קטגוריה: ציור

לנצל את ההזיה העכשווית

בימים האחרונים יוצא לי להאזין לתקשורים קונספירציות ועוד שידורים פרטיים ללא צנזורה בנושא הקורונה והחיסונים ומצב העולם. אני מאזינה מדי פעם באותה מידה שאני מאזינה לחדשות. כדי להירגע. כלומר לא ממש להירגע, אולי להתאזן. ואם לא להתאזן אז לקבל השראה. כי מהמצב ההזוי הזה רצוי לינוק ולא להניק.

אז מתחילת הקורונה, במרץ שעבר, אני מציירת פה ושם בהתקפות, כותבת פה ושם, מתרגלת אמונה בעצמי, שיקום חיי כאדם יוצר, שיחזור תדמית קודמת ובניית עמדה מחוזקת, דווקא בזכות הלא ידוע כתוצאה מהמצב העולמי השופע חומרים חדשים, ניירת שלרובנו מיותרת, אך אותי מדליקה, כמו שנדלקתי בעבר, ועדיין (קמבק) מאריזות של תרופות.

להלן כמה מהעבודות מהשבועיים האחרונים:

כתבתי לעצמי כמה פתקים

ואז

זה לא המספר והתאריך שלי. השאלתי את המספר מאחותי.

וזה כן המספר של אבא שלי וזה אבא שלי מתחסן

וזה סלפי.

פחדתי מהחיסון. החלטתי לא לעשות אבל קבעתי תור. ובסוף אפילו רציתי להידחף יום קודם. כל כך שטפו לי את המח. אז שיריינתי הגנה לשעות שאחרי.

ואז היו כמה תופעות לוואי ועשיתי בדיקת קורונה אחרי כמה ימים.

וזה מה שכתבתי :

אחרי 72 שעות בערך קבלתי מספר דיגום שבאמצעותו אפשר היה להקיש ולקבל תשובה. תופעות הלוואי היו מפתיעות למדי בחלקן הראשון. הן לא היו מוזכרות בשום טופס או אזכור חדשותי. תוך שעה חזרתי לימי נשיותי השופעת בריקוד על עננים פלומתיים נוטפי ליקר דובדבנים מענג. כעבור כמה שעות נפלתי לתהום חמים של ריחות משכרים ושקעתי בשנת ה -12 שעות הנדירה שלי. למחרת ריחפתי בין התכווצות שרירים אחת לשנייה והכנתי מאכלי שפע מנחמים למשפחה. אחרי 48 שעות בדיוק התחילו כאבי ראש וגרון. התקשיתי לבלוע. נראה שמערכת העיכול שלי התגייסה להזהירני מפני היסחפות אחר הלב המתעורר אחרי שנת דור. ואכן התעורר גם הלב בדפיקות מעוררות דאגת מה, ובכל שעה מדדתי חום שלא הצליח לעלות מעל 35.8 . ביום הרביעי שלאחר החיסון החלטתי ללכת למתחם הבדיקות. כמובן שטעיתי בדרך שאמורה לארוך 5 דקות אך ארכה כ-25 דקות פקוקות וסיבוביות, ובכניסה למתחם לא הצלחתי לצלם את הברקוד. חייל עזר לי ומילא את פרטיי. לא היה איש לפניי, רק כמה בודדים ציקצקו אחריי וחיכו בסבלנות שאסיים לדקלם את פרטיי. הבדיקה ארכה כמה שניות אבל התבלבלתי ויצאתי מהשביל הלא נכון, אז ניסיתי לקצר דרך הזזת מחסום אחד, אך מיד החיילים צעקו היי גיברת. היי דודה. ואני הבנתי שאני כבר לא נערה יפה כמו שהייתי בתופעת לוואי הראשונה, והלכתי לבית הקפה ממול לשתות אספרסו קצר. ישבתי על הספסל וידעתי שאין לי קורונה. אבל לקח להם עוד שלושה ימים להודיע לי שאני שלילית. גם תופעות הלוואי חלפו בינתיים.


בעוד שבוע

חיסון. אקוורל מושחל במזרק. 1996

יש לי שבוע להתכונן.
אני אשאיר בית מסודר.
ארון בגדים מסודר. טוב זה לא חשוב.
אנקה את מגירת שידת המיטה.
הציורים כבר מזמן מאורגנים בשידת המתכת
תיקיות המחשב מגובות. נשארו קצת שאריות לסדר. יש עוד שבוע.
יש לי שבוע. אשנה כמה סיסמאות שלא יהיה קשה מדי. וגם שיהיו דברים בלתי ניתנים לפיצוח.
צבע לשיער כבר עשיתי לפני יומיים. אוריד שערות מהרגליים.
יש לי עוד שבוע.
להתכונן.


קפסולות

שיימשך לעד המרחק והמסכות וההגנות והנפרדות והחורף והמעיל מראש ועד רגליים ושמיכת הפוך הבלעדית יחידנית שלי שלא יבוא לפתחי דבר

מלבדך

פעם בכמן זמן חסר זמן תחמוק מקפסולתך לקפסולתי נתערבב במעבדה שמיימית

כמחסנים מפני געגועים קשים מנשוא


שמונה נרות ועוד אחד

זהו פוסט שנכתב בחנוכה 2011

(מנסה לשחזר פוסטים ישנים מוורדפרס)

שמונה נרות ועוד אחד

מאת איריס איריסיה קובליו

אנחנו מדליקים אור כדי לגרש  את החושך. זהו קונצנזוס. איך אפשר לערער על האור.

בחנוכה הזה אני מכבה שמונה נרות ועוד אחד

כי אחרי החושך הגדול

חייב לבוא אור גדול

 .

בנר ראשון אני מכבה את האמונה בהבטחות

בנר השני אני מכבה את האמונה באמת האחת

בנר השלישי אני מכבה את המושג "אהבת חיי"

בנר הרביעי אני מכבה את עצמי מהסיפורים והשירים שנכתבו עלי

בנר החמישי אני מכבה את עצמי מן הפיתוי והגאווה

בנר השישי אני מכבה את עצמי מהקנאה והביקורת

בנר השביעי אני מכבה את רגשות האשם וייסורי המצפון

בנר השמיני אני מכבה את האחיזה בתעתועי הגעגועים

 .

ואת הנר התשיעי, השמש, אני מכבה בשפתיי פפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפוווווווווווווו

לחיים! שנזכה לחנוכה הבאה

ועל הניסים ועל הנפלאות

בחמלה

אמן


מתחת למפלס

הפוסט הראשון שלי בוורדפרס. לפני עשר שנים. מה השתנה ומה לא

סקיצות

ספרתי את הבתים שגרתי בהם. לא הספיקו שלושה סיבובים של שתי הידיים שלי. אז ניסיתי לספור את חללי העבודה שהיו לי (הסטודיו) וגם אלו היו רבים מעשר אצבעותיי. מכובד למדי בהתחשב בזה שלא הלכתי בדרך האמנות מהימים בהם התחלתי להגדיר את עצמי. שאלתי את עצמי מה נחשב חלל עבודה ומה לא. שולחן דחוק בפינה, מאחורי מיטה או ספריה שעליו מונחים בערבוביה כמה כלי ציור? חצי חדר בדירה? חדר שמשמש ביום סטודיו לציור ובלילה קליניקה של פסיכולוג? או לחלופין חדר שמשמש שלוש פעמים בשבוע סטודיו לציור ובכל השאר סטודיו ליוגה? או סלון שמשמש סטודיו לציור עד שבאים אורחים או שכנים או תלמידים או משפחה? בן זוג?

אני אמנית וזהו פוסט נסיוני. נסיון להוציא את אצבעותיי מעל קו המפלס.

מעל הקו נמצאים כל המחר. הזמן. התוכניות. הרעיונות. הכוחות. הגוף. הדיבור. המגע. האהבה.

מתחת למפלס חושך.

View original post


בחזרה לתרופות (אמנות)

מאז התפרצות הקורונה לחיינו חזרתי לצייר על אריזות של תרופות. בימים הראשונים של הסגר הראשון הזמנתי את כל התרופות האפשריות מהסופרפארם כי חשבתי שעד עולם כבר לא נצא מהבית. בזמן שהסתגלתי ללמד בזום שוב התחלתי לקלף את האריזות כמו התעוררות OCD נושן ויחד עם געגועים הולכים וגוברים לטבע גם חפרתי לתוך מושג המסכה, הכיסוי, ההגנה, הזיקנה, ההורות, הסבתאות, הפרידות, הצורך להסתיר והצורך להתיר. והצורך בקרבה, שמירת מרחק, סליחה וחמלה

אקוורל מעל אריזת תרופות

אבי ואמי בחדר השינה שלהם, ביקור ראשון שלי מתחילת הקורונה, אפריל 2020

יום הולדת 61, מרץ 2020, ימים ראשונים לסגר הראשון. חוגגת לבד עם הבלו נאן

מנסה צעיף מעולם היוגה. אולי יושיע. אפריל 2020, אקוורל על אריזת כדורי הרגעה

איחוד משפחתי בנסיבות קורונה, זום עם הבת, הילדים והאבא. אקוורל על אריזת ציפרלקס

מנסה מסכה ורודה. מרגישה קצת אופטימיות. מתאהבת מחדש. אקוורל על אריזת טלפסט

מצליחה ללכת לים בסערה. הו הים. הים. אקוורל על אריזת סטילנוקס

ועוד ועוד


העץ

ביום ההוא

הייתי אליס

והייתי הארנבת

והייתי הזמן

והחור

וצללתי לתוכו

יחד עם כל ההתראות

לא נאחזת בתמרורים

והקולות

עד שבהונותיי נגעו ברצפה

וגופי נגה

ונהר

והתקלף מעצמו

בך

_

אקריליק על מפת איצטרובלים, 2010

ששת

בדיוק לפני 9 שנים הבת שלי מצאה ארנבת בגן הציבורי בשכונה שלי. היא היתה פצועה ברגל אחת. הבת התעקשה שניקח אותה לווטרינר ולאחר הטיפול האינטנסיבי אימצנו אותה לכמה חודשים. הארנבת החלימה אך המשיכה לצלוע, לנתר, להפוך ליפיפה וענקית. קראנו לה ששת והיא היתה באה. היא נעשתה מלכת החצר. לפעמים בלילה הייתי רואה אותה עפה מעץ לעץ. חששתי שהיא תמריא לירח ולא תחזור, אבל בבקר תמיד חיכתה לי ביציאה לחצר, בין הרשת לחלון.

באמצע החורף נעשה קר מאד בחצר וחתולי השכונה היו פולשים למקום מחבואה ונוגסים בה. ביחד עם הווטרינר החלטנו שהמקום הטוב ביותר בשבילה יהיה הגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב.  אחרי זה לא הפסקתי לבכות כמה שבועות עד שמצאנו את סקאיי, כלב הרוח הקטן שלי, שמתפנק עד היום תחת שמיכותיו הרכות.

לפעמים אני חושבת עליה, אם נקלטה בחברתה החדשה, אם התרבתה, אם התגעגעה כמוני.ואולי משם המריאה לירח ולא חזרה.

איריס קובליו .אקוורל 2011
איריס קובליו .אקוורל 2011
איריס קובליו, אקוורל, 2011
איריס קובליו, אקוורל 2011

ששת תוהה ותועה ושוב תוהה

איריס קובליו, אקריליק 2012

ומחליטה לברוח

איריס קובליו, אקריליק 2012

כאן היא מביטה לאחור

אבל לא בטוחה שזה מה שחיפשה

איריס קובליו, אקריליק 2013

בסוף היא נגזרה והוצמדה לקיר שמעל מקום מחבואה

שיר מתוך ספרי "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה"

*

הַבֹּקֶר אֲנִי מְדַמָּה אֶת הַפֶּרְגוּלָה

לְעֵץ הַבּודהה

וְאֶת תְּנוּעַת הֶעָלִים לַזְּמַן לְלֹא חֲלוֹף

הִנֵּה הָאַרְנֶבֶת עָפָה

אָזְנֶיהָ כְּנָפַיִם חוֹתְרוֹת

בָּאֲוִיר לְלֹא אֲוִיר

מֵעַל הַפְּסָגוֹת הַנְּעוּצוֹת בַּשָּׁמַיִם

רַגְלֶיהָ הַפְּצוּעוֹת מְצַיְּרוֹת שָׁטִיחַ

לְרַגְלי אלוהים

*

וכאן הכל התחיל

גל מביאה את ששת

*

*

*


הים שלפני הסגר השני

הציור הזה הכי חדש שלי. מלפני כמה ימים. (אקריליק על בד 65×50 cm) .
מאז תחילת הקורונה לא הגעתי אל הים אלא בדמיוני, אבל לפני שבוע לקחתי את סקאיי וכרית ישיבה ומצאנו פיסת חוף יחסית ריקה, בין חופים מוכרזים הומים. שחררתי את הכלבלב המאושר, שרץ במעגלי רוח סביבי והתבוננתי בתנועת הגלים הנוגעים בחוף, ללמוד איך לצייר אותם מתקרבים מגובה הישיבה שלי ולא מגובה צוק.
כשחזרתי לחלל העבודה שלי והסתכלתי בצילומים לא מצאתי את הצבעים שזכרתי. ולא את תנועת הגלים.
ובכלל לא על זה רציתי לכתוב אלא שמתחת לים הזה שכאן היה ציור אחר: סצנה לא סימפטית מהילדות שלי. הציור עמד מאחורי השידה לרוב (פעם אחת הוא הוצג בתערוכה שעסקה בסצנות ההן) ובאחת הוצאתי אותו אל משטח העבודה שלי והנחתי עליו כמה צבעים שבשבילי הם ים.
בתוצאה הסופית אין אולי הגיון, ואין קשר ישיר בין מה שראיתי בחוף בהרצליה לבין חוף הנפש שלי (התכלת טורקיז הזה, הו כמה אני עדיין קשורה אליו בעבותות נפשי מימי האשרם), אבל הציור יצא לעולם והוא תלוי בכניסת הבית שלי.

_

וזה עוד ציור שנולד מהביקור האחרון שלי בים (לפני הסגר השני). כמעט אור אחרון. עננים אפלים נעים מעל אופק ורוד בגווניו. השמש מסנוורת, חסרת צורה, אבל לרגע נראית ברורה, כתומה, בתוך שלולית בקצוות הגלים. אדוות הלב.

_

_


נמחק פוליטיקלי

כ"בוגרת" הצצות ושאר הטרדות מיניות זוועתיות הרבה יותר אני נגד מחיקת ציורים וכל אמנות ע"י האחר.

אם רמי מאירי בעצמו היה מוחק את ציורו "מציצים"- זה בסדר מבחינתי, זכותו של אמן על יצירתו בכל עת (לא של יורשיו מבחינתי) אבל השמדת הציור שלו ע"י עירית תל אביב, כמוה כהשמדה היסטורית של הלך מסוים. זה כמו למחוק את "כיפה אדומה" ואת "יפתח המלוכלך" ואת "עשרה כושים קטנים" ואת "כושייה על שמשיה" ובסוף ימחקו את לאה גולדברג. ואת יונה וולך.

אני בעצמי מחקתי ציורים וטקסטים שלא רציתי את הישרדותם, אבל זכותי. ולאף אחד אין זכות לעשות את זה , לשם מוסר, פוליטיקלי קורקט, או פומביות אחרת. לא עכשיו ולא אחרי מותי, אלא אם אבקש בצוואה.

עולם מטורף.

וכיפה אדומה שלי, שהיווה מרוק השראה רב שנים

_

כיפה אדומה, 1999,


%d בלוגרים אהבו את זה: