קטגוריה: פורטרט

שש פנים, גרניום ושמיים

 

ובנימה קצת יותר אופטימית מהפוסט הקודם רוצה לספר על עט שמנמנה המכילה 8-10 עטים צבעונים הנשלפים בלחיצה המאפשרת ציור מהיר בקצב דומה לצבעי המים. הצבעים נשלפים ללא כל הגיון וחורטים בדף רישום שהוא סוג של כתם.  כביכול שני הדברים סותרים: כתם בצבע מים הוא שקוף, לפעמים חסר גבולות, אוורירי, וקו הוא נוכח וחרוט ומגדיר, אבל המעוף בעט הפלאית הזו דומה, החופש, השקיפות, ההולכה הפראית של היד. כך אני אוהבת לצייר בצבעי מים וכך העט הפשוטה הזו מאפשרת לי את הרחיפה כמו בצבעי מים: תזזית הנעה בין היסוס לביטחון, בין זהירות להתפרעות.

img200.jpg

הקיץ מסרב לזוז. גם הזמן. כל כך חם בקיץ שלא בא לצייר בחוץ. אני משתדלת להסתגר כמה שיותר ובין בהייה לבהייה מביטה במראה או בתמונת סלפי וחורטת על הדף את הרשמים שנוצרים מהתבוננות בפרצופי המתבגר (כתבתי בלילה מזדקן, אבל מתקנת ). סלפי כהוכחה שלא נעלמתי.

img206.jpg
3.
img204.jpg
4.
img208.jpg
5.
img209.jpg
6.
img201.jpg
*

ושוב בנימה אופטימית: קניתי עציץ גרניום קטן ועדין שצבעו ורוד ובמרכזו ורוד מגנטה. היו לו הרבה ניצנים ופריחה מוגדרת שיכלה ליצור קומפוזיציה נאה לציורי התלמידים שלי. הצטרפתי אליהם וקשקשתי אותו בעט הצבעונית שלי.

גרניום עטי.jpg

 

וזה יצור קטן ששמו שמיים. סקאיי. כלב הרוח המיניאטורי שלי מזה 7 שנים. היחסים שלנו נעים בעיקר בין אהבה לתלות. כלב זה תינוק שלא גדל אף פעם. כלב רוח קטן זו רוח שיש להזינה בחום ותשומת לב 24/7, אחרת היללות יקרעו את השמיים. ובינתיים השמיים נחוצים עד מאד.

img199.jpg

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


סופי

לסופי ולי יש קרוקס כחולים. בכל בוקר אני רואה אותה יושבת על הספסל בגינה הציבורית. בבקרים יש לה בת לוויה ובשעות אחרי הצהרים היא יושבת על ספסל אחר מחוץ לגינה, ברחוב. סופי, שערה הקצר צהוב בוהק מרחוק כאילו עשוי מאור. יש לה מקל הליכה ועיניים חודרות. חודרות כל כך שלפעמים שאני מנסה לחמוק מהן, כאילו היא קוראת אותי, את בלילת הבלי מחשבותיי ומצוקתיי שאני כל כך משתדלת להסתיר. לפעמים היא כנראה משקפת את בדידותי. הישיבה הזו הארוכה על הספסל, המבט הנאחז בכל פרט, כאילו ועוד רגע יתאבכו פרטי העולם. אני תמיד רואה אותה. לא מצליחה לעקוף. היא דוברת רוסית ואין לנו יכולת לדבר מלבד שניים שלושה משפטים שלמדתי במיוחד עבורה, לאותם רגעים שאני מעזה לעצור ולהגיד משהו.

בבקר אני צריכה להוציא את סקאיי הכלבלב לצרכיו. הגינה הציבורית שעל יד הבית יחסית מטופחת ומוצלת, אמנם מלאה ביתושים ושאר ברחשי הקיץ, אבל יש בה פינות קסם זעירות שאפשר לתלות בהן את עיניי ולנוח לרגע או שניים מהשיממון הנפשי שפקד אותי לאחרונה, המתאפיין בשעות של בהייה ושריצה כמו חרדון כחום על סלע סגול.

אז היום ביקשתי ממנה לצלם אותה והראיתי לה כמה מציוריי בטלפון הנייד שלי. אני חושבת שזה שימח אותה. חזרתי הביתה ועשיתי כמה רישומים בעטים הצבעוניים הזולים שלי. בימים אלו אני רק יכולה לשרבט. כלומר לצייר באופן לא מחייב כללים, בקצב פורקן של תנועה עצבנית, קצת מרד וחוסר הקפדה. העט הזאת הפושטקית עושה לי את זה. יש לה שמונה גוונים בלבד, שניים מהם אולי אפילו לא עובדים, אבל היא עושה את העבודה ואפשר להשתולל אתה. דווקא סופי העדינה ראויה לציור בצבעי מים שקופיים כיתמיים, תנועותיה שקטות כשל פייה התלויה על ענף של כוכבים ירקרקים ובכל זאת העט הזאת נדבקה לאצבעות שלי והתעקשה לחרוט את פניה ודמותה של סופי על ניירותי.

מי יודע אולי מחר סופי כבר לא תהייה. בת לווייתה אמרה שהיא חולת לב ורגליה כחולות ורזות כל כך. אבל ידיה עדינות ללא כל עיוות של מרומי שנות ה80-90 שלה.

הנה הציורים

img193.jpg

סופי על ספסל

*

כאן סופי משתדלת לחייך. ציירתי אותה פעמיים. הראשון יותר "נכון" ומשתדל "לרצות" , שיהיה דומה, שיצעיר קצת, שיהיה מלא חיים).

img194.jpg

השני "עקום". גם בשני השתמשתי באותו צילום השתדלות שלה לחייך, אבל הוא יותר מזכיר לי את כל מה שכתוב כאן בטקסט של הפוסט.

img195.jpg

עוד מעט ואצא לגינה עם הכלבלב. היא בוודאי תהיה שם.

ואולי לא.

תוספות:

גם אמש וגם היום ראיתי אותה בגינה. אמרתי לה בתיאבון ברוסית ואפילו זכרתי איך אומרים אפרסק. היא חייכה, הפייה הזו. חזרתי הביתה וניסיתי לציירה בצבעי מים. מחקתי. אבל מצאתי צילום אחר שבו היא פחות מחייכת ושוב נשלפו העטים שלי (רני אתמול סטוק של עטים כאלה במקס).

את הראשון מהיום אני הכי אוהבת

img196.jpg

וזה גם אחד שדומה לה, מהצילום הקודם עם החיוך..

img197.jpg

זהו. אלו דבריי על סופי בינתיים


מריה, בקצרה

שלוש סקיצות של מריה, המטפלת המולדאבית של אימא שלי. ניסיונות לתפוס את המורכבות שבתוך פניה החתומות בדרך כלל בטווח הזה שבין עדינות ומסירות לבין הר הגעש שמציץ מבין קמטי דיוקנה. צבעי מים. יולי 2019

66386032_358231888192451_343165494653616128_n.jpg

(מריה הכי אהבה את השמאלי)

 


יעלה- שני אקוורלים

כדי לא להישאר בחורי הפוסט הקודם בראש הבלוג, אני ממהרת לצרף את שני הדיוקנאות החדשים שציירתי: יעלה נכדתי, בת השנה ושלושה 

האקוורלים הם קטנים בתוך בלוק קטן וחסר שם של נייר מנחם לצבעי מים. מה זה "נייר מנחם"?- שאפשר למחוק ולמחוק ולתקן ולתקן (זה לא קנסון)

את שני האקוורלים ציירתי במהלך שבוע.

גם כשהרישום נכון הצבע יכול להוסיף נטבחים הזולגים לכיוונים לא צפויים, תועים וטועים. או להפך. הרישום חייב להיות נכון בכל מקרה.

זה לא אופייני לאקוורל. העבודה בדרך כלל מהירה ועד פעמית. אבל לפעמים אני אוהבת להשתהות. לקחת את הזמן. ודווקא באקוורל.

יעלה 8.jpg

יעלה 9.jpg

 

עוד אחד

img046.jpg


עזרה להתמודד

אראם מצייר את אימא שלו ועונה: כן, זה עוזר לי להתמודד יותר טוב עם המציאות. 
המציאות. האם היא קיימת? האם היא מה שאני רואה? 
בשנים האחרונות הצילום בנישת הבלהות הזו שנקראת דעיכת הורים החליפה את הציור
אך לא.
השבוע ציירתי אחד והוא סוג של ״עזרה להתמודד״ 
ואם לא הייתי מצלמת או מציירת את סצינת ההורים הייתי או בורחת על כל אשר לי לארצות הקרח או אל האמצעים המשנים תודעה.
לפעמים אני רוצה לשקוע בחבית של יין ארומתי בורדו קהה עפיץ
לפעמים להתאבך בעשן קנאביס משובח מתוך ארובת כנסיית זהב על נהר קרח צפוני
הציור הוא לא אקט של חמלה או הבנה או אותו לב של צער ביולוגי אמורפי חם ומבוהל עד מוות
זו שליטה.
יותר לא אוסיף כרגע
mom1.jpg
ועוד באותו עניין
*
*
*

כשלא היו מילים

ציירתי.

וזה אחד מהם:

%d7%92%d7%a8%d7%90-%d7%93%d7%a6%d7%9e%d7%91%d7%a8-1-2016

איריס איריסיה קובליו, גרא, אקריליק, 15×15 cm , דצמבר 2016


עדכוני סלפי

אין לי הרבה מה לכתוב על חנוכה השנה.

אבל מזל שזה נמשך שמונה ימים.

נר ראשון. נר שני? נר שלישי. וישנו הנר של מחר. והימים הבאים.

ואולי דבר אחד: גם אם נדמה שהדברים חוזרים על עצמם, אז לא. ישנם דברים שנגמרו. ולא עוד. ואיזה מזל! ואולי זהו נס בפני עצמו.

ועוד דבר:

לפני כמה ימים עברתי איזשהו ניתוחון על האף. במשך שבועיים לפני זה החלטתי לעדכן את דיוקני העצמי. השתמשתי בצילומים שצילמתי במיוחד עבור זה.

לצייר מצילום שתוכנן מראש זו משימה לא פשוטה, מפני שהצילומים חושפים יותר ממה שמסתירים. בציור מהתבוננות אפשר להתעלם מכל מיני דברים. הצילום הוא כמו פצע פעור. הוא מיקרוסקופ לנפש. את הצילומים אני לא מעזה לחשוף. הציור הוא שוב סוג של כיסוי. רק ביני לביני, בזמן הציור עצמו, הדבר עצמו גלוי.

דיוקן עצמי:

אקוורלים ורישומים מהחודש האחרון לשנת 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, רישום, 2014

איריס קובליו, רישום, 2014

איריס קובליו, רישום, 2014

איריס קובליו, רישום, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל 2014

איריס קובליו, אקוורל 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, רישום, 2014


סלפי

אין לי מושג למה עלה הגל הזה עכשיו של הסלפי. אצלי זה כיכב לפני כשנתיים. המון המון המון, בעיקר בלילות הריקים עם הארגמן של צמחייה מתנועעת באפלת החלון הפתוח. בחורף. למצלמה יש אש חימום, יש לה סם עירות, יש לה כפתורי חיים. זה היה טריפ ממכר. אני כבר לא שם. איכשהו. לפעמים מתגעגעת. מאד השתניתי מאז, אפילו שאוולין מבית המרקחת הותיק בעיר אמרה היום, אחרי כך וכך וכך שנים שלא ראתה אותי: וואי, לא השתנית בכלל. איך את עושה את זה. רק אצלם בבית המרקחת מחזיקים גופיות אנגורה. אני צריכה אחת כדי לעוף מעל הסיינה. חשיפה?- לא. מסכות לפורים. הפוסט הזה נכתב במוצאיי פורים. והשבוע יש לי יום הולדת במספר יפה. ואני לא אהיה כאן ככל הנראה.

נזכרתי בעצם בכל הסלפי הזה בגלל הפוסט הנהדר של מרית בן ישראל על "הסלפי" של סינדי שרמן שכל כל הערצתי שנים רבות והייתה תלויה אצלי בכל פינה.

גם הפינות שלי השתנו.

סלפי

ואם הסלפי הזה היה קצת מביך אז הנה סלפי "אומנותי" בסרטון יוטיוב שלי,  Selfiflower

ועוד מחווה לסינדי שרמן

איריסיה קובליו, פורטרט עצמי באקריליק, מעל גבי גלויה עם עבודה של סינדי שרמן, 2012

איריסיה קובליו, פורטרט עצמי באקריליק, מעל גבי גלויה עם עבודה של סינדי שרמן, 2012


קלוז אפס

איריסיה קובליו, צבעי מים, 2011

בשבוע האחרון עשיתי כמה סקיצות יוטיוביות לציורים מתחלפים שלי או תהליכי ציור. השתמשתי במוסיקה מורשית מיוטיוב ויצאו כמה סרטונים (יותר נכון מצגות).

בראשון שכאן צירפתי קלוז אפס של ציורי פורטרט עם פרחים. המוזיקה  "A walk in the space"  שימשה לי השראה לילית שהזכירה לי את הסדרה הזו שיצרתי לפני כשנתיים.

ועוד סרטון קצרצר- תהליך ציור דיגיטאלי של רקפת

ולמי שיש סבלנות, סרטון מעט יותר ארוך של תהליך ציור הרקפות

 

ומשהו אחר לגמרי, גם כן דיגיטאלי, ציורים מורנה, בולגריה, למוזיקה של בלה ברטוק.

וטיולון קצרצר ומחויך בים

וסרטון מעולם היוגה שלי

ועוד קצרצר – איך מציירים נוף עם קסם

למי שרוצה להתעדכן, להירשם, לצפות מדי פעם

הנה קישור לאתר הסרטונים שלי ביוטיוב

https://www.youtube.com/channel/UCyc55RXRtyFLXLjLmxVxuVQ

*

*


הפינצטה, הפח והיד החומלת

 

*

Iris Kovalio, Digital  Iphone painting, 2013

Iris Kovalio, Digital Iphone painting, 2013

*

תמיד ההתלבטות הזאת, האם להפריד בין כתיבת שירה לכתיבה "בלוגית", בין כתיבה אישית "ללא רגשות האשם", לבין כתיבה מהוקצעת, מורתית, משפחתית, כתיבה של "בעלת בית". האם להפריד בין אמנות לטקסטים, בין אמנות דיגטאלית עכשווית, לבין רישום הנד-מייד סיזיפי שנעשה אי שם בקנדה הרחק מחיי כפי שהם נראים מכאן.

ופעם התלבטתי האם להפריד בין היותי מורה ליוגה לבין היותי אמנית. והפרדתי. וגם סגרתי את האמנות לזמן מה. אולי ארוך מדי. ופעם, לפני עשרים שנה, התלבטתי האם להפריד בין חיי המוצהרים כמוסיקאית לבין התשוקה המוסתרת לצייר. המורים של פעם נזפו בי לא פעם ולחצו לבחור.

בחרתי. ואז בחרתי באחר. ובגדתי במוריי האהובים מהאקדמיה למוסיקה בירושלים למשל, שאם היו קוראים את זה עכשיו היו מחייכים, כי הם לא באמת היו אלה שאמרו לי לבחור, אלא רגשות האשם שאותם אני נושאת ממקום למקום, מבחירה לבחירה, הם החברים הכי טובים שלי, הם המכחולים שלי, הם האצבעות שלי שמפעילות את ציורי האייפון, שמקלידים מילים, שתולשים שיער מיותר, שממיינים חלומות, מי למחברת המשאלות ומי לפח הווירטואלי או הממשי, זה שעשוי מנצרים, מצופה בשקית, שעומד מתחת לשולחן העבודה בחדריי המשתנים תדיר.

והפח- מקום בו הכל מתערבב ואין בו הפרדה משום סוג, והוא לא "אקולוגי" והוא לא ישמור על כדור הארץ, ויהיו בו שברי זכוכית ופלסטיקי אקריליק ופליטות פה, ויהיו בו נייר ודבק ושיער גזור, ויהיו בו אהבות אסורות ותשוקות מותרות, ויהיו בו סמי הרגעה ופרחים שנבלו, ויהיו בו ההישגים והכישלונות, היופי והבוז, המורים השתלטנים והמורים המאפשרים, פעמוני האלוהים וסכיני הגיהינום, הילדים המתרפקים והילדים העוזבים                          אלו שילדתי ומי שלא

*

Iris Kovalio, Digital Iphone painting, 2013

Iris Kovalio, Digital Iphone painting, 2013

*

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים, 2011

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים, 2011


%d בלוגרים אהבו את זה: