קטגוריה: ציור אייפד

הזמן מטייח. הזמן מתקן.

הרגע הזה שבו את מוצאת תמונות של מי שהיה בחיים שלך פרק זמן לא מבוטל, עברו שנים מאז, ובכל תמונה ותמונה את אפילו זוכרת מה היה שם ועם מי, ואת מדפדפת ומעבירה ופתאום. הרגע הזה שאת קולטת שאת לא באמת זוכרת בגוף את השייכות. לא בדיוק בגוף אלא בחושים. במשהו הזה שיודע שהוא שייך לך. היה שייך לך. למשל הכלב הזה טוטו. חלפו שבע שנים מעזיבתו. את פתאום קולטת ששכחת פיזית את משקלו, מגע פרוותו. שהוא הפך לדמות מספר שאת מספרת לעצמיך על העבר שלך. המוות עושה את שלו בזמן המטפס אל מרומי חייך. והזמן מטייח ויוצר, בהסכמה ולא בהסכמה, היאחזויות חדשות.

לא על טוטו התכוונתי לכתוב אלא על געגועים או זיכרונות שמשנים צורה עם הזמן וזה דבר ידוע . אבל זה התעורר להיכתב בעקבות חיפושי תמונות לאלבום האורחים לחתונה של הבת. פתחתי הרבה תיקיות והגעתי גם אל אלו שלא זכרתי שצולמו או נאספו ובאו געגועים לאלו שהיו בתחילת הדרך שלי כאם, באמריקה. כמה חברים שלא ראיתי  מאז שחזרנו לארץ עם תינוקת בת שנתיים. כמה הייתי רוצה שיהיו בחתונה. מן קרבה שלא קרתה בשנים שאחרי, החברים שלי מכיתת הציור ב PENN , אותם חברים שהתגוררו אתנו בחווה, שמרו על גל התינוקת וליוו אותנו בשנתיים המאושרות ההן, עם המורה האהוב שלנו ניל ווליבר ז"ל. והטבע. כמה טבע. ואיילות. כשכותבים איילה זו תמונה של הנפש. לא ממש איילה של יערות, אבל כן היו שם היו יערות, מאחורי המטבח, וערב אחד הציצה איילה בחלון. כמובן שהבהילה עירונית שכמוני. איילה. שותה מים. החיים שלפני החווה, בירושלים, יונה וולך למשל, היו כאילו מסרט אחר של חיי. אפשר להגיד גלגול אחר.. לא זכרתי את הריחות של ירושלים אבל כן זכרתי שבאתי אליה בגלל הריח. העיר העתיקה שהייתה המסלול הקבוע היומי של חיי, במיוחד הרובע הארמני והנוצרי, נסגרו בקופסת זיכרונות כמו מפיות יפות של ילדות ששמים בארגז בארון. בשנים שאחרי זה הם ייכנסו וייצאו מהבויידם. אחרי זה יהיה לי בית בלי בויידם. טוטו הכלב ייכנס לחיי עם חזרתנו לארץ ויעזוב את חיינו אחרי הרבה שנים של שינויים ותפיסות עולם שנבנו  וקרסו והוא בתוכם. הוא יילך אתי לתערוכות החשובות שפרצו את דרכי וגם יחכה בסבלנות בתקופות שנסעתי לחפש משהו אחר, אי שם, כל כך אחר עד שגם כלי הציור נסגרו בסוג של בויידם. שנים אחרי זה שוב ייפתחו, טוטו יהיה בסוף דרכו, ואני אפלס דרך חתחתים בעולם מנוכר השייך לצעירי התרבות הקונספטואלית.

המשכתי ברשימות של אלו שרציתי בכל מאודי שיהיו אבל לא יוכלו להיות, מכל מיני סיבות ובראשם ציפורה. איך זה שמתעורר אצל אימא הרצון הזה שאהובי נפשה מחייה הבוגרים יהיו בחתונת ביתה היחידה? האם גם אצל אמי התעורר הרצון הזה? לא אפשרתי לה. לא הייתה חתונה. וגם הלידה של הבת הייתה רחוקה ככל שיכולתי. אני לא בטוחה שאני תכננתי את זה אבל החיים תכננו עבורי. כמה חכמים החיים. אפילו בשעות שנדמה שלמרות שהרחקנו נדוד, עבדנו על עצמנו, עברנו ניקויים כאלה ואחרים, הפכנו והתהפכנו, הכאב הראשוני הזה של זרות נשאר ועוקץ בכל פעם מחדש.

אז נחזור לטוטו. או בעצם לסקאיי, הכלבון שאתנו כעת. אין ספק שסקאיי הוא התיקון הגדול. ושוב, החיים הם חכמים מאיתנו. לפעמים הם מזמנים תיקונים. אבל מוטב להיות סקרנית לגביהם מאשר לצפות להם.

f2

כיפה אדומה, 1999, אקוורל ושיער של טוטו

כיפה אדומה- תרופות 2

איריס קובליו, אקוורל על אריזת תרופה, 1999

 

6f96cf1b-6880-460c-86b3-b5fae6665ef3 (1)

איריסיה קובליו, סקאיי, רישום באייפד, 2016

לחתונה עם חתימה

ההזמנה לחתונה (קושקה ואיימי). אקוורל, 2016

 

עוד על כיפה אדומה כאן

עוד על טוטו

 


השכונה

 

"בצוק איתן" התאהבתי בשכונה שלי. בין אזעקה לאזעקה הלכתי וגיליתי זוויות בהולות מרתקות לציור. בהתחלה רותקתי למגיני הפלדה של חלונות הממ"דים, לקולות הפתיחה והסגירה העמומים שנשמעו לסירוגין ביום ובלילה (למשמע האזעקות). הסתכלתי על הפתחים, המיקום, צבעי החלודה שהעלו מסגרות הפלדה, ריקבון העץ ועובש הקירות של הבנייה הזולה, המאפיינת את שכונת השוליים הזו, הגובלת בשדות בהם הולך ונחצב כביש מהפכני. הסתכלתי על שני הרחובות מן מקצוות השונים ונמשכתי לצייר את החורים התמוהים במרכזי המשולשים שעל גגות הקומה השלישית. לא הבנתי מה הרעיון האסתטי שעומד מאחורי חור כזה, אבל ביחד עם צבעי ההתקלפות, העצים השונים המציצים מן החצרות הקטנות, הגגונים הזולים הזמניים, הגדרות המתפוררים, המזגנים שבקעו מהקירות המתקלפים ללא הגיון כלשהו, הפנסים העקומים ואודם השמיים בקיץ ההזויי ההוא, וכל אלה העירו בי את ההשראה והתשוקה לצייר.

מרחב הגנה 14

איריסיה קובליו, צייר באייפד, קיץ 2014

מרחב הגנה 16

איריסיה קובליו, ציור באייפד, קיץ 2014

מרחב הגנה 100

איריסיה קובליו, צייר באייפד, קיץ 2014

"היקום מדבר איתך"

עברתי המון דירות. טלטלות שנדמה שבחרתי וכאלה שנדמה כי נבחרו עבורי. חלק גדול מהמקומות שבהם אני כבר לא מתגוררת- אינם עוד. הפכו למשהו אחר. "עכשווי" יותר. משופץ לבלי היכר. וכך גם השדות, החורשות ובכלל הטבע סביב. פעם היתה לי תערוכה בשם: Delited Landscapes– תיעדתי מקומות שנעלמו מהמפה מסיבות שונות. גם פוליטיות. תמיד היתה לי משיכה לזה. להרס והבנייה מחדש. לא שאני בעד הרס. אבל זה קורה ללא הכוונות והרצון המודע שלי. ואלי של כולנו (גם במערכות יחסים אישיות). זה קורה לפעמים גם ביצירה שלי: הדחף הזה למחוק ולצייר מחדש. לכתוב מחדש. נדמה שזה באחריותי, אבל אולי לא. כי אולי זה המלאך הזה, שמתיישב על הכתף, או יותר נכון פורץ מנקיק נסתר במוח (או הלב) ומכוון לדרך אחרת. הופך את הכל. הורס שכונה בפינוי בינוי.

 

אז מה פתאום עכשיו פינוי בינוי? עברתי לכאן בעקבות טלטלה מסויימת. אמרתי לעצמי שזה שולי כמו שהשכונה הזו היא שולית. סוג של זמניות: שיכון עם חצר קטנטנה פרטית. בלי ועד בית, ארנונה נמוכה, רחוב ללא מוצא, ויציאה לשדות שבחורף מתמלאים פרחי בר נפלאים. דירה קטנה וצפופה שכל הבאים בה מתאהבים מייד, כי היא כל כך ציורית, גם בעיני מי שאינו מחובר לאמנות.. אבל אני התאהבתי בה ובשכונה רק כשטילים איימו להרוס כל דבר שייפגשו. ציירתי את השכונה, כתבתי בה שירים ואהבתי את הירח המטייל אתי בלילות נטולי השינה, עם או בלי הכלבים הפיוטיים שלי. אבל עכשיו התאהבתי בה עוד יותר, כשטייקוני הנדל"ן "מאיימים" עלינו בפינוי בינוי הנשמע מפתה כל כך כביכול. לילות חורף עכשיו. אלו הלילות היפים ביותר. אגרופי עננים נפתחים ונסגרים בשמים. הילת הירח גדולה במיוחד. שני הברושים בתחילת הרחוב שחורים מאי פעם, החתולים שמנים ואמיצים מתמיד והפחים הכתומים והכחולים של "מפרידי הזבלים" מוסיפים ריבועי צבע פלסטיק לצבעי החלודה והעובש האקוורלים. מכל פתח בוקע אור אחר ואין חלון או גדר או כניסה שדומים זה לזה.  אז איך אפשר שלא להתאהב.

מרח מוגן 33

איריסיה קובליו, אקוורל, קיץ 2014

לסקיצות 5

איריסיה קובליו, אקוורל, קיץ 2014

לסקיצות 1

איריסיה קובליו, אקוורל, קיץ 2014

ובכל זאת אני נוטה לשמוח עם השינוי. נדלן זו לא מילה חיובית בארץ הזאת. היא כמעט מקבילה למילה כריש. בארץ הזו הפערים הולכים וגדלים ויחד איתם הרמאות, השקר, החמדנות, הניצול. אני אף פעם לא כותבת על הדברים האלה. אני רק מנסה לתעד בדרכי הקטנה.  וגם להגיד לעצמי שהכל טוב ולטובה.. המשך יבוא.

מרחב מוגן 666

אירסיה קובליו, אקוורל, קיץ 2014

d79ed7a8d797d791-d794d792d7a0d794-3

איריסיה קובליו, ציור באייפד,  קיץ 2014

1025285_10204549167193976_423740906215430868_o

איריסיה קובליו, ציור באייפד, קיץ 2014

איריסיה קובליו, ציור באייפד,  קיץ 2014

קישורים לפוסטים עם ציורים שנכתבו ב"צוק איתן" 

מרחב הגנה 1

אקוורלים קטנים מקיץ קשה

 

 


קַיִץ 2015

קַיִץ 2015

עֲצֵי פְּרִי, שִׂיחֵי גָּדֵר, סַחְלָבִים
הֵם לְבַעֲלֵי נְשִׁימָה חֲזָקָה
וְאַתְּ
הִסְתַּפְּקִי בְּחַלּוֹן שֶׁמֶשׁ אֶחָד
עִם גֶּרַנְיוּם מְלַבְלֵב
הוּא לֹא זָקוּק לְיוֹתֵר מֵחֲצִי לִיטֶר נוֹזְלִים, פַּעֲמַיִם בְּשָׁבוּעַ
גַּם בְּיָמִים אֲרֻוכִּים, חֲרוּכִים  

*

איריס איריסיה קובליו, ציור אייפד, 2014

ציור אייפד, 2014


%d בלוגרים אהבו את זה: