קטגוריה: ים

עננה

על ארבע וריאציות בצבעי מים 
ועל עננה, מערבולות והרהורי ערב חג

בערב חג ישבתי עם עטרה קרוב לגלים ואיתנו ישבה עננה. עטרה ספרה לי איך בדיוק באותה נקודה היא פעם טבעה שם וניצלה ואני ספרתי לה איך אף פעם לא נכנסתי לים למעט פעם אחת בחוף האשרם שבאי גן העדן בבהאמס ואיך ריח הטורקיז המתוק רצה לפתות אותי להישאר בתוכו אבל באותה שניית מחשבה נזרקתי בפראות אל החוף, והוא אמרה שהיא בלתה שעות רבות במים בצעירותה ואני חשבתי על צעירותי, על סלידתה של אמי מחול "מלוכלך" ורעש הגלים, והיא ספרה לי על שעכשיו, אחרי 800 שנה, מ' רוצה לפגוש אותה כאן בדיוק בים ושהיא תצטרך בשביל זה לעשות מתיחת פנים ואני אמרתי לה שדווקא פניה יפות מתמיד, אבל שתינו שתינו המון אלכוהול ומילאנו את גרוננו בהמון עשן ושתינו שכחנו איך מביאים את בלויי השרירים לאורגזמה קלילה, והעננה ישבה וישבה ולא הזיזו לה אדי האלכוהול וערפל הסיגריות ואני ספרתי לה איך בכל זאת הדבר הכי אהוב עלי בעולם זה לצייר את הים עד אינסוף, למרות הכל, ולקרוא סיפורי מערבולות וטביעה ואיך ושאני פוחדת מדגים למיניהם ומעולם לא אכלתי כל דג למינהו ולא שרץ ים אחר, והיא אמרה שהיא מאד אוהבת לאכול שרצים וצדפות, וגם אני אוהבת צדפות, במיוחד את אלו שפגשתי פעם אחת בצפון מיין על החוף, כשנסעתי לבקר את המורה שלי ניל ווליבר, עשר שנים אחר שנפרדתי ממנו באוניברסיטה, והוא כבר היה תשוש אבל לקח אותי ואת אהובי לשדות בלו-ברי שלא ראינו כמותם ואולי כבר לא נראה, ואז הלכנו לצימר על שפת הים והיו שם צדפות בצבע זהב ורוד פניני, ולקחתי אחת שהיא עד היום טמונה בשידת הציורים שלי במגירה העליונה, ביחד עם שבר מכוס החתונה שלנו, אז עטרה שאלה כמה פעמים היית בבהמאס, אמרתי לה שש פעמים. זה חתיכת מספר פעמים לחיים מפותלים שיש לי. מה עשית שם היא שאלה, למדתי. שירתתי. ציירתי. את מי שירתת? היה לי גורו והזמן ההוא היה מהמאושרים בחיי. אפשר לספור על יד אחת את המקטעים המאושרים בחיי הארוכים. איזה ארוכים, היא שאלה, אצלי הם יותר ארוכים. והעננה פתאום צחקה. נראה לי שבשלב זה כבר שלושתנו היינו שיכורות וביקשתי ממנה שתשמור עלינו בזמן שאני נוהגת הביתה. העננה עמדה בהבטחתה וחשבתי לעצמי שאולי היא סוג של סוכה, כי חג סוכות עכשיו ולמרות ששתינו רחוקות מכל על זה אלפי שנות אור.

*

מערבולות ים

איריסיה קובליו, צבעי מים, ספטמבר 2018

*

*

*

*


לדייק את עצמי

העניין הזה של מחיקת ציורים, שינוי או להחליט לנקות את המחסן. אני מתכוונת לרוב הציורים הגדולים, על בדים או עץ, שצויירו בזמנים מסויימים, חלקם טובים מאד (להם אני מתקשה לחרוץ גורל) וחלקם היו כעין סקיצות לא מוצלחות לרעיונות מסויימים שהגיע זמנן להימחק. וזה בסדר.

לפעמים הסקיצה שמתחת היא השלד. הפעימה שלא חדלה כשהגוף משתנה. זה כמו מוות של גוף אחד וקבלת גוף אחר שבנוי על אותה נשמה. וזה בסדר לדייק את עצמי.
הנה אחד כזה.
המקום: אשרם ליוגה באחד מחופי איי הבהמס. הייתי שם שוב בקיץ האחרון לאחר נתק של עשור. הציור הקודם היה סקיצה לזיכרון לא מוצלח מהדבר ההוא. המחיקה והבנייה מחדש הוסיפה חומר ורוח שלא יכולתי לגעת בהם לפני הביקור האחרון. חזרתי עם עשרות צילומים וצבעי מים שציירתי בחוף עם זריחה או לפני הזריחה. אחרי שחזרתי היכה הוריקן עצום את המקום. זה טילטל אותי. בסטודיו שלי בהרצליה ממשיכה לצייר משם. חלק מהעבודות על מצע חדש לגמרי, אבל זה אחד עם היסטוריה עמוקה.
אקריליק על עץ 30×80 cm
כל הים אחרי הוריקן 1.jpg

לפרק את הים

 

הקדמה

באוגוסט 2016 חזרתי לבקר ולשהות זמן מה באשרם יוגה באיי הבהמס. האשרם ממוקם באי גן העדן, Paradise Island , על חלקת אדמה קטנה וצרה שהייתה במקור ג'ונגל פראי ולאט לאט הוקמו בה כמה בתי עץ, כמה מבנים קטנים המשמשים מקומות ליוגה, תפילה ומדיטציה ופינות שונות ללינה ומרגוע. הים נראה משני צידי האשרם. בצידו האחד מזח עץ קטן לעגינת שתי הסירות  של האשרם, המשמשות כלי תחבורה ממנו אל האי המרכזי ומהצד השני הים הפתוח, הים הקאריבי. המורה הרוחני שהקים את האשרם לפני כמה עשרות שנים היה סוומי וישנו דבננדה ותלמידיו מלמדים ומתרגלים באשרם את דרך היוגה כאורח חיים. כאמנית נלכדתי בקסמי הים המרהיב ביופיו. הים, כסימבול לתרגול היוגה במובן הרחב שלה ומנקודת מבט אישית במקום במיוחד הזה, הווה מקור השראה רבה במשך כל השנים מאז הגעתי לשם בפעם הראשונה, בתחילת שנות האלפיים. הטקסטים הבאים נכתבו במהלך הביקור האחרון, כעין יומן רוחני המעלה שאלות והרהורים דרך הניסיונות לצייר את הים.

1.

‎‏‎לעיתים אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך מערכת בלתי מובנת, שאינה משתבצת בהגדרות הקבועות בתוכנו. אבל איך נוצרו ההגדרות הללו? מי הגדיר אותם עבורנו? מי לימד אותנו ? מי יצר עבורנו סביבת וודאות כזו או אחרת?  אנחנו מחפשים בטחון. אנחנו מחפשים טקסים ידועים. אנחנו מתנגדים או מתווכחים עם הדברים החדשים שמופיעים לפנינו. לפעמים אנחנו מוכנים להסתכל עליהם ממרומי הדברים הידועים שלנו ולצלם למשל. אנחנו קוראים לזה חוויה. חוויה לסדר באלבום התמונות הפיזי, הוירטואלי או באוסף הזיכרונות הצבורים כך שלעולם לא נגיד שחיינו היו משעממים.

‎מול הים הגדול ואינסוף מופעיו הבלתי צפויים אפשר ללמוד משהו על כניעה. כאן ההזדמנות לפרק הגדרות ולהטיל ספק. למשל להשתחוות לים. להוריד את הראש לחול ולתת לדם לזרום ולמלא כל פינה ופינה. לתת לים את האגו. ולו לכמה שניות. ואז אפשר לצייר למשל ולהבחין איך הידיים בוחרות לצייר שוב ושוב את המוכר. לעצור. לקחת אוויר אל תחתית הבטן והגב, להוציא את האוויר ולבחור בצבע הפוך ממה שנדמה לי שאני רואה.

2

2.

‎אפשר לקחת את הים לחדר. לעיתים יורד גשם בלתי אפשר לישיבה על החוף, או שישנן חובות אחרות שלא מאפשרות נגיעה במים. אור השמים כאן נדלק מהר בשלל מופעיו ועד שמסתדרים כמה כתמים על הדף השמש יוצאת מבין העננים בכרזה רבת רושם אך שורפת בדרך כלל. כך הקיץ במקום הזה. צריך לתפוס מהר, לפני החום והלחות או הגשמים הרעומים, אך גם המהירות לא ממש יעילה, אלא שכלול מערכת היחסים עם זמן המהירות. כלומר לפרק את המושג מהירות. וזה לא פשוט כי יש לנו הרגל לפתח יעילות בתוך המהירות ואנחנו נופלים לחיפזון ומאבדים כמה דברים בדרך. פעימת הלב גוברת במקום להאיט, להעמיק ולפתוח אפשרות אחרת. והאפשרות האחרת היא לקחת את הים איתך. לחדר הפנימי. האישי. ובחדר הפנימי לוח הזמנים שונה, הוא לא לוח בכלל. וגם מזג האוויר לא מתקיים. אם עוצרים שם, אפילו לרגע או שניים, בין מחוייבות זו או אחרת, אדוות הגלים המוזהבות ימלאו את החושים.

 3

‎ 3.

‎מדוע קל לי יותר לצייר את הים מאשר לצייר את  תווי הפנים של אל או אלה מהמסורת ההינדית? הים מדייק באי הדיוק שלו בכל רגע ורגע. הים נמצא בתנועה מתמדת ופרטיו אינם סימטריים. לים ישנה חוקיות אך לא חוקיות הנקלטת בעין הרגילה. כן, אפשר ללמוד את צורת הגלים בזוויותיהם השונות, לפי כוון הרוח, עבודה סיזיפית של רישום החוזר על עצמו עד שנהפך לאילוסטרציה קפואה , שבדרך כלל אינה מראה את המהות של הים. ומהו הים? לצייר ים זה להיות ים. להתפרק כל הזמן מהחוקים המוכרים, מהידע של איך מציירים. לא חייבים לשבת מול הים בכדי לצייר. זה די בלתי אפשרי בעצם. הים הוא חמקן גדול. גם כשהוא שקט ומראהו כמפה מתוחה כביכול עד האופק. למדנו שהאופק כהה יותר, עדיף לציירו בקו ישר מאוזן, נוטה מעט וככל שהמכחול מתקרב לאדוות הגלים להמעיט במים עד יובש בהיר, מתחכך בנייר היוצר רושם של קצף. האמנם?

‎ובכל זאת קל יותר לצייר את הים מאשר את האל גנשה למשל, זה בעל ראש הפיל, המייצג הגנה, הצלחה ושלום. תפקידי במקום הזה שאני נמצאת כעת, הוא לחבר בינהם. איך מחברים ראש של פיל לגוף בעל צורה אנושית? איך מחברים את גנשה לים הקריסטאלי טורקיזי  ואת הטורקיז לאדוות הזהב?

ואיך הדיוק והיפוכו הופכים אחד?

4

4.

 

‎אחרי שהות של שבוע באשרם לא רק הים מתפרק אלא גם הברכיים וכל מה שמוקרן מהן למעלה ולמטה. הרבה מהפעילות כאן כוללת ישיבות ברגליים משוכלות במדיטציה, הליכה יחפה והתכופפויות רבות. הגוף רוצה להסתגל במהירות, כמו בעשור הקודם, עת היה צעיר בהרבה, אבל מאותת כל הזמן: עצרי. אני מתפרק. קחי את נעלי הספורט האורתופדיות שלך ולכי כך פשוט על החוף. קחי פסק זמן. גם מציורי הזריחות והשקיעות. מדוע אנחנו כל כך מתפעלים מזריחות ושקיעות?  מלבד הצבעים הרבים המתחלפים ללא הרף, צורות העננים הבלתי צפויות בתוך שלל הצבעים, זמן שקיעה וזריחה מזכיר  לנו את הבריאה האלוהית,  גם כשהיא מופיעה בין מבנים נטושים, מראות קשים ועוד נופים למיניהם בלתי נעימים לעין. ההתחלפות בשמיים כאילו צובעת את הכל, אפילו לכמה רגעים, בצבעים אלוהיים, אם רק נשים לב, ובדרך כלל קשה לא לשים לב, במיוחד כאן באי. כציירת ברורה לי לגמרי המשיכה הבלתי אפשרית הזו לנסות לתפוס את שינויי האור בציור. צבעי המים הכי מאפשרים את המהירות והזמינות של הציור, אבל שוב, הציור בזמן אמיתי הוא כמעט בלתי אפשרי, אלא אם כן מחליטים מראש להתמסר ולהיכנע ל״מה שייצא ייצא״. הרי בסופו של דבר לא אני היא זו המציירת, אלא כולי מובלת על ידי כוח אחר, אותו כוח שיצר את המופע הזה מולי, ואין הבדל בין המציירת למצויר.

6

5.
Meenakshi
בקשו ממני לצייר אלה. אימא קוסמית. בעבר ציירתי כמה פעמים את סרסווטי. היא האלה שלי. לפעמים באו לקשמי ודורגה ובקשו להצטרף. מינקשי האלה ואני לא נפגשנו עד הקיץ. עשיתי עליה גוגל ומיד נפעמתי ממראיה הענוג הירוק.
מינקשי נולדה למלך חסר ילדים שהיה דבק של האל שיווה. הוא התפלל בדבקות כה עמוקה עד ששיווה נעתר לו ונשלחה לו ילדה (ללא הריון). לילדה היה עור בצבע ירוק, עיניי דג ו-3 שדיים. אמרו לו שכשהיא תפגוש את אהוב לבה ייעלם שד אחד והיא תהיה יפת תואר. מינקשי בגרה ונעשתה גם היא דבקה מאד של האל שיווה. הדבקות שלה היתה כה עזה עד ששיווה התגלה לה והכל ראו שהיא בעצם התגלמות של האלה פרווטי, בת זוגתו של שיווה. בחתונתם שיווה רקד את ריקוד הנטאראג׳ הידוע. במסורת הציורים ההינדים מינקשי מצויירת כאלה יפיפיה בעלת עור בצבע ירוק, בגדי ארגמן ותוכי יושב על כתפיה. התוכי יושב על הכתף של מינקשי כתזכורת תמידית למעבר והשינוי מבורות לידע וחכמה. הודים רבים מאכילים את תינוקותיהם בעיני דג כדי שיגדלו ויקבלו את חכמתה ויופיה של האלה מינקשי
. ובציור גם שני חתולים. זו תוספת שלי בעקבות החתולים שהם דיירים חדשים באשרם שבאי גן העדן. החתולים זוכים כאן לפינוק וכבוד כנסיכים ונסיכות ותנועותיהם הולכות ונעשות אציליות יותר ויותר. אחת מהיוגיות המתגוררת כאן באופן קבוע שמה מינקשי ועינייה בצבע כל הים. חתולי האשרם מתים עליה והיא כמובן נמסה על כל הילוך שלהם

meenakshi-1

Meenakshi

 

6.

‎כשאין כביכול זמן, הזמן שנותר במרווחים הופך להיות יקר מפז ומתרחב באופן בלתי צפוי ויש בתוכו יכולות וראייה מפתיעים. במיוחד במקום כזה בו ישנה מסגרת נתונה, מחייבת, שכוללת עבודה רוחנית בכוון מסוים, שלפעמים נדמה ששואבת את כולי, ואולי כל מה שאני רוצה לעשות במרווחי הזמן זה לישון וכלום, אבל העבודה הרוחנית כל כך מעלה אותי, כך שאם ארד בזהירות מהסולם הזה תבוא אנרגיית השראה רבה למטה, לסטודיו המאולתר בחדרי, בזמן המיועד לציור. כמובן שגם אפשר לרדת בחיפזון ולהפוך את זמן הרווח לחובה ספורת זמן, או לעשות קפיצת ראש מהסולם ולהתרסק לייאוש. בביקור הזה החום והלחות הטרופית לא מאפשרים קפיצות פתאומיות. הקצב חייב להיות אטי ומסודר. הזמן הלח והחם עובד כידיד רב זרועות המלווה אותך בבטחה משלב שלב.

 

7

7.

אמש בלילה פתחתי את אפליקציית גוגל earth  להשקיף היכן אני נמצאת. בפעמים הקודמות ששהיתי באשרם בבהמס לא ראיתי את המקום הזה במובן של כדור הארץ.  זה היה מפחיד ומפעים כאחד. איי הבהמס מוקפים בתכלת טורקיז האלוהי הזה טבעות טבעות. בשום מקום בעולם למעט מקום קטן בניו זילנד אין את הצבע הזה. זה צבע שאם נכנסים לתוכו אי אפשר לחזור. כך אני מרגישה. אני משתמשת בו לא מעט, אבל כמו שאיני נכנסת כאן באמת למים (איך זה שאת כל כך ים ולא נכנסת למים, שואלים) כך אני מציירת עם הצבע או תרכובת הצבעים האלה,  בעמדת משקיפה. הזמן להיכנס כנראה טרם הגיע. המורה שלי לציור, ניל ווליבר ז״ל, נתן לי מתנה אחת לקחת אתי כשסיימתי לימודים לפני המון שנים: פיגמנט כחול טורקיז Maganize  Blue- השתמשי בו, אמר, בערבוב עם צבעים אחרים. זה יקרין עליהם את האור האלוהי. מהמטוס המתחיל להנמיך מעל האיים רואים את הטורקיז הזה וגל של התרגשות מרוממת ומצמררת שוטף את הלב. אין מילים לתאר את צבע המים הזה. אין.

8

8.

הבוקר איחרתי לזריחה כשהגעתי לחוף, לפינה המוצלת והנחתי את המזרן על החול גיליתי שלא הבאתי את בלוק הציור. השמיים עדיין היו ורודים רכים וחישבתי שאם ארוץ במעלה המדרגות לחדרי זה יקח לי שלוש דקות במאמץ, אבל שווה. חזרתי עם בלוק הציור והתיישבתי שוב על המזרון ואז גיליתי ששכחתי את קופסת הצבעים. החלטתי לא לוותר. שתי אניות קרוז ענקיות התקרבו באופק והשמש החלה לצבוע אותן בזהב. צילמתי במהירות את שאריות הוורוד פוקסיה שסביב העננים, המשתקפות חלושות במים החיוורים וחישבתי  שאספיק לרוץ להביא את הצבעים לפני שהשמש תבקע סופית מאחורי בית המלון המפואר  הניצב צמוד לאופק מימין. שוב רצתי וחזרתי עם הצבעים והתיישבתי מתנשפת על המזרן. בתרגולי היוגה , בעיקר בבוקר, רצוי להתחיל בפראניימה, תרגילי נשימה. שני תרגילי נשימה ממש מומלצים בעיקר במקום כזה שהוא ים שמלא באנרגיה. פראנה. בתרגול הראשון שנקרא קאפלה בהטי מכניסים אוויר פנימה לריאות  בכווץ מסוים של החזה ונושפים אותו  בסוג של שריקה דרך הגרון והאף. התרגול מנקה את הריאות וממלא אנרגיה וחום. התרגול השני הוא אנלומה וילומה והוא נועד לייצב את הנשימה ולאזן בין שני הצדדים שלנו, הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה המנטאלית. זה כמובן היה בלתי אפשרי כי יצאתי לגמרי מיכולת תרגול ואיזון אחרי ההתעקשות שלי במאמץ לתפוס את הזריחה. צבעים מגובבים בקומפוזיציה חפוזה ופזורת דעת עלו על הדף והמראה לא היה מלבב במיוחד. חזרתי לחדרי והתבוננתי בצילום שהספקתי לצלם. זה עם פלומות הוורוד אפור, הנעות מעל הים. ציירתי את ההמשך בחדרי.  להיות בטבע ולצייר בחדר או סטודיו זה מתסכל. אולי בכל זאת הייתי צריכה לוותר ולתרגל פרנאיימה. ואולי לא.

 10

 9.

שום דבר לא יכול להיות מושלם. כלומר שום דבר בתפיסה היומיומית השגרתית. את נמצאת במקום היפה בעולם שאפשר לדמיין, הגלים מלחכים את החוף. מלחכים. מילה פיוטית כמו מלמלה. ואכן כך נראה קצף הגלים, מלמלה מלחכת.. והצבע כמו באגדות. הכחול טורקיז הזה כביכול. והנה את שוכבת על פלטפורמת היוגה שנמצאת ממש מעל הגלים ומנסה לתרגל מעט. בהתחלה זה אפילו די מצליח. את שוכבת בהרפיה, בעיניים עצומות ופתאום שמה לב שכל הגוף הכואב המכווץ הזה, המזיע ללא הרף מהחום המהביל חסר הרחמים של אוגוסט באיי בהמס, הגוף הזה רפוי לגמרי סוף סוף, הרבה יותר רפוי מהרגעים שלפני ההרדמות בלילה למשל. ושוב הגלים המלחכים. ואת כבר לא שומעת אותם. והחום נדמה כשמיכת פוך בחורף, המחשבות הטרופות מתרחקות ומפנות מקום לאיזשהו חלל לא מוגדר, והגב הכואב מתמוסס ומתמזג עם פלטפורמת היוגה שגם צבועה בתכלת, וכולך תכלת כחול טורקיז אוויר עננים שמיים (ישנן עוד מילים לתאר את זה??) ואז… הם מגיעים אליך מרחוק. קולות עמומים קצת מסולסלים, הולכים ונעשים ברורים יותר, חדים, מעקצצים, את אומרת לעצמך שתכף הכל יחלוף ותחזרי למצב החלל הכחול, אבל הם גוברים ומהר מדי ממלאים את הכרתך וכל תשומת לבך והקשבתך. את מסובבת את ראשך לכוון הגלים ומבחינה בשלוש נשים צוחקות. והן צוחקות. צחוק גס שהולך ונעשה כל הווייתך. את נמלאת כעס וסלידה ודחייה ובכייה עצמית על ביש מזלך שהנה אספת סוף סוף את עצמך ויצאת לתרגל יוגה על פסגת העולם הנחשקת והצחוקים האלה נשלחים אליך באכזריותם. הבלי המקום המושלם צוחקים לך בפרצוף. כמה מדהים. כמה סימבולי. כמה מפתיע וגם לא

img365.jpg

 

10.

האופנה הזאת של למלא בצבעים קווי מתאר, מה שהיה פעם מיועד רק לילדים, חוברות צביעת הבלונים הדובונים והאניות, הפכה לכל כך פופולריות. אנשים מכל הגילים החלו למלא משטחים בצבעים ולהירגע, או שזה הפך אמצעי לניקוי מחשבות. ואז ראיתי אנשים שבמקום למלא בטושים או עפרונות צבעוניים את משטחי הקונטורים, מילאו אותם במילים. למשל למלא בגדי נסיך במחשבות ובמקום שהמחשבות ינקרו בראש, יעקצצו ויסחפו לכיוונים שונים הן הופכות לטקסטורות מרהיבות. אפשר ללכת עם זה רחוק יותר ולמלא משטחים עם כוונה, משטחים עם מחשבות מייטיבות ומשטחים אחרים עם מחשבות פח… כשהייתי קטנה שנאתי את חוברות הצביעה האלה. אף פעם לא הייתי מסוגלת להישאר בגבולות הקווים. תמיד יצאתי מהם ולא יכולתי לשמור על משטחים נקיים ואחידים כמו ילדות אחרות. כל כך קנאתי בהן. וגם חטפתי נזיפות לא מעטות. לפני כמה חודשים פגשתי אשה בת 90 בערך במחלקה גריאטרית, אוחזת באצבעותיה שכבר התעוותו למדי במרקרים צבעוניים זרחניים וממלאה בשקיקה משטחי גנים קסומים. כל כך התלהבתי שמיד קניתי את החוברת אבל כמובן שלא הצלחתי למלא ולו דף אחד. באשרם שאני נמצאת עכשיו בקשו ממני להעביר סדנאות של ליקיטה ג׳אפה, שזה דומה לחוברות צביעה,  רק שאת המשטחים ממלאים בכתיבה של מנטרות החוזרות על עצמן. מכוון שהנושא שלי הוא האל ההינדי הפופולרי הנפלא קרישנה, כי זהו שבוע החגיגות שלו במסורת ההינדית, רשמתי בעצמי את קווי המתאר בכדי למלא אותם במנטרה קרישנה. אחרי שציירתי את קווי המתאר וצילמנו כדי לשכפל למשתתפים, מלאתי בעצמי את ציור קרישנה בצבע סגול מגנטה מכשף עם מנטרה רפיטטיבית. המנטרות הפכו לאדוות גלים הנכנסים ויוצאים מחלילו אל פניו ובגדיו וסביבותיו, ברטט בלתי פוסק של מוזיקה שמיימית.

12

11.

כשהייתי בת 17, כמה קבוצות עם אוריינטציה הודית הגיעו לסביבת מגורי. הבולטים בהם היו הרא קרישנה ואננדה מרגה. כבת להורים מתנגדי כל מסורת רוחנית ודיבור עם אלוהים כמובן נמשכתי לכל מי שפתחו לי אי אלו דלתות או חלון להציץ לאור. קבוצת הרי קרישנה הפחידו אותי עם מראה ראשם המגולח ומבט עיניהם הנוטה כלפי מעלה אבל מאד אהבתי את ארוחות החינם הצמחוניות שלהם המסתיימות בלאדו מתוק אגדי. לעומתם נזירות אננדה מרגה נראו כנזירות נוצריות אלא שצבע תלבושתן היה כתום אש. הלב שלי הזדעזע מהכתום במובן הטוב של זה ונמשכתי אליהן כמו פרפר לאש. נעשיתי מורעלת אלוהים. התשוקה שלי למדיטציה ויוגה היו כמו של נערה מתבגרת המתאהבת בפעם הראשונה וכל מה שקיים בעולמה זו האהבה הזו. צרות לא מעטות נפלו עלי מהכיוון המשפחתי והמשמעתי בתיכון באשמת התשוקה הזו למה שסימל עבורי הכתום. בתקופה ההיא הכתומים הוגדרו ככתות מסוכנות וגורשו מהארץ. כיום, עם התפשטות היוגה בעולם לצורותיה המערביות, הסביבה כביכול יותר סלחנית לסימבולים ולדימויים השונים. כשנפגשתי שוב ביוגה לעומקיה, כעבור עשרים שנה, כאמנית, נמשכתי דווקא לציור ההינדי, לדימויים, לסימבולים, לטקסים הנעשים דרך הצורות הללו שהן אספקטים שונים של התופעה האלוהית. נמשכתי גם לשירה הבהקטית, שירת הלב שהובילה אותי בעת עבודתי מול אותם אלים ואלות הינדים ופתחה אפשרויות חדשות. מכל התגלמויות האלים הכי נמשכתי לקרישנה, בעיקר קרישנה כפי שהוא מופיע כנער עם פנים עדינות, אוחז בחליל ולצידו טווס וירח מלא. ספרי ״מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה״ קשור לגעגועי אל הדימוי של קרישנה, למה שהוא מסמל עבורי, כמו געגועים למשהו שתמיד מתגעגעים אליו גם כשנמצאים לצידו. כך הייתי מתגעגעת לירושלים בכל ילדותי, והמשכתי להתגעגע אליה גם כשעברתי להתגורר בה. סוג של געגוע ממלא באהבה סודית יקרה מפז.

עכשיו פסק זמן מול הים הכחול של שעה עשר בבקר. מצאתי פינת צל בה אני יכולה לפרק את הים דווקא בכחולים נטולי כתמי האש של השקיעות והזריחות כאן.

1

12.

אני לא יודעת לצייר את הים. על אף שעשרות פעמים הוא הופיע בציורים שלי אני לא יודעת איך מתחילים ומה באמת עושים. היום חיפשתי בגוגל איך מציירים ים. מצאתי כמה איורים ורישומים של ציירי הפטנטים והתמלאתי קנאה. הם כנראה יודעים איך נגשים לצייר את תנועת הגלים הקטנה, הגדולה, הרחוקה וכו. כשאני מגיעה לחוף ומולי הדף הריק אני נתקפת סוג של חרדה. לא שלווה. לא פאסטורליות. לא ידיעה. אני רוצה לבלוע ולהיבלע כי אין לי זמן ואין לי שקט. גם במקום הזה, הכי פאסטוראלי, גלוייתי ומסעיר אני אינני הציירת הטובלת את מכחוליה בצבע בהנאה. הים הוא עינוי והוא נורא והוא מופלא בבלתי מובן שבו.

השמש שוקעת כאן יותר ויותר מוקדם. מיום ליום היא נעלמת במהירות ובאותה מהירות היא זורחת. כשהגעתי לכאן היא זרחה בשעה שש וקצת ועד קצת לפני שבע. ובין הקצתים האלה היא עשתה מופע באלפי ורודים וכתומים וכחולים כהים. הזיית גן עדן. היום השמש זרחה בעשרים לשבע ובחמישה לשבע השמיים היו כבר כחולים. ברבע השעה הזו נהגתי במירוץ השמיים, סוג של תחרות שהאיצה את פעימות לבי, רק שלא יגיע כבר החום הבלתי נסבל. אבל הוא הגיע מהר מדי ומיד אספתי את חפציי ועליתי במדרגות הלא מעטות מהחוף לחדר, למזגן, לישיבת הצוות ולשאר עיניני היום. כשהתפניתי הסתכלתי על הציור בכוונה להשלים את מה שלא הספקתי. אבל לא השלמתי. הציור נראה לי שלם. רגע זריחה אחד, חולף, ולא ישוב כפי שהיה. וטוב שכך.

 

11

13.

 

מאז שנכנסתי לים והוא חבט בי בגל מפתיע וזרק אותי מידית בחזרה לחול, הבנתי שהים ואני צריכים לשמור כעת מרחק נגיעה. יתכן והתערבבתי כאן עם שקיעותיו וזריחותיו באופן מסוכן, עמדתי לעבור איזשהו מחסום, כנראה אותו אחד שנפרץ בעבר. אני חושבת שלצייר מתוך התבוננות זה סוג של הגנה. השקפה מבחוץ, חידוד ההבחנה עם שמירת הגבולות. להפסיק לצייר ולהיכנס פנימה זו סכנה. הדרך החוצה לא ממש מובטחת. אם מצליחים לצאת נשאר בפנים געגוע. לפעמים הוא כמו כרסום קטן, עכברון מדגדג, נוכח בחורו ולפעמים מנסים לתפוס אותו, ולפעמים גם מצליחים ללכוד אותו ולשחררו לשדה (אבל הוא חוזר כשלא שמים לב).

כאן על החוף ישנם סרטנים קטנים היוצאים בריצה מתוך הגלים ומתחפרים בחול. לפעמים הם מציצים בעין אחת מתוך החור במן צחוק בוקר כזה, את שוב מחכה לזריחה? מוטב שתלכי למפגש המדיטציה. ממילא עדיין חשוך כאן והגעגוע החל לכרסם את לבך, אז לא בטוח שתצליחי ממש לצייר, ראי ענן כבד מתקרב, את תירטבי לגמרי, מהרי, אספי את צבעיך ומכחוליך. הגשם מתחיל. למה את בוכה.

 

13

 

 

14.

לשחרר את הים

 

 

האמת. אנחנו סוגדים לאמת. רוצים לחשוב שהיא אחת. הבלעדית. אנחנו נלחמים עבור אותה אמת שהפכה למושא הסגידה שלנו. אנחנו משרתים אותה. גם בדמעות. אנחנו מוותרים על הספק. אנחנו מניפים אותה אל על עד שלפעמים היא הופכת סכין, שורטת, או ננעצת בלב האוחז בה כדגל שאין בלתו. אנחנו פוגעים. אנחנו נפגעים. אנחנו מאשימים. אנחנו מואשמים בדמיונות שווא. אנחנו מתבקשים שוב ושוב לחזור למוטב. אנחנו יודעים מהו המוטב. סיפרו לנו. סמכנו על מה שסיפרו לנו. אנחנו ממושמעים. מרצים. מצטיינים.

*

הים. היא רוצה את האמת של הים. היא חושבת שהים הוא אמת. היא קראה רבות על יכולת ההמתה שלו, על יצורי החרב שהוא מכיל, לא רק הכרישים אלא גם דגי המנטה ריי, המרטירים היפייפים הרעילים, הנועצים את זנבם הארוך בלב של מי שמתנשא. היא מנסה להסיר סימני יהירות כשהיא מול הים. פורסת את צבעיה ומכחוליה על החוף לרגעים של אקוורל. לפעמים נדמה שהים אכן קופץ לתוך הדף ומתגלה בכתמים שאפשר לזהותם כצורתו. לפעמים עולה בלילת כתמים הדומה יותר לבכי של תינוקת נטושה. לפעמים נדמה שהים גוער בה על עצלותה או רשלנותה. את לא מספיק מרוכזת. את מדמיינת. את סוטה מההבחנה המדוייקת, את לא מספיק טובה. את מנסה לאסוף את עצמך ולרכז את הכרתך ומבטך. להיות מדויקת. את מחפשת את האמת. הרי הים חייב להיות אמיתי.

*

הסרטנים נכנסים ויוצאים מתוך קצף הגלים. הם רצים ורצים על החוף עד איזשהו חור ונבלעים בתוכו. השחפים חגים מסביב לחורים, מתחרים בקולות הגלים, מי יתנפץ חזק יותר בצווחותיו. היום הים גועש. היום הוא כנראה היום האחרון שאהיה אתו מצידו הזה של העולם. כשהסרטנים יוצאים מחוריהם, שקופים, סגולים, ורודים, כצבעי זריחת הבוקר, הם שרים רקוויאם בקולות אינספור. שפתם לא מובנת ולכן הים מתרגם לי: לאמת שורש גוף אחד ופנים אינספור. איננו רואים את השורש אבל אנחנו מתאהבים בפנים אלו או אחרות, כמו בבני זוג. דעי שכל זוגיות כזו ארעית והיזהרי מלהכריז בה כאמת. גם אותם פנים שיפתו אותך בידיעת השורש , שיפתחו שער לשביל הבטוח פנימה, חוטאים בבגדי היוהרה. מה שנראה כשביל יהפוך עד מהרה לתהום ללא תחתית.

*

הים. בדרך לכאן קראתי את הספר האדון שנפל לים, מאד הרברד קלייד לואיס. הוא נפל בכביכול בטעות, מאנייה רבת קומות. כל הנובלה הזו מתארת את  נפילתו, מאבקו וניסיונות הישרדותו במים, ביחד עם תובנות הנובעות מהאמת הפנימית הנדחקת החוצה מקרבו באין ברירה. אותה אמת שאיש לא סיפר לו, לא פיתה אותו בנפלאותיה. אמת שהיא נוראה ומפעימה כאחד.

                                                                        

                                                                              אי גן העדן, בהמס, שיבננדה יוגה אשרם, 2016

9


כמו ים בסלע

איריסיה קובליו, אקריליק על בד, 2015

איריסיה קובליו, אקריליק על בד, 2015

כַּדּוּר הָאֵשׁ

נִבְלָע בַּהֲמֻלָּה הַכְּחֻלָּה

הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה בִּמְהִירוּת

מַה שֶּׁהָיָה וּכְבָר לֹא יִהְיֶה

מַכֶּה בִּי

כְּמוֹ יָם בַּסֶּלַע

*

מתוך ספרי "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה", 2014 "אבן חושן"

איריס קובליו, 2010 , אקריליק על בד

איריס קובליו, 2010 , אקריליק על בד


ים לאורך. נמכר

לצייר ים לאורך זה לא מובן מאליו. ים בשבילי הוא  מרחב .התרחבות. אופק הנמתח לרוחב. אדוות מקצה לקצה. לפני שנתיים שלוש נסענו למיקונוס לחופשת סוף קיץ. מחדר האמבטיה נראה הים היווני מחולק לשלושה חלונות לאורך. ישבתי על השיש שעל יד הכיור בחדר האמבטיה והתבוננתי מוקסמת בטרילוגיה בגווני הכחול והבוהק, איך חוצה ספינה מחלון מלבני אחד לשני ונעלמת. 
אז לצייר ים לאורך, באקריליק על עץ צר למשל, מבלי לצרף לו אולי עוד שניים, כטרילוגיה, זה ללכת נגד כוון השעון, נגד כוון המשיכה, נגד כוון הלב.  ובכל זאת הלב התעקש. שלוש שנים קדימה בקע לו זיכרון מאופק של ים, אשר הרחיב את לבי והפך את קרבי נפשי, ים מקצה עולם קאריבי, אי שם, באי גן העדן. הייתה שבת והקשבתי  להקלטות של מנטרות מפי נזיר שפגשתי קרוב לאופק ההוא. הציור הזה התגלם לתוך השבת והתעקש להיות לאורך
 *
בתערוכה שלי "גלי קול" הציור הזה היה בספק במהלך התלייה של האוצרת. נאמר שהוא גורע מהאחרים. צבעיו העזים לא שייכים. הוא יבלע את האחרים. לבסוף מקומו התפשר על קצה המסדרון, מקום מוסתר מהמראה הכללי של החלל. 
 *
לפני כמה ימים אישה אחת נסעה למרחק והגיעה לכאן, להרצליה, לראות אותו. האורך התאים לה והיא רכשה אותו. עטפתי אותו כעולל בן יומו היוצא מבית היולדות. אני לא מתווכחת עם אוצרות ולא עם רוכשות. לכל דבר יש מחיר. ואלוהים. מישהו אחד לוקח ומישהו אחר נותן. ואני ממשיכה.
גם לאורך
 *
בספר החדש אני צריכה לבחור ציורים לאורך. ושוב אני מנסה ים לאורך. זה לא מובן מאליו. פעם אחת, בקיסריה, עמדו שני אנשים בטיילת ודיברו על האופק. אחת רצתה מעבר לו והאחד אמר שהאופק הוא הגבול. את הגבול הזה היא מנסה לפרוץ  שוב ושוב. 
 
 
ובכלל נוף לאורך חייב להיות מושלם אחרת הוא כמו טעות של הבריאה.
אבל טעויות הן הכי סיכוי שלנו לגדול. הן הגשרים הקטנים שעליהן אפשר לדרוך לרגע כדי להגיע מעבר לאופק
*
איריס איריסיה קובליו, אקריליק על עץ, 40x80 cm

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על עץ, 40×80 cm


לחפש את תדר הים המשכר

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על ניר

כשלמדתי מוזיקה הייתי מכורה לדיביוסי. המורה שלי באקדמיה למוזיקה, פרופ' אנדריי היידו, דיבר על מהלכים הרמוניים שנוסכים הרגשת שיכרות. מדי פעם הייתי נפגשת במהלכים הרמונים כאלה אצל דביוסי. כלי הדם היו מתרחבים והרגשת עיקצוץ נעימה, או דגדוג מענג התפשטה מן האזניים לחלל הראש ומשם לכוון הלב והבטן. לפעמים הייתי מגיעה לפיק ברכיים של ממש.

במוזיקה שחיברתי בזמן היותי תלמידה במגמה לקומפוזיציה ניסיתי לתת למהלך הזה, של שיטוט "משכר", זמן שהות מוסיקאלית ארוכה. אצל דיביוסי המהלכים האלו היו קצרים מדי. המוזיקה שלו אינה נטולת דרמות ורגש קיצוני. חוקי התקופה האימפרסיוניסטים חייבו הגיון מוזיקאלי מותאם ואילו אני חיפשתי מישורים עילאיים.
במוזיקה שלי ניסיתי לחבר את אותם הרמוניות מרחיבות כלי דם ללא כל השתעבדות לחוקים ועם שינויים זעירים ביותר. זה לא היה חדשני כמובן. עשו את זה במינימליזם (מג'ון קייג' ועד פיליפ גלאס)  והשימוש במוזיקה אלקטרונית המשלבת תדרים מסוימים התרחב עם הזמן ואומץ בחום ע"י נויירולוגים חוקרי מוח מצד אחד ומצד שני מחברי מוזיקה לצרכים "רוחניים" כמו מוזיקה למדיטציות, הרגעה, הפרעות קשב וריכוז וכו'.
כשעברתי ללמוד ציור, המורה שלי ניל ווליבר לימד אותי לשהות בטבע. להתבונן. לתרגם את מה שאני רואה לצבע. הייתי זקוקה לשקט. לקולות של הטבע. גרנו בחווה מוקפת יערות ומושלגת בחורף. הייתי עירונית עד אז והקולות החדשים חדרו וחיברו את האצבעות שלי לקנווסים.
מאז עברו הרבה שנים. לא הלחנתי מוזיקה אבל חיפשתי את התדרים האלה שנארגים בתוך קולות הטבע ונאספים לצלילים ממכרים המשתנים באיטיות ולפעמים מצטרפים לאותה הרמוניה משכרת של דיביוסי.
לפני עשור הייתי מכורה לשדות. הייתי מציירת במקום מסויים באיזור לטרון שוב ושוב ושוב את אותה זרימת שדות הנפגשת באיזשהו מרחק היוצר את התדר הפנימי המענג. ואז נפגשתי בים של הבהאמס, שהוא לא ים של נופש עבורי, אלא מהות נפשית הקשורה לתפיסת מציאות. הים כאן בארץ מאד שונה. וגם לא. המשותף הזה הוא הנחקר אצלי בציור הים. התדרים של פני המים מרתקים את העין והתרגום שלהם בציור מנסה לתאר את ההתרחבות המתרחשת בתוכי בזמן הקשבה לצלילים ותדרים מסוימים. מה שנקלט ועובר דרכי הוא אותה שפה סודית שאותה אני מנסה לפענח. שפה סודית של מה שאנחנו מפרשים כקיימות. כמציאות.
איריס איריסיה קובליו, אקריליק על ניר
*
איריס איריסיה קובליו, אקריליק על בד

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על בד

*

ציורי ים נוספים כאן

וזה ציור שקשור בדיעבד ליצירה הים מאת קלוד דיביוסי

איריס איריסיה קובליו, פברואר 2015, אקריליק על עץ

איריס איריסיה קובליו, פברואר 2015, אקריליק על עץ

*

מזמינה להפליג אתי

*


פוסט שמתחיל במחיקה, ממשיך במוניטור ומסתיים בגן

מנסה לעשות תרגיל. להסביר לעצמי שכאן בלוג. סקיצות. לא מחייב. תמיד אפשר למחוק. וזו הבעיה. הנטיה למחקנות. אני לא ממש מוחקת, אלא מסירה מהרשת. מסירה מהמסך. טומנת בתיקיות. מסירה את התיקיות מהלוחות הגלויים. לפעמים מהמחשב כולו. שומרת בדיסק און קי. שמה בקופסא. ואת הקופסא בתוך קופסא אחרת. ואת האחרת במגירה. שבמחסן. לפעמים מכפילה. אחת מטילה בים. ים. ים.

אקריליק על בד

אקריליק על בד

כשהים מפסיק להיות ים והופך להיות מוניטור.

אקריליק על בד

אקריליק על בד

פעם השתתפתי בסדנת איי אם "מתקדמים". כל אחד קיבל סטיקר. שלי היה "מחבלת בהצלחה". הייתי צעירה מאד. היה לי לא נוח עם האמיתה הזו. עם השנים ראיתי איך המנגנון הזה מפעיל אותי. חיית חוף. הולכת לצדדים. הולכת קדימה. הולכת לאחור. מזנקת. נופלת. צועקת מהתחתיות בחצי קול. נוסקת

אקריליק על עץ

אקריליק על עץ

חוזרת לרגע לאי גן העדן. לפעמים געגועים כה חריפים עם כאב אחוז במעטפת הלב. מה שהיה לא יהיה. אבל הצלילות. והצלילים. זיכרון מאהבה גדולה. נפגשתי בה, בחלקיק מצאצאיה לפני שבוע.

אקריליק על עץ

אקריליק על עץ

וחזרת לכאן. העכירות מצטיירת יותר טוב מהצלילות. האפרוריות מחסלת כל פרספקטיבה. את האופק האינסופי אי אפשר לתאר ממש. הכל הופך לסיסמסוגרף הנפש

אקריליק על בד

אקריליק על בד

מה רציתי להגיד? שאם לא הייתי חיה בעכירות מאובקת, מייבשת, עם הבזקים צלולים עזים הבוקעים כקרניים מבין ענני החיים הכבדים והמעיקים בארץ הזו, אולי לא הייתי מסוגלת באמת לצייר. או לא היה בי הצורך לצייר. כי צלילות מתמשכת היא פלא שמעבר לכל תיאור. ואיך אפשר להפוך את הירח שחותך במדויק בים השחור (אכן בים השחור) לחותך גם בשמיים של הנפש. אולי להחסיר אותו. להחסיר אותו כך שלא ישאב אותי שוב מכאן 10259836_10205944240469936_4594306236212445634_n למקום הלא נכון * אתמול מישהו אמר בטלוויזיה שאין בחירה שגוייה. כן. מסכימה. לא. לא מסכימה. גם אם למדנו מהסבל-  הצלקות חרוצות על פני הגוף הפיזי. הגוף הנפשי. אולי רק ברוח הן מתפוררות והופכות ל כלום. שיר מהספר שלי" מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה" *

לַצַּלָּקוֹת יֵשׁ נְטִיָּה לְהִתְעוֹרֵר

בְּפִתְחוֹ שֶׁל גַּן

אַתְּ מְנַסָּה לוֹמַר דָּבָר

וְהַמִּלִּים מִתְהַפְּכוֹת לַצַּד הַשֵּׁנִי

קוֹלֵךְ נִשְׁמָע כְּלַעַג הָעוֹרְבִים

*

ובמוניטור, או הסיסמוגרף, גן וים הם אותו הדבר בעצם

* אפשר לראות בקישור הזה לפייסבוק שלי את ציורי הים בפריסה


על ארמון חול, עץ זית, צלקת וים זר

יש לך רגישות מיוחדת באזור מסוים. היא נפתחת ונסגרת לסירוגין. כמו צלקת שלא נתפרה והודקה היטב. היא יכולה רק להאדים או רק להתנפח והיא יכולה להיפתח, לדמם ואף להזדהם. את מנסה אנטיביוטיקה כזו או אחרת. לפעמים זה עוזר. הצלקת כמעט נעלמת. נעלמת עד כדי שאת, למשל, קונה בקיני ונכנסת למים באיזה ים זר ושוחה. מים צלולים בצבע טורקיז וריח מתוק של פרחי קטורת עושים לך את זה. את שוחה ומאבדת משקל ורגש. את צפה מעל כל צלקת ועל כל מה שמרכיב אותך מחוץ למים.
ובכלזאת
את מוצאת את עצמך מחוץ למים
כעבור כמה דקות בלתי ניתנות לספירה
על החוף את מתמכרת לשמש. השמש מלטפת את עצמותיך. אפשר להגיד מפייסת. מדביקה מעט את הסדקים של החורף, מכסה בחומה כמו בחול ארמונות. ארמון יפה ומנחם נערם על החוף הזר. המים מפכפכים על ידך, לפעמים במקצב הנתפס כיחיד לפעמים במקצב דיבור, אומרים לך משהו הגלים האלה. אולי משהו חשוב. אבל את בחופש. את מדברת בשפה אחרת. את לא פותחת ערוץ להבין את שפתם. את עייפה. את רק רוצה להיות טמונה תחת החול הרך הוורדרד החמים ולהיות באי זמן, אי כלום

אבל את מנומסת. את כל כך מנומסת. הרי זה בניגוד לכל תסריט מקובל, את לא יכולה להישאר טמונה. את קמה, מתנערת ושמה חולצה ארוכה ומשמיעה איזה קול או שניים. אתם שניים. עולים במדרגות לחדר. עולים במדרגות למטוס. במדרגות לדירה, פותחת את הסורגים לגינה הקטנה ומופתעת שהיא כה ירוקה למרות שלא הושקתה שבוע, והרי בחוץ 35 מעלות ללא הפסקה.
בגינה הקטנה שהיא בגודל של חדר בערך, שתולים שלושה עצים וכמה שיחים הסבוכים אלו באלו כי צפוף. לא את זו ששתלת. הם היו כאן לפניך. לפעמים את מסתכלת עליהם, על עץ הזית ואומרת: עכשיו אתה שלי. אתה בתוך הגדר המקיפה את מה ששלי. והעץ מחייך לעצמו ובטח מושך בכתפיו כאומר נחמד להיות ספור כרכוש. היא דווקא חמודה, זו שיש לה כביכול בעלות עליי, היא משקה אותי, גוזמת את ענפיי והכלבון שלה אוכל בתאווה מנשורת הפרי שלי. אני מסתיר לה חלק נכבד מהרחוב האחורי המכוער. נניח שמכוער. ההגדרות של העולם האנושי: רכוש, יופי, כיעור, קיץ ,חום, יולי, לחות, אי אפשר לנשום, יום, אורחים, לילה, נדודי שינה, צפרי בוקר, קפה בחצר, רגיעה לשעה
הכלבון נרדם על הכיסא לצידך והשכונה מתחילה להתעורר בחריקותיה. הצלקת שדיממה אתמול נסגרה במפתיע. את מחפשת אותה על הלוח. משהו מחק אותה כאילו נכתבה בגיר.
רוח קלה בחצר. את נושמת. מתפללת לעוד שעה של חסד
*

איריסיה קובליו, ציור אייפד, 2014

איריסיה קובליו, ציור אייפד, 2014

*
*
*
*
*
*


דברים לעשות בכרתים

1. למצוא מקום מספיק גדול ומגוון, עם חופים פרטיים, ולא לצאת ממנו כמה ימים
2. לא לשכור מכונית, אופנוע טרקטורון, או אופניים
3. ללכת לים לפחות שלוש פעמים ביום ופעם אחת בלילה
4. לשחות בים ולא להפסיק להריח את המים ולהתענג ממתיקותם ולא להבין איך במרחק כה קצר מהים הזה ישנו אחר כה מלוח ועכור וקשה
5. להתפעם מהשילוב האינסופי של חמניות זהב גבוהות בין מידרונות בוגנוויליות סגולות בוהקות, הרדופים צהובים ושיחי ורדים לבנים מטפסים על הבתים עד הגג
6. להגיע למלון בלי מזוודה שנתקעה אי שם בדרך, לשמוח מזה וללכת לכפר לחפש בגדים ושאר דברים בסיסיים, למצוא חנות אחת, היחידה בעצם, ולקנות בגדים קיציים יפים וקלילים
7. לקבל את המזוודה אחרי כמה ימים ולראות כמה הרגלים מיותרים אנחנו סוחבים ממקום למקום
8. לקום מוקדם בבוקר להליכה ולמצוא שביל נסתר המוביל לחוף פרטי סודי של מיוחסים, לרדת לחוף שאין בו אף לא אחד, להתיישב על כיסא הים בשעת גאות ולצוף בטורקיז שלא ייאמן הזה
9. לאכול עגבנייה יוונית עם המון שמן זית
10. לקחת אייפד ולא לקרוא אף לא ספר אחד שהורדת
11. לטפס על איזה צוק עם האייפד כדי לצייר משם ולא לצייר כלום רק להקשיב לגלים
12. לא לכתוב מילה, גם לא אימייל לחברה
13. ללכת לכל מקום עם כובע פרחוני
14. לשבת שלוש שעות במרפסת מסעדת חוף שוממת, להסתכל על הסירות הקטנות הצבעוניות מבלי לרצות לצייר אותן
15. לא לשאול את עצמי אף לא שאלה אחת
16. לתת לזמן לזלוג
17. לאכול ארבעה קינוחים בסוף כל ארוחת ערב

*

כרתים לסקיצות

*

*

*

*

*

*


צבעי מים, ציור, התשוקה לתרגם לחומר את מה שאינו

צִבְעֵי מַיִם הֵם אִיִּים הַמַּבְלִיחִים מֵעַנְנֵי שַׁחַר בִּסְתַו
הָעַיִן הָאוֹסֶפֶת אוֹתָם מְמַהֶרֶת לַמִּכְחוֹל הַמְּמַהֵר לַדַּף הַמִּשְׁתּוֹקֵק לַפָּז הַזֶּה
מַחְלִיקִים נִסְפָּגִים בּוֹ כְּהֶרֶף עַיִן
הִנֵּה אֲגַרְטָל
הִנֵּה שֻׁלְחָן
מִשְׁעַן כִּסֵּא
בֵּינֵיהֶם נִלְכַּד דבור מְרַשְׁרֵשׁ
הַמַּטְאֲטֵא הַכָּחֹל שֶׁל הֶחָצֵר מִתְעַקֵּשׁ גַּם הוּא לְהִתְקַבֵּל אֵצֶל הָעַיִן הַחוֹמֶלֶת
וְגַם הָרוּחַ הָרִאשׁוֹנָה לְשָׁנָה הַמְּנַסֶּרֶת עַל גֶּדֶר הַמַּתֶּכֶת
הַדַּף קָטָן אֲבָל יֵשׁ בּוֹ מָקוֹם לַכֹּל מִכָּל כָּל
וְעַד  שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מַגְבִּיהַּ בִּשְׁמֵי אוֹקְטוֹבֶּר
יֵצֵא כָּאן עוֹלָם וְהִפּוּכוֹ

איריסיה קובליו, אקוורל, 2012

איריסיה קובליו, אקוורל, 2012

משסיימתי לקרוא את "הוכחה לגן  עדן" מאת מנתח המוח אבן אלכסנדר, הורדתי מיד את מוסיקת תדרי המדיטציה שהמליץ , Hemi-Sync, ומיד הרגשתי שכל מה שהיה מתוח ומכווץ בתוכי בחודשים האחרונים מרפה ומתפזר.

לא אכתוב עכשיו על הספר המדהים הזה. אולי בהמשך.

אכתוב על ציור.

על התשוקה ללכוד את מה שהעין רואה אל תוך החומר, הדף, הקנווס, העץ, הצבעים. אפילו הקווים הדיגיטאלים באייפון שהם כביכול לא חומר, הם ישנם והם לא.

אולי יותר מדויק לאמר: ללכוד את הצורה. הכתם, הצבע, האור, הדיבור ביניהם, הוויברציה ביניהם, איך שהם מסתדרים על הדף, איך שהם נוכחים על מה שנשאר ריק, איך הריק מסכים להישאר ריק, מה יש לו לריק שהוא מלא כל כך, חשוב, נותן את הנשימה, האוויר, הקיומיות של מה שכן עולה על הדף כצורה של בננה למשל, או ברושים בקצה שדה, או אגרטל, או גל. ומה הכלום הזה עושה בין האף לעין ואיך הוא מפנה מקום למצטייר על פניו.

איריסיה קובליו, אקוורל, 2011

איריסיה קובליו, אקוורל, 2011

*

איריסיה קובליו, אקוורל 2012

איריסיה קובליו, אקוורל 2012

* איריסיה קובליו, אקוורל, 2006

איריסיה קובליו, אקוורל, 2006

*

איריס קובליו, דיו אקוורל, 2011

איריס קובליו, דיו אקוורל, 2011

וישנם ציורים שאין בהם את הכלום הזה. הוא היה, לפני שכולם הגיעו, הצורות, הגוונים והאיררכיות, כל מה שהעין מתרגמת ומשתוקקת לכנס על הקנווס או העץ.

הכלום המוסתר היטב. ממנו הכל התחיל.

שנים רבות אני קוראת ספרות רבה, לומדת ומתרגלת את הידע הזה שאין באמת שום חומר. שהכל תדרים המתלכדים לצורה דרך המסננת של המח. במדיטציות עמוקות אפשר לחוות את זה. זה לא בלתי שכיח ונדיר. ובכל זאת, מנין התשוקה הזו לראות, לקבע את התרגום, ללכוד אותו, להטמיע אותו בחומר. ואני מתייחסת לציור בלבד. לא פיסול, צילום ומדיות אחרות. מה הצורך הזה? האם זו הדרך שלי לאהבה ללא תנאי?

שנים רבות אני מתרגלת את הידע הזה,  של אהבה ללא תנאי, שמבליח אלי במקרה או שלא במקרה, באופנים שונים אשר מורים רוחניים גדולים מעבירים אלינו, אם בקשר אישי, אם מספרים ותרגולים שונים. לפעמים נדמה שאפשר לגעת באיזשהו קצה. להרגיש את הזרימה הזאת, הלכידות, ההשתייכות, אבל אלו רגעים חולפים, כהרף עין, במהירות וזיכרונם כה קלוש ואמנם הם מצטברים אבל הם כאין וכאפס לעומת נהרות היאוש והסבל שגועשים לרגליי, לא מרפים, דווקא אחרי ירידה מאיזה הר זה או אחר.

איריסיה קובליו, ציור דיגיטאלי באייפון, 2013

איריסיה קובליו, ציור דיגיטאלי באייפון, 2013

ושוב הציור, אולי בתשוקה הזו לראות וללכוד בכלי העבודה שלי, את מה שנתפס "כהרף עין" בעין, ולהוציא מההרף את הזמן שלו, ולהנציח אותו במעשה הציור, אולי זו האהבה הגדולה, הטהורה, ללא תנאי וללא גבול, שפועמת בתוכי לכל "ההולוגרמות האלו" , מה שנתפס בהכרה האנושית כיצירי הבריאה: כוס, מטאטא, שושן באגרטל, יד עונדת טבעת, עיניים של אשה אהובה, כפות ידיים נוגעות בכפות רגליים בתרגול יוגה של בוקר. אי אפשר שלא לאהוב את כפות הרגליים הללו, כשהעין חומלת אותן בקו, המכחול נוגע בישנות שלהן ומעביר אותן לספר סקיצות קטן, העשוי מדפים רגילים או דפים אלקטרונים.

איריסיה קובליו, רישום, 2007

איריסיה קובליו, רישום, 2007

ללכידה הזו אין זמן ואין זיכרון ואין מסקנות ורגשות מוכרים. היא היא. היא אהבה.

איריסיה קובליו, אקריליק, 2013

איריסיה קובליו, אקריליק, 2013

Hemi Sync


%d בלוגרים אהבו את זה: