קטגוריה: ציור

מוגן: קבוצת איריסיה

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:


הצפות

השנה הראשונה שלי בבית הזה נעה בין שכרות קיצונית מהחופש, לבין מאמץ אדיר לנקות. באותה שנה הדירה הוצפה כמה פעמים מביוב ( קומת קרקע עם ביוב רעוע שנחסם כמה פעמים כתוצאה של רשלנות הקומות מעל) הדירה שלי הוצפה בחרא בסצנות מהגהינום. שלוש פעמים הזמנתי ביובית באותה שנה. הרצפה קורצפה בנקיונות חסרי תקדים. הדבר השני שדרש ניקיון יומיומי באקונומיקה וחומץ וכל חומר זמין היה בזכות הכלב שלי טוטו שהגיע לזקנה מופלגת וסבל בשנתו האחרונה מכשל כלייתי. ובין ההצפות של הביוב ריח השתן שלו חדר לחריצי המרצפות שהיו חייבות להישאר נקיות וסטרליות כי לימדתי יוגה. עדיין.

כמה חודשים לפני שעברתי לבית הזה, ניהלתי עם בן זוגי לשעבר במשך כעשור מרכז ליוגה משגשג ששקע בחובות וחוסר הבנות מנהליות ונאלצנו לפרק. גם את הקשר ביננו. אבל המשכתי ללמד יוגה על רצפת הסלון הממורקת בכל ערב. בבקרים לימדתי ציור ובצהרים הייתי מפרקת את הסלון ומתחילה במסדר נקיונות שארך לפעמים שעתיים שלוש יחד עם פריסת המזרנים וניגובם בריחות ארומתיים. ולמחרת שוב טוטו.

ככה זה נמשך שנה עם נסיגות קלות של תרופת פלא שהחזיקה חודש חודשים ושוב נפילה..ובהצפת ביוב האחרונה, אחרי שניקיתי גם את החרא וגם את השתן, אני זוכרת את הרגע הזה, רגע שעלה בשולי מחשבותיי בדחייה ופחד נורא, החלטתי לשים לזה סוף. צילמתי אותו. הוא ישב על שטיחון אדום עם פרוות השיבה הדהויה שלו ולרגע עיניו המעורפלות הבזיקו בידיעה. למחרת צעדנו לאט לווטרינר השכונתי. אני לא נכנסתי. ישבתי על ספסל בפארק. בן זוגי ההוא נרתם לעזרת העניין ונכנס איתו לחדר הקר. החזיק לו את היד. הוא רצה שטוטו ירגיש נאהב עד נשימתו האחרונה. אני לא הייתי מסוגלת והתאבלתי שנתיים עד שנכנס סקאיי לחיי.

עכשיו סקאיי חולה ועצב קשה מנשוא. ובתוך כל אלה אני חושבת על כל המורדמים ומונשמים מהקורונה, איך חטפו אותם מבתיהם בבהלה לבידוד ואז למכונות ההנשמה שמי יודע אם ייצאו מהן בחיים ולאלו מן חיים. ולא היתה להם הזדמנות להיפרד. הדברים האחרונים שראו היו מסכות ובגדי חלל מוזרים.

אף לא הכין אותנו לזה.

תהום רבה

אבל. אקריליק 2010


שביל החרציות בימי קורונה

אמש יצאתי לשדה מאחורי הבית (קצת יותר מה 100 מ' המותרים) וצילמתי בשדה החרציות. השמיים כל כך תכלת והחרציות כל כך צהוב והירוק כזה ירוק, ממש דגל של אביב, דגל של בריאות. פעם השדה היה רחב. אפשר היה ללכת ברגל לרעננה ולגבעת חן. עכשיו חוצה אותנו כביש 531 הרועש ללא הפסקה. אבל אתמול היה שקט יותר מביום כיפור. שום דבר לא נע על הכביש או בשמיים, מלבד הצפרים. המון המון צפרים. אולי תמיד היו ולא שמענו אותן. הציורים הכי שמחים שלי יכולים לבקוע גם בשעות שהחרדה מציפה, והיא מציפה. לופתת. לילות לבנים כמעט. מציצה פה ושם בפייסבוק. בוואטסאפ, שם שמורים לי כמה מדיטציות ומילותיה הטובות של סימה. אני פותחת בשתיים בלילה. בשלוש. בחמש. משתדלת לעשות מדיטציה לפחות פעמיים ביום. צריך משהו להאמין בו. אחרת אי אפשר. קצת תרגול גופני. את הציורים ציירתי מצילומים. ממילא גם אם הכל היה "נורמאלי זה היה בלתי אפשרי כמעט לשבת בטבע הזה, שהוא כל כך נוצץ, בוהק, זורח, רוחש דבורים ומעקצצים אחרים, מציף ריחות מעטשים ללא הרף. אני נושמת את הטבע בעיניי. בולעת אותו. וחוזרת לסטודיו הביתי לצייר.
סדרת שלושה מהשדה שמאחורי השיכונים שלנו. כשהגעתי לשלישי, האבסטרקטי מינימליסטי משהו, התעטשתי כל כך שמיהרתי לסיימו, בתנועת החמש דקות שלפני האנטי היסטמין.
אקוורלים, סוף מרץ 2020

שדה מרץ 2020 1

_

img311

_

img312

28.3.2020


שכחתי לכתוב כותרת אז בטח קבלתם מספר וזה יהיה מספר הזכיה שלי בפיס

רציתי להעלות את הטקסט הזה באחת בלילה אבל הוורדפרס נתקע שוב ושוב.
1.

חצות וחצי. שום דבר לא מרדים אותי. מזה כמה שעות מרגישה צריבת בחילה ויובש. אני יודעת שזו חרדה אבל מסרבת לקבל אותה. הבטן מתהפכת. לא אכלתי שום דבר מחשיד. גם הכלבלב שלי לא אכל זבל כשקיבל התקף דלקת מעיים חריפה או השד יודע מה זה היה. השארתי שם בטיפול נמרץ שלו כמה אלפים והוא מטופל בתרופות. מאז יש לי בחילה. היום גם היתה הפעם האחרונה לעונה שהוצאתי אותו לסיבוב קצר בשכונה. מסביב לבלוק שלי. בחמש נכנס לתוקף ההסגר. הסגר המאה מטרים. הוא בכלל לא רצה לצאת. כלומר רצה, אבל ברגע שיצאנו רצה לחזור. היה ריח רע באוויר. זה מסוג הריחות המטילים אימה. אמרתי לו שזה סיבוב אחרון והוא התרצה ועשה את כל צרכיו. נראה שהכל טוב אבל מהערב הוא חסר מנוחה ואני מוטרדת מכל קול שבוקע ממנו. וממני.
כשאני מלמדת אני חזקה. גם כשאני חשופה. אני תמיד חשופה אבל יש לי כוחות כמורה. ואז כולם נעלמים וגם כוחותיי. אני עושה מדיטציה פעמיים שלוש ביום. אני מתמידה. אפילו התחלתי פעילות גופנית בבית מול היוטיוב. אבל יש לי בחילה ואני לא יכולה להוציא אותה. לבכות למשל. ראיתי סדרה אנגלית בבינג׳ של ארבע שעות. מדי פעם מציצה לחדשות. לפייסבוק. פוחדת מהרגע שלא תהיה תקשורת. אני לבד הכי שיש. תמיד הייתי ועכשיו במיוחד. נזירה רציתי להיות, באיזו מערה ביער, הערצתי את המשוררת סירקה טורקה בבדידותה עם הכלב והקרח, ופתאום אני וכל העולם בקרח הזה. עידן הקרח. עידן הק׳. שהתפרץ בבת אחת ושינה את החיים טוטאלית. סיוט. הזיה. חלום ביעותים
לכאורה הכל רגיל. אני בבית שלי, מספיק מקום ומרחב, חצר קטנה, המזווה מלא יחסית, החשמל עובד, מכונת הכביסה, יש מים חמים למקלחת, חומרי ניקוי,, חומרי הרגעה. ובספריה כל הספרים האהובים וכל כך יפה החלל שחילקתי לסטודיו וסלון ואין צורך להזיז דברים, פרטיות מושלמת כפי שתמיד רציתי אבל דווקא כשהתחילו הדברים להסתדר וניצנים ראשונים של משפחה נורמאלית, נכדים מדהימים, החלו למלא את חיי הכל התפרק והאיסור הזה להיפגש. הנתק המחלה הרודפת אחרינו כנמר חשוף שיניים ולא מצליחים לעשות את הקפיצה מהנרדף לרוכב, לרכב על הנמר, עם אלף חרבות ופרחים ולהביס את כוחות הרשע שמנכסים כל חלקה וחלקה
Durga big
2
זאת האלה דורגה.
ציירתי אותה בסביבות שנת 2004-5 כשהייתי עמוק בעולם ההינדי.
בימים טרופי אלו נשלח אלי מסר מהאימא המחבקת (מי שמכיר) שהזכירה את האלה דורגה בכל משפט שני שלה. היא דברה על הקורונה ואיך להתגונן. אמרה שלפי המפות האירוודיות ב 15 למאי 2020 תיעלם הקורונה.
שמעתי אותה בלופ במשך שעתיים. גם נימנמתי קצת. היא דברה באנגלית במבטא הודי כבד ואמרה שבזמן הקורונה (יוגים נמנעים מזה) צריך לשתות הרבה מים חמימים עם שום שבושל 7 דקות וציפורן. היא המליצה על שהייה של שעה לפחות בשמש (בלתי אפשרי למי שאין שמש בביתו) כדי לשמור על חום הגוף.
טוב. אז
רק אחרי שפתחתי ביצת הפתעה ומצאתי את זה-
נרגעתי ונרדמתי מעט.
_
90704920_259294761748322_7104132274181898240_n
_
3.
הוורדפרס עדיין עושה בעיות
אז רק מהר לפני שהכל נמחק לי מוסיפה שהתעוררתי ביותר טוב אחרי לילה כמעט לבן, עשיתי מדיטציה קצרה אחת של דיספנזה, תירגלתי כושר לגיל הזהב עם תמר בנטל, שתיתי קפה בפס השמש הצר שבחצר (תודה לאלים ולאלות שיש לי חצר קטנה עם שעה של שמש) ופטפטתי עם השכנה מעבר לגדר המשותפת.
אחר כך שכנתי ואני הזמנו מסכות עבודת יד משקד השכנה ממול שתופרת בזמנה הפנוי מוצרים לתינוקות. וכעת מסכות לקורונה..
_
90639166_240984107058877_8013030749395484672_n
שיהיה לבריאות וסליחה אם שיעממתי
_

קורונאוויפאסנה

לפני הקורונה פינטזתי על לחזור לרטריט הויפאסנה שעשיתי לפני 10 שנים, הויפאסנה של גואנקה, 11 ימים של בידוד ושתיקה ללא כל אמצעי תקשורת. לפני עשר שנים היו לנו טלפונים פרימיטיבים ועדיין לא היינו מכורים ובכל זאת רגע מסירת הטלפונים בכניסה היה קשה מאד. חתמנו על חוקי הבידוד: מלבד התחייבות לשתיקה וחוסר מוחלט של מגע ( גם לא מגע עין) התחייבנו לאי אלימות, אי יצירה כלשהי, אי תרגול גופני למעט הליכה בשביל המעגלי המותר, אכילה פעמיים ביום בשתיקה ובראש מוסט (ללא קשר עין), מדיטציה מובנית כמה פעמים ביום ( אין אפשרות לחמוק ממטלה זו) וכל זאת כדי לאפשר לרעלי החיים שהצטברו לעלות ולצאת מאיתנו והלאה. צלחתי בקושי את אחד עשר הימים האלו אבל עברתי על כמה חוקים.. כי אני מורדת מטבעי… הגנבתי עט זעירה לתיק כלי הרחצה שלי וציירתי על מפיות שגנבתי מחדר האוכל וגם כתבתי כמה רשמים. אחרת הייתי יוצאת מדעתי. וחבל שלא יצאתי… בעצם..
לפני הקורונה כבר הייתי בסוג של בידוד, חיים לבד, הסתגרות בתחומי היצירה שלי, מדיטציה על בסיס כמעט יומי, אבל הרבה תקשורת, הרבה וואסאפ, פייסבוק, בלוגים. הטלפון הפך לחלק בלתי נפרד מהגוף שלי, יד שלישית רביעית חמישית. מזה רציתי להיגמל. מהבריחה אל המסך. הקורונה הפוכה מהוויפאסנה, היא אמנם מסדרת אותנו בבידוד (בעיקר את אלה שחיים לבד, או את אלה החולים או החשודים בחולי), מנתקת אותנו מאהובי נפשנו, הנכדים (לקשישים ביננו שהתברכנו בשלוחות גנטיות מרנינות) אבל תוקעת אותנו עמוק במסכים. עמוק מדי.
תהיתי מה יקרה אם קווי האינטרנט העולמיים ייפלו. ייקרעו לנצח.
אז תבוא הקורונה במלוא הדרה. קורונה המלכה האחת.
מפחיד?
אולי זה מה שצריך לקפיצת התודעה שכל כך הרבה חלמנו עליה בשנים הרוחניות שלנו ולא העזנו להאמין שבוא תבוא

הרישומים מימי הויפאסנה, 2009, חצבה, עט על מפית נייר.

בתגובה הראשונה קישור לבלוג עם מה שכתבתי בויפאסנה 2009

 

 

ויפאסנה 2010עץ הסבלרישומי ויפסנה 2


הזוי

הזוי. החודש הזה נראה כמו שנה. הדברים משתנים במהירות. בכל יום בשורות אחרות. רכבת אקספרס ללא ידוע. רק לפני שבוע שבועיים ציירנו אני והתלמידים בשמורת טבע. ואז חמסין רוחות וגשם ושוב חמסין. רק לפני שבוע שבועיים ישבנו בקפה על הים, שישי בבקר, היה מלא ואופטימי, רק לפני שבוע שבועיים עשינו מסיבה ליום הבחירות, כמה חברות עם יין וצחוקים, לא חגגנו באמת, קצת קראנו שירים אבל בעיקר עשינו תחזיות כביכול פוליטיות, "הקורונה" הייתה רק בקצה של הקצה, מי חשב לפתוח קלפים על מגיפה בינלאומית, חישבנו רק את ה"נס" שיזיז את ביבי מהמקום, רובינו תלינו סוג של תקווה באבוקסיס, מי חשב על בגידה, רק לפני שבוע שבועיים או שלושה תיכננתי לטוס מפה בערב פסח, פעם ראשונה מזה שנים, הזמנתי ובטלתי, רק אתמול הייתי בים, חשבתי לצייר, אבל היה עכור, ההמייה הגלית שאני כה אוהבת לא הצליחה להסיר את המועקה.
רק לפני שבוע או שבועיים ציירתי את החרציות האלה. חשבתי שהאביב השנה יהיה הכי יפה והכי פורח מכל השנים האחרונות.
הציור
אקוורל, מול שפיים. פברואר- מרץ 2020
img293


61

החודש אהיה בת 61. אמש דיברתי עם חברים שלי על זוגיות. שניהם רוצים מחפשים זוגיות והפחד הזה שלא מסוגלים להתאהב שוב ואני אמרתי שכבר עשור שאני מתה בכוון הזה וזה בסדר גמור כי היו לי הרבה אהבות. התאהבויות. הרבה מדי. וגם גדולות מהחיים. ושאני עייפה ושבעה ורוצה שקט וכל הבידוד הזה של הקורונה ממש תפור עלי, כי ממילא אני בקושי יוצאת מהבית, כבר לא צרכנית תרבות כלשהי, לא הייתי בקולנוע יותר מעשור, לא הצגה, תערוכה, קונצרט. אני מרגישה לא נעים בקהל אנשים, קהל קניונים, קהל רחובות ראשיים, אני נוהגת במינימום ומתלבשת במינימום. כלומר אין לי התנהלות סקסית שנובעת מאופטימיות המחפשת משיכה. אני לא יכולה לדמיין יציאה מהטוטאליות היחידנית שלי אפילו לא לסוף שבוע אחד נגיד. אבל דווקא מכיוון שהיום ערב פורים שזה בערך החג הכי שנוא עלי ( המולה חברתית רעשנית תחרותית) בא לי לכתוב על שתי התאהבויות שלי, האחת הראשונה, בגיל 4-5, בגן, והשנייה האחרונה באזור גיל 50.
היא התחפשה לרקדנית. מההתחלה שמתי לב לשיער הבלונדיני החלק שלה, ילדה רזה שרק רציתי לשבת לידה ולשחק לה בשיער. התחפושת שלה לא הייתה מושקעת. לא היה צורך. היא הייתה רקדנית במהותה, דקה ואוורירית, בלתי מושגת. ואני הייתי חולמת עליה ואני זוכרת את הפורים ההוא ששנאתי את התחפושת המושקעת המפוארת שלי ( מלכה של משהו), איך בקושי יכולתי לזוז ואיך בכיתי והאיפור נזל פסים על לחיי. איך כל מה שרציתי היה לברוח מהגן עם הרקדנית, שתהיה רק שלי. שתיקח אותי לבית שלה, לחדר שלה, מתחת לשמיכה שלה.
ההתאהבות האחרונה שלי הפציעה במפתיע בעת משבר בחיי הנישואין שלי שכלל גם משבר אמונה עמוק. ההתאהבות הזו כינסה בתוכה את כל מגוון ההתאהבויות שחוויתי, אהבה אסורה, אהבה בלתי אפשרית, אהבה סודית, אהבה אפלה, אהבה מלאת תשוקה, אהבה מצחיקה, אהבה שמעוררת השראה, אהבה של סכנות, אהבה להתאבד עליה. לא ראיתי בעיניים. מהכוכבים הנחיתו עלי את הצונאמי הזה ונסחפתי בטירופה.
האהבה התחילה באופן פתאומי אך גססה במשך כמה שנים. מפח הנפש הגיע די מהר, אבל היה קשה לשחרר כי ידעתי שזו הפעם האחרונה שאני אוחזת בשאריות הרגש המופלא הזה של התאהבות באחר.
החיבור ההוא, האחרון, לא קשור לפורים, אבל פורים קשור אצלי ברצון למרוד ולברוח ואכן ההתאהבות ההיא הייתה המרד והבריחה הנועזים ביותר שיכולתי להעלות בדמיוני. וכן, הוא היה דומה לאבא שלי והדהד את השורשים המשפחתיים שלי, אבל הפעם אני זו שבחרתי, ואני שלטתי, וכבר לא הייתי הילדה הכנועה המרצה והמאכזבת, אלא מלכה, המלכה האמתית, זו של התחפושות המושקעות שאמי דאגה לעטות עלי בכל פורים.
אז החלטתי לשדך את שני החברים שלי, שיהיה להם בהצלחה רבה, ואני תנו לי לשבת בשקט בצל החרוב והזית, עם עם הכתר קורונה שמרחפת מעל ראשינו. חיינו. חיי. הכל לטובה.

9.3.2020

89785190_10222007840209890_191157595501756416_o


במופלא ממך – תחקור. תחקרי.

הייתי בת 16 ומשהו כשהם הגיעו לשכונה שלי. חברה לקחה אותי למפגש היכרות ונלכדתי מיד. הריח (קטורת) הבגדים (הכתומים) שלהם, התמונות על הקירות, השירה, הריקודים הזרים חסרי התנועה כמעט, כשהגוף נע מצד לצד והידיים מושטות כלפי מעלה. קראו לזה ריקוד הדבקות והדבקות הזו נדבקה בי כאילו עד לאותו מפגש הייתי אחת ומאז הפכתי לאחרת. כמובן שקבלתי שם חדש. קיבלתי גם מנטרה אישית וסדרת אסנות (יוגה גופנית) המותאמת אישית. הרגשתי שנחנכתי לנצח. הגורו שלהם ישב בכלא בהודו באשמת רצח ולאחר מכן, במשך השנים התגלתה הפעילות האלימה של הקבוצה שהוגדרה ככת, אבל בשבילי היא הייתה התחלה של כניסה למנהרת האור, כניסה שהמשיכה במסלול מפותל לאורך שנים רבות, רכבת הרים עם תחנות פסגה ותחנות תהום, מסע חיפוש אחר הרוח המטלטלת אותי ממעמקיי ומחפשת עץ גדול רחב עתיק לנוח בצילו, להישאר, להרפות מהגעגוע הקדמוני.
באותו מפגש ראשוני, בגיל 16, נפגשתי בצורת אהבה שלא הכרתי, מלבד המסרים הרוחניים והניראות החיצונית, היה מגע גופני מנחם שגם אותו לא הכרתי. זה לא היה מיני במובן של סקס אלא חיבור בין גוף לגוף כדי להפוך לאחד והכל בריקוד תנועת ההתמסרות, הדבקות לגורו שנמצא אי שם (בכלא). בעיקר היו שתי נשים כתומות, אחת איסלנדית ואחת אמריקאית שמיגנטו אותי. הייתי ילדה וכשזה נודע להוריי פרצה כמובן שערורייה קשה. מאותה שערורייה ועד שנות הארבעים שלי הפעילות הרוחנית (או מיסטית) שלי נעשתה בסתר, דרך קבוצות שונות ומשונות והמיניות ביחסי עם ״גברים״ הייתה כדי לרצות את הנורמה. מערכות יחסים רבות, ניצול מיני, אונס, סקס חד צדדי, וגם הספקתי להתחתן פעמיים ולהתגרש פעמיים. נולדה לי בת מופלאה ואני סבתא לשני נכדים מדהימים.
עם נישואיי השניים, לפני כשעשרים שנה, הצטרפתי לאירגון שיבננדה, הוסמכתי כמורה ליוגה, והפעם בידוע ובגלוי (יוגה כבר הייתה מקובלת בעולם) ניהלתי ביחד עם בן זוגי סניף שיבננדה ליוגה, אבל את הפעילות הטקסית שמרתי בעולמי הפרטי במסגרת מצומצמת. האמנתי בכל לבי בטוהר הדרך הזו, בטוהר הכוונות, החתירה לאמת, העומק האינסופי של הידע, היושר של המורים ובכלל המפעל החיובי שהוקם כדי להיטיב עם קיומנו האנושי בעולם המציאות המורכבת.
בשלהי דצמבר 2019 נחשפה לציבור עדות שהטילה פצצה על האירגון הזה. הפצצה היא עולמית כי הארגון התפרס בכל העולם וההתפכחות/התעוררות מרעידה את האדמה מתחת לרגלי אלפי האנשים שנחשפו לדרך הכביכול נשגבת שנסללה עבורם לפני כארבעים ומשהו שנה ע״י צעיר הודי ״גאוני״ שקיבל חניכה ממורהו סוומי שיבננדה ונשלח למערב להפיץ ידע ואורח חיים. לא הכרתי אותו בחייו אלא את תלמידיו שהפכו למוריי. הפצצה שהוטלה לפני שלושה חודשים היא עדות ראשית ועוד עדויות אחרות של ניצול מיני לאורך שנים, חיי סתר של השפלה, עבדות ופגיעה פיזית ע״י מייסד האירגון (ידוע בשם סוומי וישנו דבננדה) וחלק ממוריו הראשיים.
אמש צפיתי בסרטו של חיים אתגר על המפגש המטלטל עם בתו של גואל רצון (אחת מ50 ילדיו) והרצון שלה להבין, לעכל. מה שהכי בלט לי בסרט זו ההכחשה. ההכחשה של גואל רצון. וגם הדמיון שלו לדמותו של מייסד אירגון שיבננדה ולדמותם של עוד כמה מהמורים ממשיכי דרכו. הגילוי שגם בארגון זה שהטיף (בכוונה משתמשת במילה קשה זו) לנזירות, טוהר מיני, צניעות, יושר, אמירת אמת, מתגלות שערויות כה מבחילות.
שבת. שנת 2020. רוח קלה בעצי החורף העירומים בחצר, טיפות גשם, ציפורי ופרחי האביב מתחילים להופיע. בתקשורת בהלת הקורונה נחשפת ומופצת משעה לשעה. מגיפה עולמית כנראה בפתח. זמן התבוננות פנימה: מה היו הדברים ההם שהפציעו בחיים. איפה גדלנו ואיפה נפלנו. איפה הבנו ואיפה נשברנו. ומה הלאה. ואולי אין הלאה. הכל כבר ישנו. ואיננו באמת.
הציור משנת 2000, בביקורי הראשון באשרם שיבננדה בוואל מורין, קנדה, מול הבית של מייסד האירגון.

In front of Swami house1


60

חברה אמרה לי היום שהיא מתנצלת בשמם של כל האנסים, המתעללים והמטרידים בחיי. עניתי לה שהיא לא צריכה להתנצל, שזה שלי, הריקון הוא שלי ושאני מאד שלמה שהגעתי למקום שבו אני יכולה להוציא ולהתנקות. אני לא קורבן ולא הייתי. לפי ההבנה שלי כל מה שקורה לנו מבחוץ נובע ממשהו פנימי שמוקרן החוצה. כמו סרט. השדים הפנימיים מתגלים כביכול בכל פעם בצורה אחרת כדי שאלמד לרוקן אותם מתוכי ולהתקיים בלעדיהם. כי הם לא חייבים להיות. כי אני יכולה אחרת.
אלו שיצאו פינו מקום לעמוקים יותר. וזו זכות לאפשר לכל זה לבוא.
במסורת ההינדית סביבות גיל שישים הוא מוות והתחלה חדשה. הוא סוג של חוצה חיים. אולי גם במסורות אחרות ולא סתם מברכים עד 120… כששותפי לחיים הגיע לגיל הזה(לפני עשור) נסענו לרישיקש ,הודו, כדי לקיים את המסורת היוגית בדרך שהלכנו בה בכל אשר לנו. השתתפתי אתו בכל הטקסים (פוג׳ות) שנערכו ביום הולדתו (עד היום מצלצלים באוזניי קולות הפעמונים הענקיים שדינדנו שעות) וביחד אתו קבלתי את כל הברכות, הפרחים, האורז, החלב, המנטרות וההשתחוויות למרגלות קברו של המורה הרוחני שלו.
אחרי זה התפרקנו. מהכל. הוא שכב שעות על שולחן הניתוחים ובנס יצא מזה, התחזק, אני התרסקתי בצורות אחרות. לא ממש הצלחנו לשקם. עשר שנים תהיתי איפה הלידה מחדש, כי את המוות ראינו. כל אחד בדרכו. אבל רק השנה, מאז ה 60 שלי, כשהתייצבו חיי על מישור החיים בנפרד, הבנתי שישנה ערימה ענקית של ״דברים״ שמחכים לצאת, שלא צריך אותם כבר. שהם מיותרים. שאני צריכה מקום לשמחה לצמוח בתוכי.

קישור ל:

תולדות: 10 פרקים אישיים על אונס, ניצול מיני, התעללות ועוד

יום הולדת 55


״דברתי עם קירות וכריות״

צפיתי בקטע ששודר ב"אח הגדול" עם יעל פפר, אחת מנשותיו של גואל רצון. יעל מנסה להסביר משהו, קצה הקרחון מהחיים בכת. כמה צדקנים קופצים עליה, מתלהמים, תוקפים, שופטים את יעל, אישה המשתקפת על המסך כאישה עדינה ואמיצה. אחרי כלא רגשי מטורף שהיא וילדיה (ילדיו) שהו בו תקופה ארוכה, ללא יכולת נפשית לצאת, אבל יצאה בסופה של פרשה, נאלצת "להסביר את עצמה".

חיים בכת כזו זה אונס רוחני פיזי רגשי הפוצע לכל החיים. הישרדות אחרי "מסע" כזה דורשת תעצומות ענקיות. זו התמכרות טוטאלית שאחד מאמצעי ההתקיימות שלה ב"חיים שאחרי" זה להסביר, לדבר על, לעזור ליוצאי כתות, לטפל. כל ניסיון לשפוט אותה מקומם ומרתיח. החברה מלאה באנשים "שיש להם מה להגיד", דעות חשוכות הנובעות מבורות הנאמרות לעתים באלימות מילולית (או יותר) קשה. אנחנו מתעסקים הרבה בחינוך לקבלת האחר, המוגבל, הנכה, ההומו, הטראנסי, וכו' וכו' , אנחנו מושיטים יד, לפעמים, למכורים למיניהם, לסמים, אלכוהול, סיגריות, תרופות, אבל כמה אנחנו יודעים על מכורים, מהופנטים, מ"מורה רוחני?"

זה מטריד אותי בכל פעם מחדש. בגדול אני נגד "רדיפת כתות", בעיקר ע"י חרדים או כאלה שנחשבים ל"צודקים ומוסריים". אבל כת לפי התפיסה שלי היא קבוצה שיש בה מנהיג אחד ואסיסטנטים, השולט באופן ישיר או באמצעותם בקבוצת "עבדים" מהופנטים ומכורים שאיבדו את יכולת הבחירה, השיפוט והחשיבה העצמאית שלהם. זה לא קשור למין, אבל לפעמים קשור, וזה כן מתבטא בפער עצום בין הקיום החומרי, הרווחה, של המנהיג לבין הנתונים למרותו החיים בתנאים תת אנושיים לפעמים. אותם עבדים חיים בהכחשה תמידית עד שמתפכחים (או שלא..)

אני מכירה מקרוב חיים כתיים ואת הקושי לשרוד אחרי זה, כשהעולם שהאמנתי בו מתרסק.

אני זוכרת את הרגע של ההתעוררות מהמצב ההיפנוטי ששריתי בתוכו מאותו יום (מעל הכינרת) בו נלכדו עיניי במבטו החודר התכול ועד תשע שנים אחרי, על שביל דשא בקיבוץ, באותה תנועת יד , כשבאתי לקראתו, והאדמה התבקעה תחתיי. אחרי זה לא נרדמתי לילות על גבי לילות. פחד מוות קשה מנשוא חשף את שיניו מכל קירות החדר, בחושך, כי הוא, המורה שלי, היה ההגנה הידיעה, המאחז בקיומי ובלעדיו נפלתי לתהום.

אבל זה לפעם אחרת.