קטגוריה: סיפורים

סעיף רגישות יתר

.

היה הייתי ילדה. עכשיו אני כבר לא. נולדתי בעיר שאולי לא קיימת. על יד יער שאני אולי לא זוכרת . סבתא שלי גידלה אותי . אימא שלי היתה משהו שהיה אסור לדבר עליו. עכשיו היא גרה במערה ואולי היא נזירה. אבא שלי היה לוחם. כשהייתי בת שנה הוא יצא עם רובה ולא חזר. גרתי עם סבתא עד שהתגייסתי לצבא. היא מתה כשהייתי בטירונות. אני פציפיסטית ופטורה מרובה, אבל קניתי אחד, אחרי שהשתחררתי על סעיף רגישות יתר. 

כשהייתי ילדה סבתא סיפרה: היינו עולים חדשים בתנאים מחפירים וסבא לא החזיק מעמד ומת מדלקת ריאות יום לפני החתונה של אימא, שהיתה כבר בהריון מתקדם. אימא שלך תמיד הלבישה אותך יפה, במיוחד בחליפה מתוקה אדומה, אבל אחרי שאבא  נעלם, היא חדלה והתמכרה לתרופות בלי שאף אחד ירגיש. גם היא לא הרגישה. כשהיית בת שלוש בא לבית שלנו זאב. וכמו בסיפור המפורסם, הוא הבטיח לאימא שהוא יפסיק להיות זאב. אימא האמינה לו כי הוא התלבש כמו פרופסור באוניברסיטה והיה מקריא לה שירים וסיפורים מדי ערב. אחר כך הוא הפסיק להתלבש, ואחר כך הוא הפסיק לבוא. אימא חיפשה אחריו ביער עד שמצאה אותו במערה שלו. כשהם נפגשו הוא לא הכיר אותה  ונתן לה ביס ושבר לה את הפרצוף. אימא חזרה הביתה, אבל היא לא החזיקה מעמד וברחה שוב ליער.

עכשיו גם לי ואולי גם לאבא יש רובה ואנחנו הולכים לצוד את הזאב. אולי בדרך נמצא את אימא. אולי נפגש ואולי לא.
 
 
כל הציורים בפוסט הזה צויירו בין השנים 1997-1999  והוצגו בתערוכת יחיד במוזיאון הרצליה , 2000 .
 
הטקסט נכתב לפני הרבה שנים והתעורר מחדש אתמול
עם הידיעה המשמחת על היציאה לאור של הספר "סיפורים יכולים להציל"
מאת מרית בן ישראל הוצאת עם עובד.
ולה מוקדש הפוסט הזה
.

איריס קובליו, 1999, אקוורל ושיער, 50×70

.

איריס קובליו, 1999, אקוורל ושיער, 50×70

.

איריס קובליו, 1999, שיער ואקוורל, 50×70

'

איריס קובליו, 1999, אקוורל ושיער, 50×70

.

איריס קובליו, 1997, אקוורל ושיער על אריזת תרופה

.

איריס קובליו, 1997, אקוורל על אריזת תרופה

.

איריס קובליו, 1997, אקוורל על אריזת תרופה

.

איריס קובליו, 1997, אקוורל על אריזת תרופה

.

איריס קובליו, 1999, אקוורל ושיער 50×70

.

איריס קובליו, 1998, אקוורל ושיער בקופסת תכשיטים

.

.


בעיה ואין בעיה ..

.
מיסטר אין בעיה
תמיד מרגיז את מיסיס יש בעיה
"אנחנו לא מתאימים" היא אומרת, "איך החזקנו יחד כל השנים"
"אנחנו דווקא כן", הוא אומר, "אני פותר לך כל בעיה"
"וזו הבעיה" היא אומרת, "בכל פעם שבאה בעיה היא נעלמת"
"אז מה הבעיה", הוא אומר
"זו הבעיה, שאין בעיה שנשארת", היא אומרת
"למה צריך בעיות", הוא שואל
"כי בלי בעיות  הכל משעמם נורא" היא עונה
"ומה הבעיה בשעמום", הוא שואל
"הרבה בעיות", היא עונה
"מה למשל", הוא שואל
"לא אגלה לך", היא אומרת, "כי אם אגלה תפתור מיד…"
"ומה הבעיה?" הוא שואל
"אני רוצה בעיה", היא משיבה, "בלי בעיה אני לא שווה, בלי בעיה אני חסרה, בלי בעיה אני לא אני.."
"אז מה הבעיה, תהי את!  עם בעיה.." הוא עונה
"באמת?" היא תוהה
"כן, מה הבעיה, לא תספרי לי שיש בעיה" הוא עונה
"אז למי אספר שיש בעיה?" היא שואלת
"אין בעיה" הוא אומר, "אני אמצא לך למי"
 
וכך מיסטר אין בעייה ומיסיס יש בעיה
ממשיכים וממשיכים  מיש בעייה לאין בעיה
.

איור של מרג'ה מתוך אגם הברבורים


הזמן יורד מהפסים*

במפת אישיות ברוח השמאנית אובחנה הצפרדע כדומיננטית בחיי. היא היתה שם בכל צומת ופניה. כן, כן,  עניתי. צפרדעים תמיד ריגשו אותי. בכל צפרדע ראיתי נסיך, בכל קְוִויקָה שמעתי שירת אהבה ועל כל קפיצה לקחתי טרמפ לגלקסיה חדשה. זהו. לזה בדיוק התכוונתי, אמרה לי ר', שפרסה בקפדנות נוגעת ללב את מסלוליי רצופי התפניות, חסרות ההיגיון לעיתים. הצפרדע קופצת קפיצות התאבדות. מה זאת אומרת התאבדות, אני שואלת, היא יוצאת מהמסלול בפתאומיות, יורדת מהפסים ועוברת לזמן אחר, ענתה. הנה לך הסבר הגיוני לתופעות חסרות הגיון:)

 בגרסת "הנסיכה והצפרדע" שלוותה אותי בילדותי, הנסיכה מסרבת להתחבר לצפרדע. היא מלאת גועל, שקרים ומניפולציות ביחסיה עם הצפרדע וכשהיא מעיזה להרוג את הצפרדע היא מטיחה אותה בקיר, ואז מתרחשת הטרנספורמציה: הצפרדע הופכת לנסיך.

Nana Louise Nielsen

Nana Louise Nielsen

הגירסה הזו מאד הפחידה אותי וכשנפגשתי בגרסה הרכה (אני חושבת שזה היה וולט דיסני) המציעה התחברות לצפרדע, קבלה, כבוד הדדי, חשיבה חיובית ועשית הטוב והמוסרי (לקיים הבטחות), ובסופו של דבר להתגבר על דחייה הנובעת מהבדלים מגדריים ואסתטיים, אימצתי את הגרסה הזו, בניסיון להיות הנסיכה המושלמת, המקלפת ביסודיות ובהתמדה את שכבות הרוע, החטא, הטומאה, היוהרה, המוטמעים במהות האנושית.

 כיום אני מעדיפה את הגרסה הראשונה. הצפרדע היא בתוכי. היא המאבק שלי בצפוי, בנכון, בקבוע, בהגיון. הצפרדע היא השעון המעורר שלי. היא המרדנות, הסירוב ללכת בתלם. היא ההפתעה, היא הריגוש, היא הפועלת בדרך חסרת ההיגיון הנראית כנגד כל הסיכויים, היא האומץ לקפוץ ולהתנפץ על קיר הזמן הליניארי. נסיכת ילדותי מעיזה להטיח את הפחד הכי גדול שלה בפעולת התאבדות ועל כך היא זוכה בחסד (נסיך).

Mary Jane

ולמרות הנאמר, אני בוחרת בסיפור זן הפוך, כביכול הפוך, כפסקה מסיימת:

שתי צפרדעים נפלו לחבית מלאה חלב. החבית היתה כה עמוקה שאי אפשר היה לקפוץ מתוכה החוצה. אחת התייאשה והתאבדה בטביעה והשניה המשיכה לחתור בהתמדה עד שכלו כוחותיה והיא עמדה להרפות ועצרה, ואז היא הבחינה שהחלב הפך לחמאה ומתוך הבסיס המוצק הזה היא קפצה בשארית כוחותיה אל מחוץ לחבית.

 הרהור: שתי הצפרדעים פעלו מתוך אופיים המתאבד האימפולסיבי . אחת עשתה זאת מייד, קפצה אל מותה בפתאומיות בניסיון להינצל מהסבל ולצאת מהזמן והשניה חתרה בהתמדה, לא בגלל שהיתה טובה וחכמה מחברתה, אלא גם היא פעלה מתוך מניע חסר הסבר והגיון ביחס לתובנה הצפרדעית שלה. גם היא פועלת באופן התאבדותי: היא חותרת עד מוות כמעט.  ואנחנו, כבעלי תבונה אנושית מייחסים לפעולתה את תכונת ההתמדה, מבדילים אותה מחברתה, כנטייתנו להבחין בין טוב ורע, אבל האם בגלל זה היא מתוגמלת?

ומה מצפה לה מחוץ לחבית? רק אלוהים יודע… ומחייך 🙂

Mathias Klang

   *הכותרת לקוחה ממייל שנשלח לי הבקר ובו שורת השיר הזו.


סינתזה

התכוונתי לכתוב פוסט בנושא "סינתזה": המקום אליו אני מכוונת את כל הצדדים, החלקים השונים, לעיתים ההפוכים, זמן החיבור של כל האספקטים של מי שאני. ואיך הביקורת היא זו  שמחבלת בזמן הסינתזה הנשאפת הזו ויוצרת טלטלה ולא אחדות.

ואז מצאתי את הסיפור הזה, ששיכתבתי לפני כחמש שנים, מפי מי שהיה מורה שלי דאז . 

בנות הכפר והסדהו*

סדהו אחד הגיע לאיזשהו כפר אחרי מסע ארוך והיה מאד עייף.

שכב הסדהו על האדמה, לקח אבן ושם את ראשו על האבן, כמו כרית.

עברו במקום בנות הכפר, שהלכו אל הבאר לשאוב מים.

הן הסתכלו על הסדהו והתחילו לצחקק:

"הזהו סדהו?… האם סדהו זקוק לכרית?…"

והלכו.

הסדהו שמע את זה, לקח את האבן, זרק אותה ושוב שכב לישון.

כשבנות הכפר חזרו, הן הסתכלו עליו ואמרו:

"הזהו סדהו? מתרגש מכל מה שהוא שומע…?"

*סדהו– מתרגל רוחני המשתמש בסיגופי גוף כדי להגיע להארה.

הרהורים:

1. כל מה שלא תעשה, תמיד יהיה מי שיבקר אותך.

2. אין עולם אידיאלי. כל אידיאל נועד להתנפץ.

3. משלים וסיפורים הם כמו תרופת סבתא: צוחקים, נרגעים, נרדמים, ולמחרת שוכחים וחוזרים על אותה טעות בדיוק                                                                                                                                                                                                                                                                                                  

קרישנה התינוק ישן באינטרפרטציה של אירגון הארי קרישנה

 

 

לישון עם לוסיאן פרוייד

לישון עם לוסיאן פרוייד

 

קארווג'יו אהובי (קופידון)

 

איריס קובליו, אקוורל, 2006

 


הבגידה (שם זמני)

התחלתי לקרוא אתמול בלילה ספר שהתגלגל לידי, איכשהו. יש בו סיפורים מהעולם ההינדי שאני מכירה היטב. לא יודעת למה נמשכתי לקרוא את הסיפור הראשון שכמובן עקץ אותי קשות והדיר שינה מראשי המעורבל.

שם הספר: "מספר הסיפורים ועולה רגל יחף" מאת אריאל גליקליך*.

הסיפור הראשון, דף וחצי, מספר על איש שנפל לתהום ללא סיכוי להצלה. מעט תותי הבר שבתחתית התהום אזלו והוא גווע לאיטו. אבל להפתעתו קוף ענק, בעל עיניים וקול אנושיים עושה מאמצים על אנושיים, יורד לתהום ובשארית כוחותיו מצילו. כשהם מגיעים למעלה הקוף הרוס מעייפות. הוא מבקש לשכב לנוח לפני שיראה לאיש שנפל את הדרך אל מחוץ ליער האכזר. הוא מבקש מהאיש לשמור עליו בשעת מנוחתו. בשעה שהאיש שומר עליו מתעורר רעבונו. מציף אותו. הוא נעשה כל כך רעב שאינו יכול להתגבר על ערכי מוסר מתבקשים ומשליך בחוזקה אבן על ראשו של הקוף, כדי לאכול את בשרו אחרי שיוציא נשמתו. המעשה לא מצליח והאבן רק פוצעת את הקוף המזועזע, אך במקום לכעוס ולנקום, הקוף מגיב באצילות ובמחילה ומוביל את האיש את מחוץ ליער כשהוא אומר לאיש שבסופו של דבר יבוא תשלום על החטא הזה.

הקוף מתנהג כקדוש ואילו האיש מתייסר נוראות במהלך השנים הבאות. הוא לא מבין איך הוא העז לבגוד כך הקוף הקדוש הזה. לא רק שהקוף היה קדוש בזה שהצילו, אלא קדוש כפליים בזה שגם לא התנקם בו על מעשה הבגידה.

האיש, מרוב ייסורים, נעשה מצורע ורואה את ייעודו בהפצת חוקי השכר ועונש, המוסר, ומנסה ללמד ולמנוע אחרים אלימות ובגידה, כשמחלת הצרעת שלו מהווה דוגמא אישית.

הדבר הראשון שעולה לי לראש: רודפים אחרי. הנה אני פותחת ספר להירגע לפני השינה והסיפור הזה מתפוצץ לי על הכרית.

הסיפור הסתובב לי בראש כל הבקר.

כן, ישנם מצבים שאי אפשר להציל את עצמך. את זקוקה להצלה מבחוץ (מרית!…)

ישנם מצבים שאכן נשלחת אליך זרוע ארוכה של חסד.

אבל המוח שלנו בנוי על "קח ותן"- יסודות המוסר הבילט- אין שלנו. מישהו הציל אותי- אני חייב לו את חיי.

מחשבה: הצלה אמיתית היא הצלה שיש בה צמיחה, גדילה, ריפוי, כוח הבחנה אינדיווידואלי, יכולת לבחור.

האם האיש שניצל קיבל את התובנה הזו? לרגע, באופן אינסטנקטיבי, הוא מקבל כוח. זה לא הרעב שמכריע אותו, אלא החיבור לעצמי, לבחירה, לכוח לצאת ממצב באופן עצמאי. הוא מבין שהקוף גמר את תפקידו. לא בגלל שהקוף נחות ממנו, אלא בגלל שהאיש הרוויח את חייו והוא ממשיך לשלב הבא, למדרגה הבאה.

אבל מה עוצר את התובנה הזו, או מה מכשיל את תוכניתו? רגשות האשם שלו, הבילט–אין של ערכי המוסר כפי שהבנתו המוקדמת התעוררת לבלבל אותו. המושגים, הערכים של חייו לפני שנפל לתהום.

האיש מתמלא ייסורים המובילים למחלות נוראיות והוא הופך למטיף.

הוא לא ממריא.

סיפור מטריד, הקשור לפוסט הקודם ושרשרת התגובות הנלוות.

שנים רבות הסיפורים ההינדים האלה נזרעו בעורקי הדם שלי. אינני יודעת כמה זמן יידרש להמריא מהם.

איריס קובליו, אקוורל, 2005-11

* ספר מופלא ונועז מבחינת הסיפורים הלא נפוצים שמביא המחבר והמסע שהוא לוקח אותנו מתוכם לניעור תפיסת העצמי שלנו. אהבתי מאד את הספר.


אינדיגו

בחלק המרכזי והפופולארי באפוס העתיק היושב על כתפי המסורת ההינדית "הרָמַאיינָה", מופיע סיפור הזוגיות המפורסמת של רמה וסיטה.

רמה, בן מלך שבנסיבות מסוימות נאלץ לצאת לגלות ביער, מסכים לקחת עימו את אהובתו, סיטה, המפצירה בו להתלוות אליו ב"טוב וברע", אל מעמקי היער, נטולי תנאי המחייה הנדיבים שהיתה מיועדת להם.

עמוק ביער, רמה יוצא למסעות ציד מגוונים, כדרכי הגברים, ומשאיר את סיטה בגפה למשך רוב שעות היממה. וביער פיתויים רבים. סיטה מוזהרת. אך סיטה תמימה, זכה ואוהבת יופי, וביער תופעות עזות מבע מתגלות לעיניה. היא יודעת שנאסר עליה לצאת, לגעת, לנגוס ביופי המתגלם בחלונה, אבל לאחר ימים רבים מאד של איפוק,  במבי אחד שובה את ליבה והיא כבר לא יכולה לרסן את כמיהתה להביאו לבקתת היער. אך אבוי, הבמבי יפה התואר הזה מתגלה כשד מחופש, השד הנורא רַאוָואנָה, שחוטף אותה בשאגת ניצחון לארמונו המרשים.

רמה חוזר לבקתה ריקה. הוא מתאבל קשות ויוצא למסע חיפושים מסוכן ולא אנושי אחרי אהובתו החטופה. לאחר תקופה ארוכה של חיפושים ומלחמות, הנמשכת כמעט עד סוף זמן גלותו ביער, הוא מצליח, בעזרתו של הקוף הקוסמי הנומן, למצוא את סיטה אהובתו ולהחזירה אליו.

כאן יכול היה להיות הפי אנדינג מספק לסיפור עלילתי חביב. אבל הפואנטה של הסיפור הזה נמצאת בסוף. רמה חוזר לממלכתו עם סיטה הניצולה. הוא עומד להיות מוכתר למלך במקום אביו שנפטר במהלך שנות הגלות. ערב הכתרתו הוא מכנס את העם ועורך טקס ובטקס הוא יוצר מדורה ומבקש מסיטה לקפוץ אל האש. אם לא נפגעה תומתך, הוא אומר לה, לעיני כל, ונותרת טהורה ונאמנה בזמן ששהית בארמון חוטפך, האש לא תשרוף אותך. ועכשיו הוכיחי לי, לעיני העם, את טוהר מידותיך.

סיטה קופצת לאש.

 לסיום ישנן כמה גרסאות.

בגרסה המסורתית האש בוערת מסביב לסיטה אך הלהבות לא נוגעות בה.

 

כששואלים המזועזעים ממהלכו של רמה, מדוע הוא חייב היה להעמידה בפני מבחן האש, התשובה הנפוצה היא שעל בן מלך חלים חוקי הדהרמה, המוסר, וכדי להסיר ספק מליבם של מאמיניו, עמו, הוא היה חייב לערוך את הטקס הזה.

חוקי הדהרמה הם מעל להמיית הלב.

 הסיפור הזה , מאז שהתוודעתי אליו, לפני כעשור, מטלטל אותי בכל פעם שאני נזכרת בו לאור סיטואציות ומפגשים שונים הנקרים בחיי.

לפעמים אני מדמיינת את הסוף:

סיטה מסרבת לקפוץ אל תוך האש ורמה נוטש אותה לעיני העם. הקוף הקוסמי מתגלה כבת הזוג האידיאלית, הנאמנה, הטהורה, אשת חיל ללא רבב, והזוג המאושר נישאים בטקס מלכותי מפואר.

או:

סיטה קופצת לאש ונשרפת עד כלות. רמה עוזב את המקום, אָבֵל וחסר כל ונודד לקצה העולם, בודד וערירי. העם מתפזר ללא מלך. תלולית האפר הקטנה, שרידיה של סיטה, לא מתפזרת ברוח, אלא הופכת לגומה ממנה בוקע ניצן שעד מהרה הופך לפרח בצבע אינדיגו, פרח שאפשר לראותו רק בחלום.

כל אישה שהפרח הזה מופיע בחלומה תמצא ותממש את אהבת חייה.

כל גבר שיפגוש את פרח האינדיגו בשנתו, ישתחרר מהבלי עקרונות ההתנהגות הנאותה, השכר והעונש, המוסר והמידות, ויתפנה להקשיב למוסיקת האהבה השורשית הפועמת בליבו

Sita Finds Rama Among Lotus Blooms - Warwick Goble


אלבה

זוהי אלבה

אלבה היא כלבה מסודרת

בעליה של אלבה מצא אותה ברחוב, גורה רזה ואבודה.

הוא אסף אותה לביתו הדל.

בינתיים הוא התחתן. גם פרנסתו השתפרה בהרבה

וכולם עברו לבית עם חצר על יד שדה, בסוף העיר.

כשאלבה היתה עוד צעירה הם היו הולכים איתה בעיר

להסתובב בין החנויות.

אלבה, שכפות רגליה הן לבנות

השתעשעה מכך שנעשו אפורות חומות ושחורות אחרי טיול בעיר.

אך היא מאד אהבה את טקס הניקיון בכניסה לבית:

הם היו רוחצים אותה, מעסים אותה ונותנים לה כמה פרוסות קבנוס שקנו במיוחד בשבילה.

הם בעצמם היו צמחוניים.

אלבה היא כלבה טובה מאד. ממושמעת

אבל יש לה תשוקה אחת שלא יכולה לעמוד בפניה- לקפוץ לשלוליות בוץ.

ריחו של הבוץ מושך אותה כאילו היה זה ריח שוקולד או לחם חם או פריחת הדרים.

ריחו של הבוץ אפילו מושך אותה יותר מריח תכולת פחי הזבל שידוע כמשאת אפם של הכלבים.

כשהייתה צעירה יותר אפה היה מוצא במהירות את מקום השלולית, גם כשמקום הימצאה היה הרחק הרחק מעיניהם של בעליה, והיא היתה רצה במלוא כוחותיה לשלולית, קופצת לתוכה ומתפלשת בנוזל החום הריחני עד שהיה מכסה לגמרי את כל כולה, צובע אותה בחום מכפות רגליה ועד זנבה וקצה אפה. ואז אלבה היתה ממהרת בקפיצות שמחה אל בעליה, אבל מיד כשהייתה מבחינה בהבעת פניהם הכעוסות היא היתה נרתעת לאחור, מרכינה ראשה, שומטת זנבה בין רגליה ומתחילה לרעוד.

בתוך תוכה אלבה תמיד תמיד היתה נשבעת שזו הפעם האחרונה, שהתשוקה הזו לבוץ לא שווה את אכזבתם של בעליה ודחייתם ממנה  ועשרות פעמים היא החליטה שלא תעשה את זה יותר, אלא תסתפק בריח השלוליות בלבד.  כי בעצם הריח הוא זה שכישף אותה. אבל בכל פעם שהתקרבה לשלולית, השלולית כאילו קראה לאלבה לבוא לתוכה, להתפלש, ואלבה היתה חייבת, והיא לא יכלה להתאפק. זה לא שהיא לא ניסתה. היא התעטשה ועצמה את העיניים וניסתה בכוח להוריד את הזנב וגירדה את האדמה בציפורניה ונבחה וגרגרה, אך לשווא. דמה רתח בה, ליבה פעם, ריר הציף את פיה והיא היתה מוכרחה.

בעליה של אלבה מעולם לא צעקו עליה או חלילה חבטו בה, אבל אחרי הרפתקאות הבוץ שלה, במשך כמה שעות ולפעמים אף כמה ימים הם לא נגעו בה, לא ליטפו אותה, לא קראו בשפת החיבה המיועדת רק לה : אלבוש, אלבתי, אלבינוני, אלביטה…. ואת האוכל היו מניחים בצלחתה מבלי להסתכל בעיניה.

אלבה שנאה את החורף כי בחורף רבות השלוליות והפיתוי קשה מנשוא ואת אותו חורף, כשהיתה בת עשר אלבה לא תשכח עד יומה האחרון.

זה קרה בטיול חופשה חורפית בטבע. אלבה ובעליה הגיעו לצימר חמוד בקצה יער שבמעלה הר המשקיף לים. אוויר צלול ורענן נשב על מפתן הכניסה לחדר המגורים, פעמוני רוח השמיעו צלילים מרגיעים, הערסל התנדנד ברוח הקרירה וטיפות גשם זעירות טיפטפו על רצפת העץ עליה אלבה היתה שרועה בעיניים עצומות למחצה. לפתע עלה באפה הריח המושך והמפתה.. אלבה רחרחה מעט והחלה להרגיש את פעימת ליבה, את דמה מתחמם בעורקיה. היא זיהתה את אותו ריח מוכר של שלולית בוץ אך הפעם התלווה לריח משהו נוסף שאותו אלבה לא ידעה להגדיר.

היתה זו שעת צהרים. בעליה התנמנמו בתוך הבית ואלבה לא ידעה להגיד לעצמה כמה ימים הם כבר שוהים כאן וכמה זמן נותר עוד. היא התגעגעה לביתה אבל הריח שנקלט באפה עורר בה געגועים מסוג אחר, געגועים שגרמו לנחיריה להתרחב ולרעוד. אלבה פתחה בסדרה של התעטשויות כדי למחוק את הריח המושך והריח האחר אבל הם התעקשו לחדור אל דמה. אלבה קמה והחלה לפסוע בחצר אנה ואנה בצעדים זהירים שהפכו עד מהרה לסיבובים מעגליים לאורך הגדר של גינת הצימר. אלבה הסתחררה. היא מעולם לא חשה את ליבה דופק כך בפראות אך לפתע עיניה קלטו פרצה בגדר. אלבה הסתערה על הפרצה ויצאה מהגדר, חצתה את השדה לכוון היער.

אלבה מעולם לא התרחקה מרחק של ממש מבעליה. גם כשהייתה מתגנבת לשלולית בוץ קטנה היתה זו בסביבה מוכרת. והיא תמיד מצאה את דרכה חזרה, גם כשידעה שמצפה לה נזיפה מכאיבה. אך הפעם אלבה רחקה מאד. היא רצה ורצה בשדה הרטוב ולא חשבה כלל על הנזיפה המצפה לה, ועוד יותר גדוע מזה, היא לא חישבה את המרחק ואם תוכל לחזור על עקבותיה. באותה ריצה אלבה רצתה לאבד את עקבותיה.

ככל שאלבה התקרבה ללב היער כך גבר רעדה. היא נעצרה על סף שלולית מים גדולה. ליבה פעם כל כך בחוזקה עד שחשה שהיא עומדת להתעלף.  היא קרבה את אפה למים ושאפה לתוכה את הריח המיוחד ואז אלבה עצמה את עיניה וזינקה למים. המים היו עמוקים משלולית רגילה והיא צללה. מים מעורבבים בבוץ כיסו אותה מעל ראשה. אלבה פרשה את ארבעת רגליה לצדדים ונמשכה מטה. הבוץ היה חמים ומענג. ריחו החדש נגע בכל חלקי גופה ורטטים של אושר שלא ידעה אף פעם הציפו את דמה. לאלבה היה נדמה שהיא רוקדת במים ריקוד איטי אינסופי שסוחף אותה לשכחת חייה. וכך התנועעה אלבה בתוך החום הסמיך והמפעים עד שנדמה היה לה שהיא עצמה כבר הפכה לבוץ

 אלבה רצתה להישאר בתוך הַבוץ האופף והמערפל, אבל פתאום השכבות הַמערפלות הוסרו ממנה במהירות והיא חשה שמשהו מושך אותה מעלה אל אור חזק, מסנוור ואז שמעה קול קורא בשמה אלבה אלבה ומגבת גדולה עטפה אותה ויבשה אותה במרץ. אלבה לא הבינה מה קרה לה. היא נרדמה. כשהתעוררה מצאה את עצמה בביתה שלה, בקצה העיר שבה נולדה.

אלבה התאוששה לאט לאט. בעליה  עטפו אותה באהבה והבנה, שלא כבפעמים האחרות בעבר, בהם היו נוזפים בה אחי קפיצות השלולית שלה. אלבה לא הבינה למה, אך הכירה להם תודה על כך והיא שוב נשבעה לעצמה שלעולם לא תחשוק עוד בשלולית בוץ ותשמור על לובן גופה עד יומה האחרון.

אבל אלבה המשיכה לחשוק בשלולית הבוץ ואחרי ששוב חמקה מבעליה לשלולית הבוץ של החורף הבא, החליטו בעליה לחפור בשבילה שלולית מיוחדת בחצר ביתם.

הפועלים עמלו במשך שבוע, חפרו, שתלו מילאו מים והביאו בוץ ריחני משלוליות יער בחורף. השלולית היתה רחבה מספיק כדי להתפלש בתוכה בחופשיות אך לא עמוקה יותר מגובהה של אלבה. מסביב לשלולית שתלו צמחיית בר של חורף: סביונים, כרכומים, חמציצים, כלניות, נרקיסים, פרגים, חצבים, חבצלות, אירוסים, ותורמוסים. ומסביבם שיחים המלבלבים בקיץ: אלמון, יסמין, יערה, פסיפלורה ובוגנוויליה. על יד הכניסה לסלון הבית בנו מתקן מים נקיים ידידותי וקל לשימוש עבור  אלבה והיא למדה עד מהרה לרחוץ את גופה במים נקיים וחמימים ומגבת נקייה ויבשה תמיד חיכתה לה על יד.

כשאלבה נכנסת לשלולית הפרטית שלה היא עוצמת עיניים ומדמיינת את היער ההוא שכישף אותה וכמו אז אלבה  פורשת את רגליה לצדדים ומכניסה את כל ראשה לתוך שלולית הבוץ ומתמכרת לרטט ולעונג הפושט בדמה, אבל מעולם היא לא הצליחה שוב להרגיש שהבוץ והיא הם אחד. שהיא כבר לא אלבה.

וזה בסדר.

כי אלבה אוהבת להיות אלבה, כלבה אהובה.


%d בלוגרים אהבו את זה: