קטגוריה: פורטרט

יעלה- שני אקוורלים

כדי לא להישאר בחורי הפוסט הקודם בראש הבלוג, אני ממהרת לצרף את שני הדיוקנאות החדשים שציירתי: יעלה נכדתי, בת השנה ושלושה 

האקוורלים הם קטנים בתוך בלוק קטן וחסר שם של נייר מנחם לצבעי מים. מה זה "נייר מנחם"?- שאפשר למחוק ולמחוק ולתקן ולתקן (זה לא קנסון)

את שני האקוורלים ציירתי במהלך שבוע.

גם כשהרישום נכון הצבע יכול להוסיף נטבחים הזולגים לכיוונים לא צפויים, תועים וטועים. או להפך. הרישום חייב להיות נכון בכל מקרה.

זה לא אופייני לאקוורל. העבודה בדרך כלל מהירה ועד פעמית. אבל לפעמים אני אוהבת להשתהות. לקחת את הזמן. ודווקא באקוורל.

יעלה 8.jpg

יעלה 9.jpg

 

עוד אחד

img046.jpg


עזרה להתמודד

אראם מצייר את אימא שלו ועונה: כן, זה עוזר לי להתמודד יותר טוב עם המציאות. 
המציאות. האם היא קיימת? האם היא מה שאני רואה? 
בשנים האחרונות הצילום בנישת הבלהות הזו שנקראת דעיכת הורים החליפה את הציור
אך לא.
השבוע ציירתי אחד והוא סוג של ״עזרה להתמודד״ 
ואם לא הייתי מצלמת או מציירת את סצינת ההורים הייתי או בורחת על כל אשר לי לארצות הקרח או אל האמצעים המשנים תודעה.
לפעמים אני רוצה לשקוע בחבית של יין ארומתי בורדו קהה עפיץ
לפעמים להתאבך בעשן קנאביס משובח מתוך ארובת כנסיית זהב על נהר קרח צפוני
הציור הוא לא אקט של חמלה או הבנה או אותו לב של צער ביולוגי אמורפי חם ומבוהל עד מוות
זו שליטה.
יותר לא אוסיף כרגע
mom1.jpg
ועוד באותו עניין
*
*
*

כשלא היו מילים

ציירתי.

וזה אחד מהם:

%d7%92%d7%a8%d7%90-%d7%93%d7%a6%d7%9e%d7%91%d7%a8-1-2016

איריס איריסיה קובליו, גרא, אקריליק, 15×15 cm , דצמבר 2016


עדכוני סלפי

אין לי הרבה מה לכתוב על חנוכה השנה.

אבל מזל שזה נמשך שמונה ימים.

נר ראשון. נר שני? נר שלישי. וישנו הנר של מחר. והימים הבאים.

ואולי דבר אחד: גם אם נדמה שהדברים חוזרים על עצמם, אז לא. ישנם דברים שנגמרו. ולא עוד. ואיזה מזל! ואולי זהו נס בפני עצמו.

ועוד דבר:

לפני כמה ימים עברתי איזשהו ניתוחון על האף. במשך שבועיים לפני זה החלטתי לעדכן את דיוקני העצמי. השתמשתי בצילומים שצילמתי במיוחד עבור זה.

לצייר מצילום שתוכנן מראש זו משימה לא פשוטה, מפני שהצילומים חושפים יותר ממה שמסתירים. בציור מהתבוננות אפשר להתעלם מכל מיני דברים. הצילום הוא כמו פצע פעור. הוא מיקרוסקופ לנפש. את הצילומים אני לא מעזה לחשוף. הציור הוא שוב סוג של כיסוי. רק ביני לביני, בזמן הציור עצמו, הדבר עצמו גלוי.

דיוקן עצמי:

אקוורלים ורישומים מהחודש האחרון לשנת 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, רישום, 2014

איריס קובליו, רישום, 2014

איריס קובליו, רישום, 2014

איריס קובליו, רישום, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל 2014

איריס קובליו, אקוורל 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, רישום, 2014


סלפי

אין לי מושג למה עלה הגל הזה עכשיו של הסלפי. אצלי זה כיכב לפני כשנתיים. המון המון המון, בעיקר בלילות הריקים עם הארגמן של צמחייה מתנועעת באפלת החלון הפתוח. בחורף. למצלמה יש אש חימום, יש לה סם עירות, יש לה כפתורי חיים. זה היה טריפ ממכר. אני כבר לא שם. איכשהו. לפעמים מתגעגעת. מאד השתניתי מאז, אפילו שאוולין מבית המרקחת הותיק בעיר אמרה היום, אחרי כך וכך וכך שנים שלא ראתה אותי: וואי, לא השתנית בכלל. איך את עושה את זה. רק אצלם בבית המרקחת מחזיקים גופיות אנגורה. אני צריכה אחת כדי לעוף מעל הסיינה. חשיפה?- לא. מסכות לפורים. הפוסט הזה נכתב במוצאיי פורים. והשבוע יש לי יום הולדת במספר יפה. ואני לא אהיה כאן ככל הנראה.

נזכרתי בעצם בכל הסלפי הזה בגלל הפוסט הנהדר של מרית בן ישראל על "הסלפי" של סינדי שרמן שכל כל הערצתי שנים רבות והייתה תלויה אצלי בכל פינה.

גם הפינות שלי השתנו.

סלפי

ואם הסלפי הזה היה קצת מביך אז הנה סלפי "אומנותי" בסרטון יוטיוב שלי,  Selfiflower

ועוד מחווה לסינדי שרמן

איריסיה קובליו, פורטרט עצמי באקריליק, מעל גבי גלויה עם עבודה של סינדי שרמן, 2012

איריסיה קובליו, פורטרט עצמי באקריליק, מעל גבי גלויה עם עבודה של סינדי שרמן, 2012


קלוז אפס

איריסיה קובליו, צבעי מים, 2011

בשבוע האחרון עשיתי כמה סקיצות יוטיוביות לציורים מתחלפים שלי או תהליכי ציור. השתמשתי במוסיקה מורשית מיוטיוב ויצאו כמה סרטונים (יותר נכון מצגות).

בראשון שכאן צירפתי קלוז אפס של ציורי פורטרט עם פרחים. המוזיקה  "A walk in the space"  שימשה לי השראה לילית שהזכירה לי את הסדרה הזו שיצרתי לפני כשנתיים.

ועוד סרטון קצרצר- תהליך ציור דיגיטאלי של רקפת

ולמי שיש סבלנות, סרטון מעט יותר ארוך של תהליך ציור הרקפות

 

ומשהו אחר לגמרי, גם כן דיגיטאלי, ציורים מורנה, בולגריה, למוזיקה של בלה ברטוק.

וטיולון קצרצר ומחויך בים

וסרטון מעולם היוגה שלי

ועוד קצרצר – איך מציירים נוף עם קסם

למי שרוצה להתעדכן, להירשם, לצפות מדי פעם

הנה קישור לאתר הסרטונים שלי ביוטיוב

https://www.youtube.com/channel/UCyc55RXRtyFLXLjLmxVxuVQ

*

*


הפינצטה, הפח והיד החומלת

 

*

Iris Kovalio, Digital  Iphone painting, 2013

Iris Kovalio, Digital Iphone painting, 2013

*

תמיד ההתלבטות הזאת, האם להפריד בין כתיבת שירה לכתיבה "בלוגית", בין כתיבה אישית "ללא רגשות האשם", לבין כתיבה מהוקצעת, מורתית, משפחתית, כתיבה של "בעלת בית". האם להפריד בין אמנות לטקסטים, בין אמנות דיגטאלית עכשווית, לבין רישום הנד-מייד סיזיפי שנעשה אי שם בקנדה הרחק מחיי כפי שהם נראים מכאן.

ופעם התלבטתי האם להפריד בין היותי מורה ליוגה לבין היותי אמנית. והפרדתי. וגם סגרתי את האמנות לזמן מה. אולי ארוך מדי. ופעם, לפני עשרים שנה, התלבטתי האם להפריד בין חיי המוצהרים כמוסיקאית לבין התשוקה המוסתרת לצייר. המורים של פעם נזפו בי לא פעם ולחצו לבחור.

בחרתי. ואז בחרתי באחר. ובגדתי במוריי האהובים מהאקדמיה למוסיקה בירושלים למשל, שאם היו קוראים את זה עכשיו היו מחייכים, כי הם לא באמת היו אלה שאמרו לי לבחור, אלא רגשות האשם שאותם אני נושאת ממקום למקום, מבחירה לבחירה, הם החברים הכי טובים שלי, הם המכחולים שלי, הם האצבעות שלי שמפעילות את ציורי האייפון, שמקלידים מילים, שתולשים שיער מיותר, שממיינים חלומות, מי למחברת המשאלות ומי לפח הווירטואלי או הממשי, זה שעשוי מנצרים, מצופה בשקית, שעומד מתחת לשולחן העבודה בחדריי המשתנים תדיר.

והפח- מקום בו הכל מתערבב ואין בו הפרדה משום סוג, והוא לא "אקולוגי" והוא לא ישמור על כדור הארץ, ויהיו בו שברי זכוכית ופלסטיקי אקריליק ופליטות פה, ויהיו בו נייר ודבק ושיער גזור, ויהיו בו אהבות אסורות ותשוקות מותרות, ויהיו בו סמי הרגעה ופרחים שנבלו, ויהיו בו ההישגים והכישלונות, היופי והבוז, המורים השתלטנים והמורים המאפשרים, פעמוני האלוהים וסכיני הגיהינום, הילדים המתרפקים והילדים העוזבים                          אלו שילדתי ומי שלא

*

Iris Kovalio, Digital Iphone painting, 2013

Iris Kovalio, Digital Iphone painting, 2013

*

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים, 2011

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים, 2011


לבן או בלונד? (הרהורי משב רוח)

לפעמים אני מפנטזת איך לא הייתי הייתי צובעת את שערי. כשהייתי קטנה סבתא שלי הייתה בת חמישים. והיא הייתה זקנה. עם שיער לבן. אישה קטנה. אלגנטית. וגם לא. אני מסתכלת במראה. פעם ראיתי אותה. עכשיו כבר לא. כל קצווה לבנה שמבצבצת חייבת להיצבע מיד. את הריח המתוק שלה אני זוכרת בכל רגע שארצה. ואני יכולה גם לא. ואת מירוץ הניקיון שלה. ושלי. אבל כבר לא. לי יש כלב. והיו גם אוגרים וארנבת ותולעי משי ועוד כלב. ואני לא אוהבת בשמים. אבל כמוה, האושר הוא בסדינים מכובסים, בדלת סגורה מפני העולם, בסבון הקוקוס שמתחת לכרית.

איריס קובליו, אקריליק על צלחת זכוכית, 2010

איריס קובליו, סבתא, אקריליק על צלחת זכוכית, 2010

 

לפעמים חלומות מתגשמים. חלומות טובים דווקא. או שנחשבים לטובים. ואולי צריך להבדיל בין חלום לפנטזיה ולמשאלה. אבל כשאחד מהם מתגשם הפחד הוא אותו פחד: מה עושים עכשיו עם הואקום הזה שנוצר במקום החלום/פנטזיה/משאלה שפתאום התגשמות. ואיך באמת חיים עם ההתגשמות. חלום. הוא לא סיוט. או בלהה. או חרדה. הוא אולי כיס קטן, לפעמים פנימי ולפעמים בולט לעין, אבל מכופתר היטב ובו הוא טמון. ופתאום הכיס ריק. ויותר גרוע: הכיס נעלם לחלוטין ולא בטוח שיימצאו בדים וכלי תפירה לתפור עוד אחד במקומו. ואולי אין כזה דבר "במקומו", כי המלבוש הצטמצם כמו שהזמן מצטמצם ומתכלה. ועוד קמט. ועוד קצווה לבנה. ועוד עין שנחלשת מעט. ועוד חוליה נשחקת. ועוד שן נסדקת. ומטר שישים ושבע הופכים מטר שישים ושלוש וכבר אי אפשר לצאת או להצטלם בלי שפתון.

איריס קובליו, אקוורל, 2011

איריס קובליו, אקוורל, 2011

לאימא שלי יש מחר יומהולדת. אימא שלי העשוייה ללא חת. גם היא צובעת את שערה ולא יוצאת מהבית ללא שפתון ושיניים. אני זוכרת אימא עם שיער שחור וסמיך ועיניים ענקיות ששום דבר לא חומק מהן. אימא שלי הבלונדינית, מזה שנים רבות. למה? כי ככה אבא  אוהב. שתרבה אהבתם או עוד שנים. שיהיה במזל טוב.

אימא ואני, תל אביב, 1960 בערך

אימא ואני, תל אביב, 1960 בערך

איריס קובליו, אימא, אקריליק על קרש חיתוך, 2012

איריס קובליו, אימא, אקריליק על קרש חיתוך, 2012


דומה או לא דומה

בשעורי צבעי המים תמיד עולה השאלה- קודם לרשום או לא לרשום.  אין לי תשובה אחת. תלוי מה האימג' ומה הכיוון.  בדרך כלל אני ממליצה לרשום בעפרון מחיק (במים) ורק את קווי הקומפוזיציה הכללים, בעיקר בנוף. או דומם.

בפורטרט השאלה הזו רחבה יותר וכוללת תרגולים רבים של תפיסות של מהות הפורטרט.

רוב התלמידים רוצים שהציור ייצא דומה, במיוחד אם מציירים אדם שמכירים ועוד יותר מזה, אם מציירים קרוב משפחה. הפחד מביקורת הוא השולט בזמן הציור.

מאד קשה ללמד להתחבר למהות הדמות ולצייר אינטואיטיבית. הרבה פעמים מיומנות רבה ברישום מביאה תוצאה הפוכה: המצויר יוצא דומה, אך מהותו, נשמתו, נעלמת. מפחידים ומרתיעים אותי ציורי פורטרטים מוזיאונים של האצולה המצוירת, בעלי הכוח והשררה, ששוכרים צייר כישרוני להנציח את פניהם בעבודה רבה, כביכול סיזיפית.

ללמד פורטרט דרך צבעי מים זה ללמוד לעוף, להשתחרר מ"דומה לא דומה", להשתחרר מרישום כובל, להשתחרר מפרופורציות. זה ללמוד לגעת בנפש הדמות שעולה מפנימיותנו דרך התודעה אל הדף. אבל דרושים לזה זמן ותרגולים רבים, לצייר שוב ושוב את אותה דמות. למצוא בה אינסוף עניין ואהבה.

רוב התלמידים הם קצרי זמן ולכן ציור פורטרט אינו פופולרי בשעורי ציור בצבעי מים. פורטרט שייך כביכול לשעורי רישום ושמן, וההעזה של וויתור אמיתי על יסודות הרשום נדירה. בצבעי מים, רוב התלמידים מסתגרים בנופים, דוממים והשראות מתמונות קיימות, כדי לא להתעמת עם מערכת יחסים.

ציורי הפורטרט הכי יפים בעיני הם אלו שיש בהם "שגיאות", אלו הלא גמורים, אלו שבאו מרגש חזק של מערכת יחסים.

 גל אומרת שזה לא דומה לה. זה בסדר גמור מבחינתי. אם סקאיי היה יכול לדבר גם הוא היה מקטר: היי זה אני? מה פתאום? אני הרבה יותר גדול ושעיר ויש לי זנב מפואר, למה לא ציירת לי את הזנב ובכלל אני יותר גדול מגל, אני כבר לא גור, אני כמעט בן שלושה חודשים ואני גיבור גדול, ומה פתאום כחול? אני כחול??

 וכן, ציירתי מצילום שצילמתי אותם כשהבאנו את סקאיי לפני שבוע. ביום הראשון הוא עוד הסכים קצת לדגמן, לדקה, אבל מכוון שהוא כלב רוח (ננסי) הוא תזזיתי מכל חיית מחמד אחרת שאני מכירה. וגל של הייתה כל כך יפה, מדהימה, באותו רגע, שכן, אכן  השתדלתי מאד להנציח את יופייה והסיטואציה.

ואם רשמתי לפני הנחות הצבע?- כן. במקרה הזה כן. רישום קליל בעפרון מחיק. 

אז לא "יצא" ממש דומה. אז מה. האהבה שלי מסופקת. האהבה שלי מחוברת. והיא מעבר לכל דמיון, הגדרה, וכלי מדידה.

איריסיה קובליו, אקוורל, פברואר 2013

איריסיה קובליו, אקוורל, פברואר 2013


%d בלוגרים אהבו את זה: