קטגוריה: פורטרט

לבן או בלונד? (הרהורי משב רוח)

לפעמים אני מפנטזת איך לא הייתי הייתי צובעת את שערי. כשהייתי קטנה סבתא שלי הייתה בת חמישים. והיא הייתה זקנה. עם שיער לבן. אישה קטנה. אלגנטית. וגם לא. אני מסתכלת במראה. פעם ראיתי אותה. עכשיו כבר לא. כל קצווה לבנה שמבצבצת חייבת להיצבע מיד. את הריח המתוק שלה אני זוכרת בכל רגע שארצה. ואני יכולה גם לא. ואת מירוץ הניקיון שלה. ושלי. אבל כבר לא. לי יש כלב. והיו גם אוגרים וארנבת ותולעי משי ועוד כלב. ואני לא אוהבת בשמים. אבל כמוה, האושר הוא בסדינים מכובסים, בדלת סגורה מפני העולם, בסבון הקוקוס שמתחת לכרית.

איריס קובליו, אקריליק על צלחת זכוכית, 2010

איריס קובליו, סבתא, אקריליק על צלחת זכוכית, 2010

 

לפעמים חלומות מתגשמים. חלומות טובים דווקא. או שנחשבים לטובים. ואולי צריך להבדיל בין חלום לפנטזיה ולמשאלה. אבל כשאחד מהם מתגשם הפחד הוא אותו פחד: מה עושים עכשיו עם הואקום הזה שנוצר במקום החלום/פנטזיה/משאלה שפתאום התגשמות. ואיך באמת חיים עם ההתגשמות. חלום. הוא לא סיוט. או בלהה. או חרדה. הוא אולי כיס קטן, לפעמים פנימי ולפעמים בולט לעין, אבל מכופתר היטב ובו הוא טמון. ופתאום הכיס ריק. ויותר גרוע: הכיס נעלם לחלוטין ולא בטוח שיימצאו בדים וכלי תפירה לתפור עוד אחד במקומו. ואולי אין כזה דבר "במקומו", כי המלבוש הצטמצם כמו שהזמן מצטמצם ומתכלה. ועוד קמט. ועוד קצווה לבנה. ועוד עין שנחלשת מעט. ועוד חוליה נשחקת. ועוד שן נסדקת. ומטר שישים ושבע הופכים מטר שישים ושלוש וכבר אי אפשר לצאת או להצטלם בלי שפתון.

איריס קובליו, אקוורל, 2011

איריס קובליו, אקוורל, 2011

לאימא שלי יש מחר יומהולדת. אימא שלי העשוייה ללא חת. גם היא צובעת את שערה ולא יוצאת מהבית ללא שפתון ושיניים. אני זוכרת אימא עם שיער שחור וסמיך ועיניים ענקיות ששום דבר לא חומק מהן. אימא שלי הבלונדינית, מזה שנים רבות. למה? כי ככה אבא  אוהב. שתרבה אהבתם או עוד שנים. שיהיה במזל טוב.

אימא ואני, תל אביב, 1960 בערך

אימא ואני, תל אביב, 1960 בערך

איריס קובליו, אימא, אקריליק על קרש חיתוך, 2012

איריס קובליו, אימא, אקריליק על קרש חיתוך, 2012


דומה או לא דומה

בשעורי צבעי המים תמיד עולה השאלה- קודם לרשום או לא לרשום.  אין לי תשובה אחת. תלוי מה האימג' ומה הכיוון.  בדרך כלל אני ממליצה לרשום בעפרון מחיק (במים) ורק את קווי הקומפוזיציה הכללים, בעיקר בנוף. או דומם.

בפורטרט השאלה הזו רחבה יותר וכוללת תרגולים רבים של תפיסות של מהות הפורטרט.

רוב התלמידים רוצים שהציור ייצא דומה, במיוחד אם מציירים אדם שמכירים ועוד יותר מזה, אם מציירים קרוב משפחה. הפחד מביקורת הוא השולט בזמן הציור.

מאד קשה ללמד להתחבר למהות הדמות ולצייר אינטואיטיבית. הרבה פעמים מיומנות רבה ברישום מביאה תוצאה הפוכה: המצויר יוצא דומה, אך מהותו, נשמתו, נעלמת. מפחידים ומרתיעים אותי ציורי פורטרטים מוזיאונים של האצולה המצוירת, בעלי הכוח והשררה, ששוכרים צייר כישרוני להנציח את פניהם בעבודה רבה, כביכול סיזיפית.

ללמד פורטרט דרך צבעי מים זה ללמוד לעוף, להשתחרר מ"דומה לא דומה", להשתחרר מרישום כובל, להשתחרר מפרופורציות. זה ללמוד לגעת בנפש הדמות שעולה מפנימיותנו דרך התודעה אל הדף. אבל דרושים לזה זמן ותרגולים רבים, לצייר שוב ושוב את אותה דמות. למצוא בה אינסוף עניין ואהבה.

רוב התלמידים הם קצרי זמן ולכן ציור פורטרט אינו פופולרי בשעורי ציור בצבעי מים. פורטרט שייך כביכול לשעורי רישום ושמן, וההעזה של וויתור אמיתי על יסודות הרשום נדירה. בצבעי מים, רוב התלמידים מסתגרים בנופים, דוממים והשראות מתמונות קיימות, כדי לא להתעמת עם מערכת יחסים.

ציורי הפורטרט הכי יפים בעיני הם אלו שיש בהם "שגיאות", אלו הלא גמורים, אלו שבאו מרגש חזק של מערכת יחסים.

 גל אומרת שזה לא דומה לה. זה בסדר גמור מבחינתי. אם סקאיי היה יכול לדבר גם הוא היה מקטר: היי זה אני? מה פתאום? אני הרבה יותר גדול ושעיר ויש לי זנב מפואר, למה לא ציירת לי את הזנב ובכלל אני יותר גדול מגל, אני כבר לא גור, אני כמעט בן שלושה חודשים ואני גיבור גדול, ומה פתאום כחול? אני כחול??

 וכן, ציירתי מצילום שצילמתי אותם כשהבאנו את סקאיי לפני שבוע. ביום הראשון הוא עוד הסכים קצת לדגמן, לדקה, אבל מכוון שהוא כלב רוח (ננסי) הוא תזזיתי מכל חיית מחמד אחרת שאני מכירה. וגל של הייתה כל כך יפה, מדהימה, באותו רגע, שכן, אכן  השתדלתי מאד להנציח את יופייה והסיטואציה.

ואם רשמתי לפני הנחות הצבע?- כן. במקרה הזה כן. רישום קליל בעפרון מחיק. 

אז לא "יצא" ממש דומה. אז מה. האהבה שלי מסופקת. האהבה שלי מחוברת. והיא מעבר לכל דמיון, הגדרה, וכלי מדידה.

איריסיה קובליו, אקוורל, פברואר 2013

איריסיה קובליו, אקוורל, פברואר 2013


%d בלוגרים אהבו את זה: