קטגוריה: פרחים

מבעד לסוקולנט

אין לי סנטימנטים רבים לסוקולנטים. אני לא משתגעת על צמחיית מדבר ויובש. אבל הפרחים הבוקעים מהם מדי פעם כובשים את לבי ואם איזשהו עציץ מזדמן לסטודיו שלי כי נכבשתי ולא התאפקתי (הם יימסרו הלאה בתום המלאכה משום שאין לי משאבים כלשהם לאמץ אותם) אז הם מיועדים לציור שלי או של תלמידים, וזהו.

בימי ראשון אני משוטטת בעיניי אחרי על צמח שניתן ללקט לשיעורי ציור. לפעמים קונה ולפעמים מוצאת בפינות הגנים הציבוריים. אני מאגדת אחדים שונים, שניים שלושה זרים קטנים, וכל זה לציור. לא כולם מציירים פרחים אבל אלו שנמשכים לעבודה עם פרחים מתאהבים כמעט בכל וריאציה "באגרטלים" , גם אם הכלים או הפרחים חוזרים על עצמם עונה אחר עונה.

כשאין ברירה וקיץ לוהט ומייבש את הגדרות החיות מסביב, ושאר דברים לא מלבבים מסתובבים באיזור מגוריי, אני מוצאת ב"טיב טעם" עציצון במחיר סביר. הפעם התאהבתי בסוקולנט הזה, עציץ קטנטן עם פרחים בצורת פעמונים זעירים כשהם סגורים, וכשנפתחים נראים כמו כוכבים מ- יקום אחר. הפרחים כל כך זעירים עד שנאלצתי לצלם אותם ולהגדיל כדי להיטיב לראות. כמובן שגם חיפשתי את הסוקולנט הזה בגוגל.

את הראשון שירבטתי בעט בזמן שיעור הציור.

סוקולנט 3

Iris Kovalio

את השני ציירתי באקוורל מיד אחרי השיעור, על נייר לא חביב במיוחד, כי שתה את הצבעים בצימאון מפלצתי ונאבקתי הרבה על הישרדות הכתמים. בחרתי בנייר הזה בגלל הימצאותו על השולחן באותו זמן והייתי מותשת מכדי לחפש משהו הולם יותר. בזכות המאבק על הכתמים (זה לוקח זמן) נבלעו שעות אחרי הצהרים, זמן חרדתי במיוחד בתקופת קורונה מהבילה, בקיץ שהסוף לא נראה באופקו.

_

סוקולנט 1

Iris Kovalio

_

את השלישי סיימתי בסוף השבוע לאחר התבוננות מעמיקה יותר בפרחי הכוכבים מהיקום האחר (דרך גוגל). היה לי מצע עץ צבוע זהב וורוד, שהכנתי לפני כמה שנים, וחיכה לרגע שלו. והרגע שלו הגיע.. "כְּמוֹ כּוֹכָבִים הַמּוֹצְאִים אֶת הַדֶּרֶךְ לְכָל חַלּוֹן…"- לאה גולדברג.

 

סוקולנט 6

Iris Kovalio

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 

ושיר נפלא של סבינה מסג שליווה אותי בסופ"ש הזה :

 

*

לִבִּי
שֶׁתָּמִיד כְּמוֹ עִקְבוֹת
אוֹגֵר צֵל,

פִּתְאוֹם הִתְנַצֵּל אֶת צִלּוֹ
וְ עָ ף . . .
פַּרְפַּר צִבְעוֹנִי שֶׁכָּזֶה!

הִנֵּה הוּא הוֹלֵךְ אֶל פִּרְחֵי הַשָּׂדֶה
וּמוֹצֵא

מַאֲגָרִים שֶׁל טַל!

*

 


פרחים על בד טבעי

אף פעם לא הצלחתי לצייר פרחים על בד. אני זקוקה לצבעי מים ונייר. לא משנה איזה נייר. אני זקוקה למערכת היחסים הזו של המים, הכתמים, השקיפות, האמירה הספקנית.

לפני כמה שבועות, ללא כל כוונה, ציירתי גרניום Geranium על בד פשתן. ציור קטן. תלמידה שלי התנסתה בגרניום הזה, אקריליק על בד גדול ורגיל (כלומר בד לבן) ובזמן שציירה (היא נמשכה דווקא לצבעו הטורקיזי והשתקפויותיו של האגרטל הצנוע), אני נמשכתי דווקא לאדום של הגרניום  ולוורוד מגנטה של הגרניום השני, היותר צנוע.

Iris Kovalio Geranium

Iris Kovalio, Geranium painting

ואז המשכתי קצת.

חשבתי לסיים אחרי השיעור. אבל אבל לא סיימתי ולמחרת אהבתי אותו כך.

למחרת הנחתי ענף רוסלייה אדומה  Russelia  כצמח מדגמן למי שרוצה לצייר פרחים בשיעור אקוורל. בתום השיעור שוב הוצאתי את צבעי האקריליק מהתא שלהם (יש להם תא בארון מיוחד, כי נוכחותם גדולה על אופני חיי כרגע) ובהינף אחד ידעתי שהם צריכים לעלות על הבד הבא. ואכן צוייר כהרף עין. מפתיע.

img398

Iris Kovalio – Russelia , 2020

 

את הציור הבא ציירתי במשך כשבועיים. תיקנתי ומחקתי ותיקנתי אותו עד יאוש. הוא כבר היה מטר מהפח עד שהנחתי לו. בחוסר בטחון ובחשש לא קטן הראיתי אותו לשכנתי. הפרחים הם מגינתה (שושן מנומר, כך אמרה ששמו) והיא לא אהבה ממש, אבל אהבה את שני הראשונים.  לי הוא מזכיר את ציורי הפרחים שלי בצבעי המים . בעיקר את אלו מתחילת שנות האלפיים. עשרים שנה של חיבור. וזה אף פעם לא מעייף.

שושן מנומר מתוקן

שושן מנומר. איריס קובליו, אקריליק 2020

ושוב בחשש העליתי אותו לרשת. אז מה אם לא אוהבים. התאהבתי בהם. אולי בזכות הנזילות הכחולות ואולי בזכות הרישום האדום שהרגיש לי כמו מסלול מפותל של תולדותיי.

וזהו הציור הרביעי.

ספלול. כמעט כל מי שאני מכירה לא אוהבים את הפרח המטפס הזה שהוא גם די טפיל ודי רעיל וגם לא מתמסר לציור. לא מצאתי בגוגל ציורי ספלול שאינם בוטניים. שוב אתגרתי את עצמי בלא מעט שעות מאבק למרות שהתוצאה אולי נראית קלילה ואין בה אחיזה של ממש במציאות. ומהי מציאות כעת? סוג של אחיזה במה שנדמה קיים, מפחד הישמטות

ספלול אקריליק

Iris Kovalio – Aristolochia painting, 2020

 


שביל החרציות בימי קורונה

אמש יצאתי לשדה מאחורי הבית (קצת יותר מה 100 מ' המותרים) וצילמתי בשדה החרציות. השמיים כל כך תכלת והחרציות כל כך צהוב והירוק כזה ירוק, ממש דגל של אביב, דגל של בריאות. פעם השדה היה רחב. אפשר היה ללכת ברגל לרעננה ולגבעת חן. עכשיו חוצה אותנו כביש 531 הרועש ללא הפסקה. אבל אתמול היה שקט יותר מביום כיפור. שום דבר לא נע על הכביש או בשמיים, מלבד הצפרים. המון המון צפרים. אולי תמיד היו ולא שמענו אותן. הציורים הכי שמחים שלי יכולים לבקוע גם בשעות שהחרדה מציפה, והיא מציפה. לופתת. לילות לבנים כמעט. מציצה פה ושם בפייסבוק. בוואטסאפ, שם שמורים לי כמה מדיטציות ומילותיה הטובות של סימה. אני פותחת בשתיים בלילה. בשלוש. בחמש. משתדלת לעשות מדיטציה לפחות פעמיים ביום. צריך משהו להאמין בו. אחרת אי אפשר. קצת תרגול גופני. את הציורים ציירתי מצילומים. ממילא גם אם הכל היה "נורמאלי זה היה בלתי אפשרי כמעט לשבת בטבע הזה, שהוא כל כך נוצץ, בוהק, זורח, רוחש דבורים ומעקצצים אחרים, מציף ריחות מעטשים ללא הרף. אני נושמת את הטבע בעיניי. בולעת אותו. וחוזרת לסטודיו הביתי לצייר.
סדרת שלושה מהשדה שמאחורי השיכונים שלנו. כשהגעתי לשלישי, האבסטרקטי מינימליסטי משהו, התעטשתי כל כך שמיהרתי לסיימו, בתנועת החמש דקות שלפני האנטי היסטמין.
אקוורלים, סוף מרץ 2020

שדה מרץ 2020 1

_

img311

_

img312

28.3.2020


עוגה עוגה נומי

חיפשתי על מירה לובה בגוגל. מה שהכי לפת אותי זה המחיקה שלה את הפרק הארץ ישראלי מתולדותיה. קראתי במהירות שטחית למדי את הערך עליה בויקיפדיה ושניים שלושה מאמרים. אני עייפה מדי לעיון מעמיק ביצירותיה (רובן בגרמנית) אחרי סוף שבוע אינטנסיבי עם נכדתי בת השנה וכמה חודשים. דווקא יש לי ניסיון טוב למדי בלהרדים אותה: אני שרה לה. את שיר הילדים "גינה לי גינה לי" הייתי שרה גם לבתי לפני שלושים שנה ואינטואיטיבית זה מה שיצא מתוכי כשניסיתי להרדים את נכדתי בפעמים הראשונות. וזה תופס עד היום. אז הפעם שלפתי את הספר עצמו מאוסף הספרים המרופט למדי, ששרד מילדותי שלי ומילדותם של אחרים (פעם הייתי רוכשת ספרי ילדים ישנים) ושרתי לה את כל השירים הלוך ושוב עד שנרדמה. קצת התבדחתי עם עצמי בצילומי וידאו קצרים ומשנרדמה עלו בי כמה הרהורים על השירים והאיורים הללו. השירים נכתבו בגרמנית ותורגמו לעברית לפני שפורסמו. מעניין מי תרגם ונתן את השמות רותי ויונתן.. (כתוב בספר שאווה איצקוביץ הצטרפה למירה לובה במלאכת הציור.. לא הבנתי את השותפות.. אחת רשמה ואחת צבעה?) 

img100

הציור הזה מונומנטאלי בשבילי. עד היום יש לי תשוקה לעוגה בדיוק כזו. עם ילדים רוקדים בחדר צהוב. על כל ילד וילדה הייתי חולמת שעות. הכי אהבתי את הילדה עם השמלה האדומה המנוקדת. היא כנראה הייתה הכי טעימה.

בשיר האהוב עלי "גינה לי גינה לי" מצוירים פרחי אמריליוס. היום הבנתי סוף סוף למה אני כל כך נמשכת לפרח הזה. ומציירת אותו  בכל הזדמנות

img101

אמריליוס. אקוורל

אמריליום עם לשון.jpg

ובכלל הבליחה לי עוד הבנה מדוע אני כה נמשכת לפרחים וגינה…

 השיר "מאחורי ההר" די הפחיד אותי. כבר נכתבו עליו כמה עניינים לא פשוטים ולא תמימים בכלל.  אז לא אוסיף. אבל הוא נפלא ביותר!

ואז רותי "המסכנה" שצריכה להתחתן עם כושי.. מה היה קורה אם היו מדפיסים את הספר הזה כיום? הבנתי שלסופרת מירה לובה היו כמה עניינים עם "כושים".  בילדותי היו לי כמה ספרים "כושים"  אהובים כמו "עשרה כושים קטנים", ו"כושייה עם שמשייה" (רינה שני). הייתה לי גם בובה כושית שקראתי לה פשוט כושית. אז אפשר לעשות מטעמים פסיכולוגיים קורקטיים לזה, אבל אני מעדיפה להיות סחופה במנגינות.. (בסוף הפוסט תראו למה)

img104

והספר מסתיים "ביונתן הקטן" הילד השובב שרצה למצוא אפרוחים על העץ. ומה לעשות בהם? אבוי!… ואז קיבל עונש עם חור במכנסיו. ורואים לו. ממש טראומת ילדות. ילדותי. ויונה וולך… ובכל זאת כל נהניתי לשיר את זה.

img102

יונתן הקטן 1

יונתן הקטן 2

ובסוף היא נרדמה "בפעם הייתי"

 

 


אבקת טאלק

בווישינג ליסט היומי שהיא כופה על עצמה מדי לילה בקשה לכתוב היום שלושה שירים ואפילו אם יגיחו מחורי הכאב המוסתר ביותר. מזמן לא כתבה שירים. אחד בקע לפני שבועיים מאזור חלציים דלקתי. לא פרסמה אותו. באותו יום קנתה את ספר השירים המתורגם של מרגרט אטווד. אחרי זה באו שבועיים של בהייה. היא מכריחה את עצמה לרשימות הללו. בלעדיהן היא מרגישה אבק. נובמבר דווקא חולף במהירות. הכל חולף במהירות מזעזעת חוץ מזמני הבהייה. היכן מסתתרים מהזמנים האלו. במיוחד בשעות הערביים. כאילו שיש כאן שעות ערביים. אין כאן כלום מלבד נובמבר אכזר בו השמש נעלמת באחת והרגליים נעשות כבדות מנשוא. היא יותר ויותר מדברת על הזקנה המתקרבת בצעדי רוח רפאים כבול שלשלות מתהלכuת בלילות בעתה. אמש ניקתה וניקתה את הבית וככל שניקתה הבית נראה יותר מבולגן, ערימות של שולחנות וכיסאות לא קשורים, ספת עור יד שנייה שנקנתה ברגע של רצון לבית נורמאלי, פסנתר שמונח כאבן שלא מתהפכת כמעט באף דקה. היא מסתכלת עליו והוא מסתכל בחזרה. היא כבר לא נותנת לו סיכוי. על זה היא היא תכתוב בעונה הבאה. של סדרת חייה. כבר ירד הערב והיא הדליקה את האורות הגבוהים ושמה את צנצנת הפרחים שקטפה וצוותה על עצמה: ציירי. היא התחילה בהיביסקוס האדום מימין. ללא רישום ואז הבחינה בנמלה הולכת על הדף שלה. היא מעכה אותה. כן מעכה. אבל אז באה עוד אחת. וגם לה עשתה את אותו הדבר וברגשות הסלידה מהתנשאות חייה הכלומיים היא המתה עוד כמה כתמים במהירות נשימה, אחת שתיים שלוש וסיימה, העיפה את הצנצנת עם הפרחים לחצר ופיזרה אבקת טאלק על השולחן. הידעתם שאבקת טאלק מסלק נמלים במהירות? הכל הכל נעלם. כמו בכדור שינה. החיים נושרים פנימה והכלום מתמלא בחושך.

בבקר ראתה את הצבעים ובגלל שזה בלק פריידי הסכימה לפרסם. זה גם ציור טוב.
black friday הפוך.jpg

פטוניית לילה

שחורה

קרועה

מעובדת

מושלמת

אוורירית

דחוסה

נוכחת

בלתי אפשרית

זו מול זו

1. צבעי מים

2. צילום מעובד


עשרה משמחי לבב

ובתוך העגמומיות-מה של אוקטובר נובמבר הנצו כמה פרחים חדשים.

אני מציירת אותם בין לבין או תוך כדי.

במבט לאחור נראה שממש נוצר אוצר. גן קטן של החלומות.

תמיד רציתי שתהיה לי גינה כזו.

של כל פרחיי המצוירים.

שהם יקומו לתחייה.

1.

אגד ורדים צבעוניים (מהסופר). צבעי מים. מיניאטורה. 

img984.jpg

נובמבר 2018

2.

לקט מהגינה השכונתית

14522876_10211057745824374_4486172875227181543_n.jpg

אוקטובר 2018

3.

היביסקוס עב גביע מחוות ההיביסקוסים בכפר ורבורג

img971.jpg

אוקטובר 2018

4.

עוד היביסקוס עב גביע (כמו הקודם)

היביסקוס עב גביע ארוך.jpg

אוקטובר 2018

5.

רקפות ליום הולדת של תלמידה. הדגמה בשיעור ציור

רקפות בחלל.jpg

נובמבר 2018

6.

ציפור גן עדן מליד הבית של סימה (מיניאטורה)

ציפור גן עדן  54.jpg

אוקטובר 2018

6.

ציפור גן עד עם היביסקוס עב גביע (ציפור גן עדן הוא הפרח האהוב עלי עלי אדמות)

ציפור גן עדן והיביסקוס עב.jpg

אוקטובר 2018

7.

ענף אחרון לעונה של בוגנוויליה סגולה מהצד האחורי של הגדר שלי

img965.jpg

נובמבר 2018

8.

לקט מהגינה השכונתית לשיעור ציור

פרחי אוקטובר 2018 1.jpg

אוקטובר 2018

9.

ליזיאנטוס מעציץ קטן שהחזיק מעמד שבוע.

img961.jpg

אוקטובר 2018

שיהיה סוף שבוע שקט ונעים ומלבלב בלב

10.

נוסף עוד אחד בינתיים:

חמציץ סגול, (מיניאטורה)

img985.jpg

נובמבר 2018


השושנים של ברכה

השושנים של ברכה 1.jpg

ברכה מתה. מודעה צחורה על השער המתקלף. אהבתי לעבור דרכה עם הכלבלב בטיול אחר הצהרים. גיליתי אותה לפני כשנה. בעצם קודם גיליתי את שיח השושנים שלה שהציץ מבעד לפתחי השער, בוהק בשמש הפז האלכסונית. לפעמים הייתי רואה אותה עומדת בפתח הבית הקטן שלה שהיה אחד הוותיקים בשכונה. כשהשער היה פתוח אפשר היה לראות את שיח השושנים שלה במלוא תפארתו. צבעם הכתום אדום זורח היה נדיר. לא ראיתי כמותם באף מקום. פעם אחת העזתי לצלם אותם מהר מבעד לפתחים ופעם אחת עצרתי כדי להחליף אתה כמה מילים. שאלתי לשמה והיא סיפרה לי עוד כמה דברים, חלקם נשמעו "מן העולם הזה" וחלקם לא. רציתי לבקש ממנה שושנה אחת ולא העזתי. היום עברתי שם עם לאה, השכנה שלה , שהיא לפעמים בת לוויתי לטיולי הכלבים וביקשתי ממנה שתגזוז לי שלושה פרחים למזכרת. לאה, בת ה 79, שאין לה שום עכבות בשום עניין, נכנסה לחצר וליקטה עבורי זר קטן. ברכה עזבה את השכונה בת 96. ציור אקוורל. מרץ 2017.

*

והנה כמה אקוורלים נוספים של השושנים, לאחר יום ויומיים

השונים של ברכה 2.jpg

*

השושנים של ברכה 3.jpg

*

השושנים של ברכה 4

*

השושנים של ברכה 5.jpg

יהי זכרה ברוך

והנה עוד שלושה שנוספו ביום השלושים לזכרה:

ברכה לסקיצות 1.jpg

*

ברכה לסקיצות 2.jpg

*

השושנים של ברכה 8.jpg

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, אפריל 2017

*

*

*


פרחים מחוץ לזמן

פרחים הם החיוכים של הבריאה. קראתי את זה באיזשהו מקום, בווריאציה זו או אחרת. הם התגלמות של מחשבות מוארות, מודעות או לא מודעות. אם נעשה לנו החסד הזה של הבחנה בקיומם של פרחים, ויותר מזה- הרגשת עונג מנוכחות זו, באה הקלת מה בטיפוס התלול בדרך כלל במעלה מה שנקרא חיים. והחסד הכי גדול הוא לעצור את כל זה לשעה  ולצייר אותם. אני לא טובה בפעולות רוחניות מוצהרות. אני לא מבאי בתי הכנסת, שומרי המצוות האקסקלוסיביות, אני לא מהצימחונים למיניהם, ממומחי המדיטציות והיוגה הנעלים, אני לא שייכת לשום ארגון, דת או קבוצה או אמונה, אבל לפעמים אני יודעת לעצור ולשבת מול פרח או צרוף של אחדים מהם, ואולי לעצור את הזמן. לצייר בצבעי מים.

אני בהכרת תודה על היכולת הזו, על שאני יכולה לקחת מדי פעם זמן שהוא לא זמן כזה ולהגשים את הפרחים על דף, שאני עדיין יכולה לאחוז במכחול, שרגליי עדיין מוליכות אותי בטיול עם הכלב למשל, ולפגוש פה ושם היביסקוס על גדר, זרוע סגולה צהובה של בוגנוויליה, עלה כזה או אחר, לאגוד מהם זר קטן ולמהר לחזור להיכנס לבועת השעה הזו ששום דבר לא מתקיים בה מלבד רשרוש המכחול.

חמישה אקוורלים חדשים 

אוקטובר 2016

היביסקוסים 54.jpg

הזנת כיתוב

איריסיה קובליו, צבעי מים, אוקטובר 2016

%d7%94%d7%99%d7%91%d7%99%d7%a1%d7%a7%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%9d-53

*

*

%d7%94%d7%99%d7%91%d7%99%d7%a1%d7%a7%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%9d-55

הזנת כיתוב

*

*

%d7%94%d7%99%d7%91%d7%99%d7%a1%d7%a7%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%9d-56

*

*

 

%d7%94%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a1%d7%a7%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%9d-57


על אנטוריום ועל הולנדיות

1.

על שולחן המטבח עציץ מתנה מ-Get Taxi, מרקרים זרחניים, מחברת וקפה שחור של בוקר. יש לי עשר דקות ואני חייבת להוריד משהו לדף אחרת אשתגע. אז אני מפזרת את שמונת המרקרים על השולחן וסוללת במהירות במחברת את דרכם של פרחי האנטוריום. זהו. תשע וחצי. חייבת לזוז למשמרת שלי. אימא ביום התשיעי בבית חולים. היא דווקא מרוצה מכולם, אבל לפעמים נדמה לי שאני שם מיותרת. את לא מיותרת אומר הימני, אני מרוצה מאיך שציירת אותי, גם אני, אמר האמצעי, עשית לי בצבעים מקוריים, סגול ותכלת, ואני אוהב אותך ציפצף הקטן, גם אני, גם אני, אמרו כולם. לגמתי לגימה אחרונה ויצאתי לכביש החדש שיודע להוביל בעשר דקות מהבית שלי לבית שמתקיים בו אחר לגמרי.

get taxi

איריס איריסיה קובליו, טושים זרחניים, אפריל 2016

2.

בין לבין מוציאה את הכלבון לטיול היומי לפארק השכונתי. אנחנו עושים סיבובים אחדים מסביב לדשא בתקווה שיגיעו עוד כלב או שניים כדי לרוץ איתם. לפעמים אנחנו מסתפקים באי אלו צפרים לרדוף אחריהם. עם העורבנים צריך להיזהר במיוחד. הם כועסים ומתרגלים נחיתות על ראשו של הכלבלב כשהוא לבד בסביבה. לפעמים מתעופפות מעלינו כמה דררות מצווחות. זה דווקא גיוון נחמד, משהו קטן להיאחז בו במקום חסר ההשראה היומי. כן, אפשר להבחין בבוגנוויליה סגולה מטפסת על ברוש זקן במרחק, תופעה מרגשת כשלעצמה, או בעץ השסק הגדוש בפרות בשלים מדי מול גדר האבן הגבוהה, שממנה הציצו בשבוע שעבר שושני זהב וקמלו בבת אחת בשרב. אבל אמש היה משהו אחר להיאחז בו חזק לכמה שניות של אוויר. בקצה הדשא, ישובות על שמיכה צבעונית, שתי נשים צעירות, אוחזות כל אחת בתינוקה ומדברות בהולנדית. עשינו סביבם שלושה סיבובים, התקרבנו מאד, ובכל סיבוב שמענו יותר ויותר את השפה הזרה בשקיקה. בסיבוב הראשון ראינו תעלות מים חוצות אחו ירקרק ובו ברווזים מאושרים. בסיבוב השני ראינו את שדות פרחי הצבעונים כשבקצותיהם טחנות רוח מסתובבות בשמיים. בסיבוב השלישי ראינו ילדות עם שתי צמות בלונדיניות מטופפות בכפכפי עץ כשהן שרות במעגלים. רצינו מאד להישאר שם, בין המילים האלה שלא הבנו, להתגלגל באחו הפרחוני עד סוף הימים

הולנדית בעיגול

איריסיה קובליו -הולנדית בעיגול, צבעי מים וטיפקס, 2016


%d בלוגרים אהבו את זה: