קטגוריה: פרחים

פרחים חדשים (טקסט זמני)

אני לא רואה טוב. אני מחליפה רופאי עיניים. משקפיים. טיפות וסיבות (אני חייבת להתאהב) האמת שאני מאוהבת (בציפור גן עדן). שדדתי (פרח) באישון של לילה. חיכיתי שהאיש עם הבולדוג יעלם בסוף הסימטה ובסטת הירקות של האיש עם כובע הקאובוייס תיסגר. עמדתי על היד השיח וידי הימנית שהייתה טמונה בתיק אחזה במספריים. הלב שלי הלם בפראות כשגזרתי סטרליצה אחת (ציפור גן עדן) ורצתי. ביום למחרת בן הזוג הביא גלדיולות  (אדומות של פעם). הכל היה בלתי אפשרי. גם החום וגם המיזוג (וגם האגרטל)  הרופאה רשמה דלקת אבל על הטיפות היה כתוב עבור יובש ואי נוחות זמנית. יובש? הדמעות לא מפסיקות לחרוץ שבילים מלוחים (מעיניי ומטה) שתדעו, לצייר פרחים זה לאו דווקא שמחה. צבעוניות זה לא צחוק בהכרח. הטקסט הזה יימחק אני משערת (אבל הפרחים יישארו)

אוגוסט 2014 (ואף מילה על מה ש)

איריסיה קובליו, אקטטרל, אוגוסט 2014

איריסיה קובליו, אקטטרל, אוגוסט 2014

איריסיה קובליו, אקוורל, אוגוסט 2014

איריסיה קובליו, אקוורל, אוגוסט 20141

איריסיה קובליו, אקוורל, אוגוסט 2014

איריסיה קובליו, אקוורל, 50×65 ,אוגוסט 20141

וישנם עוד (גם מהאייפד) אבל אפסו הכוחות בינתיים


לצייר באייפד, כלבי רוח, עציץ פלפלים, סטודיו

כדי לעבוד יציב וקבוע, כלומר כדי לצייר, אני זקוקה להגדרות, הגדרות של
מקום, זמן, מדיה, והעיקר אובססיה למשהו מסויים. האייפד הוא אידאלי למִינִי-
הגדרות. הנה ישנה אובססיה לשכונת המגורים שלי, לא מאהבה גדולה אלא ממבט
שנלכד על מבנה רפיטטיבי, לא אטרקטיבי במיוחד, אבל שיתכן וגם נראית
בסביבתו צמחיה, ולו עץ בודד אחד, אולי ברוש, אולי ריבוע דשא או גבעת
עשבים עונתיים, כביש עם מערכת סימניו אדום לבן כחול לבן, תמרור אין
כניסה, זרוע בגוויליה בצבע מגנטה בוהקת
עם האייפד אני יכולה להיות בכל מקום. הבחירות דורשות גם מיומנויות טכניות
שפתוחות עבורי, ערבובי הצבעים, יצירת הטקסטורות, וזה לא מובן מאילו או
מוכן מאליו, כי התירגול של שנים רבות בציור מתוך התבוננות מקל ופותח את
הדרך הדיגיטאלית
לפעמים נדמה שלשבת בסטודיו עם קן ציור, מכחולים, שפורפרות צבע, פלטת
ערבוב, לעמוד ולהניף זרועותיי ולערבב ולערבב ולהתאמץ להוציא את הצבע
מהשפופרת ולייבש ולחכות ולהתעטש בלי סוף מריח הטרפנטין או אפילו ריחות
האקריליק בגוונים מסוימים- כל הכימיה הזאת מעייפת אותי. היא כנאה לא
רלוונטית כרגע בשבילי.
ואף על פי כן אני חולמת על סטודיו קטן בקצה גבעה קטנה עם צאלון גדול
בכניסה וברושים במרחק קצה השדות וחממה קטנה של פרחי איריסיה ובקצה החממה קן
ציור גדול מעץ מאסיבי וכיסא גבוה ומרופד ומרופט וריח שמן דמאר ופשתן
וידיים צעירות ושריריות ועיניים שרואות היטב ורגליים שלא כואבות מלעמוד
ולהתנועע ולרקוד עם הצבעים והפרחים והצפרים בחלונות הרבועים הגדולים,
האוספים אליהם את אור הבוקר התכול ואת אור הצהריים השנהבי ואת אור הזהב
לפנות ערב, ובערב לארח את הכוכבים בחצר, ביחד עם שני כלבי רוח גדולים
והאחד הזה שלי הקטן, ובמרחק מייללים התנים והטווסים בקצב איוושות הרוח,
הנה מוכן המרק על השולחן, אהובי חוזר עם עציץ גדול של פלפלים בצבעים
שונים, לציור ולבישול, והשעה היא שעה טובה,
ואנחנו נהיה אחרי המלחמה הנוראה הזאת ואחרי כל המלחמות
שבֵּינֵינוּ לבינם
שבינינו לבינינו

Friends Forever or Eternal Friends by Demetre Haralambe Chiparus

Friends Forever or Eternal Friends by Demetre Haralambe Chiparus1

Yuri Krotov

Yuri Krotov1

Lucian Freud

Lucian Freud1

Reggianini

Reggianini1

Anthony Valentino Robinson

Anthony Valentino Robinson

 

ובינתיים, כל ציורי האייפד מהשכונה שלי  נמצאים בפוסט מלפני שבוע כאן

ואחד מאתמול לפנות ערב

מה שעכשיו…

איריסיה קובליו, סקאיי וקושקה, ציור אייפד, יולי 2014

איריסיה קובליו, סקאיי וקושקה, ציור אייפד, יולי 20141

 

*

*

 


שעת החמניות

ביולי אוגוסט, אחרי 10 בבקר נעשה בלתי אפשרי בגן איריסיה. הפרגולה המבדילה ביני לבין השמש ועוד כמה דברים, לא מאפשרת לרוח לנוע בין כוחותיי. חמש וחצי בבקר זו השעה שקולו של אחרון הטווסים נודם. בתפר הזה אני מציירת פרח זה או אחר. לפעמים מלקטת פרחים מאי אלו גדרות או פיסות שרידי שדה, לפעמים מפרח שמביא לי ג', בין נסיעה אחת ארוכה לעוד אחת אולי קצרה יותר, כשעינו קולטת איזה עציץ בחנות פרחים נידחת, שם עומדת ליידי מ' שהזמינה מונית להסיע אותה לספר הקבוע שלה. לפעמים הוא עוצר ממש ליד חנות הפרחים, פותח חלון ושואל את אברם המוכר "יש לך היום משהו בשביל אשתי? אתה יודע, כזה מעניין לציור, הנה שם, החמנית הזאת בעציץ", "יש לה גובה טוב" הוא עונה, כאילו שזה מה שקובע. ג' נותן לו איזו חמישיה ונוסע בחזרה עם העציץ ועם ליידי מ', שמגדל כסוף סגלגל התווסף על ראשה.

החמנית הזאת הגיעה לגן איריסיה טרם שחר, כשהטווסים עדיין שרו. עשינו חילופי משמרות. הוא נכנס לישון ואני יצאתי לגן עם הקפה הראשון, סידרתי את כלי העבודה ואז השתרר שקט. כלומר צפרי הבוקר כבר החלו, אבל מהו קולן לעומת הטווסים האפלים. אני מסתכלת על החמנייה והיא מסתכלת עלי. אני יודעת שאנחנו חברות טובות, ולמרות היותה צהובה (צהוב הוא כמעט בלתי אפשרי בצבעי מים) נצליח לעשות לה תמונת פרופיל או שתיים, אולי אפילו שלוש (שלא כמו עם הסחלבים הצהובים המרדנים, שסירבו להיכנס לכל פריים שהצעתי).

חמניות. דווקא היו פופולאריות בתולדות האמנות ציורי הפרחים, מואן גוך ועד נולדה. ועכשיו גם אצל איריסיה. 
איריסיה קובליו, צבעי מים

איריסיה קובליו, צבעי מים1

 

איריסיה קובליו, צבעי מים

איריסיה קובליו, צבעי מים1

 

Iris Kovalio

איריסיה קובליו, צבעי מים1

 

איריסיה קובליו, צבעי מים

איריסיה קובליו, צבעי מים1

<

<

<

<

<

<


צבעי מים לאספנים

"כמה זמן לוקח לך לעשות ציור כזה?" שואל אותי הבחור במכון סריקות והעתקות שמצאתי באיזור. מה אגיד לו? אני מביאה להם כמה גליונות לסריקה נסיונית. קשה מאד לצלם נייר המוטבעים בתוכו "שלוליות מים". אני משתמשת בנייר איכותי ובכל זאת, בלתי אפשרי לצלם. חשבתי שסריקה תועיל. היו שם סורקים בינוניים. חשבתי לעצמי שזה לא נורא כי אני אתקן בפוטושופ. "בוקר אחד", עניתי לו. "כולל הליכת הבוקר וליקוט הפרחים". "אהה, זה לא הרבה. יש כאלו שמציירים חצי שנה ציור שמן" אמר, "אח שלי, את אולי מכירה, עושה עבודות עם מסמרים. כל מסמר יומיים לוקח לו. אפילו שנה הוא עובד על זה. מזה מקצועי, אבל אף פעם לא עשה גלריה". הוא סורק וממשיך "יש לך בעיות בציור. יותר מדי מים. וגם הצבע מטאלי הזה לא ייצא". טוב, לא נורא. אני ממהרת. גם הבוס שלו ממהר: "יש הרבה עבודה היום, תגמור כבר איתה". אני חוזרת משם למחשב שלי, מעלה קבצים ומתחילה פוטושופ. בלתי אפשרי. סריקות איומות. לא היה לי זמן לחפש מקום אחר.
אז כמה לקח לי? שנים רבות רבות של צבעי מים מתנפצות אל תוך שעתיים.

איריסיה קובליו, צבעי מים, 50x70 cm

איריסיה קובליו, צבעי מים, 50×70 cm

או ארבע.

או יממה

או מיחזור.

אי אפשר לחזור לצבעי מים למחרת. אי אפשר לשמור על דף ללא קמט. אי אפשר ללא שלוליות. אי אפשר לתלות ללא מסגרת לאורך זמן, אי אפשר לחשוף זמן ממושך, אי אפשר לצייר בגדול, גדול יותר מ-50-60 ס"מ, אי אפשר למכור לבנקים, לבעלי הון, למתיישבים החדשים במגדלי תל אביב. על המסך צבעי המים יכולים להיות מדליקים, זוהרים, מזמינים ועל הדף- אחרת לגמרי.

איריסיה קובליו, צבעי מים, 50x70 cm

איריסיה קובליו, צבעי מים, 50×70 cm

על הדף יושבת הנשמה. על דף קטן, על דף גדול יותר, על דף מקופל, על אריזת תרופות, על דף שורות, על דף עבה, על דף עיתון, או על מפית.
הדף נושם וצבעי המים פועמים, רוטטים, מדברים.
אף מסך לא יוכל להעביר את זה

צבעי מים הם לאספנים.
בקרוב.

איריסיה קובליו, צבעי מים, 50x70 cm

איריסיה קובליו, צבעי מים, 50×70 cm1

 

.

.

.

.

.

.

.

.

 


אמנות הציור ואחזקת כלבון חסר מנוח

שבע בבקר. כבר חם. ערב יום הזיכרון. אמש הבאת לי אדמוניות חציליות. הן נפקחו במהירות עם פרוץ קרני החום הראשונות. אני והן יצאנו לחצר. להצטייר. האדמוניות המכשפיות. האם תאפשרו לי? בצבעי מים? גם הכלבון שלי התעורר מוקדם. הוא נמשך לקפה הווניל המתוק. הוא מתכנן לגמוע את השאריות. מבטו מהופנט על הביסקוויט. אני קמה להביא צנצנת מים. הוא מתיישב על הכיסא שלי. אני חוזרת ומסדרת לו כיסא על יד, עם שתי כריות. שכחתי את ניירות הספיגה. כשחוזרת הוא שוב על הכיסא שלי, רגליו על השולחן המשולש. אני שותה את שאריות הקפה ובולעת עוד שני ביסקוויטים. טעימת בוקר של רזות עד מאד. גם הכלבון שלי רזה עד מאד. זה הטבע שלו. כלב רוח איטלקי. עשוי מעצמות שובבות. אני מצלמת תחילה. כבר 28 מעלות והפרחים עלולים להרכין ראש. ומייד רושמת בעיפרון הסודי. רושמת ומוחקת את המיותר עם מכחול למים. לוקחת את המכחול הישן, המרוט המקולף, זה שהוא עוד אצבע שלי, עוד שריר. עוד תעלה לאלוהים. איך מציירים אדמוניות חציליות. מערבבת ורודים סגולים שונים. מגנטה. פוקסיה. אולטרה-מרין. אולי אינדיגו. מבריק. מט. שקוף. הרבה מים. מעט מים. יבש. מרטיבה. המכחול כבר מתפורר. מצלמת. אין צורך. להמשיך מהר. המעלות עולות. הכלבון שלי כבר על השולחן. מלקק את צבעי המים. לא! רד! החתול מגיע. הוא רץ לפינת החצר מאחרי גבי. הוא נובח. שואג בקולו הדקיק. החתול מתגרה בו. סופרנו חד חותך את החצר. חלון חדר השינה הפונה לחצר פתוח מעט. עברו שעתיים. אתה עדיין ישן. חזרת לפנות בוקר. כמו בכל השבועות האחרונים. היד בוחרת בשני ירוקים. העלים של האדמוניות משעממים למדי. כותרת כה מפוארת עם עלים קטנים חסרי אופי. עלים רבים כעשב שוטה. אולי מתאים מכחול יבש. אולי לא צריך בירוקים. אבל אני רוצה את הניגודיות הזו שבין החציל מגנטה ורוד לירוק. את ההרמוניה הזו. אני מתעקשת להרמוניה. כמו ללכת לישון ביחד. מחזיקים ידיים. כתף נוגעת בכתף. שמיכה אחת. כבר חם בלילה אבל אני רועדת לבד. עד שאתה מגיע. מהכבישים. התנים נשמעים כה קרוב. וכה קרוב סוללים את הכביש החדש והורסים את מאורותיהם. הכלבים של הרחוב האחורי מצטרפים ליללות. אבל הכלבון שלי ישן בלילות הארוכים. אני מצלמת שוב. עם המכחולים וקופסת הצבעים שלי שמלווה אותי כבר שלושה עשורים. הכלבון שלי הצליח לחטוף קרקר מלוח. מתוק ומלוח זה לא מה שאוכלים בבקר אבל אצלי זה בסדר. הכל בסדר. גם הציור. והחצר- חממה- הקטנטונת- היפה. הנה הציור מתקדם. אולי אגדיל ניגודיות. צריך להיזהר מעומס. אולי אצייר עוד אחד. מה השעה? עשר? אחת עשרה. כבר בלתי נסבל בחצר. מקלחת. סיימתי להבוקר.

 

איריסיה קובליו, אדמוניות חציליות, צבעי מים, 2014

איריסיה קובליו, אדמוניות חציליות, צבעי מים, 2014

סקאייאיריסיה קובליו


לפופית כחולה


בכל אביב הלפופית הכחולה היתה מטפסת על חומת הלבנים בחצר האחורית הקטנה של בית סבתי, נעצרת על הסף זקורה, כמשקיפה אל מעבר לחומה לשוליים האחוריים של השוק הסיטונאי. אני הייתי בת שלוש ועיניי היו נודדות מתנועת טרקטורוני המתכת עמוסי ארגזים הנעים על המסילה, לבין ההבהוב הכחול- סגול של פרחי הלפופית. קראתי להם פעמונים כחולים ואני שמעתי אותם עושים צלילים, ארוכים עמוקים מתנדנדים, צלילים שנעו מסביב למסלולי הטרקטורונים. המרפסת היתה בקומה הראשונה. שולחן עץ קטן עם מגירה אחת וכיסא תואם ועל ידם השזלונג של סבא. במגירה הקטנה היתה קופסת הצבעים שלי תוצרת אטלס ומחברת עם דפים חלקים. רציתי לצייר את הלפופית הכחולה אבל תמיד ציירתי בית עם גג ועץ ואדמה ושמיים ושמש וארובה עם עשן מתמר. כך סבא אמר שצריך לצייר.. הייתי בת שלוש. סבתא בדיוק חלתה שוב. אבא ואימא דברו על זה כשנכנסנו לחצר בשביל הארוך. בקצה החצר ראיתי את חומת הלפופית אבל אף פעם לא הרשו לי ללכת לשם. אימא עלתה במדרגות ואמרה לאבא תחזיק את איריס, אבל אני השתחררתי ורצתי לחצר האחורית, התרוממתי על קצות אצבעותיי וקטפתי לי שני פעמונים כחולים. אחד הדבקתי לאוזני כדי לשמוע את הצליל הארוך ההוא, המתנדנד, ואת השני קרבתי לאפי לשאוף את ריחו לקרבי. שאפתי בכל כוחי עד שהפרח חדר אל נחיריי. ופתאום לא יכולתי לנשום. אבא קרא לאימא ואימא צעקה. אני לא זוכרת איך הוציאו מאפי את קרעי הלפופית . אבל מאז הזמן ההוא הלפופית הכחולה, אחד מפרחי היסוד של חיי, תמיד תזכיר לי את סבתא, שהשואה הפרטית שלה היתה מתייצבת כל שנה בשבועות שלפני יום השואה, זמן פריחתה

איריסיה קובליו, אקוורל

איריסיה קובליו, אקוורל1

*

איריסיה קובליו, אקוורל

איריסיה קובליו, אקוורל1

 

קישורים לפוסטים קשורים:

לצייר פרחים

 דבר אליה

*פו


להתאהב

התאהבתי בו. חנוכת בית אצל קרובי משפחה. נסעתי בפקקי החג לחפש. הוא היה בחלק הפנימי בצד התחתון, עם עוד שלושה אחים. אבל הוא היה זה שהסתכל עלי וביקש: קחי אותי מפה. נשאתי אותו בחיקי ונסענו אלי. שם עשינו אהבה. אמרתי לעצמי שזה רק לשעתיים שלוש, כי ממני הוא יעבור לבית הנחנך.
אבל כשהגיעה השעה לא יכולנו להיפרד. הוא, במושב האחורי, ניסה לנחם: אפשרתי לך שלוש מתנות, שיהיו לך מזכרת לאהבתנו. 
מה הבעיה? אקנה לך מחר אחר יותר יפה, אמר בן הזוג, בזמן הנסיעה דרומה לקרובי המשפחה. הם הניחו אותו בפינת המטבח החדש, פניו אל הקיר.
אני מצטערת, לחשתי לו כשעברתי לידו בזמן שבעלת הבית הראתה את נפלאות מטבחה המשוכלל.
אפילו לא הספקתי לזכור את שמו הכתוב על התווית. מישהו יודע?
איריסיה קובליו, צבעי מים, אפריל 2014

איריסיה קובליו, צבעי מים, אפריל 20141

*

איריסיה קובליו, צבעי מים, אפריל 2014

איריסיה קובליו, צבעי מים, אפריל 20141

*

איריסיה קובליו, צבעי מים, אפריל 2014

איריסיה קובליו, צבעי מים, אפריל 2014


סלפי

אין לי מושג למה עלה הגל הזה עכשיו של הסלפי. אצלי זה כיכב לפני כשנתיים. המון המון המון, בעיקר בלילות הריקים עם הארגמן של צמחייה מתנועעת באפלת החלון הפתוח. בחורף. למצלמה יש אש חימום, יש לה סם עירות, יש לה כפתורי חיים. זה היה טריפ ממכר. אני כבר לא שם. איכשהו. לפעמים מתגעגעת. מאד השתניתי מאז, אפילו שאוולין מבית המרקחת הותיק בעיר אמרה היום, אחרי כך וכך וכך שנים שלא ראתה אותי: וואי, לא השתנית בכלל. איך את עושה את זה. רק אצלם בבית המרקחת מחזיקים גופיות אנגורה. אני צריכה אחת כדי לעוף מעל הסיינה. חשיפה?- לא. מסכות לפורים. הפוסט הזה נכתב במוצאיי פורים. והשבוע יש לי יום הולדת במספר יפה. ואני לא אהיה כאן ככל הנראה.

נזכרתי בעצם בכל הסלפי הזה בגלל הפוסט הנהדר של מרית בן ישראל על "הסלפי" של סינדי שרמן שכל כל הערצתי שנים רבות והייתה תלויה אצלי בכל פינה.

גם הפינות שלי השתנו.

סלפי

ואם הסלפי הזה היה קצת מביך אז הנה סלפי "אומנותי" בסרטון יוטיוב שלי,  Selfiflower

ועוד מחווה לסינדי שרמן

איריסיה קובליו, פורטרט עצמי באקריליק, מעל גבי גלויה עם עבודה של סינדי שרמן, 2012

איריסיה קובליו, פורטרט עצמי באקריליק, מעל גבי גלויה עם עבודה של סינדי שרמן, 2012


שושנת השבת מצטרפת למצעד הפרחים

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, מרץ, 2014

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, מרץ, 2014

ושוב כתבתי ומחקתי אינספור פעמים טקסט לורד הזה, השושנה, שציירתי בשבת, בעיניים טרוטות. אני חושבת שהכי מתאים להגיד אותי עכשיו זה השיר של זלדה, שגם בזכותו אני קוראת לכל הורדים שאני מציירת "שושנים".

*
ידידות/ זלדה

שושנה שעלים לה כתומים
חצתה את אימת המרחק
שבין קיומה הצמחי
לדם קיומי
להיות ידידת לבי.
שושנה חרישית כקטיפה
בסומכי נפשי,
יחד נפייט פיוטים
בארמון המור
שבלב האין,
יחד נחלום.
שושנה שעלים לה כתומים
מוחה את דמעתי.

*

הנה קישור למצעד הפרחים

שהחל לפני כעשור


הלחשים והמדידות שלא ניתנים למדידה

איריס איריסיה קובליו, ציור דיגיטאלי באייפד, פברואר 2014

איריס איריסיה קובליו, ציור דיגיטאלי באייפד, פברואר 20141

שני ציורים. אחד בצבעי מים והשני באייפד.

מזה שלושה ימים אני מנסה לחבר להם טקסט. כותבת. מוחקת.

לו היתה לי חצר-שמש היו לי גם אלף ציפרי גן עדן. ואירוסים. חצר כחולה עם כתמים של סגול כתום תפוז ירוק לימון ורוד פוקסיה ושני ירחים תלויים ממעל. והחצר היתה נושקת לים ירוק עמוק עם אופק זהב.

לו הייתי מורה עכשיו, הייתי מסבירה איך מסירים את גושי הספק והפחד הנערמים בכל פעם מחדש, איך שולפים את הקווים והכתמים הללו מתוך הוואקום התמידי לפלא מעשה הציור. הייתי פורסת את כל הלחשים והמדידות שלא ניתנים למדידה, מסבירה איך מפרקים את חוקי המסורת הנוקשה, כי כל ציור הוא נס, גם כשאת מציירת ומלמדת עשרות שנים וגלגולים, גם כשהתכווצו כל מילותיך לגמגומים. גם כשאת שבוייה בתוך בדידות מחרידה, גם כשאת נאהבת

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים, פברואר, 2014

איריס איריסיה קובליו, צבעי מים, פברואר, 2014


%d בלוגרים אהבו את זה: