קטגוריה: מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה

כמו ים בסלע

איריסיה קובליו, אקריליק על בד, 2015

איריסיה קובליו, אקריליק על בד, 2015

כַּדּוּר הָאֵשׁ

נִבְלָע בַּהֲמֻלָּה הַכְּחֻלָּה

הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה בִּמְהִירוּת

מַה שֶּׁהָיָה וּכְבָר לֹא יִהְיֶה

מַכֶּה בִּי

כְּמוֹ יָם בַּסֶּלַע

*

מתוך ספרי "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה", 2014 "אבן חושן"

איריס קובליו, 2010 , אקריליק על בד

איריס קובליו, 2010 , אקריליק על בד


אחרי הטווסים

השבוע פרסם הפסיכולוג ומבקר השירה גיא פרל רשימת ביקורת בבלוג שלו. קריאה יפה ומרגשת. הנה קישור:

גיא פרל פסיכולוגיה עברית

מתוך דבריו:

שיר מס' 3 במחזור 'ספטמבר באגם' (עמ' 20 ועל הכריכה האחורית של הספר), מלמד על מודעותה של קובליו לתהליך אותו ניסיתי לתאר: "אַדְוַת הָאֲגַם הִיא הַקָּשָׁה בְּיוֹתֵר לְצִיּוּר / גַּם שִׁיר לֹא יוּכַל לְבַכּוֹת אוֹתָהּ / הַלַּיְלָה". שיר פשוט לכאורה זה מכיל בתוכו מורכבות רבה. קובליו אינה מנסה להבין או להסביר מדוע התעורר הצורך לבכות את אדוות האגם, כי אם מדלגת ישירות לקושי שיש למעשה היצירה להתמודד עמו. זהו ביטוי נפלא להכנעה ולעדינות המאפיינים את שירי וציורי הספר – קובליו מבקשת לשרטט את החוויה הפנימית, באמצעות התמונה החיצונית, תוך השארת הסיבות וההסברים מחוץ לטווח המילים. כאשר קראתי את השיר הוצפה הכרתי בתנועת ההתפוגגות וההתכלות המתמדת האצורה באדוות האגם, ודומה שללא הצורך לרשום רשימה זו הייתה נותרת אצלי מחוץ לטווח המילים – שם היא מתקיימת במלוא עצמתה.

צילום: איריסיה קובליו. האגם בפארק הרצליה

צילום: איריסיה קובליו. האגם בפארק הרצליה

2.

*

אַחֲרֵי הַחַגִּים הֵבִיאוּ תַּרְנְגוֹל

לֶחָצֵר שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי גֶּדֶר הַבּוּגֶנְוִילְיוֹת

בְּכָל פַּעַם שֶׁהוּא קוֹרֵא אֲנִי חוֹשֶׁבֶת אִם הוּא נִצּוֹל כַּפָּרוֹת

אוֹ תַּחְלִיף לִבְרֵכַת הַקַּיִץ שֶׁל הַיְּלָדִים

וּמָה הֵם יַגִּידוּ בַּאֲרוּחַת לֵיל שַׁבָּת הַבָּאָה

אַחֲרֵי הַבְּרָכוֹת וְהַנְּטִילוֹת

וּמָה יַגִּיד הַתַּרְנְגוֹל

צילום: איריסיה קובליו

צילום: איריסיה קובליו

3.

הַשְּׁכֵנִים מֵהַשָּׂדֶה הֶחְלִיפוּ אֶת הַטַּוָּוסִים בַּחֲמוֹר
אֲנִי לֹא יוֹדַעַת כַּמָּה זְמַן לָקַח לִי לְהַבְחִין
שֶׁקְּרִיאוֹת הַלַּיְלָה הִתְחַלְּפוּ בִּנְעִירוֹת בֹּקֶר
וְאִם הוּא אָפֹר אוֹ לָבָן
אוֹ סֶגוֹל בּוּגֶנְוִילְיָה

*

החמור

*


פוסט שמתחיל במחיקה, ממשיך במוניטור ומסתיים בגן

מנסה לעשות תרגיל. להסביר לעצמי שכאן בלוג. סקיצות. לא מחייב. תמיד אפשר למחוק. וזו הבעיה. הנטיה למחקנות. אני לא ממש מוחקת, אלא מסירה מהרשת. מסירה מהמסך. טומנת בתיקיות. מסירה את התיקיות מהלוחות הגלויים. לפעמים מהמחשב כולו. שומרת בדיסק און קי. שמה בקופסא. ואת הקופסא בתוך קופסא אחרת. ואת האחרת במגירה. שבמחסן. לפעמים מכפילה. אחת מטילה בים. ים. ים.

אקריליק על בד

אקריליק על בד

כשהים מפסיק להיות ים והופך להיות מוניטור.

אקריליק על בד

אקריליק על בד

פעם השתתפתי בסדנת איי אם "מתקדמים". כל אחד קיבל סטיקר. שלי היה "מחבלת בהצלחה". הייתי צעירה מאד. היה לי לא נוח עם האמיתה הזו. עם השנים ראיתי איך המנגנון הזה מפעיל אותי. חיית חוף. הולכת לצדדים. הולכת קדימה. הולכת לאחור. מזנקת. נופלת. צועקת מהתחתיות בחצי קול. נוסקת

אקריליק על עץ

אקריליק על עץ

חוזרת לרגע לאי גן העדן. לפעמים געגועים כה חריפים עם כאב אחוז במעטפת הלב. מה שהיה לא יהיה. אבל הצלילות. והצלילים. זיכרון מאהבה גדולה. נפגשתי בה, בחלקיק מצאצאיה לפני שבוע.

אקריליק על עץ

אקריליק על עץ

וחזרת לכאן. העכירות מצטיירת יותר טוב מהצלילות. האפרוריות מחסלת כל פרספקטיבה. את האופק האינסופי אי אפשר לתאר ממש. הכל הופך לסיסמסוגרף הנפש

אקריליק על בד

אקריליק על בד

מה רציתי להגיד? שאם לא הייתי חיה בעכירות מאובקת, מייבשת, עם הבזקים צלולים עזים הבוקעים כקרניים מבין ענני החיים הכבדים והמעיקים בארץ הזו, אולי לא הייתי מסוגלת באמת לצייר. או לא היה בי הצורך לצייר. כי צלילות מתמשכת היא פלא שמעבר לכל תיאור. ואיך אפשר להפוך את הירח שחותך במדויק בים השחור (אכן בים השחור) לחותך גם בשמיים של הנפש. אולי להחסיר אותו. להחסיר אותו כך שלא ישאב אותי שוב מכאן 10259836_10205944240469936_4594306236212445634_n למקום הלא נכון * אתמול מישהו אמר בטלוויזיה שאין בחירה שגוייה. כן. מסכימה. לא. לא מסכימה. גם אם למדנו מהסבל-  הצלקות חרוצות על פני הגוף הפיזי. הגוף הנפשי. אולי רק ברוח הן מתפוררות והופכות ל כלום. שיר מהספר שלי" מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה" *

לַצַּלָּקוֹת יֵשׁ נְטִיָּה לְהִתְעוֹרֵר

בְּפִתְחוֹ שֶׁל גַּן

אַתְּ מְנַסָּה לוֹמַר דָּבָר

וְהַמִּלִּים מִתְהַפְּכוֹת לַצַּד הַשֵּׁנִי

קוֹלֵךְ נִשְׁמָע כְּלַעַג הָעוֹרְבִים

*

ובמוניטור, או הסיסמוגרף, גן וים הם אותו הדבר בעצם

* אפשר לראות בקישור הזה לפייסבוק שלי את ציורי הים בפריסה


לצייר כלניות (או לדבר על הדברים עד הסוף)

איריס קובליו- כלניות, אקוורל, דצמבר 2014

איריס קובליו- כלניות, אקוורל, דצמבר 2014

*

כלניות של סופרמרקט בהרצליה שמפתות אותי לקנותן הן סוג של אשליה, או יותר נכון התרפקות על זיכרון בלתי אפשרי ואם לנסות לדייק- שאינו רלוונטי.

אנחנו מטפסים במעלה הר מפותל ומסולע לעבר פסגה בלתי ידועה ואפילו לא בטוחים שקיימת כלל. בדרך אפשר שנפגש בשדה כלניות.

בכיתה א', בספר הראשון "מקראות ישראל" הייתה הבטחת כלנית גדולה. מאז הכמיהה לכלנית (או פרחים אחרים של חורף ישראלי) הפכה לאיזה דבר נשאף, נחלם אבל מתעתע.

הבוקר ניסיתי להתחיל את השבוע באקוורל ה"בוקט-סופר" הזה, 29 ש"ח לזר המכונה כלניות.

בחצר האחורית קר עד מאד למרות ימי החורף הבהירים. ובכל זאת צפרי שיר למיניהן בחרו להתיישב על העץ הגדול (זה שחורק על הגדר שממול) ועודדו אותי לצייר.

אבל לא הצלחתי לסיים.

אני לא בטוחה שתמיד צריך לסיים משהו או לסגור מעגל (או לדבר על הדברים עד הסוף)..אני חושבת שכך. כך זה נכון.

*

כָּל הַלַּיְלָה חָרַק הָעֵץ בַּגָּדֵר

גַּם הַשַּׁחַר

לֹא יָכוֹל לְהַשְׁתִּיק.

*

זהו השיר הסוגר את הספר האמן שלי  (שירים ואקוורלים) "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה", שיצא לאחרונה בהוצאת אבן חושן.

*


נעוצה בנובמבר

*

אַתְּ  בַּהַכְחָשָׁה.

שֶׁמֶשׁ נוֹבֶמְבֶּר נְעוּצָה בַּשָּׁמַיִם

אֶת זֶה אַתְּ יוֹדַעַת

אֲבָל אֵינְךָ יוֹדַעַת אִם

צַמֶּרֶת עֵץ

אוֹ עָנָן שָׁחֹר

לְפָנַיִךְ

*

איריסיה קובליו, אקוורל, הרצליה, 2008

איריסיה קובליו, אקוורל, הרצליה, 20081

את האקוורל הזה, משנת 2008, מצאתי במחשב שלי.  שכחתי מקיומו. הוא כנראה במחברת מהיומנים האינסופיים שלי. אני זוכרת שצויר בהרצליה באחת ההליכות האלה שלי, שבהן אני נאחזת בכל כוחותיי בנראה, בנקלט בעיניי , המחפשות תמיד אחר איזה צירוף מנחם. 

אני מהרהרת לעצמי, הכחול הזה היה יכול להיות אגם או נחל, כביש או ברבור. אני חושבת שרציתי אז לעוף ולא ראיתי מוצא. המוצא לפעמים בתחתית. במקום שבו את עוצמת את העיניים המותשות ומאפשרת לכל להוביל אותך. לאן שתגיעי- טוב.

*

השיר והאקוורל הזה יכלו להיות בספר שלי.

הספר יצא לפני כחודש אבל בהרגשה שלי יצא מזמן. לפני עידנים. מרחק מייסר נפער.

האקוורל הזה צויר לפני עידנים. אבל כאילו אתמול, אי שם בקצה של רחוב נושק לשדה.

אני חושבת שהשדה כבר לא קיים. שבע שנים ושבע שכונות חדשות ביני ובין אותו ברבור

*

הספר שלי

מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה

מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה

*

קישור אודות הספר בהוצאת "אבן חושן"

*

הפוסט הקודם שלי, למי שרוצה עוד קצת להיחשף לאיריסיה בנובמבר: 

בחדר כזה: טקסט נסיוני עם פיזמון

*

תגובות יתקבלו בברכה


%d בלוגרים אהבו את זה: