קטגוריה: כתיבה

זמן בובות

(על אדוארד, על ששת, ובעקבות  ספר מופלא באמת)

.

ואז בעמוד 160 התייפחתי. שבת. שבע בבקר, בחצר. ששת הארנבת מסתובבת גרורת רגליים בין העציצים. זהו יומה האחרון כאן, אבל אולי זה יבוא בהמשך כי לא על ששת אני כותבת, אלא על אדוארד הארנב מחרסינה, בעל אזני פרוות ארנבת אמיתית וזנב שעשוי גם הוא מפרווה אמיתית, והוא החבר הכי טוב, הכי אהוב בעולם, של הילדה א', עד שנזרק לאוקיינוס בידי רשעים בעת טיול בספינת שעשועים עם הוריה.

אדוארד עובר מסעות מצמררים במחוזות האפלים של הקיום האנושי. ממרומי חייו מלאי כל הטוב הוא עובר דרך זבל ורפש, חושך ויאוש, בוז והתעללות, אבדן ומוות. אדוורד הופך מזכר לנקבה, לדחליל, למריונטה, ללבוש בלויים, לעירום, לנגרר, לנלעס, למנופץ ל- 21 חלקים. ילד נווד (שסיפורו מטלטל במיוחד) מביא את אדוארד המנופץ למתקן בובות מומחה. הילד לא יכול לשלם על התיקון. וכאן ציטוט:

" אז אמרתי לו שעומדות לפניו שתי ברירות. רק שתיים. הבררה הראשונה היא לחפש עזרה במקום אחר. הבררה השניה היא שאתקן אותך כמיטב יכולותיי המרשימות, ואתה תהיה שלי- לא עוד שלו, אלא שלי… שתי בררות בלבד. וידידך בחר בבררה השניה. הוא ויתר עליך כדי שתוכל להרפא. מעשה יוצא דופן, האמת." (מתקן הבובות לארנב, עמ' 161)

 ששת אוהבת קרקרים. היא באה לרגליי וחוטפת מידי קרקר דל נתרן, זה שאני אוהבת במיוחד עם הקפה בבקר.

-האם אתה חושב שהיא תזכור אותי כשאבוא לבקר אותה? אני שואלת את ג' לפני שהוא נרדם. -בטח בטח, אם תביאי לה גזר, הוא מלמל תוך כדי ריחוף בשדות שכנראה לא בדיוק עשויים מגזר, -לא…, אני מנסה עוד לאחוז בחוט שיחה אחרון, התכוונתי אם היא תרוץ אליי, שם בין כל הארנבות, תזהה אותי, האם היא תזהה אותי..? -ואת תזהי אותה? הוא משיב מבין ערוגות חלומותיו וקולו כמשב רוח לילית חמה של קיץ מתמהמה. אני  תמיד תמיד אזהה אותה. היא לא ארנבת. היא ששת.

 השעה חצות. בדיוק הגעתי לפרק על הילד ברייס שהולך לממפיס ברגל, לוקח איתו את אדוארד (שיש לו שם אחר) אחרי שאחותו הקטנה מתה כשאדוארד בזרועותיה וצלילי מפוחיתו נמוגו באזניה. הילדה נקברת והשביל לממפיס ארוך ארוך ומאובק. אני נרדמת.

 אני מתעוררת בחמש אבל עדיין מוקדם לקום ולהמשיך לקרוא. לספר 180 עמודים באותיות גדולות למדי ומנוקדות. לספר ציורים מדהימים כל כמה דפים. לספר ריח של מרחקים. לספר שירה הבוקעת מהמרחקים הללו שכשרואים אותו על המדף, מבלי לפתוח אותו אפילו, חייבים לאחוז בו ומיד לרוץ לדלפק לקנות. כבר הרבה זמן שאיני קוראת. מאז נפרץ גבי ונסדק השורש שממנו בוערת הסבלנות הנחוצה כל כך בחיי היומיום.

 באחד מגלגוליו של אדוארד מוצאת אותו כלבה הנוברת בערימת זבל מצחינה. היא חופרת וחופרת ומביאה אותו כמתנה לבעליה. הכלבה חושבת שאדוארד ישמש למרק הארנבות האהוב עליה אבל כשהיא מגלה את היותו נוקשה היא מעדיפה להניח את ראשה עליו בלילות ולהתכרבל בין איבריו המדובללים.

קושקה, הכלבה של גל, מצאה את ששת, מדובללת ופצועה קשות, בגינה הציבורית שבשכונה. היא דחפה אותה בעדינות לכוון גל. גל שרחמיה הטבעיים התעוררו באחת, הרימה את ששת והביאה אותה אלי. מציאת ששת הייתה האירוע המכריע שהפך את עולמה של גל: היא התחילה ללמוד בבית ספר לאחיות כעבור שבוע, משנה בבת אחת את מהלך חייה. ששת ואני הפצועות, כל אחת מסיבותיה, נותרנו בגן, בין העציצים, החשופיות, החתולים הנוגסים מדי פעם בפרווה, חריקת העץ הגדול על הגדר והבלי הקיץ המתמשך ומתמשך.

 "ואז יום אחד, אזכה בתמורה על ההשקעה בך. הכל בעיתו (אמר המומחה לתיקון בובות חרסינה). הכל בעיתו. לנו בעסקי בובות יש אימרה: יש זמן ממש ויש זמן בובות. ואתה, ידידי הנאה, נכנסת לזמן בובות" (עמ'  162)

 מצאנו לה מקום שנשמע טוב. על זה אכתוב פעם אחרת. יתכן שזו השבת האחרונה של ששת איתנו. הוטרינר ביקש שלא נשחרר אותה מהכלוב עד שתימסר, כדי לשמור על שלמותה, אבל ששת רוצה לצאת. ששת רוצה להריח את העלים, לגעת באפה באדמה, ללעוס את השרכים, את הקליפות ואת הגבעולים שנותרו. ששת רוצה לעוף מעבר לגדר. היא גוררת את עצמה מסביב סביב לחצר הקטנה, מרחרחת פתחי יציאה מדומיינים. אולי היא מריחה את כובעי הנזיר של ענת השכנה ואולי את עלי השושנים היבשים שנשרו מהשיח מוצף השמש אצל השכנה  הדרומית. מעבר לשני הגדרות מחכים לה שני חתולים פעורי לועות, אחד שחור ואחד מנומר. מדי פעם הם מזנקים לכאן ומתיישבים על הכסאות בהמתנה סבלנית ראוייה להערצה, אותה סבלנות שהלכה לי לאיבוד.

הארכתי מדי. אולי גם הקוראים הנאמנים שלי כבר איבדו מזמן את הסבלנות. ועדיין לא סיפרתי על הסבתא פלגרינה האכזרית שסיפרה בתחילת הספר סיפור נורא ואיום על נסיכה יפיפה, ולא כתבתי על השפן מפלסטיק שהיה לי בגיל 3-4, אותו אהבתי אהבת נפש, ורק איתו רציתי לישון. ועל העונש, ואיך הוא נקרע מול עיני והושלך. ואת ריחו שלא אשכח לעולם. שַפָנִי  האהוב.

  .

המסע המופלא של אדוארד טולין

מאת קיט דה קמילו,  (עוד מספריה "דספרו")

איורים: בנגרם איבטולין

הוצאת זמורה ביתן, 2012


fly

הַתְּמוּנָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁחָשַׁבְתִּי לִתְלוֹת עַל הַקִּיר הָרֵיק מִזֶּה כַּמָּה חֳדָשִׁים מוּל פְּנֵי שְׁנַת לֵילֵנוּ, הָיְתָה תְּמוּנַת אַרְנֶבֶת. עָפָה. הִתְלַבַּטְתִּי הַאִם תָּעוּף לְכִוּוּן  הַדֶּלֶת אוֹ לְכִוּוּן הַחַלּוֹן. לְכִוּוּן הַמִּטָּה זֶה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי בִּגְלַל הַהַקְצָרָה וּבִכְלָל לְפִי הַפַאנְג שׁוּאִי לֹא רָצוּי לְכַוֵּן תְּנוּעָה מִתְקָרֶבֶת בִּמְהִירוּת לְכִוּוּן הַלֵּב. מַה שֶּׁכָּבַשׁ אוֹתִי בִּסְצֶנַת הָאַרְנֶבֶת הָיָה דַּוְקָא הַשֶּׁלֶג שֶׁהִיא עָפָה מֵעָלָיו. הַשֶּׁלֶג הַצָּחוֹר וְהַמִּטָּה הַצְּחוֹרָה יוֹצְרִים צְחִירוּת אֵיתָנָה, אֲבָל הָאֱמֶת שֶׁלִּבִּי  נִמְשָׁךְ לַצְּלָלִית הַכְּחֻלָּה הַמִּזְדַּחֶלֶת בַּשֶּׁלֶג מִתַּחַת לִמְעוֹף הָאַרְנֶבֶת. אֲנִי יְכוֹלָה לְדַמְיֵן בְּקַלּוּת אֶת הַצְּלָלִית לַאֲגַם עָמֹק, עָמֹק כָּל כָּךְ עַד מִתַּחַת לְשִׁכְבַת הַשֶּׁלֶג, מִתַּחַת לְשִׁכְבַת הָאֲדָמָה וְהַשָּׁרָשִׁים. אֶפְשָׁר בְּקַלּוּת לְדַמְיֵן שֶׁבֵּין הַשָּׁרָשִׁים שׁוֹכְנוֹת הָרוּחוֹת, הָרֵי הַיַּעַר הָאָפֵל שֶׁנִּרְאֶה מֵאַחֲרֵי שִׁכְבַת הַשֶּׁלֶג מֵעָלָיו עָפָה הָאַרְנֶבֶת, שׁוֹלֵחַ שָׁרָשִׁים חַתְרָנִיִּים לְכָל עֹמֶק שָׁרַק נִתָּן וּבְוַדַּאי מְעַרְסֵל  שָׁם אֶת הָאֲגַם בַּתְּהוֹם הַבִּלְתִּי נִתְפָּס שֶׁל הַתְּמוּנָה.
שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ מַה הוּא מַעֲדִיף
-אַרְנֶבֶת אוֹ שֶׁלֶג?
-שֶׁלֶג, בָּרוּר
-וַאֲנִי אַרְנֶבֶת, אֲבָל אוּלַי אַתָּה אֲגַם?
-אֲגַם קָפוּא
-אָז אֲנִי אֶהְיֶה הַמַּיִם שֶׁמִּתַּחַת לַקֶּרַח
-וַאֲנִי עַלֵי סְתָו אַחֲרוֹנִים הַמְּרַשְׁרְשִׁים עַל שִׁכְבַת הַקֶּרַח בָּאֲגַם
-אֲבָל זֶה לֹא אֲגַם בְּעֶצֶם, זוֹ צְלָלִית
-צְלָלִית שֶׁל אַרְנֶבֶת
-אָז אֲנִי אֶהְיֶה הַמָּעוֹף
-וַאֲנִי אֶהְיֶה הָרוּחַ הַשּׁוֹרֶקֶת
-אֲנִי אֶהְיֶה הָעֲנָפִים הַמִתְּפָּצְפְּצִים  בַּיַּעַר
-וַאֲנִי אֶהְיֶה הַפַּרְפַּר הָאַחֲרוֹן שֶׁהִתְיַשֵּׁב עַל עָנָף מֻשְׁלָג
-אֲנִי אֶהְיֶה חוֹשַׁך הַיּוֹרֵד וְסוֹגֵר
-וַאֲנִי אֶהְיֶה הַכּוֹכָב הָאֶחָד שֶׁמַּפְצִיעַ עֲנָנִים כְּבֵדִים
-אֲנִי אֶהְיֶה הַיְּלָלָה הַנְּמוֹגָה
-וַאֲנִי דִּמְמַת הַשֵּׁנָה
-אֲנִי הַחֲלוֹם
-וַאֲנִי הַהִתְגַּשְּׁמוּת 
אָהֲהָה
.

גלגלים

אני מעבירה הספסל ממקום למקום. ושוב מעבירה. אני מעבירה מנורת רגל שחורה. ושוב. אני מעבירה מדפי ספריה. אני מעבירה  חמש מאות ספרים ממזרח למערב. ושוב למזרח. על היד המחשב. אני מעבירה את המסך ואת הסורק ואת המדפסת מדרום לצפון. על יד השטיח. אני מעבירה תמונה ועוד תמונה ומחזירה את הגדולה ומזיזה את הממוסגרת ומשעינה את הארוכה על השידה. אני מזיזה את השידה מהחלון ואת החלון מזיזה לקיר ממול. את הקיר ממול אני מזיזה קדימה את התקרה אני מזיזה למעלה. אני מזיזה את התאורה הדרומית לצפון ואת המערבית לדרום, מעל הדלת. את הדלת אני מזיזה לצד השני ואת הצד השני אני מזיזה לכניסה. את הכניסה אני מזיזה לקצה הרחוב, על יד השביל המוביל לשדה ואת שני העצים אני מזיזה לשני צדדיו, שייצלו. את הצל אני מזיזה לקצה השביל ואת החדר אני מזיזה מתחת לצל. את הבית ואת השביל ואת העצים ואת הצל אני מזיזה עד מתחת לענן. ענן חוור בודד שמשוטט באופק. ואת הענן אני מזיזה ומזיזה עד הענן הכחול. העמוק והרך. המזרזף טיפות של נחמה                                                                                                 

.

Irisya Kovalio- watercolors, 5×7 cm, 2006


מזל, שמות וחלונות

איך קוראים לך?

-מזל

-ולאבא שלך

-מנש

ושם המשפחה שלך?

-כמו אבא

מתי נולדת?

-לא יודעת

-איפה?

-בתימן

מתי יש לך יום הולדת?  בקיץ? בחורף? אולי בחג?

-לא זוכרת. שם לא היה יומולדת

-מתי איבדת את תעודת הזהות?

-לא יודעת

אני במשרד הפנים, עוזרת לאישה דקיקה בנעלי ספורט למלא טופס בקבלת תעודת זהות חדשה. היא לא יודעת קרוא וכתוב אבל היא רואה היטב. בת כמה את אני שואלת. לא יודעת, מותק, היא עונה. שישים? אני מנסה.. הבן שלי בן שישים אולי, היא אומרת, איזה צרות הוא עושה לי, גר בבית, לא התחתן ולא מביא כסף, הלכתי למשטרה, אולי גנבו תעודת זהות, אם לא יתנו תעודת זהות לא צריך, אבל כרטיס קופת חולים לא גנבו, איזה מזל, איזה מזל. היא מראה לי את כרטיס קופת החולים. כתוב שם מרים עובדיה.

 

תשעה חודשים הם זמן טוב לשם חדש להבשיל, רק אחר כך מומלץ לשנות או להוסיף בתעודת זהות, כך נאמר לי לאחר ששמי החדש התגלה באחת, בראש השנה. במשרד הפנים, בקומה השישית, שלושים מספרים לפניי. הבאתי ספר שנשאר בתיק. אמי התקשרה. איפה את? במשרד הפנים, משנה את השם. שיהיה במזל, היא אומרת. מה יותר טוב מזה, אימא שמברכת על שינוי שם שהיא עצמה בחרה בלידתה אותי.

 

הפקידה חמורת הסבר מבקשת ממני הסברים. מה זה שינוי רוחני היא שואלת (כך כתבתי) אני מסבירה לה בקצרה. היא לא מסתכלת עלי. עיניה קבועות בניירת. איריסיה היא אומרת. כן, אני משיבה, את אומרת את זה כל כך יפה (יש לה מבטא ספרדי), נכון,  זה יפה, היא אומרת, אבל הרבנים לא מרשים להחליף שמות, זה אסור ומגלגלת עיניה כלפי מעלה. אם היא היתה נוצרייה היא בוודאי היתה מצטלבת באותו רגע. אני מחייכת אליה והיא מתרככת. שיהיה לך במזל, היא אומרת, העיקר שתתחתני

 

במעלית אני פוגשת את הרב עושה שלום. מה את עושה פה, הוא שואל אותי בחיוך רחב, כמה זמן עבר מאז, שנתיים? שלוש? כן, בערך, אני אומרת, באתי להחליף שם, שוב מתחתנת? הוא שואל, לא, שם פרטי, איזה יופי הוא אמר, את עוד ביוגה? בטח השם מהיוגה שלכם, לא, הוספתי ~יה~ לשם שלי, אני עונה לו, תגיד למה הפקידה אמרה לי שהרבנים אסרו על החלפת שם? מה פתאום אסור, איזה שטויות,  הוא מצחקק, להחליף שם זה כמו שיפוץ, מורידים קיר, מוסיפים מרפסת, עושים יציאה מהחצר, מרחיבים מטבח, מחליפים חלונות, את יודעת הכי חשוב להחליף חלונות, שיכנס הרבה אור, אור עושה את הכל טוב, זה ידוע, את יודעת, גם אני החלפתי מקצוע. עכשיו אני משפץ בתים, אולי את צריכה שיפוץ? ומה עם אלוהים? אני שואלת, בטח עם אלוהים, הוא עונה, אלוהים נמצא בכל,  באסלה, בקיר ובמסמר והכי הרבה בכסף שאני מביא לאשתי. זה הכי כדאי, לא? לראות אותה עוד פעם מחייכת, כמו שהיתה צעירה.

 

אנחנו נפרדים בלחיצת ידיים והבטחה שיבוא לבקר. הרי ממילא התכוונתי לשפץ בקרוב 🙂


איך הטלוויזיה החזירה אותי לחיים

כתיבה בשבילי היא כמו ציור נוף בצבעי מים. אני מתחילה מכתם אחד, אולי משהו אחד שתופס את תשומת לבי, וממנו ממשיכה בהרפתקה, במסע אל הלא נודע, גם אחרי הרבה שנים של ניסיון ועבודה, התבוננות, אפילו באותו דבר עצמו. לצבעי המים חיים משלהם, אני מדברת והם מדברים אלי, בשפתם. לא תמיד מה שהתכוונתי הוא מה שנערם על הדף. וזה בסדר. זה המעוף. זו שיחת הציפורים בשמי שקיעה, כשהן עפות מפה לשם, משם לפה, ולבסוף בוחרות תמיד לנחות באותו עץ בדיוק, כמו העץ הראשון שבשדרה הסואנת. אני מביטה עליהן מלמעלה, מהקומה השישית למשל, ומתמלאה דמעות והודיה.

ובכן טלוויזיה? בשנים האחרונות חייתי בבית נטול טלוויזיה. ואז קבלתי במתנה אחת, שווה כזאת, ועשיתי מנוי לכל הערוצים. וזיפזפתי המון, אבל לא היה לאן. ובעודי שוכבת כך על הספה, בזמן של תוהו וחושך, נרדמו רגליי, נרדמו ידיי, נרדמו שרירי פניי. וזו לא היתה הרפייה של יוגה, זה היה חידלון. זה היה אובדן מפחיד. בשארית כוחותיי זיפזפתי לערוץ 39 והיה שם שעור יוגה לפנסיונרים. מוסיקה נעימה ומפל זורם ליוו את קולה הנעים של המורה האמריקאית ואני התחלתי, ביחד איתה, להזיז רגל אחר רגל.

 

יוגה? פעם הייתי מורה ליוגה. לא מעט שנים, ולימדתי לא מעט תלמידים, ועשיתי לא מעט מהלכים, חלקם עמוקים ונחרצים, לתוך העולם הזה שנקרא יוגה ואורח חיים. ואז הגיע זמן שאש השתלחה בחיים ההם. ובכל מה שקרוי אלוהים. את כל ספרי היוגה צמצמתי למדף אחד, קרוב לרצפה, בספרייה הגדולה ששרדה מבית שנהרס. למחרת שוב נפגשתי עם המורה לפנסיונרים, אבל הפעם היא לימדה יוגה בעמידה. לשם כך הייתי צריכה מזרן, ומבלי לתכנן הנחתי אותו על יד המדף התחתון עם ספרי היוגה. המדף הזה היה בדיוק מול הטלוויזיה החדשה שאבא שלי קנה לי במתנה כדי שיהיה לי פחות עצוב. כבר אמרתי שלכתוב זה כמו לצייר בצבעי מים?

את מניחה כתם תכלת, אולי, ומתחתיו כחול, נניח שהתכוונת לים, והכחול חודר לתכלת, מעט, כמו אד, ואת מוסיפה על התכלת לבן, אבל הלבן בקופסת הצבעים שלך התערבב עם כסף וצהוב בהיר מהציור הקודם, והצבע הבהיר מתפשט אל תוך התכלת ומזיז את הכחול שתחתיה ונוצרים כאילו עננים ולא התכוונת לעננים אבל התלהבת ומרוב התלהבות החלטת להוסיף אי בים ולטפס עליו לנוח קצת.

 והטלויזיה? היא לא בדיוק בשימוש, אבל הנוכחות שלה החזירה לי את היוגה, את האהבה, את החיים.

איריסיה קובליו, אקוורל, יפו, 2012

.

.

וזו אני, בהימלאיה, הפוכה, כמה שנים לפני המהפך 🙂


Cut Delete – כמה הרהורים על יתרונות הבלוג לעומת הספר

אני אוהבת ספרים. קשה לי לדמיין בית שאגור בו ללא ספרים. בספרייתי עדיין עשרות ספרים מילדותי. על יד ראשי, בלילה, מונחת ערימה שאחדים מחלקיה לא נוגעו זה זמן רב, אבל נוכחותם משרה עלי בטחון, עוגן, סיבת קיום לעיתים.

אני אוהבת מילים. אני גם אוהבת לקרוא מילים בקול. אני אוהבת שירה כתובה, ספר שירים מתפורר, בדפוס של פעם עם נייר מחומצן, ולמרות שאני רגישה לאבק, אני אוהבת לגעת בהם, בספרים שהם כמו הילדים שלי.

זהו. ספרים הם כמו ילדים. ברגע שהם יוצאים לעולם, מודפסים אפילו במעט עותקים, הם כבר עצמאיים ובעלי חיים משלהם. הם נוכחות. יש בהם הנצחה. הנוכחות הבלתי מחיקה. הם עדות. הם יהלום העשוי מצרוף אותיות  ולפעמים הם אות קין. מעשה שנעשה יצא לאור ואין להשיבו.

הבלוג לעומת זאת, הוא סקיצה אחת גדולה. הוא התגלמות המחשבות למילים, לטקסטים זמניים, ליצירות ברות שינוי. זה הרבה יותר טבעי בעולם המשתנה בעל התופעות החולפות. גם אם מישהו יעתיק לעצמו קטע זה או אחר שמצא ברשת, זה עדיין לא ספר, יצור חי וקיים המכנס בתוכו תמצית של הבעה המתגשמת גם כשהספר נשרף למשל, כך אני מאמינה.

מילים ברשת הן מחיקות מאד. אולי זה רק  לכאורה. אולי כל מה שנזרק לסל האשפה הסייברי מתקיים באיזו תהום לא נודעת וחי חיים משלו, אך כאן, בעיניים אנושיות (בינתיים) מה שנמחק הוא בלוע לא ידוע, הוא אין.

 וזה טוב.

כי המחיקה הזו מאפשרת לדייק בכל פעם מחדש. מאפשרת לחצוב מתוך הגוש הפנימי הזה שהוא התשוקה ליצור, תובנות חדשות. המחיקה מאפשרת להתאים את ההבחנה העצמית, הראייה היצירתית, לעכשיו, לרלוונטי, להתחדשות התמידית.

כמובן שרלוונטיות או אי רלוונטיות לא קשורים לספרות טובה. אפשר לכתוב ספר טוב מחוויה מסויימת שמשתנה ללא היכר לאחר כמה זמן. הרי הספר העצמאי הוא עכשיו של העולם. אבל מה יעשו משורר, סופרת, שהוציאו לאור משהו שלא רק זה שהתיישן מבחינת התוכן ואין בו רלוונטיות, אלא מביך, מביש עד חושף קלון? בסיטואציה הזו לבלוג יש יתרון מנצח.

יחי כפתורי cut  delete. עידן חדש. איזה אושר!

 *

ובהזדמנות זו

היום התפרסם שיר שלי בזוטא.

וגם אם התוכן כבר "התיישן", אני אוהבת את השיר הזה

שהפריח כנפיים ועכשיו הוא ציפור על ענפי עצים בגנים אחרים.

ובשל כך, שוב, איזה אושר!

.


גלויית כיפורים

אבי, אבי

חנני ענני

יש בי מעשים

אבי, אבי

חנני ענני

טובעת אני

בשדות זרים

אבי, אבי

חנני ענני

אנא אפנה

צמותת דרכים אנוכי

שדות כזב בנשמתי

אבי, אבי

שמייך וכל חיצי צבאיך

שלוחים אל גופי

אבי, אבי

חנני ענני

כי אין חרטה

בלבי

                                  ערב יום כיפור, 2008,  הרי הקרפטים

 ***

תודה למי שנשאני, תודה למי שהסירני, תודה למי שהכתירני, תודה למי שהענישני, תודה למי שחטפני, תודה למי שנטשני, תודה למי שניחמני, תודה למי שפצעני, תודה למי שריפאני, תודה למי שגרע ממני, תודה למי שמשה אותי, תודה למי שלקח את  אלה ממני והביאני עד הלום

 גם כי אלך בגיא צל מוות, לא אירא, כי אני עימדי

 איריסיה

                                      ערב יום כיפור, 2011, הרצליה

איריס קובליו, אקריליק על גלויה מודפסת של גילברט וג'ורג', 2010

והנה מוסיקה שלא מרפה ממני בימים אלו:


השראה

הבקר הצטיירה בעיניי ההשראה כמפלצת זללנית שלא בוחלת בשום אמצעי כדי להשביע רעבונה.

וזה אולי בגלל חלום ביעותים שהעירני בשתיים וחצי בלילה, בו ראיתי אותה מתחילה לרדת בכבדות מההר הכחול הגדול שהוסתר לאחרונה ע"י עננים כבדים, כחולים עוד יותר, כחולים כל כך, שרוב הזמן נראו כשחורים מרוב כחול.

בעצם זה התחיל בשבת בצהרים, עת ששכבתי על הספה מוצפת הבלי ייאוש ולא מוצאת נחמה בדבר, אפילו לא בהגיגיה המתוקים מדבש של האסופית אן שרלי, ספר שהתגלגל לידיי לשעשעני בסוף שבוע נוסף של ואקום פעור וחסר רחמים.

היה כל כך חם כשעצמתי את עיני כדי להפסיק להתלבט אם זה מוסרי לא ללכת להפגנת הצדק החברתי בתל אביב ולהתמכר לפוביית ההמונים שפשטה בהכרתי המנומנמת. ואז, בתוך הכחול שחור הכבד הזה הזדקר, לשבריר שנייה, חוד ההר. ניסיתי להתעלם אבל חוד ההר לא חדל להציץ עלי בעינו האחת.

ומשם החלה להתגלגל לה המפלצת.

 אחרי שני לילות, כלומר הלילה, היא החלה לרדת מההר. בכבדות. כבר הזכרתי את המילה כבדות, כי היא היתה כל כך כבדה, רדומה ומנוונת, אבל לא רדומה מכדי לקלוט את הסדק שנפער במסך העננים הכחולים שחורים וכך פילסה לה דרך, עד שנגלה לעיניי ההר הכחול שהבהיר בינתיים ונעשה לתכלת כסופה, עליו התגלגלה במורד המפלצת.

 גם כשהדלקתי את האור היא לא הסתלקה, מפלצת ההר. נהפוך הוא, היא תבעה את שלה:

    עוגיות

                 עוגיות

                           עוגיות

ואני ידעתי שהיא תחטוף אותי. ואני רציתי שהיא תחטוף אותי.

ואני בעצמי הפכתי לעוגייה

רוטטת

חסרת בושה


מערה בשלג. מערה בהרצליה. ורותקו

אני עומדת לסיים את הספר על חייה של הנזירה טנזין פלמו, אישה אנגליה שבחרה בנזירות בודהיסטית מגיל צעיר והתבודדה בפרישות מוחלטת במערה על אחת מפסגות ההימלאיה, במשך יותר מעשור. בספר מתואר מסע סיגופיה מעורר ההשתאות. גם אני חלמתי, בפרקים שונים של חיי, על נזירות וסיגופים. המושג הימלאיה  היה שווה ערך לכיסופים ופרישות והתבודדות – אורח חיים אידיאלי כדי לחשוף את מהות קיומי, את האמת, הנעלה, הטוב

כוונתי לחשוב שרק על ידי סיגופים קיצוניים, ויתור על הנאות, תשוקות, רכוש, משפחה, חברים, יחסים כלשהם עם מה שמחוץ לי- רק זה הנכון, הבלעדי, הייעודי של האדם. לצאת אל הטבע הכי קדום שיש, רצוי בגבהים, למצוא מחסה בסיסי ולהתמזג עם השקט. שקט? בשקט ההימלאיה הטבע צורח, ההישרדות מכווצת, פעימות הלב נשמעות כהפצצת מלחמת העולמות, זרימת הדם הופכת  גלי צונאמי עליהם רוכבות המחשבות המרושעות ביותר ורק ע"י התמדה וסיגופים קיצוניים אפשר לחצות את הצונאמי הזה לשכבה שאולי פחות רועשת או מאיימת אבל היא משולה לאגם כאב אינסופי של הקיום הפיזי ואז הדרך עוד מתמשכת ומייגעת למצב הנכסף של תודעה אינסופית

 אולי זו דרך מסויימת. אך האם זו הדרך האידיאלית, הנעלה, הבלעדית?

הבית המשפחתי, ההורות, הזוגיות זו מערה לא פחותה ממערה בשלג ההימלאיה. גם באורח החיים הזה ההישרדות קשה ורבת תהפוכות. האנשים שאנחנו חיים איתם, בעיקר במסגרת משפחתית, מייצגים  חלק גדול מהצדדים החלודים של הווייתנו, משקפים את מגבלותינו, תסכולנו, וכאב קיומנו. חיי משפחה הם ייסורים וסבל לא פחות מחיי פקיר שישן על מיטת מסמרים.

אבל מה עם אהבה? בניית בית? טיולים ונופשים? סיפוק מהצלחת ילדים?

כל אלו תגיות. אם נסיר אותם נראה את הקושי והסבל, את המאבק בחולף, במשתנה, בגווע, בכל הרמות, מהבולטות לעין ועד הסמויות, הרוחשות בפנים ומתגלות לפעמים במחלה, בפרידה, ועוד.

אז דרוש אומץ רב להיות אדם, אדם זוגי ומשפחתי בתוך בית. הבית הוא המערה החשופה לכל מראות ההימלאיה המגוונים.

בבית יש אהבה ומגע וארוחה משותפת, בבית יש הריון, ילדים מתוקים, הורים שבאים לעזור, בבית ישנו בעל שהולך לעבודה בבוקר וחוזר לארוחה חמה, בבית ישנה גינה עם ורדים, בבית יש טלוויזיה ועיתונים ומחשב ופינת עבודה ובבית ישנם לילות שינה עם רגלי אוהבים שלובות וגם ישנם לילות ללא שינה.

ובלילות ללא שינה את לא רוצה לחשוב על מה שלא בסדר, על הקשיים, אבל הם עולים על הקירות החשוכים ומספרים סיפור שגובר מלילה ללילה ואז הבית שלך הופך למערה. את רוצה לזרוק את כל הקשיים אבל את מבינה שהם חלק ממך. הבעל שלך שמזמן לא הביא לך פרח, הוא הפרח שלא נתת לעצמך כבר הרבה זמן, למשל, זה לא שאת לא מציירת פרחים. את מציירת אותם בשלל השמחה שהם מפיצים, אבל את הפרח הפנימי שלך את לא משקה, ואת מאשימה אותו, והוא מאשים אותך, והילדים עוזבים את הבית ואת מקבלת גלי חום שזה יותר גרוע ממסמרים זקורים על מיטה, ואת חושבת שכדורים ישככו, אבל הם ממכרים ואת צריכה אומץ כדי להלחם בהתמכרויות שכבר הפכו לחלק בלתי נפרד ממך, ואת חושבת שאם תחליפי בית ובעל הכל יחזור על מקומו בשלום, ושוב את צריכה אומץ כדי להחליט שאת כן תישארי בתוך כל הקושי הזה ותשרדי ותלמדי ותצלחי את הגלים החריפים, ואת נאבקת, כמו הנזירה שקבורה במערתה תחת ערימות שלג והחמצן שלה אוזל, ואת מוצאת, כמוה, את חפירה ולאט לאט מצליחה לחפור פתח כדי להמשיך לנשום ולא לעזוב את המערה, שהיא המקום בו נועדת להגשים את עצמך, את מהותך כאישה, כאדם שלם, והנה חודר אוויר ואת מוכנה לנקות ולהמשיך, ומרוב מאמץ ותעסוקה את לא שמה לב שנשארת לבד.

הוא כבר בחר במערה אחרת.

טוב , הנה מה שרצית, מערה בהימלאיה. והיא בהרצליה. שבי, כמו הנזירה טנזין פלמו והתבונני בנטישה הזו, בגבולות הכאב שנמתחים עד קצה הנשימה, יש לך הזדמנות למנת ייסורים גדושה, בודהיסטית ממש, אולי דרכם תוכלי להציץ לרגע אל נשמתך ולזכות בחסד הזה של התעוררות

הנה כמה מערות של האמן העילאי מארק רותקו:


מארב

את אורבת מעלות השחר. את יוצאת מהמיטה כאילו התצפית הזו תבהיר את חייך. האור עולה לאט. כחלחל אפרפר מחוויר לורוד וצהוב, העלים מוריקים, הצפרים מתעוררות. גם הצופית שלי חוזרת למלאכתה ביחד עם גיצי המחשבות החורכות את הלב. את אורבת לטבע ואת גם אורבת לטבע האדם.

אורבת. הפירוש המילולי של המילה מארב הוא מלכודת. המילה בעלת גוון מלחמתי. תצפית נסתרת כדי לתקוף. אולי המילה הזו לא מתאימה. את מי אתקוף? אני צופה בציפור,  בסתר, כדי לא להבהילה, כדי ללמוד את שקדנותה, נאמנותה, תפקידה בחוקי הטבע. הציפור מצייתת לחוקי הטבע. והאדם?

האם אוכל להקיש מהתבוננות בטבע הציפור על טבע האדם?

ומהו טבע האדם? שקר, הונאה, בגידה, נקמנות, קנאה, חוסר יכולת לשכוח פגיעה, התאהבות עיוורת, יצר הרס, פחד מבדידות. האדם עוטף את עצמו בדגלים וכותרות יפות נפש: חמלה, טוהר, אמונה, נתינה, תרומה, סליחה, ויתור, צדיקות, חסד, אלוהים

האם האדם נוגע באלוהים יותר מהצופית המסורה?

מארב זו מדיטציה. ומדיטציה זו לא שלווה ונועם. מדיטציה זה מאבק. מאבק ארוך ומתיש, חמקמק ולרוב בלתי אפשרי. זו לא התבוננות בציפור שהולכת ובאה עם זרד אחד בפיה בכל פעם, זה לא עלים ירקרקים פיוטיים בזריחת יום, זו לא התפעמות.

מדיטציה זה להסתכל שוב ושוב על השדים שמנקרים במוח, על הרוע, האנוכיות, הכעס הנורא שלא מרפה גם כשנדמה שמתרחק. מדיטציה זה לא להבין את הכעס, זה לא להסביר את ההיגיון שבו וזה גם לא לכעוס בפועל. זה להסתכל. ללא שיפוט. ואיך אפשר כשכולך פצע?

 הנה הצופית המתוקה. נשלחה אליך משמים, אומרים לי. מנחמת. בסדר. אני מסכימה.


%d בלוגרים אהבו את זה: