו רואים את השורש אבל אנחנו מתאהבים בפנים אלו או אחרות, כמו בבני זוג. דעי שכל זוגיות כזו ארעית והיזהרי מלהכריז בה כאמת. גם אותם פנים שיפתו אותך בידיעת השורש , שיפתחו שער לשביל הבטוח פנימה, חוטאים בבגדי היוהרה. מה שנראה כשביל יהפוך עד מהרה לתהום ללא תחתית.

*

הים. בדרך לכאן קראתי את הספר האדון שנפל לים, מאד הרברד קלייד לואיס. הוא נפל בכביכול בטעות, מאנייה רבת קומות. כל הנובלה הזו מתארת את  נפילתו, מאבקו וניסיונות הישרדותו במים, ביחד עם תובנות הנובעות מהאמת הפנימית הנדחקת החוצה מקרבו באין ברירה. אותה אמת שאיש לא סיפר לו, לא פיתה אותו בנפלאותיה. אמת שהיא נוראה ומפעימה כאחד.

                                                                        

                                                                              אי גן העדן, בהמס, שיבננדה יוגה אשרם, 2016

9


על הרגע הזה, שבין יוגה לגורי אלפי. סוג של

אמש, ערב יום העצמאות, בין סרט על יוגה והתכנית ההפוכה ממנו, של גורי אלפי, הקיש בדלת ידיד ותיק שמופיע בכל פעם בזמן לא מתאים, בעייפות מוחית מציפה וליאות נפשית שמוכנה לנוע מרומו של עולם ורצפתו בלי להניד עפעף. אז פתחתי לו את הדלת בתנאי שזה יהיה רק לרגע, לכוס תה קמומיל ( כבר מזמן אני לא שותה בירה) לא כדי לשמוע מה יש לו להגיד, אלא כדי לצאת ידי חובה. הוא נכנס והתיישב דווקא בסטודיו שלי על יד המחשב וסילק את הפייסבוק מהמסך וחזר לדף הסרט על היוגה. סרט טוב? הוא שאל, כן עניתי, מרגש ברובו, אבל לא אהבתי את המורה שהציגו בהתחלה ובסוף, הכריזמטית הזאת שצעקה מול המונים אחדות אחדות. כריזמטיות מהסוג הזה דוחה אותי. תמיד היית ביקורתית, הוא אמר, לא ביקורתית, תיקנתי, רגישה לשקר, חופרת לאמת…ולרוב מתאכזבת, הוא הוסיף. כן. פעימות הלב שלי מורכבות מאכזבות כאלו או אחרות. אכזבה במקום אהבה, הוא פולט בכמו ציניות. אהבה.. אני אומרת, איזו אהבה, ככל שהשנים עוברות היא מתרחקת ממני, האהבה הזו, ללא תנאי, אהבה לכל, ללא שיפוט, ללא הבדלה, האהבה שהאמנתי בה בכל קיומי בשנים ההם שהייתי תלמידה ומורה ליוגה, שהאמנתי כי דרכי סלולה ורק צריך להסיר מדי פעם אבנים כאלו ואחרות שחוסמות או מסתירות את הדרך הבטוחה. ופעם אחת אחזת בסלע גדול מדי והתדרדרת אתו למטה, הוא מזכיר לי. ומאז קשה לטפס, אני נאנחת, אולי בלתי אפשרי, כל אבן שאני מנסה להיאחז בה כדי לטפס בחזרה לכוון הפסגה ההיא נשמטת מידי. אבל לפחות יש לך כמה דברים אחרים בבורות הדרך להיאחז בהם, הוא מנסה להיות אופטימי, הפרחים למשל שאת מציירת , פרחים זה גם יוגה. לא,אני אומרת, אני רוצה כמו בסרט, את האופטימיות הגופנית הזאת, התמימות ההיא של האהבה הבלתי מעורערת לגורו של הדרך. אי אפשר לחזור! הוא מדבר בפסקנות, מי שליוו אותך אז חלפו. התפוררו. לא באמת היו, הוא מקשה, ואני יודעת שעוד מעט יטיף לי שאני סנטימנטלית מדי, מלעיטה את עצמי בסיפורי העבר הכביכול מפואר של העידן ההוא. אז לאן נעלמה היוגית שבי? אני שואלת אותו. היא לא נעלמה כלל, אלא שאת שיפוטית כלפי עצמך וזה מה שמעייף אותך כל כך ואת בוחרת לראות רק חלק מהתמונה. בשלב זה כבר התעייפתי ממנו ממש. די, לך כבר, תחזור בפעם אחרת, אני רוצה לראות את גורי אלפי ולצחוק קצת, כי היוגה הזו מאיימת לפרוץ את סכר הצער שלי ואתה לא עזרת לי כאן. בסדר, הוא אומר ומבטיח לחזור בקרוב, הידיד הזה שלי שקורא לעצמו חשבון נפש. כן כן, ממש הגעת ברגע מתאים, בין יום הזיכרון לעצמאות. אום. אום. אום.

 

קישור לסרט על יוגה חובקת עולם:
*

IMG_0320

בהימלאיה על הגנגה, 2007


אז וכעת

אז

איריס קובליו, אקוורל 2001

איריס קובליו, אקוורל 2001

כעת

איריס קובליו, אקוורל, 2013

איריס קובליו, אקוורל, 2013

אז

איריס קובליו, אקוורל, 2002

איריס קובליו, אקוורל, 2002

כעת

איריס קובליו, אקריליק, 2013

איריס קובליו, אקריליק, 2013

אז

איריס קובליו, אקוורל, 2004

איריס קובליו, אקוורל, 2004

כעת

איריסיה קובליו, אקריליק על עץ, 2013

איריסיה קובליו, אקריליק על עץ, 2013

אז

איריס קובליו, אקוורל, 2004

איריס קובליו, אקוורל, 2004

כעת

Krishna

איריס קובליו, אקריליק, 2013

אז

טוטו

איריס קובליו, אקריליק 1995-2011

כעת

סקאיי

איריסיה קובליו, אקריליק, 2013

.

השתנה ולא השתנה

.


הימלאייה של החלומות

.

לפני כחמש שנים הייתי בהודו. זה היה קצר וממוקד. באמצע, היה פסק זמן לטיפוס קצר במעלה ההימלאייה. לא בהליכה אלא במונית. זה היה הזוי ומפחיד. אבל איכשהו הקיץ אני מתמלאה שוב בכיסופים להימלאייה. והפעם לגבהים של ממש. לאנה פורנה. קצה העולם. זה נראה כל כך בלתי אפשרי עד כדי שאני מתקשה להאמין שהייתי בדרך לשם, במרגלות הגבהים ההם, מעט מעט, יחסית, מעל רישיקש.

קיץ. הפעם באמת נדמה שזה הקיץ החם ביותר מאי פעם. אני זוכרת את החדר הצנוע מאד שהתאכסנו בו. היה צריך לעלות, בחום של ארבעים פלוס, בשביל המלא קופים, לאיזורי המגורים. בחדר היה רק מאוורר תקרה שעשה את עבודתו הרעשנית היטב, בין הפסקת חשמל אחת לשנייה. ובכל זאת. היום פתחתי קורס חדש של ציור באקוורל בבית האמנים. שתי תלמידות בדיוק חזרו מהודו. וסיפרו. כל כך התגעגעתי. יצאה נפשי

והיום מצאתי את השירים האלו, מהודו 2007. מאז הודו ההיא השתנו הרבה דברים. הלא יאומן והבלתי אפשרי גילמו את עצמם בעוצמה על במת חיי. ואולי הבלתי אפשרי בעיניי עכשיו, להגיע לאנה פורנה, לגעת בשמיים, יחליט להתגלם בהפתעה למרות הכל?

.

גלויות מההימלאייה, 2007.

1.

כְּשֶׁהַפַּרְפַּרִים הַצְּהֻבִּים

מְרַפְרְפִים מַנְטְרוֹת עַל הֶהָרִים

אַף מונית אֵינָהּ נוֹפֶלֶת לַתְּהוֹם.

.

 2.

אִימָּא גַנְגַה נוֹצֶצֶת בַּתְּהוֹם

קַוֵּוי מִתְאַר מתאדים בַּגְּבַהִים:

שָׁמַיִם, הַר, עֵץ, כְּבִישׁ, תְּהוֹם

 הַכֹּל פַּחַד אֱלוֹהִים

.

3.

עֲרָפֶל מִתְנַדְנֵד מִבַּעַד לִזְגוּגִית

הַמְכוֹנִית מִתְעַקֶלֶת כְּלַפֵּי מַעְלָה

הַגַנְגַה מִתְפַּתֶּלֶת תַּחְתֵּינוּ

.

 4.

אוֹר וָרֹד יוֹרֵד עַל הגַנְגַה.

לְמַרְגְּלוֹת מְעָרַת וַסִישְׁטְּהַא

פְּעִימת הַסְּלָעִים הָעֲגֻלִּים

.

5.

אִימָּא גַנְגַה כְּמוֹ נָחָשׁ כֶּסֶף

מזדחלת בַּתְּהוֹם

גַיַיאטְרִי מַּנְטְרַה נִשְׁנֵית בַּלֵּב

שֶׁלֹּא יַחסיר

.

6.

הַכְּבִישׁ מְפַלֵּס דַּרְכּוֹ

כְּמוֹ שֶׁשָׁה הַקָּדוֹשׁ

זְנָבוֹ בְּהַרִידַוַואר

רֹאשׁוֹ בְּבַּדְרִינַט

לִבּוֹ בְּרִישִּׁיקֵּשׁ

.

7.

לְמַעֲלָה  – סָגֹל וָרֹד אָפֹר וְכֶסֶף

לְמַטָּה – יָרֹק כָּחֹל אָפֹר וְכֶסֶף

צִבְעֵי ההימַלָּאיַה מְלַווִּים אֶת הגַנְגַה בַּחֲזָרָה לרִישִּׁיקֵש

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הערות לשירים:

 גנגה: נהר הגנגס הקדוש בהודו (הצורה הזורמת של אלוהים)

 שֶּׁשָׁה- צורה עתיקה בעלת מספר ראשים כשל ראשי נחש, המגנה על האל וישנו במרחב הקוסמי וכל אחד מהם שר את תהילתו של וישנו.

הרידאוור: מקום התחלת העלייה לרגל של שואפים רוחניים

בדרינט: אחת מפסגות ההימלאיה אליה עולים לרגל הדבקים של האל וישנו

 גאייטרי מנטרה: המנטרה של גאייטרי, האימא הקוסמית, המגוננת.

 וסישטהא: החכם וסישטהא הוא זה אשר לימד את האל רמה את היוגה העילאית. מערת וסישטהא נמצאת בהימלאייה

 

איך הטלוויזיה החזירה אותי לחיים

כתיבה בשבילי היא כמו ציור נוף בצבעי מים. אני מתחילה מכתם אחד, אולי משהו אחד שתופס את תשומת לבי, וממנו ממשיכה בהרפתקה, במסע אל הלא נודע, גם אחרי הרבה שנים של ניסיון ועבודה, התבוננות, אפילו באותו דבר עצמו. לצבעי המים חיים משלהם, אני מדברת והם מדברים אלי, בשפתם. לא תמיד מה שהתכוונתי הוא מה שנערם על הדף. וזה בסדר. זה המעוף. זו שיחת הציפורים בשמי שקיעה, כשהן עפות מפה לשם, משם לפה, ולבסוף בוחרות תמיד לנחות באותו עץ בדיוק, כמו העץ הראשון שבשדרה הסואנת. אני מביטה עליהן מלמעלה, מהקומה השישית למשל, ומתמלאה דמעות והודיה.

ובכן טלוויזיה? בשנים האחרונות חייתי בבית נטול טלוויזיה. ואז קבלתי במתנה אחת, שווה כזאת, ועשיתי מנוי לכל הערוצים. וזיפזפתי המון, אבל לא היה לאן. ובעודי שוכבת כך על הספה, בזמן של תוהו וחושך, נרדמו רגליי, נרדמו ידיי, נרדמו שרירי פניי. וזו לא היתה הרפייה של יוגה, זה היה חידלון. זה היה אובדן מפחיד. בשארית כוחותיי זיפזפתי לערוץ 39 והיה שם שעור יוגה לפנסיונרים. מוסיקה נעימה ומפל זורם ליוו את קולה הנעים של המורה האמריקאית ואני התחלתי, ביחד איתה, להזיז רגל אחר רגל.

 

יוגה? פעם הייתי מורה ליוגה. לא מעט שנים, ולימדתי לא מעט תלמידים, ועשיתי לא מעט מהלכים, חלקם עמוקים ונחרצים, לתוך העולם הזה שנקרא יוגה ואורח חיים. ואז הגיע זמן שאש השתלחה בחיים ההם. ובכל מה שקרוי אלוהים. את כל ספרי היוגה צמצמתי למדף אחד, קרוב לרצפה, בספרייה הגדולה ששרדה מבית שנהרס. למחרת שוב נפגשתי עם המורה לפנסיונרים, אבל הפעם היא לימדה יוגה בעמידה. לשם כך הייתי צריכה מזרן, ומבלי לתכנן הנחתי אותו על יד המדף התחתון עם ספרי היוגה. המדף הזה היה בדיוק מול הטלוויזיה החדשה שאבא שלי קנה לי במתנה כדי שיהיה לי פחות עצוב. כבר אמרתי שלכתוב זה כמו לצייר בצבעי מים?

את מניחה כתם תכלת, אולי, ומתחתיו כחול, נניח שהתכוונת לים, והכחול חודר לתכלת, מעט, כמו אד, ואת מוסיפה על התכלת לבן, אבל הלבן בקופסת הצבעים שלך התערבב עם כסף וצהוב בהיר מהציור הקודם, והצבע הבהיר מתפשט אל תוך התכלת ומזיז את הכחול שתחתיה ונוצרים כאילו עננים ולא התכוונת לעננים אבל התלהבת ומרוב התלהבות החלטת להוסיף אי בים ולטפס עליו לנוח קצת.

 והטלויזיה? היא לא בדיוק בשימוש, אבל הנוכחות שלה החזירה לי את היוגה, את האהבה, את החיים.

איריסיה קובליו, אקוורל, יפו, 2012

.

.

וזו אני, בהימלאיה, הפוכה, כמה שנים לפני המהפך 🙂


שלוש נסיכות

   פעם אחת, בעיר שלא היתה קיימת, היו שלוש נסיכות אמיצות ושמחות. מתוכן שתיים לא נולדו והשלישית עוד לא הייתה לעובר. לרוע מזלן, כל קרוביהן מתו. הנסיכות עזבו את עיר מולדתן כדי ללכת למקום אחר. מכוון שלא יכלו לשאת את חום השמש הן התעלפו מייד. כפות רגליהן נכוו מן החול הלוהט. חודי דשא דקרו אותן. הן הגיעו אל שלושה עצים מצלים, מתוכם שניים לא היו קיימים והשלישי עדיין לא נשתל. לאחר שנחו שם במשך זמן מה ואכלו מפירות העצים, התקדמו הלאה. הן הגיעו לגדותיהם של שלושה נהרות, מתוכם שניים היו יבשים ובשלישי לא היה מים. הנסיכות נהנו מרחצה מרעננת בתוכם והירוו בהם את צימאונן. לאחר מכן הגיעו לעיר גדולה אשר אמורה היתה להיבנות. בהיכנסן אליה, הן מצאו שלוש ארמונות מדהימים ביופיים, מתוכם שניים כלל לא ניבנו ולשלישי לא היו קירות. הן ניכנסו לארמונות ומצאו שלוש צלחות זהב, שתיים מתוכם נשברו לחצאים והשלישית הייתה שחוקה. הן אחזו בשחוקה. הן בישלו תשעים ותשעה פחות מאה גרמים של אורז. אחר כך הן הזמינו שלושה קדושים אשר לשניים מהם לא היה גוף ולשלישי לא היה פה, כאורחיהן. לאחר שאכלו הקדושים הללו לשובעה, התחלקו שלוש הנסיכות במה שנותר. הן היו מרוצות מאד. כך הן חיו בעיר הזו במשך זמן רב, בשלווה ובאושר.

מתוך יוגה ושיסטהא– סוומי ונקטסננדה (בתרגום פרייה הרט)

Iris Kovalio- צבעי מים בתוך מבחנות מעבדה, 1998

בשבת הקרובה, בתל אביב, ערב לזכרו של סוומיג'י, סוומי וונקטסננדה, הגורו של הסופרת פרייה הרט*, חברתי היקרה.

אני כל כך מתרגשת…

*ספרים של סוומי וונקטסננדה בתרגומה  לעברית של פרייה הרט:

יוגה (1980)

יוגה ווסישטהא (1994)

קסם היוגה (2006)

סוטרות היוגה של פטנג'לי (2008)

ספרים נוספים של פרייה הרט:

יתרון מדומה (2001)

גורו (2006)

סוטרות האהבה של נארדה (2009)


%d בלוגרים אהבו את זה: