קטגוריה: ציור

פרחים לאימא

אנחנו הולכות מהבית לכוון השביל שמאחורי הרחוב הקטן, פוגשות בדרך גדר עם פרחים סגולים וגם פרחים כתומים. האם את רוצה לפופית? אני קוטפת לה פרח סגול אחד ושמה לה על השיער. יש לה משקפי שמש אדומות והיא לא אוהבת להצטלם וגם לא רוצה את הלפופית על השיער. אז אולי פרח החצוצרה הכתום?- אני שואלת אותה, לא היא אומרת, אני רוצה פרח אדום כמו ליד המכולת והטלפון. בכפר שלה יש מכולת  וטלפון ציבורי ישן. אנחנו הולכות לכיוון המכולת והטלפון ושם פוגשות את הפרחים האדומים שסבתא הכי אוהבת. את זוכרת איך קוראים לפרחים האלה ?- גנ-יום, היא אומרת וקוטפת עלה ומריחה. סבתא הכי אוהבת את הריח של הגרניום ואנחנו משפשפות את העלים ומריחות. לגרניום הורוד שעל  יד אין ריח. בואי נביא לאימא זר קטן כמו שהיה פעם, היא אומרת ואנחנו מלקטות גרניום אדום אחד וגרניום ורוד אחד, עם כמה עלים ירוקים ואני מציעה לקשט את הזר הקטן בצמח סגול, יהודי נודד,  שצומח על יד. יופי נביא לאימא היא אומרת, אבל קודם נלך ונסתכל על הטלפון. הוא לא מצלצל היא אומרת, כי הוא ישן ישן, היא מסמנת בידיה תנועות קטנות וצוחקת. עכשיו יש לאבא טלפון חדש שסבא הביא לו, טלפון קטן, לא כזה גדול, היא מסבירה ואנחנו עושות סיבוב, לא נכנסות למכולת, כי סבתא שכחה לקחת מסכה, וחוזרות בשביל דרך שיח הגרניום ושיחי הלפופית ופרחי החצוצרה הכתומים, ומגיעות לשער שיש עליו ציור של כלב, ופותחות את השער ויורדות כמה מדרגות ונכנסות לחצר ומורידות נעלים בכניסה לבית. אימא משכיבה את האח התינוק לישון. כשיירדם היא תבוא ותראה את זר הפרחים שהבאנו לה ושמנו בכוס עם מים שמצאנו במטבח. אחר כך נעשה ארוחת ערב והפרחים יקשטו את השולחן.  

זר לאימא גל 2

 


כוכבים ומסכות

פרח השיח המנחם האהוב על מכל בקיץ ישראלי שחון ויבש הוא הסולנום הזיתני. אני אוהבת את הצבע הכחול סגול שלו, סוג של כחול ניאון שמהדגיש אותו צורת הכוכב של הפרח, שנוגעים ללבי לשונותיו הדקים הצהובים כתומים שנשמטים מאמצעיתו. לעומת העונג של הפרח קשה לגעת בעלים ובענפים שלו כי הוא זיפי קוצני, עליו הגדולים משוננים, כאילו מגינים על הכוכבים הקטנים, וציבעם תמיד ירוק אפור מאובק. הם יוצרים הרגשה של גדר תיל על חום צהבהב אפרפר של אדמה צמאה למים. אבל לפעמים הם נראים כמרבדים סגולים כשהעין קולטת אותם בהמוניהם בשדות, במיוחד בשעות שלפני החשיכה המתאחרת בקיץ.
אצלנו בשכונה היו שדות מאחורי הבית והיה שטח מסויים שהכוכבים האלו היו מופיעים כשכל האחרים נעלמים, ויוצרים את הכתמים הסגלגלים המנחמים. כשאין טבע של ממש במרחק הליכה אז כל כתם ושיח מנחמים בעונתם. השנה חרשו את השטח הזה, חריש קטלני, גידרו והוסיפו מצלמות אבטחה. אבוי. נגמרה סופית הגישה לנחמה. אבל מצאתי צילום של הכוכבים האלה משנה שעברה, בכפר קיש, באחת מההליכות שלי בנסיון לבלוע קצת טבע לפני החזרה להרצליה. השבוע באחד הימים היותר בידודיים שלי ציירתי מהצילום. הרגשתי שם. מרחפת עד פסגת ההר (תבור) ובחזרה. כמה שעות של התרחקות מהבועה הזו המכילה בתוכה איים איים של חרדות.

(אקריליק על בד טבעי, 20×30 cm)

סולנום זיתני 1

סולנום זיתני. איריס קובליו, ציורי נופי תבור

ברעננה צפון, עדיין שדות ושבילים שאפשר לטייל בהם ולהרגיש קצת טבע. פעם פעמיים בשבוע אני יוצאת לשם עם אחותי ובתה וסקאיי הכלבלב כדי לנשום אוויר טבע בלי מסכה. אתמול פגשנו מרבדי שיחי סולנום. קרני השמש האחרונים ריצדו על הכוכבים הזעירים. היה חצי ירח ושמיים נטולי ענן.

82988759_713364289504348_7113015763179920691_n

 

 

מעלינו ריחף סיס בעקשנות מתמדת

107366035_1546853638821583_1310180862679815057_n

ולהתמוסס בכתמי הסגול כחול לשעה

106509340_737088183717943_361335828797856102_n

….

לפני כמה ימים, באחד הלילות חדורי המחשבות מאותם איים טורדניים בעיניני המשך החיים בעידן המתרגש עלינו, כתבתי כמה מילים על המסכות שנצטווינו. מחשבות האלו הפוכות לגמרי מהפוסט הסגלגל המכוכב הזה ובכל זאת מכניסה אותן. הרבה צדדים משתקפים אבל יוצרים שלמות אחת שהיא מה שאני עכשיו.

קורונה טיים:

1. מתנפים המיותרים בחיים החברתיים
2. אפשרות ללכת עם מסכה בשכונה: אף אחד לא רואה לי את הלב
3. "מרחק חברתי"! – אני מיד אומרת למי שמנסה להתקרב וללטף את הכלב שלי.
4. אפשר ללכת בעיניים מושפלות ולסובב את הגב בתירוץ המרחק..
5. כל שקל שנכנס לחשבון הוא נס
6. תסביך האיסטניסטיות מקבל תאוצה. הכל מותר.
7. הציורים דווקא יוצאים יותר ויותר מהבטן הרכה.
8. הבטן רכה מדי.
9. גן עדן ( לסוציאופאטים) 
10. הישרדות מנחמת בטלוויזיה. בחיים זה יותר גרוע

 

 

 


פרחים על בד טבעי

אף פעם לא הצלחתי לצייר פרחים על בד. אני זקוקה לצבעי מים ונייר. לא משנה איזה נייר. אני זקוקה למערכת היחסים הזו של המים, הכתמים, השקיפות, האמירה הספקנית.

לפני כמה שבועות, ללא כל כוונה, ציירתי גרניום Geranium על בד פשתן. ציור קטן. תלמידה שלי התנסתה בגרניום הזה, אקריליק על בד גדול ורגיל (כלומר בד לבן) ובזמן שציירה (היא נמשכה דווקא לצבעו הטורקיזי והשתקפויותיו של האגרטל הצנוע), אני נמשכתי דווקא לאדום של הגרניום  ולוורוד מגנטה של הגרניום השני, היותר צנוע.

Iris Kovalio Geranium

Iris Kovalio, Geranium painting

ואז המשכתי קצת.

חשבתי לסיים אחרי השיעור. אבל אבל לא סיימתי ולמחרת אהבתי אותו כך.

למחרת הנחתי ענף רוסלייה אדומה  Russelia  כצמח מדגמן למי שרוצה לצייר פרחים בשיעור אקוורל. בתום השיעור שוב הוצאתי את צבעי האקריליק מהתא שלהם (יש להם תא בארון מיוחד, כי נוכחותם גדולה על אופני חיי כרגע) ובהינף אחד ידעתי שהם צריכים לעלות על הבד הבא. ואכן צוייר כהרף עין. מפתיע.

img398

Iris Kovalio – Russelia , 2020

 

את הציור הבא ציירתי במשך כשבועיים. תיקנתי ומחקתי ותיקנתי אותו עד יאוש. הוא כבר היה מטר מהפח עד שהנחתי לו. בחוסר בטחון ובחשש לא קטן הראיתי אותו לשכנתי. הפרחים הם מגינתה (שושן מנומר, כך אמרה ששמו) והיא לא אהבה ממש, אבל אהבה את שני הראשונים.  לי הוא מזכיר את ציורי הפרחים שלי בצבעי המים . בעיקר את אלו מתחילת שנות האלפיים. עשרים שנה של חיבור. וזה אף פעם לא מעייף.

שושן מנומר מתוקן

שושן מנומר. איריס קובליו, אקריליק 2020

ושוב בחשש העליתי אותו לרשת. אז מה אם לא אוהבים. התאהבתי בהם. אולי בזכות הנזילות הכחולות ואולי בזכות הרישום האדום שהרגיש לי כמו מסלול מפותל של תולדותיי.

וזהו הציור הרביעי.

ספלול. כמעט כל מי שאני מכירה לא אוהבים את הפרח המטפס הזה שהוא גם די טפיל ודי רעיל וגם לא מתמסר לציור. לא מצאתי בגוגל ציורי ספלול שאינם בוטניים. שוב אתגרתי את עצמי בלא מעט שעות מאבק למרות שהתוצאה אולי נראית קלילה ואין בה אחיזה של ממש במציאות. ומהי מציאות כעת? סוג של אחיזה במה שנדמה קיים, מפחד הישמטות

ספלול אקריליק

Iris Kovalio – Aristolochia painting, 2020

 


צהוב

תבור 56

נוף תבור. אקריליק על בד טבעי. 2020

1.
המראות הכי יפים
נעלמים במאה ועשרים ק"מש
הר כחול
שדה צהוב
ענן קודר
רקיע לוהט
הלב יוצא
עוד רגע
ויתהפך
__
2.
זהר כזה
חמניות מרקיעות שחקים
אני יכולה רק לדמיין
ילדה
רצה
מעל עלי זהב בתכלת
אחרונה
3.
לא עצרתי בחמניות
השמש סכין
הדרך מטושטשת
בקצה העין עננים כבדים
אפשר למחוק ברגע
ולהמשיך
סוף מאי 2020
_
_
רצה

איריס קובליו 1999


יוגה יעלה

 

בשלהי הקורונה יעלה, אימא שלה ואח שלה באו לבקר את סבתא.

יעלה בת השנתיים וחצי כמעט ביקשה את הספר של הפילים. היא זכרה אותו מאז ביקורה האחרון בביתי, כמה חודשים לפני, הספר על בבר הפיל שמתרגל תנוחות יוגה.

פרשנו מזרן, וסבתא, שכבר שכחה את כל היוגה שלמדה ולימדה, סבתא שהקורונה הדביקה את כל העצמות שלה אחת לשנייה לספה מול הטלוויזיה, התמלאה חדוות פלאים ולימדה את הקטנה יוגה קלילה.

אימא גל צילמה בנייד וידאו ספונטני וסבתא הוציאה כמה פריימים מהסרט (לכן הצילומים קצת מטושטשים)

IMG_20200428_223633

IMG_20200428_223336IMG_20200428_223349IMG_20200428_223428IMG_20200428_223454IMG_20200428_223537

 

וכאן בסיום התירגול הקצר סבתא משתחווה, כנהוג בעולם היוגה, לתלמידתה הקטנה, יעלה.

IMG_20200428_201009

_

וכאן, שבועיים אחרי, בין השתוללות להשתוללות,

סבתא מבקשת מיעלה לעצור לרגע עם

מדיטציה "אום"

98183930_256597335655329_8178641832175992832_n99440081_3069029663156967_667111715032268800_n

אום שנטי

אום שנטי

נמסטה

 

 

 

 

 

 

 

 


משהו להיאחז בו

הבטחתי פוסט עליז יותר על ציורי התבור שלי

בפוסט הקודם כתבתי שכל ציור אקריליק שלי מתחיל כמו תאונה, נמשך כמו תאונה, מסתיים לרוב בקבלה והחלמה. וגם שאין לי מושג איך מלמדים לצייר באקריליק (אבל יש לי כמה תלמידות שמפליאות במדיה..)..לא על זה רציתי לכתוב אלא על בחירה של משהו אחד שהוא מן אובססיה לכבוש אותה, כלומר "לחפור במעמקיה".  אם ישנה סיבה רגשית נפשית של דימוי או או סיטואציה מסוימת וחוזרים עליה אליה שוב ושוב נוצרת סדרה של גילויים. מה שאני מתכוונת זה שאני מרגישה בתוך חושך ולא יודעת מאיפה להתחיל ובכל זאת מתגלה משהו, כמו הר. והערגה אליו. זה סוג של משיכה בלתי מוסברת ועדיף לי אישית שתישאר בלתי מוסברת ובלתי "נכבשת" כדי שאשאר במסתוריות של זה.

ובזמן שאני כותבת נורית זרחי מתקשרת אלי לדבר אתי על ציורי התבור. נורית, אני לא יודעת כל כך מה להגיד על זה, התכוונתי לכתוב משהו מתודי, על שימוש הלוך ושוב בדימוי אחד, אצלי הוא ההר הזה, לפני כן היה הים, צורה מסוימת של דיבור בין גל לענן, ולפני כן היה הברוש ולפני כן היו גגות. בית. ושוב אני זזה לצדדים ולא מדברת על מה זה לצייר את "דימוי" התבור בשבילי. מאין זה נובע ואיך אני מתחילה ציור, ומה אני בוחרת. בפוסט הקודם כתבתי על הכיאוס מסביבי כשאני מציירת. על כאבי הידיים, ההתעטשויות, איבוד הכיוון.

נורית אומרת:"בואי אני אכתיב לך.." בסדר נורית. היא מבטיחה שזה יהיה קצר:                  "הכחול של התבור הוא  משאת הנפש. זה כל כך מדויק, שקוף ויחד עם זה סמיך מספיק בשביל להיות קיים. המסתורין נשאר מבלי שהציירת כבשה אותו, כמו משהו שמתגלה ולא משהו שהנוכחות שלו היא על ידי העין היומיומית…"

איך התקשרת בדיוק בזמן נורית. אנחנו ממשיכות לדבר  ואני מתקשה להאמין שמגיע לי הטוב הזה.

הציור הראשון שבחרתי להעלות נראה כל כך בטוח בעצמו. ציור של עשר דקות. כביכול. הנחת צבעים ומסלול חסר שאלות. אבל זה לא היה כך. התכוונתי למשהו אחר לגמרי. הנחתי בצד ופתאום התאהבתי. לא המשכתי.

 

Mount Tabor

Mount Tabor- Iris Kovalio-Acrylic 2020

והציור הבא הוא אחד האחרונים. היה אמור להיות רקע. פתאום היד הובילה. זה היה אתמול, בשרב הגדול. לא היה לי כוח ושמתי אותו לייבוש בחצר. למה יבוש? הרי אקריליק מתייבש מהר ועוד במזג אוויר כזה. אבל אני מזליפה כתמי מים על הצבע. לפעמים מזרימה כלפי מטה ולפעמים שלוליות עומדות, לא תמיד זה נראה "בסוף". מהו הסוף

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

וכאן היה כל כך חם ועצוב. יצא שמח כאילו חדוות העולם שוכנת בלבי

Mount Tabor

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

ובציור הבא

כאן הייתי מתוסכלת ממש. השתמשתי בצילום של גל מאחת יציאותיה עם הילדים (נכדיי) והכלבים בשלהי הקורונה. היא צילמה בכפר קיש ואני התגעגעתי בטירוף. הצילום שלה בכלל לא דומה לציור אבל גם אצלה ישנו העץ הזה, שבכלל לא התכוון להיות כזה. ובטח שלא הכחול. וכל מי שצפה בו מהמסך התפעל עד מאד. לא יודעת למה


Mount Tabor

– הר תבור- איריס קובליו Mount Tabor- Iris Kovalio

וכאן הייתי באתגר חרדלים. נאבקתי המון. אפילו הוצאתי מהרשת רישומי פרח החרדל כדי ללמוד את מבנהו ובכל פעם שציירתי פרח חרדל "ריאליסטי" עליתי עליו בכתמי תסכולים צהובים. כל צבעי הצהוב שקניתי הם שקופים. אפילו הצהוב הזרחני, והם לא נקלטו וברחו מהקנווס. אבל הכחול הציל אותי. 

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

כאן אני מושפעת דווקא מטיול שדות בסיום ה"סגר- קורונה", שעשיתי עם אחותי ורד והדס בתה. עשינו טיולי סוף חרציות. לא ידענו שהסוף יבוא כל כך מהר. הספקנו לעשות שני טיולים והמון צילומים. טיילנו בהרצליה וברעננה. התכוונתי שזה יהיה ציור פרחים, ציור שדה, אבל ההר צץ. הגעגוע חזק מנשוא.

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

כאן ההר מהנסיעה האחרונה לצפון, לגל והילדים. סוף אפריל 2020. היה עדיין ירוק וצהוב. עצרתי לצלם. בסוך הירידה מאום אל פחם מתגלה ההר. זה לא ייאמן כמה הלב שלי מתרחב למראהו

img379

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

כאן ההר מהנסיעה האחרונה לצפון, לגל והילדים. היה עדיין ירוק וצהוב. עצרתי לצלם. בסוך הירידה נאום אל פחם מתגלה ההר. זה לא ייאמן כמה הלב שלי מתרחב למראהו

img376

וזה מהשנה שעברה., כלומר מסוף 2019. באחד מטיוליי בכפר קיש (טיולים חפוזים, כי כל רגע עם הנכדים הוא חסד) גיליתי שביל עם פנורמה מדהימה לתבור. הייתה שקיעה והשיח הזה של הענן עם ההר (כמו אולי השיח של הגל עם הענן בים, בעונה הקודמת). צילמתי במהירות את כל מה שיכולתי. עד החושך. והציור הספציפי הזה מצויר על ציור ים אחר, שהוצג בתערוכת הים שלי, ולא יכולתי  לסבול אותו בבית. שנים חיכתי שיקנו אותו, ולא קנו. אז הוא נמחק עם התבור.

94036241_10222542894825921_8998428935817527296_n

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2019. Iris Kovalio

וזה באמת ציור של עשר דקות, בזמן שסמדר תלמידתי היתה אצלי כמה שעות. לפעמים החיבור בין מורה לתמיד הוא אש. או דלק מטוסים כפי שמורה אחד אמר לי בזמן אחר לגמרי. ניפוץ. כזו היא סמדר. מתגעגעת לתלמידים שלי ומקווה שישובו אחרי הקורונה. 

לשמחתי הרבה גל אהבה את הציור והוא נמצא אצלם בחדר שינה. לפעמים מחווה כה קטנה נותנת לי סיבה להמשיך

93964402_10222542902346109_1014574431839715328_o

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2019. Iris Kovalio

וגם את הציור הזה ציירתי בזמן שסמדר ציירה. זה היה ניסוי. הפוך ממה שלימדתי אותה כביכול. אין לי מושג איך ללמד. הציורים שלה שונים מאד משלי ובכל זאת הדוח שיח ביננו מתקיים במופלא, כמו שנאמר, במופלא ממך אל תחקרי

תבור 333

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2019. Iris Kovalio

וכמה  רמזי אקוורלים,תבור כמובן,  אבל זה לפוסט אחר

 


שרב כבד

כשהכי קשה לי ואני מתה מפחד ש..  ואז אני מנסה לצייר באקריליק, יוצא שאני מוחקת כל כתם עשרות פעמים ומתפללת לחסד ובסוף לפעמים ולרוב כשממש כואב מגיע החסד והיד המוטרפת מכאב נעה מעצמה. בקיץ זה המזגן והמאוורר, בחורף זה הקור המנפח מפרקים בסתיו זה הגב ובאביב הקורונה, אני נמסה מעייפות שרובצת לי בראש, משמעת מינימאלית של תזוזה, הקור הנורא התחלף בחום הנורא, הסגר של אפריל נהפך לסגר של מאי ואני עדיין חולמת על התבור, מה יש לי מהתבור הזה. הר נישא מעל כולם. אני אפילו לא זוכרת איך נראה שם למעלה. הייתי פעם אחת. היה שם קסם וגם אומללות גדולה. אבל אני אוהבת את ההר ממישורו. אני תמיד רואה אותו כחול, גם כשהוא ירוק או אפור או מעורפל או ממוסך, אצלי תמיד יהיה ממשפחת הכחול, בעיקר הכחול ניאון, כמו כחול סגלגל כזה בוהק ומכשף, כמו הארץ המובטחת שמחוץ לטריטוריה האפשרית בחיי.

אין לי מושג איך מלמדים לצייר בצבעי אקריליק. אצלי זו תמיד תאונה. אני מתכוונת לדבר אחד, במקרה הטוב, ויוצא לי דבר אחר, מפתיע , אחרי שלל תיסכולים. אין לי מושג איך עשיתי את זה חוץ משנוצר בלגן גדול על שטח העבודה, על כפות ידיי, על כל אילה הקרויים מכחולים. אחרי שימוש אחר הם נראים כמו מקלות שנתקעו זמן רב באדמה, הכל עכור ומהוה, ובכל זאת אומרים לי שהציורים עליזים, לא עליזים, אבל צבעוניים, אופטימיים, צלולים. אומרים לי. לא כל כך אומרים לי. אני לבד. בשנים האלה אני הכי לבד שידעתי . אין שום יד לאחוז בה. אם אמות הלילה יגלו את זה אולי בעוד שלושה ימים במקרה הטוב, או בסופ"ש הבא. אולי ישאלו את עצמם אבל עד שמישהו יגיע אני כבר אהיה עמוק בהר הכחול. מה רע?–

Mount Tabor

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio


הר תבור
Mount Tabor

Mount Tabor- Iris Kovalio-Acrylic 2020


הר תבור

את כל אלה ציירתי היום עם דקירות עזות בכתף ימין, כלום לא עזר, אבל המשכתי. אמשיך עד נשימתי האחרונה

Mount Tabor

Mount Tabor- Iris Kovalio

הר תבור

עפה על סלפי (קורונה)

 

הקורונה מצאה אותי אחרי כמה חודשים של החלטה שלא לצבוע יותר את שערי. בהתחלה זה היה נראה ההחלטה הטובה ביותר שעשיתי למראי המשתתח. הסתפרתי באי סימטריה וקניתי שפתונים בגוונים שלא הסתכלתי עליהם קודם. אפילו מיק-אפ עלה עלי בשתי שכבות מבהיקות ושמתי במיחזור בגדים שלא התאימו למראה שהזדקף מחדש.

ואז

הגיע ינואר. ונתפסה לי  הכתף באופן כזה שלא יכולתי לסגור את החזיות הנחמדות שקניתי לכבוד השיער הכסוף.

בפברואר קניתי מספריים והתחלתי לגזור קצוות שחורים. הלבן והשחור לא הסתדרו לי והלילות לא הסתדרו לי והשיניים לא הסתדרו לי והבטן תפחה מזלילות השוקולד בלילה שלא ממש ניחם: הזדקנתי

בהתחלה הגדירו את שישים בקבוצת סיכון. במרץ כבר הייתי בת שישים ואחת ובמראה השתקפה בעיניי זקנה בלה מאגדות גרים ושות'. את המסכה הראשונה שקניתי נאלצתי להרכיב על פרצופי המבועת (כמה הייתי הייתי מבועתת . לגמרי) כדי לצאת לבית החולים הווטרינרי עם סקאיי הכלבלב שחטף וירוס בטן קשה ביותר בדיוק כשהחלו להתעצם מספרי המתים בחדשות.

הסתכלתי במראה. 

היה יום קר ולבשתי מעיל עם כובע צמר וכובע של מעיל וצעיף וכפפות ובאמת חשבתי שהגיע סוף העולם.

ארבעה 3

 

סקאיי אושפז (יצא מזה אחרי כשבוע) ואני מדדתי מסכות

 

וגם ניסיתי כזו

95489079_3096393793716976_7514303429066358784_n

ואז ציירתי את אלה

ואת זו אהבתי במיוחד

מסכת אפריל

אהבתי את הסתרת הפנים והשיער. הרגשתי מוגנת מפנה מופעי הזיקנה שהעמיקו מאד מאז ההכרזה על הגיל בסיכון. נזכרתי בבדים ההודים ששימשו אותי במדיטציות בתקופת שיבננדה. הם היו טמונים  עמוק בארון. הקורונה שלפה אותם מהארון הפנימי לראי והתחלתי לעוף

על

עצמי

95382506_447610499403384_1264229675186520064_n

ועוד אחד

94994575_573906209908518_8211468134075334656_n

ולצייר

ארבעה

וגם חזרתי לתרגל יוגה עם תמר

ולעשות פיזיותרפיה

וללכת בחצר מסביב לכיסאות

זה לא עזר לכאב בכתף אבל החלטתי לצבוע בחזרה את השיער (שולמית אמרה שעם השיער הלבן לא יתנו לנו מכונות הנשמה.. איזה טירוף היה, צחקנו כל היום וכל הערב בוואטספ שלנו, עם ריקי וחני, ורדה ולוסי, לפעמים זה ניחם ולפעמים זה היה קורע) וצבעתי לבלונד כהה.

בתמונה זה נראה אדום אבל בכל מקרה הושלו ממני עשר שנים והוספו חמישה קילוגרמים

95404092_3794890793915242_5977161249740292096_n

וגם בזכות היין והסגריה היומית ששיפרו את יכולות הנשימה שלי

95293234_1084958808536869_4338998368710688768_n

ובזכות הפיזיותרפיה אצל שי

95898445_239281257148754_2733289579124621312_n

 

וכשיצאנו לשדה החרציות שמאחורי השכונה שלי (בפוסט הקודם חרציות או לא להיות) בת אחותי צילמה אותי מתחרצצת

 

המסכות אוכסנו בקופסת המצות מפח שקניתי בשנה שעברה ונמצא לה שימוש הולם, על יד דלת הכניסה, צמודה לקופסת הכפפות והאלכוהול ג'ל. ובמקום לזרוק את המסכות המשומשות התחלתי לקשקש עליהן בטושים ועטים צבעוניים.

וזו אחת העבודות

 

 

ואת זו אני אוהבת במיוחד

93562378_10222490933526921_7421394288497393664_o

וגם את זו (היא מזכירה לי את "סיפורה של שפחה")

93661792_10222490935486970_7550767336337178624_o

אז בינתיים עוד אין שימוש לשפתונים ולמיק אפ אבל את השיער כבר לא צריך לכסות. וכבר מפציע הקיץ לאיטו ושאר חלקי הגוף נחשפים. אפריל, האכזר בחודשים (כתב ט.ס. אליוט: "אפריל הוא האכזר בחודשים, מְצַמֵּחַ/ לילכים מתוך הארץ המתה, מערֵב/ זיכרון ותשוקה, מעורר/ שורשים קהים בגשם של אביב".) נגמר

פסח, מימונה וזיקוקי עצמאות האיומים נגמרו

וכולנו איכשהו מגיחים מהחורים.

ועדיין

זה לא אמיתי

הכל הזוי

 

 

 

 


חרציות או לא להיות

 

אני רוצה לצייר בטבע. אין דבר שאני רוצה יותר מאשר לשבת בטבע מוגן ובטוח ולצייר. שיהיה זה תמיד אותו מקום. הרי הוא אף פעם לא אותו דבר. האור משתנה, עונות השנה. דברים ידועים. אבל מה שהכי משתנה זה איך שאני בתוכו. איך שאני חווה אותו ומעבירה אותו מהחוץ אל הפנים ואל הנייר או הקנווס (בעולם של הציור).

מקום בטוח זה להיות בטבע, אבל לא לאפשר למי שמייצר אותו והם חלק בלתי נפרד ממנו (מזג אוויר, חרקים ושאר מכשולים שכוללים בני אדם) להפריע. בחורף קשה, באביב יותר קשה, בקיץ הכי קשה ובסתיו החגים הנוראים (זה נושא אחר). מקום בטוח הוא משהו כמו מרפסת נמוכה, הנשקף ממנה איזשהו מרחב ללמוד אותו. כתבתי על זה כאן, וגם  כאן 

אבל עכשיו  הטירוף הזה ובני אדם צריכים להסתגר בבתים, בסטודיו. האמת שאני די אוהבת את זה. את הלגיטימציה לצייר מהטאבלט ולהפליג מהתמונה אל היכולות והדמיונות שלי. עשיתי את זה גם בעבר, כי התקשיתי למצוא מקום בטוח, אבל אני מאמינה בטבע, בשהייה בטבע, לפחות כסקיצות ראשוניות, בחוויה הזו של התבוננות בלתי אמצעית, להיות מוקפת ללא פריים. הארץ הזו קטנה וצפופה ולעיתים נדירות מצאתי מקום כזה וגם תמיד הייתי צריכה לזוז כי נגמר הזמן והמקום לא היה "שלי". וזה לרוב היה בסדר. נופים משתנים הם גם סוג של למידה. אבל התעייפתי. אני רוצה מקום אחד להעמיק בו פנימה. להישאר. לפני כמה חודשים אפילו חשבתי על סוג של בית אבות עם מרפסת למזרח. אבל מסתבר שבית אבוא הוא כלא מוות.

מוות. הכי מפחיד זו מכונת הנשמה אינסופית. ואולי לשרוד אחרי זה אבל להישאר עם כל תופעות הלוואי. ואולי זה סוג של פרוזדור תודעה? אותו מקום שמאפשר לראות את החיים כסרט וללמוד כדי לא לעבור שוב את החיים הבאים בקשיים דומים? אולי מכונת הנשמה זה טוןב. אולי הקורונה היא טובה.

ושוב בעניין הציור בטבע. עד שיתגשם החלום הזה אני מגניבה  פה ושם טיול בשדה החרציות (זה מותר אבל צריך להתמגן היטב בגילי המתקדם מול מופרעותם של רוב דיירי שכונתי המזלזלים בהוראות- אולי אם היו מזלזלים כך גם ב"ביבי" הכל היה נראה אחרת). זה הזוי. אני מצלמת במהירות. עוד מעט וייעלמו החרציות. הייתי מעדיפה מרחב אחר אבל זה מה שנמצא ועם זה אני מנסה לפלס דרך לצעקת הנפש שלי. 

בבית. אין כאן אף אחד. למדתי לעשות משלוח פה ושם. פעם אחת הלכתי לסופר והרגשתי כמו עכברוש נמלט בין המדפים מפני גרזני הקורונה. אפילו שכנתי מעבר לגדר נמנעת מאיזשהו שרינג. מרגישה מצורעת.

הזדקנתי בעוד מאה שנה

הזדקנתי במאה שנה

 

זהו השיר החותם את ספרי שיצא ב 2014.  אחרי ערב ההשקה הראשון חשבתי שאני הולכת למות.

והנה 2020.

ואז חשבתי שבטח אחזיק עד גיל 61 שזה בשנת 2020. ומאז יום הולדתי עבר חודש.

אז מסיימת את הפוסט הזה במבחר אקוורלים מהחודש האחרון,  אמצע מרץ – אמצע אפריל 2020, מאותו מקום: השדה שמאחורי הבית. שיהיה. 

img338

_

עוד מהחרציות

img328

_

שדה מרץ 2020 1

_

img311

img312

_

_

 

 

 


מוגן: קבוצת איריסיה

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:


%d בלוגרים אהבו את זה: