קטגוריה: ציור

להעיר את המלכה

עבר שבוע מאז שהטלפון הנייד שלי כובס , החלפתי למכשיר אחר ומאז כל מיני שיבושים קטנים החלו לרדוף בזה אחר זה כמו שדונים קטנים ולא מצחיקים. ככל שהמרדף המשיך כך נתקעה האובססיה של להחזיר דברים לקדמותם. בדרך כלל אני גמישה. שינויים רבים בועטים אותי אל מחוץ לכל מיני מעגלים שנדמה שאני יוצרת או נוצרים מאליהם. איכשהו אני מוצאת את דרכי בתוך המבוך הגדול יותר. אבל מה, ההרגשה הזאת שהעשור השישי של חיי כבר נותן אותותיו וכוחותיי נמוגים לאט לאט ובאכזריות לא נותנת מנוח
אמש פגשתי את ס. במקרה לגמרי. היא קפצה עלי באושר גדול אך מביך: הצלת את חיי. הצלת את הילדים שלי. וואו. כן. זה היה לפני עשור וקצת, בסיום התקופה שבה הייתי מורה מבוקשת ליוגה להריון. איך היה לי אומץ להוביל קבוצות ותלמידות פרטיות במסע המוטרף הזה, בהרבה מקרים, של הריון. היה לי בטחון שלא מן העולם הזה, חסד שבא עשר שנים קודן לכן, נשאר ונעלם. ס' היתה בסוף שנות הארבעים שלה, עם תאומים, אחרי הפלות רבות וניתוח חירום באמצע ההריון ובכל זאת המשיכה אצלי את היוגה ונולדו שניים בריאים מופלאים. כך סיפרה אתמול, בתור של איזו מרפאה.
ובכלל איך היה לי אומץ להרבה דברים אחרים.
אני מסתכלת על אימא השוכבת במיטה מזה זמן רב, חסרת שיניים, ידיים ורגליים מעוותות, מגה ראומטיים, זרועת פצעים ושיער לבן דהוי פרוע על כרית. אני מסתכלת על האצבע הרביעית של ידי השמאלית ורואה שהולכת ומתעקמת ומודלקת במפרקים. אני לא מדמיינת את זה.

אמש צפיתי בסרט (בנטפליקס) מופלא: "להעיר את המלכה" . הסרט מבוסס על סיפור אמיתי מהמאה הקודמת, מלכת אנגליה בת ה- 81, הרודנית האומללה שכולם יראים ממנה ולא מעזים להמרות את פיה, השולטת על הודו וסביבותיה, מתאהבת בבחור צעיר ויפה להפליא שנשלח להביא לה מנחה כלשהי מהודו. היא טועה לחשוב שהוא הודי אך מסתבר שהוא מוסלמי. הוא הופך למשרתה האישי ולאחר מכן למורה הרוחני שלי. בני ביתה הרבים, וגם הצופים בסרט, משוכנעים שאכן יש פה אחיזת עיניים ואוטוטו תתגלה שפלותו של ההודי/מוסלמי הקוסם. המלכה מתעוררת לחיים ואף שרה ורוקדת ולומדת לקרוא ולהבין משפטים שלמים באורדו עתיקה. זה מצחיק ומלבב עד סוף הסרט, שבשבילו שווה לראות את כולו, גם כשהיא מבינה שיש פה אחיזת עיניים מסויימת, אך זה לא עוצר אותה מלהמשיך. לא אכתוב מהו הסוף (המשחק של המלכה מדהים ביותר – יש לה את כל התחלואין שהזכרתי בקשר לאמי) אבל רק דבר אחד: אם קורה לנו החסד של ההתמסרות, אפילו בשנה האחרונה לחיינו היגעים, ומופיעה דמות (ולא משנה אם היא "אמיתית" או פייק), שפותחת לנו את שערי השמיים והתובנה שכולנו באנו מאותו מקור: האהבה האלוהית האינסופית, שהכל היה נכון ומדויק להפליא, אז כל סבל החיים האלה נצבע באור גדול: עשית את זה. עברת בהצלחה

Victoria and Abdul

Victoria & Abdul

-

62226625_711686312617833_620807444980826112_n

אמי המלכה

 


על תמונות, תופעות וכביסה

כיבסתי את הנייד. זה הצטרף לגיבוב של תקלות שבוע אחרי שבוע, בערך מתחילת הקיץ. ושוב קיץ רודף קיץ וממיס כל כך את המוח עד שזה נראה כאילו מאז ומתמיד היתה רק המועקה הזו נוכחת. הטלפון שכובס ( גיליתי את הקטסטרופה אחרי עשרים דקות של מילוי וריקון וסחיטה מלאה במכונת הכביסה – שמיכת קיץ שהכלב ואני התבהמנו עליה סחוטים מהחום ומהחיים, הטלפון שיאומי בן החמישה חודשים הכניס את עצמו בין הישבן שלי לשלו), ובשעה שש, כשאפשר לצאת מההסגר של המזגן לקחתי באחת את כל מה שהיה על הספה ודחסתי למכונת הכביסה הנאמנה בדרך כלל. בגינה השכונתית שמתי לב שלא לקחתי את הנייד. זה לא קורה שאני יוצאת בלי נייד, מאלף ואחת סיבות שרובן קשורות לחרדות. איך היינו פעם? האם לא היו לנו חרדות? האם הטלפון הנייד מייצר חרדות? האם הוא מגן מפניהן? הוא הזרוע השלישית שלי. לא, הוא הדם הזורם ומפעיל את הלב שלי, לא הוא המוח שלי. המוח שלי נמס בלעדיו. בעיקר בקיץ, כך נדמה לי בכל אופן בשעות אחרי הצהרים כשאני קורסת מעייפות ( מהחום ומסיבות אחרות) ודואגת תמיד תמיד תמיד להניח את הטלפון בתיקים השונים לצרכים השונים, ובדרך תמיד תמיד ממששת אותו כאילו היה איזה מחרוזת תפילה, שיהיה שם למקרה חירום כלשהו. אבל בדרך כלל וכמעט אף פעם, בלי עין הרע, אין אצלי חירום, חוץ מהרגשה נפשית שהנה ועוד רגע והיתושים מחסלים אותי, למשל, ואז אני מרגישה בדידות נוראה נוראה, ומתחילה לדבר עם הכלב ברוסית וברומנית ולפעמים אפילו יוצא לי במנדרינית אפילו שאני לא מבינה מילה אחת ממה שאני אומרת לו, ומרוב בדידות אני שולפת את הטלפון ומצלמת פה ושם בתירוצים שונים כמו : את זה אני אצייר, למרות שלאחרונה לא יוצא כל פנאי נפשי לציור של ממש.

אז חזרתי מהר הביתה והפסקתי את מכונת הכביסה ושליתי ממנה מלבן מתכת מלא סבון, חבוט ומעוקם. כמובן שלא היה הרבה מה לעשות במעבדה ביום שלמחרת. זה לא שלא קבלתי המון עצות כמו לשים אותו באורז ובמלח ובאוויר קר ובשואב אבק ועם פן ובלי פן ועם חומץ ובלי חומץ ושלא להעז להטעין, כמובן שהטענתי, לא היה פיצוץ. לא היתה תגובה. אז לקחתי אותו למעבדה ועבדו עליו ארבע שעות ובסוף המומחה יצא ואמר שהניתוח הצליח, הטלפון יבש וכל סימני הקורוזיה נוקו אבל הוא מת. מת לגמרי. זה היה שישי בצהרים ובגלל הקונסטלציה המשפחתית לאורכה ולרוחבה ולעומקה זה בלתי אפשרי להיות בסופ"ש בלי טלפון, קניתי חדש.

הסים (המוח) אמנם ניצל והרוב עבר ותוך כמה שעות הורדו מחדש כמה אפליקציות הכרחיות (אוי הססמאות הללו שצריך לזכור או להחליף, שהורגות אותנו בעודנו בחיים) אבל התמונות לא ועברו כמה שעות קריטיות עד שהוסבר לי היכן אוכל למצוא אותן (גוגל).

אז לגבי תמונות. אמנם אני ציירת וחיי בעיקר מושפעים ממראות ( עולם התופעות החומריות מכשף אותי) אבל אם אעצום את עיניי לא אראה כלום ואני לא יודעת לצייר דבר מהדמיון. לימדתי את עצמי לצייר עיגול ומשולש ובזה מסתיים כשרון הציור מזיכרון שלי. אני תמיד צריכה משהו להסתכל עליו, או מ״המציאות״ או מתמונה. ובכלל לא מופיעות אצלי תמונות בתאי הזיכרון. ריחות וצלילים כן, אבל זה סיפור אחר. לכן אני אוספת רבבות של תמונות ואלבומים ועושה המון גיבויים אבל האבדן הזה של התמונות מהשבועות האחרונים שלא גובה בטלפון המכובס הרגיש כמו אבדן חיים.

והחיים בשבועות האחרונים היו מאתגרים והתמונות היו מנחמות.

עד כאן. עייפתי מכתיבת הפוסט הזה. לתלמידות שלי בוואטסאפ כתבתי משהו על התמונות בחיים ואני מביאה כאן ציטוט ממנו, שיישמר. גם זה סוג של חרדה בעניין התקשורת הדיגיטאלית הלופתת את צווארנו משנה לשנה יותר ויותר

מתוף הוואטסאפ:

תודה יקירות. בינתיים הסתבר שהתמונות נשמרו בגוגלתמיד הייתי מכורה לתמונות. זו נחמת הקיום שלי.. תפיסת העולם שלי זה בתמונות, תיעוד המציאות כפי שמתגלה בעיניי. תמונה שנעלמת זה כמו אבדן חלקיק חיים. תמונה זה אושר. לצייר את התמונה זה מסע להכרת הנפש גם כשלא תמיד אפשר להגדיר את מטרת המסע ולאן מגיעים. תמונה מחוללת פלאים. והנה גוגל שמר עבורי את החיים בתמונות. העניין הזה של השימור והתיעוד הוא סוג של פחד מוות. זה גם יכול להסביר את פחד החושך והשינה כי הכל נעלם מבחוץ ורק העולם שבפנים יכול לבצבץ.. הרבה פעמים לפני שאני נרדמת אני עוברת על תמונות שצילמתי כעדות לחיים, להתקיימות. זה מרגיע ומרדים. קצת נשפכתי לכן, יקרות, אז

עכשיו באמת שבת מנוחה.

67787255_641737146353452_8347353258573955072_n (1).jpg

זה צילום ראשון מהטלפון החדש, בוקר שנראה כמו סתיו. אבל זו אשליה אכזרית.

67743378_467569644083622_3045360008771403776_n

וזה עוד צילום מהערב, ניסיון לצלם בחושך (האפליקציה של המצלמה בטלפון החדש מאפשרת) עם עיבוד קטן, של הכניסה לבית שלי. כן. הבית שלי.


עין המגדלור

גם הפוסט הזה מתנדנד בין כן ללא. אלומת המגדלור מסתובבת בין ים לחוף, מאירה את החרדה ואת ההתאוששות ממנה, מגלה ומכסה. המיית הימים החולפים בעצלתיים של קיץ ולפתע מבט ארוך משתאה על איך שהזמן עובר, עף, תלוי על מה המבט מתעכב, אם על הסצינות המשפחתיות שזוחלות במעלה ״הר״ או גולשות לאט לאט במדרונות ״תהום״. הר ותהום והחרדה ביניהם: סנדביץ׳ שננגס כי צריך לאכול, כי החולשה אורבת בכל עיקול שריר ושותה את ויטמני הברזל בגוף. ואם המבט מתמקד בשיעורי הציור והמוזיקה, התלמידים, אלו שבאים שבוע שבוע ואלו שמגיעים פעם בשבועיים שלושה, חודש, איך כבר עבר חודש, איזה נס שהם עדיין באים. איך עוברות השנים. כל כך הרבה אהבה. וכבר סוף יולי. ושוב המבט חוזר לסצינה המשפחתית הגולשת במורד לאט לאט לאט לתהום הבלתי נמנעת, או אל הסצינה האחרת, המפעילה הפעם ביתר שאת את האימא שבי הדואגת ללא שליטה.

רבות נכתב על החרדה. איך שהיא תוקפת בלופ. אני מכירה אותה מגיל צעיר אבל רק בשנים האחרונות היא זכתה להכרה רשמית שכללה גיוס כל מיני אמצעים לחסלה. אולם היא חמקנית ומתוחכמת ויודעת היטב להסתתתר מהעין המסתובבת של המגדלור. כשהיא תוקפת הזמן נעצר. אי אפשר לשתות. אי אפשר לאכול. אי אפשר לזוז. אי אפשר להאזין לכלום. אי אפשר לנשום. לשכב. לעצום עיניים. לזכור שזה עובר. זה עובר עם כדור. זה עובר בלי כדור. זה עובר אחרי שעה אחרי שעתיים אחרי חמש אחרי לילה. זה עובר.

וזה חוזר.

ובקיץ זה הכי קשה כי אין גשם שישטוף ויוריק. כי גם אם ישנו צל צאלון מרהיב, אי אפשר לשבת דקה על הספסל תחתיו מפני שעשרות בעלי כנף קטנים מתנפלים עליך למצוץ את דמך ולדקור אותך בכל חלקה אפשרית, גם אם את יוצאת במכנסיים ארוכים וגרביים ומזהמת את עורך בתכשירים כימיים מרחיקי מזיקים. ובבית המזגן מקרר מדי גם כשהוא על 26 ובכלל פולט ריחות לא טובים והמאווררים השונים גורמים להתכווצויות שרירים והפרחים באדניה בקושי שורדים ונכון שסוף יולי מתקרב בזחילה אבל עוד אוגוסט וספטמבר והחגים הקשים.

כן, הפוסט הזה גם הוא מזדחל למערות החשוכות שעל קו התפר בין לפרסם או לא, או לפרסם קצת ולמחוק או לפרסם לכמה ימים ולהחזיר לתיקיית הטיוטות שכותרתה קיטורים והרהורים לא מועילים

Behance art

Behance Art


לעשות מהבאסה קלבאסה *

בחדר השינה של אבא ואימא שלי על השידה שמתחת לטלוויזיה מופיעה פתאום שקית תמונות. אולי תמיד הייתה שם. אולי מריה המטפלת מצאה את השקית בחדר שלה וbזכרה שלפני כמה חודשים חיפשתי שקית עם תמונה של מישהי שמתה פתאום. מריה היום ספונה בחדרה. פניה חתומות. הבאתי בטטות שתעשה מהן צ'יפס. אבא שלי אוהב בטטות אבל מריה אמרה שגברת אימא לא אוהבת בטטות והיא בעצמה גם לא אוהבת. אבל אבא אוהב וגם אני אוהבת, התעקשתי וקראתי את מחשבותיה, אני לא חייבת לאבא שלך כלום, אני המטפלת רק של אימא. נכון. תעשי צ'יפס ליום שישי בבקשה, אבא תגיד לה. פתאום הייתי ילדה קטנה עקשנית. בעצם כשהייתי קטנה לא הייתי עקשנית. הייתי כנועה ומנסה להיות שקופה, ואף פעם לא היה מצב כזה של : אבא תגיד לה/ להם. אבא זה לא היה בשבילי גב ומגן ואם כן ניסה אז היה "פדיחה". אבל אני יודעת שהוא אהב אותי. היום ואתמול ציירתי אותו. שלושה ציורים לפי צילום עדכני. אבא שלי לא משתנה בכלל. מגרד תיכף את התשעים ושפתיו חטובות כנער, עיניו מחייכות תמיד. תמיד? לא. אבל בשנים האחרונות כן. נעשה רך כל כך. היום כשציירתי את הכתמים האחרונים הרגשתי ממש מלטפת, אוהבת כפי ששנים לא אהבתי, אלא הסתייגתי, התעקשתי לזכור דברים אחרים. אימא אומרת מה יש לך לחפש בתמונות האלה, כמעט כולם מתים.. לא נכון. רק חלק. מי זה, ומי זו, ומי אלה אני שואלת ומראה לאימא. היא רואה ממרחק של שני מטרים כמעט ( מיקום הישיבה שלי) ראיית נץ. בלי משקפיים כמובן, זוכרת באופן ממוקד כל תמונה ותמונה, בדיוק מה אמרו ומה עשו ומה לבשו ומה הבטיחו באותה תמונה. למשל תמונת החתונה של דודה סאלי. כמה יפה היא, אמרתי לאימא שאפילו את שמה לא רצתה להזכיר, ולא את שמו של האדון הקטנוני שהתחתנה אתו. אני אחסוך כאן בכמה ביטויים שהושמעו בחלל חדר השינה. רק משפט אחד: והם הבטיחו לנו מקרר לחתונה ולא הביאו.. לא נורא אימא, אני אומרת, בעולם הבא כשתיפגשו, תזכירי להם והם יביאו לך מקרר ממש שווה, הרבה יותר מהמקרר ההוא עם קרח. את באמת מאמינה בזה, שואלת אותי אימא, כן, בטח, אני עונה לה בביטחון. הידיים שלי כבר מגרדות מהאבק של התמונות הנשלפות מהשקיות הישנות ואני מראה לה את הציורים שציירתי את אבא שלי. מי זה? היא שואלת. שתבינו, היא זיהתה אנשים מהתמונות הזעירות בשחור לבן מלפני 70-80 שנה. זה אבא, אני עונה. ציירתי אותו. לא, לא, היא אומרת. בכלל לא. מה עשית לו שפם? זה לא שפם אימא, זה צל. לא. לא. עין אחת קטנה. זה בכלל לא אבא. אבל ככה אני רואה אותו ופתאום אני ילדה בת חמש. רצה לאבא ומראה לו. זה אני הוא אומר. וגם זה וגם זה. הוא זיהה את שלושת הציורים שמצולמים בטלפון. הערב ירד בחלון הארוך שמול המיטה. אספתי את התמונות. התעכבתי על תמונה אחת של אימא שלי, בלונדינית (הייתי כל הצבעים, היא אומרת, גם כחול, זוכרת??? כחול??? אני חושבת על כחול הקעקועים הנוצרים בלב שלי, קעקועי צלקות צלקות שדולפות מדי פעם ונרגעות מדי פעם, מזל שיש לוריוואן או ציפרלקס).  בזמן שאני מתקפלת היא מנסה לספר לי כמה כאב לה היום בזמן שבאה הספרית המיתולוגית שלה לגזוז לה צפרניים, היא בכתה יחד אתי, היא אומרת ואבא מוסיף שממש צרחה, וצוחק כאילו הכל תאטרון ועוד מעט יירד המסך. והמסך לא יורד עד שהוא לא יורד.
_
67257286_418647935392140_6204381349164351488_n

אימא שלי עם ה"בלונד" בשנות ה- 70

*אני יודעת שאומרים לעשות מהבאסה סבבה אבל לא מתאים לי כאן.
67485053_2322879881159267_1694072110999142400_n.jpg

 


מריה, בקצרה

שלוש סקיצות של מריה, המטפלת המולדאבית של אימא שלי. ניסיונות לתפוס את המורכבות שבתוך פניה החתומות בדרך כלל בטווח הזה שבין עדינות ומסירות לבין הר הגעש שמציץ מבין קמטי דיוקנה. צבעי מים. יולי 2019

66386032_358231888192451_343165494653616128_n.jpg

(מריה הכי אהבה את השמאלי)

 


נעילה

אמנות טובה באה מן הערפל

מפלסת דרך מסתורית

היא הרגע בו הצלחת לעשות חור

להציץ דרכו אל שורש הצער

בלבך

Reith, June 2015

השיר שנכתב אי שם בלב יער שבהרי טירול (רטריט יוגה) צץ ועלה בפייסבוק השבוע ״במדור זיכרונות" לא זכרתי שכתבתי אותו.

באירוע הנעילה (שיח גלריה) של תערוכת ״דיוקן אם״ בה השתתפתי עם אמי בארבעה אקוורלים של דיוקנה קראתי מן הדף כמה דברים שכתבתי לילה קודם . הייתי במיטבי. לשעה. מזמן לא חוויתי צלילות כזו, בטחון עצמי, שמחת היות. הרגשתי זקופה ואוהבת כל. זו הרגשה כל כך מיוחדת, כאילו מקור של אור מאיר פילם חיי וממלא אותי צבע ותנועה. מה היה שם שכה העיר אותי ממרבץ הייאוש הקיומי לנוכח כל התקהלות, בעיקר ״אמנותית שכזאת״, אירועי תרבות, מלבושים, ריחות, ציחקוקים ונישוקים מיותרים ביותר… לא יודעת. פתאום הרגשתי נוכחת. ולו כהרף עין

האמניות דברו על החוויה המורכבת הזו של לצייר את אימא. הזמן הזה שבו עוצרים ומתבוננים (גם דרך תמונה) בדבר הזה שפלט אותך לעולם, אולי בצעקות, אנחות וזיעת מיצי הגוף האגורים בגופה: אימך. אם רצית או לא רצית לצאת- הוציאו אותך בכל מקרה. כל אחת רצתה לספר בחמש הדקות הקצובות את המרחב הדחוס הזה שבין לידתה ועד ציור דמות דיוקנה של אמה שעלתה על הקיר בגלריה בבית האמנים.

אימא שלי. כשהאוצרת אירית לוין פנתה אלי לפני כחצי שנה ובקשה שאשתתף בתערוכה היו לי מעט רישומים ואקוורל אחד או שניים. אותגרתי לצייר חדשים. אמי מאד השתנתה בשלוש ארבע השנים האחרונות. השתנתה ללא היכר. רוב הזמן היה קשה לי להסתכל עליה. בעיקר כשוויתרה סופית על כל שיניה . אמרתי לאירית שאני לא בטוחה שהיא תחיה עד התערוכה. היא חיה.

צילמתי. צילמתי כשהסכימה לצאת לעיר, עם המטפלת, בעגלה הסיעודית, בלי איפור, החולצה היתה הפוכה וקצרה מדי, בלי חזייה ובלי כל תכשיט, שערה הלבן לא סורק וידיה הנפוחות היו מלופפות תחבושות צהבהבות. כך פגשתי אותה בעיר עם המטפלת החדשה שלא ידעה ולא הכירה אימא מטופחת שלעולם לא שכחה שפתון וחרוזים, שאף שערה לבנה לא ביצבצה מתחת לבלונד הצבוע במספרה ולרגליה נעליים הולמות שתמיד הסתירו בקפידה עצם בולטת. והנה ערימת עצמות על כסא גלגלים מובלת לבית הקפה האהוב בשדרות חן ואימא מנסה לשווא לאחוז בקורסון שקדים ומתייאשת מהר. זה היה כנובמבר האחרון אם אני לא טועה.

אז מצאתי את החור שיכולתי להציץ דרכו. ולצייר. האמת שעוד לא שבעתי. אני רוצה לצייר אותה עוד ועוד. זה לא מתוך המקום הזה של לאחוז בחייה. כך נדמה לי. שאהיה גם מוכנה לשחרר. אבל הצורך העמוק לצייר מתעורר דווקא שם, בתהום המפחידה הזו. בחשיכה שבין החיים (גם אם היו מטלטלים) לפרידה מהם.

אלו הדברים שאמרתי בנעילה:

חיפשתי שיר של אחת המשוררות על אמה, שיתאים לי לשיח הזה ולא מצאתי אחד שמתאר את היחסים המורכבים שלי עם אמי. ניסיתי לכתוב שיר בעצמי, כתבתי ומחקתי כתבתי ומחקתי ושוב ושוב ואז עלה לי שבעצם כבר כתבתי אותו, באקוורלים.

האקוורל הוא השירה של הציור. הוא יכול להיות רב שכבתי ומתומצת בו זמנית. הוא שקוף והוא מלא שתיקות בחללים הריקים שבין הכתמים, הוא מגלה ומסתיר ובדרך כלל הוא במיטבו כשהוא קטן ממדים ואינטימי, מכנס בתוכו חיים שלמים כהרף עין.


נזירה

אחת השאלות בסדנה שאני משתתפת בה הייתה מה היה חלום הילדות שלי שלא התגשם, כלומר מה רציתי להיות כשאהיה גדולה.
רציתי להיות נזירה.
בהתחלה לא ידעתי להגיד את זה. גדלתי בתל אביב להורים רומנים נטולי כל קרבה לדת או אמונה כלשהי. אני בבירור זוכרת את עצמי חושבת שלא אתחתן לעולם. זה לא שלא התאהבתי, אבל זה היה בסיטואציות של בלתי אפשריות או איסור כלשהו. בבית לא ממש נחשפתי לאמנות נוצרית אבל בגיל 15 בערך נסעתי עם הוריי לטיול מאורגן שכלל כנסיות. זה לא היה זה מדויק עבורי, אבל משהו הדהד ונפתח, במיוחד כשהאזנו בשעורי המוזיקה בתלמה ילין למיסה ורקוויאם. הרגשתי כלפי הנזירות השחורות/ אפורות משיכה ודחייה וסקרנות, אולם בגיל 18 נפגשתי לראשונה בנזירות כתומות ומיד ידעתי שזה זה.
זו הייתה בעירה. אני חושבת שאז, בגיל 18 הייתי הכי בהקטית (דבקה) שאי פעם הרגשתי. הייתי באורות וסנוורים והרגשתי בפסגת הפסגות לרגלי אלוהים.
זה המשיך קצת בצבא אך הלך ונסגר עם השחייה הסיזיפית במערבולות של מערכות היחסים שבאו בזה אחר זה בשנות העשרים ובהמשך. מצאתי את עצמי נשואה פעמיים, אימא לבת, מנסה לקיים חיי משפחה נורמליים סבירים. גרושה פעמיים ופרודה יותר מדי פעמים.
נשאלתי ומה החלום שלך מתקופת בגרותך שלא התגשם?
לא הצלחתי להגשים הצלחה כציירת פורצת דרך ידועה ומוערכת.
ואולי לא הצלחתי בגלל שלא הגשמתי את חלום הנזירה ואני לא בייעוד שלי.
אוף הסדנאות האלה.
חופרים וחופרים ואין זהב.
רק רגבים
_
נזירה.jpg

צבעי מים 2008

Antonio da messina 1456


התערוכה ״ דיוקן אם ״

 

אציג 4 אקוורלים, שניים עכשוויים מאד ושניים מתקופותיה הקודמות של אמי.

 

כשפנתה אלי האוצרת לפני כחצי שנה אמרתי לה שלא בטוח שאמי תצליח להגיע עד כאן. והנה אנחנו כאן.

אמי כבר לא מתפקדת לחלוטין למעט הכרתה הצלולה מאד.

היא אמיצה ושורדת חיים ארוכים מלאי מהמורות

לא הייתי בת קלה.

עכשיו, ממרום המסע, אני רואה את מאמציה האחרונים לאהוב אותי כפי שאני

ואת מאמציי האחרונים לאהוב אותה כפי שהיא

מסע הציור הזה היה מיטיב ותודה לאוצרת אירית לוין שהייתה כל כך רגישה ועדינה אלי, דבר נדיר בסצנת האמנות הישראלית.

בעוד ארבעה ימים

מוזמנים

דיוקן אם 1.jpg

לקריאה נוספת של פוסטים הקשורים לאימא שלי:

  1. מפתח

2. פרחים של ליל הסדר

3. 60 שנות הולוגרמה

4.  תמרים

5.  עזרה להתמודד

6. חורי לילה

 

 

img124

1960 תל אביב

 


האור הנוגע בזווית הצוואר

בבת אחת נעשה קיץ והשמש שכה ערגתי לה בחורף האחרון נדחפת בכח ושורפת את השדות. המוני החרציות ושאר הצהובים מתייבשים ללא היכר בשדות הוד השרון, החום מגיע ל 36 מעלות בשלוש בצהרים, האדמה החולית הופכת לאבק ומרחבי השדות הנותרים בין בנייה לכבישים גם הם מאפירים לקרניה של שמש הקיץ שעומדת להישאר כאן כמה חודשים ולהמיס את מוחנו. ובכל זאת נותרו כמה חרציות וחמציצים בודדים בשביל ההליכה שמבית ההספדים לחלקת הקבר. הכנתי לה זר קטן: שתי חרציות, כמה חמציצים ושלושה פרחי חרדל. אגדתי אותו באצבעותיי. עמדנו מסביב לבור שעה ארוכה. חום השמש היה חזק מטיפות הזיעה של אצבעותיי והם קמלו. בתום דבריהם של קרוביה פיזרתי את הפרחים על הרגבים

איילת למדה אצלי ציור כשבע שנים. בהתחלה היתה מגיעה לשיעורים פרטיים, נוסעת ברכבת מדרום עם תיק רישומי פורטרטים. היא העריצה את ליאונרדו. התעקשה ללמוד את האור בזווית הצוואר. ואז עברה לרשום את עצמה במראה. היא רשמה באינטנסיביות שוב ושוב את מראה פניה. רישומים גדולים שלא חוסכים אף פרט וסדק. איילת חיפשה את הסדקים. היא חקרה את הקושי בחייה דרך הפורטרטים. בהמשך עברה לצייר בצבעי אקריליק. צבעי המים לא היו מספיק עוצמתיים עבורה. היא רצתה את השכבות. את המחיקות. את היכולת לשרוט שוב ושוב את אותה עדינות שחיפשה. ואז עברה לצייר את בני משפחתה. בעיקר את הבת והבן. נדמה היה כי נאחזת בהם להישאר למעלה. וגם עם הבן והבת היא חיפשה את האור הנוגע בזווית הצוואר, על תלתל, לצד העין.

כשאיילת הצטרפה לקבוצת הציור אצלי היא תמיד ציירה בחצר. בחורף ובקיץ. ועם מוזיקה באזניות. היא היתה חייבת להתבודד אבל אהבה את חום הקבוצה, את קן הציור הגדול מתחת לעץ עם הכיסא האדום הגבוה, את הקפה המתוק. גם כשהחלה תקופת ציורי הים שלה והיא כבר לא הרגישה טוב והביאה אוכל לעצמה היא לא ויתרה על הקפה שלי. בשבועות האחרונים היא הגיעה לכאן בשארית כוחותיה. אבל התעקשה להגיע. זה היה במאי בדיוק לפני שנתיים.

היינו בטוחות שהיא תחזור אלינו

אבל היא לא חזרה

יהי זכרה מבורך

img_4477img_4476

 

734411_451134274991709_1140392746_n

עוד על איילת בפוסט שלי מאוגוסט 2013

על ייאוש ואהבה כאן

 


פוסט קצר

העניין הזה של זיכרון. של איך נזכור את מי שנפרדו ויצאו מאיתנו. האם איך שנראו בזמן הפרידה? אני לא יכולה להיזכר בפניה של אמי שלפני חמש השנים האחרונות. אני מסתכלת בתמונות ואלו חיים אחרים. אבי לא השתנה. כן, הוא מאד הזדקן. אמי השתנתה ללא היכר. אני מסתכלת במראה. השעה מתקרבת לחצות. אם אני אוספת את שיערי בבקר, כשהוא רטוב, הוא נשאר חלק למדי. השבוע צבעתי. זה לוקח שבוע עד שצצים הלבנים. שבועיים עד שהם מסמנים שביל לבן. בזווית מסויימת, אחרי שטיפת פנים, אני יכולה עדיין לראות את בבואתי הצעירה. גבי כואב מאד. לחצות את גיל 60 זה להכפיל את קצב ההזקנות. גם בדיקת צפיפות העצם מאותתת. האם לאחר המוות מי שנותר זוכר את התמונות האחרונות או יכול להזכר ברצף תמונות החיים. כאן צריך לבוא סימן השאלה. נקודה


%d בלוגרים אהבו את זה: