קטגוריה: ציור

הרהורי לילה

אנשים שאני נעזרת בהם נפשית, רוחנית, חברית, נעזרים ומוקפים באחרים שזרים לי לחלוטין. אני שואלת את עצמי איך יתכן שהם לא בדיוק כמוני. אני מחפשת את מי שבדיוק כמוני. האם זה קיים? האם זו אשליה? האם זה הפוך ממה שמלמדים אותי שוב ושוב שכולנו באנו מאותו מקום. שכולנו אחד. השוני הזה הולם בי בכל פעם מחדש ובכל זאת בכל נקודה של דמיון במפגש – מגיחה מאי שם תקווה שאולי הפעם. ולא.

ככל שהבדידות קשה, היא לא קשה מנשוא. היא מועדפת. כשיגיע הזמן יהיו לי את כל האמצעים ל״שט- דאון״. אני לא אהיה תלויה בחסדי מטפלים. לא אהיה לעול. אברח בזמן מכל אפשרות לכבול אותי בדרמת חוסר האונים של הזיקנה.

בטיול עם הכלב בשכונה שלי עברנו ברחוב עם מדרכות צרות וכביש נקבובי. ספרתי חמישה ג׳יפים שחנו על המדרכות. זו לא שכונה עשירה. יש בה שורדים קשישים עם מטפלות ועגלות, משפחות, ומתעשרים מצוחצחי ג'יפים. אולי יש להם הורים קשישים אולי לא. אבל הם חונים על המדרכות ואילו הספונים בעגלותיהם לא יכולים לעבור. המטפלות דוחפות את כיסאות הגלגלים, מתמרנות בין ג'יפ לכביש לג'יפ. עברתי שם, ברחוב קיבוץ גלויות (כמה אירוני השם) אחרי שצפיתי בדוקו של צופית גרנט על התעללות בקשישים.

אמי ברת מזל כי אבי חי לצידה, במיטה משותפת בחדר משותף. המטפלת מקבלת את מיטב התנאים והיא עדיין מחייכת ומשתדלת. אבל אמי לא חושבת שהיא ברת מזל. היא מרת מזל. והמר הזה מחפש כל דרך אפשרית לחדור דרך השריון שלי. והוא חודר. שוב ושוב ושוב.

לילה. חצות. כבר שעתיים שאני מתכננת להירדם. צריכה לקום מוקדם מחר. לא מצליחה. הבחילה מזדחלת מהכרית לשמיכה לשידה לגופיה ללפטופ לאצבע המקלידה לעדשות המשקפיים. אני מחליפה שוב ושוב את המוזיקה בספוטיפאיי ולא מוצאת את האחת שהיא בדיוק כמוני. כאן ועכשיו. האחת שתשאר. שתתחבר. שתעטוף עד הסוף.

.

.


פרחים של ליל הסדר

אבא שלי, כבר יותר משישים שנה, מביא בכל יום שישי פרחים לאמי. מכולת חדשה נפתחה בקצה הרחוב שלהם ולפני שבוע הביא משם זר שושנים (נא לא להעיר לי שאלו לא שושנים). בחדר השינה שלהם אמי שוכבת כל היום וכל הלילה למעט הזמנים הדחופים שהמטפלת מרימה אותה לענייני הגוף. לאחרונה הייתי מאד מוטרדת מליל הסדר. לא שהאירוע בעל חשיבות בחיי. להפך. הייתי רוצה למחוק אותו מלוח קיומי. אותו וחגים נוספים. זה תמיד היה כך. מאז ילדותי אבל בשנים אחרונות זה נעשה קשה במיוחד. אני לא זוכרת ליל סדר אחד שהיה בו ״בסדר״. אולי רק האחד בו הייתי רחוקה באמריקה עם תינוקת וכמה חברים לא יהודים הסבו אצלנו לארוחת ערב שכללה גם מצה. אני זוכרת לילות סדר שבתי הייתה הולכת למשפחת אביה, שנה אחר שנה, ואני הייתי משוטטת ברחובות עם טוטו הכלב. עם בעלי השני, שלא ממש חגג במלוא המסורת את חגי ישראל בארץ הולדתו היה ניסיון להתחבר לקהילה כזו או אחרת,ילדים משותפים לא היו לנו, וילדנו שלנו נפוצו לאחרים, וכעבור כמה זמן הוא החל לנטוש את ליל הסדר לטובת פרנסה (נהג מונית) ואני ננטשתי זרה בכל קומבינציה שניסינו. אני חושבת שאני לא מיועדת לליל הסדר ולחגים יהודים בכלל. או למשפחה..בהחלט הייתי מעדיפה לשבת בקהילה הינדית במקדש ולשיר מנטרות. או להיות על קצה הר. רק אני ואלוהים שבתוכי. אז אחזור אל זר הפרחים היפיפה שאבא הביא לאימא. בליל הסדר הזה החלטתי להסב אתם לשולחן קטן סמלי ואבא הפתיע אותי עם זר כזה מהמכולת שקנה במיוחד עבורי. זה לא מובן מאליו. זו הייתה מחווה עדינה שהזכירה את הימים שרק אני הייתי שלו.

ליל הסדר התחל בשעה 7 והסתיים בשבע וחצי. אגדות לא היו על השולחן. המטפלת עשתה מרק עוף והיו כמה קניידלך ולטקס ועוגה לא כשרה. במרכז השולחן עמדו כמה מצות שאיש לא נגע בם. אימא השתדלה לשבת בכיסא הגלגלים בתנוחה שלא תכאיב מדי ואת האוכל חתכנו עבורה לפיסות קטנות המותאמות לפיה חסר השיניים. לאחר מכן כל היא בקשה שנעשה סלפי משותף ונשים בפייסבוק. למה פייסבוק אימא? כדי שהאח שלכן יראה, אמרה. היינו שם שתי אחיות שלא ממש זורמות זו עם זו ואח אחד נעלם. הצטלמנו. אימא אמרה שזו התמונה האחרונה.

בסוף הערב לקחתי את זר הפרחים והנחתי באגרטל בביתי. לכבוד הפרחים המפוארים סידרתי את הסלון שבדרך כלל מוסב לסטודיו העבודה שלי ולמחרת ליל הסדר גם הבית שלי נראה בסדר מופתי. חגיגי.

היום הצלחתי להביא את עצמי לצייר את הפרחים

אקוורל, פסח 2019

:


צלילה

היינו קטנות והורינו היו נפגשים בסופי שבוע ובחגים. חלקנו היינו קרובי משפחה וחלקנו לא. אבל כולנו היינו רומנים ובשבתות האבות היו מביאים קבב מהרומני בשוק וחמוצים גדולים והריח היה מתפשט על השולחן הארוך שפתחו במרכז הסלון, ואנחנו, הילדות, מתחת לשולחן מצחקקות. אני גם זוכרת אותנו ״עושות שטויות״ באמבטיה ומדברות בשפת סימנים סודית שהאחיות הקטנות לא יבינו. ופתאום קפצנו לגיל 13. את קבלה וסת לפניי ושכנעת אותי שצריך להוריד שערות ברגליים. הלכנו ביחד לקוסמטיקאית בגבעתיים. בשבתות היינו הולכות לברכה. היה לך גוף נהדר. את היית גדולה ממני בשנה וכבר מחוטבת להפליא. בתמונה אני נראית כפופה ומבוישת מהצמיחה הפתאומית של שדיי ואת זקופה וגאה. התמונה הבאה שזכורה לי היא מיום חתונתך, יפה וזוהרת. זה היה בערך הזמן שהחל המתח המשפחתי. הם ואנחנו היינו קרובי משפחה מצד אבא שלי ואימא שלך שהיו דומים מאד בתווי פניהם. מה בדיוק היה שם אני לא יודעת. היו כמה סצנות שבחרתי להתעלם מהם. עברתי לגור בירושלים ואחר מכן בארצות הברית והתנתקתי מהריבים המשפחתיים ומחיי החברה של הוריי. זכורה לי רק עוד סצנה אחת. בלווייתו של סבי, הייתי אז חיילת, הצטרפתי לסגריה מחוץ לשער עם אבא שלך שבו הייתי מאוהבת במהלך ילדותי. הוא היה דומה לרוברט רדפורד והשתוקקתי ליופי הזה שהיה זר במשפחתי. אני זוכרת אותנו מעשנים בסוד כזה, ואת אמי שקולטת את הסיטואציה ונוזפת בנו קשות. האבא היפה מת מסרטן בעת שהתגוררתי בארה״ב.
לפני שבוע יצרתי קשר עם הבן הצעיר, שדומה לאבא שלו להדהים. פתאום הרגשתי דחף בלתי מוסבר כזה. וגעגוע אליך. הוא ענה לי מיד ( הפייסבוק המנצח) וכשמסרתי ד״ש לאחותו הוא סיפר לי שימייך ספורים. אתמול עזבת את החיים.

img119

צלילה ז"ל

עידכון:

אתמול הרגשתי כמו באבודים. מצאתי משפחה שנעלמה לי לפני כמה עשרות שנים ובנסיבות מסוימות מתעוררות הרגשות שלא ידעתי על קיומן. כמה מוות הוא דבר עוצמתי. הוא נתפס ברגש כפרידה סופית ומבסמוך לו מתאוררות מנהרות חשוכות ארוכות המכילות הרבה דברים שהוחבאו בתוכם עם השנים. את עומדת מול קבר שמכסים אותו במהירות מגבעת העפר הסמוכה וליבך מתמלא אהבה לכל הנוכחים. רגע מכונן. איבדתי בת דודה אחת ומצאתי אחרת. העצב והאהבה נהפכים לאחד ועולים מעל ככיפה מגינה. הזמן נעצר .
.


קוצים בגלבוע

היום השלמתי שני אקוורלים מצילומים שצילמתי בגלבוע. במשך שבוע נאבקתי עם שני הציורים האלו שנראים קלילים, מוארים, שמחים, אופטימיים ופורחים. זו המומחיות שלי: העמדת הפנים.
במרץ מלאו לי שישים. כמה חגיגות יפות להפליא נעשו לי על ידי תלמידים וחברים. אבל עם קצוות משפחתי המפורקים הדברים היו קשים. גם הנסיונות לציין איזשהו סמן בתאריך הזה היו רצופים כאב.
אני לא יכולה לתאר מה היה בדיוק.
אבל כן בדיוק הגיע במשלוח מאנגליה צבע המים הצהוב,  הצבע המאפיין כל כך את פרחי האביב למיניהם, והשילוב של הירוק רעל עם הורוד סגול מגנטה של הקוצים היפים ( שאף הם מכאיבים להפליא) הניע את שני האקוורלים הללו.
ובמהלך השבוע הדגמתי לתלמיד ותלמידה פרטיים שלי מה אפשר לעשות עם צבעי מים כשהטבע יפה מדי לציור. ציירתי תוך כדי שיעור ואחרי השיעורים ובעיקר בראשי בלילות חסרי השינה או השינה הטרופה.
ושוב, אני אמנית האשליות
היופי הזה, במקום הספציפי ההוא, קרע אותי לגזרים.
ואולי יום אחד יבינו מי שאולי
-ועוד
-באהבה

עוגה עוגה נומי

חיפשתי על מירה לובה בגוגל. מה שהכי לפת אותי זה המחיקה שלה את הפרק הארץ ישראלי מתולדותיה. קראתי במהירות שטחית למדי את הערך עליה בויקיפדיה ושניים שלושה מאמרים. אני עייפה מדי לעיון מעמיק ביצירותיה (רובן בגרמנית) אחרי סוף שבוע אינטנסיבי עם נכדתי בת השנה וכמה חודשים. דווקא יש לי ניסיון טוב למדי בלהרדים אותה: אני שרה לה. את שיר הילדים "גינה לי גינה לי" הייתי שרה גם לבתי לפני שלושים שנה ואינטואיטיבית זה מה שיצא מתוכי כשניסיתי להרדים את נכדתי בפעמים הראשונות. וזה תופס עד היום. אז הפעם שלפתי את הספר עצמו מאוסף הספרים המרופט למדי, ששרד מילדותי שלי ומילדותם של אחרים (פעם הייתי רוכשת ספרי ילדים ישנים) ושרתי לה את כל השירים הלוך ושוב עד שנרדמה. קצת התבדחתי עם עצמי בצילומי וידאו קצרים ומשנרדמה עלו בי כמה הרהורים על השירים והאיורים הללו. השירים נכתבו בגרמנית ותורגמו לעברית לפני שפורסמו. מעניין מי תרגם ונתן את השמות רותי ויונתן.. (כתוב בספר שאווה איצקוביץ הצטרפה למירה לובה במלאכת הציור.. לא הבנתי את השותפות.. אחת רשמה ואחת צבעה?) 

img100

הציור הזה מונומנטאלי בשבילי. עד היום יש לי תשוקה לעוגה בדיוק כזו. עם ילדים רוקדים בחדר צהוב. על כל ילד וילדה הייתי חולמת שעות. הכי אהבתי את הילדה עם השמלה האדומה המנוקדת. היא כנראה הייתה הכי טעימה.

בשיר האהוב עלי "גינה לי גינה לי" מצוירים פרחי אמריליוס. היום הבנתי סוף סוף למה אני כל כך נמשכת לפרח הזה. ומציירת אותו  בכל הזדמנות

img101

אמריליוס. אקוורל

אמריליום עם לשון.jpg

ובכלל הבליחה לי עוד הבנה מדוע אני כה נמשכת לפרחים וגינה…

 השיר "מאחורי ההר" די הפחיד אותי. כבר נכתבו עליו כמה עניינים לא פשוטים ולא תמימים בכלל.  אז לא אוסיף. אבל הוא נפלא ביותר!

ואז רותי "המסכנה" שצריכה להתחתן עם כושי.. מה היה קורה אם היו מדפיסים את הספר הזה כיום? הבנתי שלסופרת מירה לובה היו כמה עניינים עם "כושים".  בילדותי היו לי כמה ספרים "כושים"  אהובים כמו "עשרה כושים קטנים", ו"כושייה עם שמשייה" (רינה שני). הייתה לי גם בובה כושית שקראתי לה פשוט כושית. אז אפשר לעשות מטעמים פסיכולוגיים קורקטיים לזה, אבל אני מעדיפה להיות סחופה במנגינות.. (בסוף הפוסט תראו למה)

img104

והספר מסתיים "ביונתן הקטן" הילד השובב שרצה למצוא אפרוחים על העץ. ומה לעשות בהם? אבוי!… ואז קיבל עונש עם חור במכנסיו. ורואים לו. ממש טראומת ילדות. ילדותי. ויונה וולך… ובכל זאת כל נהניתי לשיר את זה.

img102

יונתן הקטן 1

יונתן הקטן 2

ובסוף היא נרדמה "בפעם הייתי"

 

 


פרחים חדשים וטקס

כדי ללבב קצת את העיניים (למי שצופה בי), מבלי להזכיר את אווירת ה blue  שסובבה אותי לאחרונה, הנה כמה אקוורלים חדשים

פוקסיה מתפרעת.jpg

52970923_2601419229930872_5719647869804216320_n.jpg

puja flowers.jpg

ותמונות מיוחדות מטקס יומהולדת  במסורת ההינדי העתיקה בנעשה בביתה של נורית זרחי. הטקס לווה בפרחי השדה האחרונים שליקטתי וציירתי

IMG-1109IMG-1102

 

 


הבזאר

בחורף 2014 היה לי כל כך קר עד שחשבתי שזהו החורף האחרון. שאני חייבת לעשות משהו קיצוני. לשנות מקום פיזי. וברור שנפשי. כתבתי את זה
3E04B1AC-15F1-4AC7-9DEB-EE5D72D58EDA.jpeg
זהו השיר האחרון שסוגר את ספר השירים הראשון והיחיד שלי עד כה.
השירים בספר נכתבו כמעט כולם באותה שנה וברובם מרומזת בדידות גדולה ואכזבה. הייתי בת 55 ונדמה  היה לי שזהו ספר סוגר חיים.
לא בטוחה שממש שמים לב לזה במבט ראשון. הספר משובץ באקוורלים קטנים שלי, מאד פיוטיים, נופים לעופף בהם. דפי הספר בצבע קרם נעים לעין ומנחם למגע. ספר קטן, דקיק יחסית, עם כריכה קשה כמו פעם. המודל שלי היה ספרו של הרמן הסה ״ נדודים״ בלוויית ציוריו הצנועים והנוגעים ללב.
מאז עברו חמש שנים.
עדיין קר לי. בחורפים. בחורף הזה אני בטוחה שהכי קר לי בעולם. ידיי מכחילות פתאום ומפרקיי מרגישים כאילו סכיני קרח ננעצים בהם עמוק.
רוב הזמן, כך נדמה לי, אני מכורבלת בין התנור לבין הבקבוק המחמם.
אבל לא רואים את זה ( מי שמתעניין) אלא רואים ציירת של פרחים צבעוניים באקוורלים קסומים, פה ושם כמה פורטרטים ( את הקשים אני מפרסמת רק במעגל סגור מצומצם), הרבה צילומי טבע, אור ועוד אור ועוד אור( כמו צחוקם של תלמידיי) . הקור מתחבא מאחורי השורות כביכול.
ולמה נזכרתי?
כי לפני כמה ימים נערך מן בזאר יום האשה כזה בשכונתי. נעתרתי לאחר חיזורים נישנים להציג כמה מהאקוורלים שלי ואת ספר שיריי. להציג למכירה.
בחרתי כתריסר אקוורלים קטנים שדאגתי למסגר באופן מכבד, פרשתי מפה על שולחן מתנ״ס ועליה שישה ספרים , כמה ציורי פרחים, נופים קטנים ולקט זעיר של פירות קיץ. השולחן שלי היה כה יפה. זו היתה הפעם הראשונה שהיה לי דוכן. צילמתי אותו. החלטתי שמכיוון שזהו באזר אמכור גם אני ״ במחירי בזאר״.
זה לא עזר.
במיוחד.
התור אצל המניקוריסטיות היה הכי גדול ובולט. בדוכן התכשיטים הזולים היתה תכונה רבה. מדדו נעלי עקב וכל זרי הפרחים נחטפו במחירים מופקעים. חייבת לציין שהקפה והקורסון שקניתי בפינת הקפה היה מצויינים. שתי חברות באו להיות אתי. שני ציורים קטנטנים  של פרחים מכרתי במחיר חולצה במבצע ושני ספרים במחיר כדור גלידה איטלקית.
אישה אחת באה ורצתה לקנות ספר. היה לה שטר הכי קטן שיש ושטר בינוני. לא היה לי עודף מהבינוני. אז היא רצתה שאמכור לה בקטן. מסביב היו דוכנים רבים שאפשר היה לפרוט בהם כל שטר שהוא. אז לא תעשי לי הנחה, שאלה? ישראלים אוהבים הנחות. סירבתי. זה היה רגע של עשרים שקלים ששבר אותי.
ארזתי והתקפלתי.
אומרים שביומיים הקרובים יהיה השרב הראשון לעונה.
אני כרגע במיטה עם מזגן, גרביים ושני בקבוקי חימום. אולי בתי קרקע הם תמיד קרים במיוחד.
אולי העשור האחרון בחיי קר במיוחד. אני עומדת לסיימו בשבוע הבא.
העשור שאחריו יהיה יותר שמח. אני מבטיחה. אולי כך בהבטחה זו אצליח לכבות את המזגן ואת האור ולהירדם. סוף סוף.
.
B5745542-4BE8-46A2-93FF-0F273DD565DCAF0DD04E-2C4D-47B1-A278-23ED62D70F815E514D73-11EF-4E09-B4BD-AF1AAA91DAFAA93B0D88-9305-46AB-9B7F-06195818110C
..
..

הפרטנרית מהפאלאס

הפרטנרית לקלפים מפעם: צ׳ה פאצ׳?
היא והוא : מרסי בינה 
הפרטנרית: חשבתי ששכחת ממני
היא: מה פתאום
הפרטנרית: הרבה זמן לא שמעתי ממך. מה אתך
היא: לא היה לי מצב רוח
הפרטנרית: העיקר שאת חיה
היא: כן עם הכאבים
הוא: סנטאטה (בריאות)
הפרטנרית: מולצומסק (תודה). אשה לה וויי (גם אצלכם)
הוא: סנטאטה
הפרטנרית: הפספורט עדיין בתוקף
הוא (מגכך):  גם אצלנו
הפרטנרית: תיכף יגמר
היא: הייתה לי יום הולדת בשבוע שעבר
הפרטנרית: לי היה תשעים. אל תשאלי איזה יופי מסיבה עשו בפאלאס
היא: בפאלאס עושים חיים. העיקר שאתם הולכים על הרגליים
הפרטנרית: מי שיש לו רגליים אין לו שכל ומי שיש לו שכל שוכב במיטה
הוא : כן כן
הפרטנרית: ולך יש מזל. יש לך את בעלך אתך. את לא יודעת מה זה לבד עשרים שנה
היא: את לא לבד, את בפאלאס
הפרטנרית: כן, כל יום ברידג׳ , רה מי. יש כאלה שרוקדים פאסדובלה אבל אני רוצה לנוח. לעשן (משתעלת)
היא (מגלגלת עיניים): את עדיין מעשנת? זה לא בריא
הפרטנרית: חחח (ממשיכה להשתעל)
היא: את רואה??
הפרטנרית: כשיגיע יגיע. הפספורט…
הוא (מחזיק לה את הטלפון ואת הגב שלו, כבר מכופף לגמרי) סה פיטצ סנטוש 
הפרטנרית: סנטאטה 
_
הוא (מתיישר בקושי, מדדה למקומו)…
היא:  חשבתי שהיא כבר לא…
אני: חשבת שהיא מצלצלת אליך מהקבר??
היא: מה היא נזכרה פתאום
הוא: ככה נזכרים. שבת היום
אני (ממוללת את אזניי הכלב שבזרועותי): מממ
א
53150260_383726809078675_471220644663525376_n
שיחות קודמות

תמרים

הגסיסה הזו בבית
לא ידוע לי על מקרים אחרים בדורות המשפחתיים
בכל יום פצע חדש. והריח מחריף.
הרופאה הצעירה יושבת על קצה המיטה וממלאה לה טפסים לקנאביס
סוף סוף היא מסכימה אבל לא בטוחה שיעזור. שאכן תשתמש
ואני מתנדנדת על כיסא הנדנדה הירוק
בזרועותיי הכלבלב שטומן ראשו בחיקי, ממש בחיקי, והטלפון המציל. אצבעי עולה ויורדת בדפי הפייסבוק, האינסטגרם. גוגל
איך אומרים תמרים ברומנית. גוגל מתרגם מיד. למה תמרים? כי הכנתי עוגת תמרים ותפוחים בשבילם. כי היא אמרה פעם שהיא אוהבת. ואני
בכל פעם מנסה מחדש
אז גם מריה קבלה פרוסה מהעוגה וניסיתי להסביר לה מה זה תמרים. אבא ואימא לא ידעו איך אומרים תמרים ברומנית. כנראה ברומניה לא היו תמרים. אני מסבירה לה שזה עץ גבוה עם פירות קטנים חומים וצהובים מתוקים ומציירת עם ידיי באוויר עץ דקל עם ענפיו היורדים.
הרופאה משתדלת להיות עדינה ומתחשבת. היא צעירה. מאד צעירה. אני תוהה אם היא מזועזעת בתוכה. 
היא אפילו אמרה שזו הפעם הראשונה שהיא רושמת קנאביס.
הסברתי לה כמה עניינים בנושא. גם אני התוודעתי אליהם לאחרונה.
בנסיונותיי להקל.
_
 ציור לא גמור. כנראה. רגע של חיוך (מהפוסט הקודם)
_
52911326_396562340902306_307457471562121216_n.jpg

שיחות בחדר השינה

(שיחות שקלטתי מהביקורים האחרונים. בכל ביקור אוסיף לפוסט הזה עוד שיחה. שיישמר)

  1. שיחה ברומנית
היא והוא: הלו (שניהם בספיקר)
הבת דודה: מה נשמע, יש לך יומהולדת החודש
היא כן כן, ב- 18..
הוא: יופי דודה
הבת דודה: זוכרת שזה פברואר
הוא: אז תזכרי להביא גם מתנה
הבת דודה: כבר לא נוסעת באוטובוס
הוא: תקחי טקסי
היא: לא צריך לא צריך. תתקשרי גם בשנה הבאה
הוא: ותביאי מתנה
היא: אם נחיה עד השנה הבאה
הבת דודה: כן כן בעלי מחכה לי שם
הוא: אנחנו עדיין לא ברשימה
היא: שכחו אותנו
הבת דודה: שייקחו כבר
הוא: אולי התור ארוך
היא: די, נמאס כבר
הבת דודה: כן נמאס עם הכאבים
היא: אז מה אני אגיד, את עוד הולכת ברגליים, אני כבר מזמן לא
הבת דודה: כל אחד עם הצרות שלו
הוא: כן כן (עושה פרצוף)
אני (מתנדנדת על הכיסא בחדר השינה שלהם, מתפוצצת מצחוק, כי מה אפשר חוץ מזה): ד"ש
היא: דרישת שלום
הבת דודה: דרישת שלום בחזרה
הוא : תהי בריאה
הבת דודה: גם אתם גם אתם.
2. יום הולדת
היא: נחשי מי טילפנה אלי היום
אני : לא יודעת, יש לך כמה חברות
היא: מה פתאום, כמעט כולם מתו
אני: אהממ
היא: נו ש׳
אני: אה כן, גם לה יש יומהולדת, לא?
הוא: לה ב-17
היא: לא! ב- 7, הזיכרון שלך… ( מצקצקת)
אני : יפה שהיא זכרה את יום ההולדת שלך היום
היא: תמיד היא זוכרת, גם מה שלא צריך
אני: ואת צלצלת לה ליומהולדת?
היא: לא
אני: למה לא
היא: לא התחשק לי, ואת יודעת, היא אמרה שהיא מטלפנת אפילו שאני לא טלפנתי
אני: ומה אמרת לה?
היא: שלא בא לי. שאין לי מצב רוח
הוא: נו, נו, אין לה מצב רוח
אני: אז מה היא אמרה
היא: סיפרה שכואבות לה האצבעות וכוסות נופלות לה מהידיים ונשברות
הוא: (מגחך) נו יש להם הרבה כוסות
היא: וגם הרבה כסף. אין ארץ שהיא לא נסעה, אבל את יודעת מה היא סיפרה לי, שכל כך כואבות לה הרגליים שהיא לפעמים נשכבת על המדרכה. היא קצת קוקו
הוא: תמיד הייתה
היא: אבל לשכב ככה על המדרכה…לפחות היא הולכת על הרגליים ויוצאת מהבית
הוא: את לא רוצה לצאת
היא: כואב לי לשבת על הכיסא גלגלים
הוא: העגלה
אני: מחר שמש, מתחיל אביב
היא: תקראי למריה
אני מפנה מקום במסדרון הצר לאשה גדולת ממדים שבאה לסדר לה את הכריות
52599402_2363620057228187_3360365558938730496_n

רגע נדיר

3.

%d בלוגרים אהבו את זה: