קטגוריה: צילום

ביופיליה

אחוזי החרדה שלי מצוקים ומהמורות דרכי עפר גדלו במידה ניכרת בחמש השנים האחרונות. שבילי מצוק שריחפתי עליהם כרקדנית מן החלומות נראו אתמול בלתי אפשריים. יפעת הים שבמורדות נראתה מאיימת, לא ידעתי אם לפנות ימינה או שמאלה, מכל כיוון התהום רעדה תחת דפיקות לבי, נגררתי, אפשר להגיד, צווחת מעט, אוחזת בחזקה ברצועת כלב הרוח הקטן שלי, נבוכה ומתביישת מבן לווייתי ששכנעתי לראות את שקיעת סוף הקיץ מעל צוקים יבשים, דוקרים ומאובקים. לבסוף בחרנו בפלטפורמת עץ, לא נקייה במיוחד, לשבת ולחכות להאדמת השמש הלוהטת. השקיעות כאן מהירות והמעברים חריפים. אם נחכה מעט ונזיע בסבלנות מול הסנוורים הבלתי אפשריים בהבילותה הקיצונית של השמש הישראלית, נזכה לראותה מאדימה באחת, שולחת פסים מרצדים נחושתיים אדומים מפז על גלי כסף תכלת. זו יכולה להיות אפשרות אחת.

אבל הביופיליה התחוללה דקות לפני כן. החלטה ממעיין נסתר. בקשתי פתאום להמשיך מעט בשביל, להתקרב לקצה המצוק, להתקרב למשב הטורקיז של הים שמתחת, הים שבתהום, ובתוך המבט בעל הגוון תשוקתי, למרות בהילותו, קלטה עיני את קבוצת החבצלות הקורנת. השמש נהרה בעלי הכותרת הצחים. לבי הלם בחזקה ואז התפשטה בי היפעה. באחת. איבדתי את גופי. את זיעת עורי, את המהמורות והגבהים לרגליי, את הליכלוך והתסכול והרעם, את הכבלים וההגנות והמחיקות, ובא הרגע של החסד. ידעתי שאסור לי להסתכל עליו. שאסור לי להגדיר, להסביר. אהבה כשמסבירים היא נעלמת. והיא הופכת להיות אני וחבצלת והים שבתהום.

במבט לאחור אני יודעת שהייתה שם ביופיליה.

ביופיליה מוגדרת כחיבור אינסטינקטיבי בין האדם לטבע הגורם להתרוממות רוח. חיבור שהוא בילט אין, קדום. רגע שאין בו נבדלות.

צילמתי.

מעשה הצילום מפריד. אבל הוא גם חוסר רצון או יכולת להיפרד מהחסד של הרגע.

אילו היינו יודעים שתמיד יבואו כאלו רגעים, האם הם היו באים? האם הם לא בלתי צפויים ממהותם? האם היינו יותר מאושרים? 

צילום: איריסיה קובליו

צילום: איריסיה קובליו

*

*

ביופיליה 2 (שנכתבה לפני ביופיליה 1)

קודם אני יורדת בצוקים. לא. קודם אני הולכת בחולות. אני לא לבד. אני לבד. חולות חמים בנעליים שלי. אני נושמת אבק והרגליים כואבות אבל אני לא מתלוננת. אני מרגישה אוויר. הכביש כבר מאחורי. מלווים אותי מפה ומשם אבל אני נושמת לבד. אחר כך אני יורדת בצוקים. ואחר כך הים נפתח. ואני נזכרת בפתיחה אחרת ומתכווצת. הצוקים תלולים. אני לא נושמת. למי שעשה את כמה פעמים זו לא בעייה. אני ירדתי לא מעט פעמים בצוקים אחרים לגמרי, אבל הים נפתח באופן דומה. והים.

תמי שוכבת על המים. בתוך המים. עם בגדים. אין לה הבדלים. תמי והמים הם אחד. לידה כל הכלבים ושאינם כלבים מתמלאים בביטחון. אני עומדת מול הים. אני מתיישבת מול הים. לאט. יכולתי לעצום עיניים אבל אני לא עוצמת. אדוות הגלים. הו, אדוות הגלים. אפילו הרצועה הצרה הזו של החוף עושה לי אדווה פנימית. ותמי עדיין שוכבת בתוך המים בין הסלעים הרכים הירוקים. תלתלי הזהב שלה, כמו תלתלי הזהב של השמש האחרונה על המים, זהים. שמש אחרונה להיום. כלב הרוח שלי מרחף על המים. אני מרפה מהפחד. גם הוא קורן זהב. אחר כך הוא אוכל חצי אבטיח. ואני קצת מילון שתמי שולפת מתיק הקסמים שלה. מים קרים. מתוקים. ולי ג'ינס צר מדי וחולצה פרחונית מדי ושיער גזור ונפוח מדי ותיק מלא בחול. השמש נקודה כתומה נחלשת בקו המים. העננים מכסים אותה. הכלב שלי רועד ואני מכניסה אותו מתחת לחולצה הפרחונית. לפני שמחשיך אנחנו מתחילים לטפס על הצוקים. הים מאחורי מתרחק מהר מדי. אני עוצרת לצלם. מצלמת ומצלמת ומצלמת. מה יש לי לצלם בין הצוקים. החושך מתעבה אבל הירח המלא לא מרפה. מלווה ומנחם. נכנס ויוצא בין ענני סוף הקיץ.

*

מצאתי את הצילום/ציור ברשת לפני שנים ולא ציינתי לעצמי את שם האמן. עיבדתי אותו מעט.

מצאתי את הצילום/ציור ברשת לפני שנים ולא ציינתי לעצמי את שם האמן. עיבדתי אותו מעט.


עץ הבודהי

.

 

הַבֹּקֶר אֲנִי מְדַמְיֶנֶת אֶת הַפֶּרְגּוֹלָה

לְעֵץ הַבּוֹדְהִי

וְאֶת תְּנוּעַת הֶעָלִים לַזְּמַן לְלֹא חֲלוֹף

הִנֵּה הָאַרְנֶבֶת עָפָה

אָזְנֶיהָ כְּנָפַיִם חוֹתְרוֹת

בָּאֲוִיר לְלֹא אֲוִיר

מֵעַל  הַפְּסָגוֹת הַנְּעוּצוֹת בַּשָּׁמַיִם

רַגְלֶיהָ הַפְּצוּעוֹת מְצַיְּרוֹת שָּׁטִיחַ

לְרַגְלָיו שֶׁל אֱלֹהִים

.

.

כָּל עֵץ יָכֹל לִהְיוֹת

עֵץ הַבּוֹדְהִי

כָּל גַּגּוֹן, כָּל תִּקְרָה, כָּל כּוֹבַע, כָּל שֵׂעָר

כָּל רֹאשׁ נָטוּל שֵׂעָר, כָּל עוֹר

 

כָּל עוֹר יָכֹל לִהְיוֹת עֵץ הַבּוֹדְהִי

גַּם אִם אַתְּ נְטוּלַת עוֹר

וְרוֹאִים לְךָ אַתְּ כָּל הַפְּנִים

 

אָז מָה אִם רוֹאִים, לֹא בֶּאֱמֶת רוֹאִים

אַתְּ  עֵץ הַבּוֹדְהִי

.

.


שני שירי ים

 

.

לא יאמן

הזהב הזה על המים

הכחול חלב בקצף

והפז על גבות הסרטנים

 

קו האופק מסמיק לאיטו

כאילו רק הוא

בעולם

.

2.

.

איך מציירים עננים סגולים נעים בשמי אפרסק?

איך מציירים תנועת סירות איטית על אופק מחוויר?

איך מציירים  תזזית פז מסנוורת ?

איך מציירים סלעים דוקרים בכפות רגליים?

איך מציירים רסיסי קצף מלוחים על לחיים ?

איך מציירים  רעם גלים בולע כל?

איך מציירים מבט אחרון:

ענן סגול ננעץ בכדור אש 

ומטביעו באחת

.

יפו, סוף יולי 2012

.

.


אֵמֵרַלְדּ דיפּ

 

.

אֵמֵרַלְדּ דיפּ. זה שם המצלמה. מצלמה אחת מאלף אפליקציות של מצלמות באייפון. מקסימום בדולר אחד. לפעמים זה בחינם. לכל מצלמה אפשרויות מצחיקות. מוזרות. בלתי צפויות. אחר כך בפוטושופ אפשר להמשיך לשפר. לעצב. להגיע למראה משביע. מניח את הדעת. מניח את המחשבות המטרידות הניבטות מן המראה: הגיל כבר כל כך ניכר עליך, איריסיה. אף אחד כבר לא מרים גבה כשאת אומרת "53"   

 

לו יכולנו להכניס לא רק את תמונת הדיוקן שלנו לתוך המצלמות והתוכנות המופלאות האלה, אלא גם את רגשותינו, מחשבותינו, האופן בו פעלנו בסיטואציה זו או אחרת היום בבקר, אתמול, לפני שבוע, לו רק יכולנו לעצב מחדש, להכניס קצת אמרלד דיפ גולד לתוך הריב עם השכן, לתוך הכביש שמשפצים בכניסה לשכונה כבר חצי שנה, לתוך האופן שבו ענית לטלפון כשהתקשרו שוב ממחלקת המינויים של עיתון הארץ, לו יכולת להוסיף חיוך ולהוריד את קמט הדאגה לא רק ממצחך אלא גם מקולך, ואת סימני העייפות להפוך לנקודת זוהר לא רק באישונייך, אלא גם בתור השערורייתי בסופרפארם.

קליק. חיוך. קליק, זה בחינם. קליק, הוסיפי נצנצים למטליות הלחות שהשכן מלמעלה זורק למרפסת שלך כל בוקר, קליק, עשי מהם עפיפוני קסם, קליק בקשי משאלה, קליק הפכי את חייך לאמרלד דיפ, קליק אפילו רק לחמש דקות ביום.

ואם זה לא יהיה בחינם, זה מקסימום יעלה לך דולר 


פרפרי הכרית

הייתי פרפר מפוצל שיצא מהעין ונתפס על כרית

 
לילה. ואולי לא לילה. בזמן שעובר דרך עדשת מצלמה יש איזו נחמה. האור האדום מוזהב שעולה ממנורת הלילה חג סביב החדר בריקוד מרפרף. הנה פרפר והנה עוד אחד. הנה אני ישנה. והנה אני לא כאן. אני פרפר על עלה לוטוס במורד נהר קדושה אי שם ביבשת של אור, כנפיי עשויות פז ומגנטה וטורקיז. אני חסרת משקל ומשיכה ותשוקה. אני הילה. אני איננה בנמצא

וריאציות על אושר

*
האושר בא לבקר
שכבות ירוק סמיך
צפרדע רחוקה
טיפטוף מצינור מזגן
אוושת הלילה בשיח הפסיפלורה
*
האושר מזמין אותך לשבת
את מדליקה סגריה
הוא מחייך
אתם מקשיבים לצפרדע הרחוקה
ושותים יין מרלו
איזה יום היום?
לא חשוב
*
שבי רגע
ללא תשוקה
רק את ואור לילה
התיידדי  עם הצללים
את לא צריכה לרקוד איתם
רק לנשום
כאילו  אין מחר
רק את והאושר
*
האושר יושב על כיסא מול גופך
כשאת מתהפכת מעליכם
עם היין והעשן
את רוצה לנתק את החוט
אבל הוא מושך אותך אל בין זרועותיו
*
שכבות הירוק הסמיך
נסגרות כפסיפלורה בלילה
האושר מסמן לך לקום מהכיסא
את נכנסת הביתה
הוא נשאר
בחצר
*

חמישים ושלוש סיבות לפסק זמן בלונדון

1. לוסאין פרויד. רטרוספקטיבה. נקודה. ציור ציור ציור שהכי עכשיו (רק שנה לעזיבתו את העולם הזה). אין יותר ציור מזה שעכשיו. לא מכירה. מתנה לכל מי שמתרגש מציור. אשכרה ציור

2. דיויד הוקני. מסע טריפי הזוי, מרהיב, חסר תקדים, ענק, שווה לעמוד שעתיים בתור בשבילו, ציורי יורקשיר שלו, מקום הולדתו, נוף נוף נוף. צבעי מים. צבעי שמן. צבעים דיגיטאלים. צבעוניות שחודרת כמו מוסיקת טראנס. האקדמיה המלכותית גוייסה בהוד ובפאר להשתוללות המופלאה של הוקני. עוד מתנה לכל מי שמתרגש מציור.

3. מוזיאון טייט. קוסמה ייויי. Kusama Yayoi  . שיר הלל לנקודות. לאובססיביות. לסחרחורות שחוזרות על עצמן. גם יפנית. גם עכשווית וחיה, גם מציפה וחודרת כמו שארץ הפלאות חודרת לאליס. העבודה הכי מרשימה: מראות האינסוף. גם אם זה גימיק- מתנה של עונג.

4. קוסמה פאדג'- במוזיאון טייט אפשר למצוא את הפאדג' הכי טעים בעולם. ממכר  כל כך שבא לרקוד. למה קוסמה? כי בגללה הגעתי לפאדג' הזה.

5. ואם אוכל בטייט אז גם הכריך שאכלתי שם הציף בעונג של שובע.

6. ואם כבר קניות בטייט אז הספר המאוייר של קוסמה ייויי: אליס בארץ הפלאות. מהדורה מרשימה שקשה להתאפק לא לרכוש אותה.

7. ואם כבר טייט אז המרפסת הקטנה המשקיפה לתמזה עם קפה מקיטאו. רגע של אוויר בין מיליוני הנקודות של קוסמה.

8. פורטרט גלרי. זה המקום בו מוצג לוסיאן פרויד. אחרי לוסיאן אי אפשר לראות אף פורטרט אחר. צריך לבוא שוב בנפרד. לוסיאן לוקח את כל הקופה. היש פורטרט אחרי פרויד? רגע של ייאוש.

9. לא מרשים לצלם במוזיאון. כשאת בכל זאת מצלמת, ניגשים אליך בנימוס ובחיוך, כמעט בהתנצלות. אנגלים.. איזה כיף להמשיך לצלם מדי פעם ולדעת שלא באמת יכעסו עליך.

10. האדיבות האנגלית. קופה במוזיאון או קופה בסאב-וואי-  זו אותה אדיבות.

11. החימום. מעיל טוב ומתחת חולצה אחת. קר בחוץ וקיץ בפנים. אין מצב של קיפאון תמידי.

12. יום שמש פתאומית צובע את פרצופיהם של הלונדונים באושר. כל היפים והיפות מציפים את הרחובות.

13. בתי השוקולד של לונדון.

14. הררי העוגות בחלונות הראווה.

15. המלון באמצע העיר עם שני ברזים נפרדים למים חמים וקרים. הרחצה מפסיקה להיות מובנת מאליה.

16. ריח הפיש אנד צ'יפס במלון. אני לא אוכלת פיש, אבל הריח מענג בכל זאת.

17.רשת הרכבת התחתית. גם כשלומדים את החוקים עדיין הרשת הזאת היא אחת מפלאי עולם. לנסוע מפה לשם בלי מטרה. או עם מטרה. אי אפשר לפספס.

18. ועוד בעניין הרכבת התחתית: הכושר משתפר מתחנה לתחנה. אחרי שלושה ימים מוסיפים שרירים ומורידים קילו וחצי. הרבה יחסית לשלל העוגות הנבלעות בתאווה.

19. נשיאונל גלרי. נו, אי אפשר בלי. גם שווה לרוץ לשם בעצירה של כמה שעות בנמל תעופה. עשיתי את זה בפעם שעברה רק כדי  לראות את קריבלי.

20. ואפרופו קריבלי, הפעם הציור הכי אהוב עלי בעולם  The Annunciation נעדר מהנשיונאל. למה? לא ידעו להגיד. היעדרו של הציור הזה כמו חור בלונדון.

21. אבל אפשר לראות את האוסף הכי גדול של קריבלי בנשיונאל גלרי, חדר 61. אין עליו.

22. ועוד בנשיונאל: רמברנט מרגשים.

23. וכמה ציורים של ורמיר

24. אבל הכי אהוב עלי, אחרי קריבלי, זה פיוטר דה הוך, בעיקר הציור הזה: לא אשבע ממנו. לא בגלל שהוא ענק, אלא בגלל משהו אישי.


25. הנשיונאל חינם. וגם מוזיאונים אחרים. למעט תצוגות מיוחדות.

26. אני מתה על תאי הטלפון האדומים. שמישהו כבר יעשה איתם משהו מדהים.

27.ואפרופו אדום: תאי טלפון אדומים ואוטובוסים אדומים הם שילוב אופטימאלי בכל קומפוזיצית צילום עיר שאני בוחרת. זה ממש ממכר.

28. ראסל סקוור: גינה קסומה, בעיקר בלילה. לשבת שם מול המזרקה ולעשן סגריה.

29. ובית הקפה של ראסל סקוור (המלון היה  שם. וזה מומלץ)

30. דפידילס. אין את הפרחים הללו כאן. גיליתי אותם באמריקה. הם תמיד מבשרים את סוף השלג. השלג הפיזי והשלג הנפשי. והם כל כך כל כך הדורים.

31. ועוד דפידילס: על כל שולחן בבית קפה או בכל מבוא למלון. הצהוב הזה מציף שימחה.

32. פאב אנגלי. לפספס ישיבה אחת בפאב אנגלי זה כמו לא להיות בלונדון. מהבחינה הזו הפעם לא הייתי בלונדון (אבל שתיתי בירה בנשיאונל גלרי, והיא אפילו היתה אורגנית ומסחררת רק קצת)

33. אפרופו אורגני: הטרנד הזה חזק מאד בלונדון. קל להיות צימחוני ומוקפד. המושג "אורגני" מהדרת כל מקום שצעירים רוכשים בו משהו לבטן שלהם. וישנם המון המון צעירים בכל רשתות המזון המהיר הזה.

34. ואופרופו מזון מהיר: פרטה מנז'ה- אחלה רשת. זול, טעים ויחסית בריא ומאד מאד מסביר פנים. אין רחוב שאין בו פרטה מנז'ה.

35. מי שלא היה בחנות ספרים אמיתית בלונדון לא היה בלונדון באמת. וגם הפעם לא הייתי בלונדון. בפעמים קודמות אי אפשר היה לשלוף אותי מהמדפים אבל הפעם החלטתי בכלל לא להיכנס לזה.

36. ובכל זאת הכפלתי את משקל המזוודה בגלל ספרים.

37. קטלוג של לוסיאן פרויד עולה כמו זוג מגפיים מדיזינגוף ושוקל פי ארבע מהן- נרכש! איך אפשר לא?

38. וכבר הזכרתי את רכישת אליס בארץ הפלאות עם איורי קוסמה ? ואת קטלוג צבעי המים האחרונים של דיויד הוקני?

39. ואפרופו דיויד הוקני, מה עושים בתור הכניסה הארוך? אפשר לאכול כריך לא כשר (אבל אורגני), אפשר לרשום כמה סקיצות מהירות של העומדים לפני בתור, אפשר לכתוב סיפורון באייפון אבל מה עושים כשצריך להשתין?

40. כך גילינו את החנות המדהימה  שמעבר לכביש. היא מכילה קומת תה, קומת שוקולדים, קומת פורצלנים, קומת בשמים וקומת עניבות לגבר. השירותים בקומת הבשמים היו המפוארים ביותר שפגשתי בלונדון, עם קרם ידיים מעלף בריחו. הלכתי לשם פעמיים..

41. ואפרופו שירותים: תמיד ישנם מים חמים בברזים לשטיפת ידיים. נקודה חשובה.

42. אטלנטיס. משכורת של חודש הוצאתי שם.

43. ואם כבר ציוד ציור, רק באטלנטיס מחברות סקיצות מהסוג שאני אוהבת. ועשרות סוגים של דפים לצבעי מים. אבל את אלו שאני אוהבת הכי הרבה הם לא מוכרים.

44. ואפרופו אטלנטיס, אז לונדון בלי אטלנטיס זה כמו לא להיות בלונדון. אז כן הייתי. ועוד איך.

45. טרנר. הוא כל כך אנגלי. ואחד מפלאי עולם הציור. להיות בלונדון ולא לראות את טרנר (שוב ושוב) זה לא להיות בלונדון. אז הפעם לא הייתי בלונדון. וואו. איך זה יתכן?

46.  איך היא לא כתבה שום דבר על תיאטרון? להיות בלונדון ולא לראות אפילו הצגה אחת? איזו מן לונדון היא זו? אז לא הייתי בלונדון. אני לא בן אדם תרבותי. מתנצלת. סעיף 46 יכול להצטרף לחורי לונדון. כבר הזכרתי שהגבינה הכי אהובה עלי זו זו עם החורים? כמה שהחורים יותר גדולים ככה היא יותר טעימה.

47. ואיך שאני אוהבת את צליל הדיבור האנגלי. זה ממש, אבל ממש עושה לי טוב. בניגוד לצליל הדיבור הגרמני למשל. להיות בארץ בה מתענגים מצלילי השפה זו מתנה.

48. לונדון, כי אפשר ב 700 דולר, בסוף החורף, (לא כולל הוצאות קניות של צרכי אמנות) לקפוץ לסוף שבוע ארוך וממלא השראה.

49. בגלל שזה המקום של המלכה אליזבט וזה לא יאומן. החיילים האלה. עם הכובע הגבוה. עכשיו? ב- 2012? הפעם לא ראיתי ולו אחד כזה, אבל ההייד פארק היה סגור ומבוצר בכל סוף השבוע. כנראה בגלל שהמלכה או הנסיך צארלס עשו שם פיקניק.

50. ואפרופו פארקים, אז אני הכי אוהבת את המפטון היס. ציירתי בו לפני שנים. והלכתי בו לאיבוד. אבל תמיד החשבתי אותו לפארק האושר. הפעם לא הגעתי אליו. עוד חור ברשת הלונדונית.

51. אפשר להיות בה לבד

52. אפשר להיות בה בקבוצה (קבוצת שוחרי אומנות למשל, או שוחרי סיפורי אימה שמתחת לגשרים האפלים)

53. ואפשר להיות בה בזוג. רומנטי. ולקבל אותה כמתנה ליום ההולדת ה-53.

(יש! הצלחתי לכתוב את כל החמישים ושלוש…)


אַנָה בֶּלָה בְּלָה. פוסט לפורים

 המספרה של אנה ובלה היתה ממוקמת בשכונת מונטיפיורי התל אביבית. אני זוכרת את אנה, רומנייה עדינה בעלת עיני תכלת בורקות (על שמה קראתי לבובה הראשונה שלי) ואת בלה, שהיתה מקורזלת עם אצבעות ידיים שמנות וריחות של מאכלים כבדים שנדפו מסינרה ופיה. בלה היתה החופפת. אימא היתה נכנסת למספרה בכל שבוע, ואני מציצה בעקבותיה. אף פעם לא הסכמתי שיגעו בי, אבל יום אחד מצאתי את עצמי יושבת על כיסא החפיפות, ראשי מוטה לאחור, ריח כבד באפי, נמעכת תחת שדיה הגדולים של בלה, המושכת בחזקה בתלתליי השחורים ומבלי להתחשב בכללי נימוס בסיסיים, בעטתי בה בעוצמה.

 .

הנה תמונת פורים שלי, משנות השישים, תמונה "מיוחדת", בחזית המספרה של אנה ובלה.

 

כבר הזכרתי שנולדתי בפורים, ממש בפורים, ולכן חופשתי ברוב שנותיי הראשונות כמלכה: מלכת אסתר, מלכת השלג, מלכת הכוכבים, מלכת הפרחים ומלכת הצועניות. פורים העיק עלי אבל הייתי ילדה יפה, טובה וממושמעת, בדרך כלל, וצילומי פורים שלי נשמרו מרהיבים וקסומים. ובאמת תמונת היפנית בחזית המספרה של אנה ובלה היא נדירה ביותר, יוצאת דופן, כמו הבעיטה, בה אני נותנת דרור ראשוני, להר הגעש הנשרף בתוכי.

 .

פורים הוא חג הבלהות. פחדתי מהקפצונים ומהרעשנים ומהאוזן של המן הרשע והכי הרבה פחדתי מהמלך אחשוורוש. לא יודעת למה. בכיתה, כשהבעתי רחמים על וושתי, הילדים ובעיקר המורה צחקו עלי. זה לא היה חדש. לא הייתי מלכת הכיתה ובטח שלא מלכת אסתר, למרות שזו היתה התחפושת הראשונה שלי בחיי הצעירים, שגם זכתה בציון לשבח בעיתון של הרומנים.

וושתי, הו וושתי.  ועשיו (אפשר לקרוא על עשיו שלי כאן) המנודה. הייתי שניהם וכל השאר היו רק תחפושות.

 .

(כשהפכתי לאימא התפייסתי מעט עם פורים. אמנם לא הייתי האימא התופרת, הגוזרת, הממציאה, הנוסעת למרחקים ומוציאה שתי משכורות על תחפושת, אבל לא פעם נסחפתי בהתלהבות התוצאה, צילמתי ותיעדתי ושכחתי מנין אני באה.)

כשכל הילדים היו הולכים אל הלונה פארק, לרכבת השדים (בשנות השישים שבעים זה היה הכי אקסטרים שאפשר) אני הייתי נוסעת עם ההורים ברכבל. גם על הגלגל הענק לא עלינו. אבל רכבת השדים, שהיתה כמובן מחוץ לתחום, הפחידה אותי עד מוות וגם משכה אותי. לפני כשנה קבלתי אייפון. בלילות ללא שינה שחקתי עם אפקטים של מצלמות. באותם לילות ראיתי את חיי כרכבת שדים, עולה ויורדת וכגלגל ענק מסתובב ונע על מסילות מרושתות אינסופיות. כדי לעצור מדי פעם הייתי מצלמת את עצמי (תודה לסינדי שרמן היקרה). אהבתי את תוצאות הבלהה. את התחפושות כביכול שהתגלמו אחר חצות. הנה סוף סוף אני ברכבת השדים שבלונה פארק

And I`m having a lot of fun

 

 

 

 

והנה עוד תמונה מתוקה מפורים, כל כך לא מקורית, אבל היא רוצה לעלות לכאן כדי לעשות לכולם טוב. רק טוב. פורים שמח!


משחקי לילה

.
עמוק בלילה אני בקלוז אפ מצלמת 
על סדין פירחוני ושמיכה אדומה 
קליק ועוד אחד ועוד 
זו מצלמה טובה אני חושבת
אני לוחצת והיא משתוללת 
אין בה את אכזריות הזמן 
או את שברון הלב
.












מארב

את אורבת מעלות השחר. את יוצאת מהמיטה כאילו התצפית הזו תבהיר את חייך. האור עולה לאט. כחלחל אפרפר מחוויר לורוד וצהוב, העלים מוריקים, הצפרים מתעוררות. גם הצופית שלי חוזרת למלאכתה ביחד עם גיצי המחשבות החורכות את הלב. את אורבת לטבע ואת גם אורבת לטבע האדם.

אורבת. הפירוש המילולי של המילה מארב הוא מלכודת. המילה בעלת גוון מלחמתי. תצפית נסתרת כדי לתקוף. אולי המילה הזו לא מתאימה. את מי אתקוף? אני צופה בציפור,  בסתר, כדי לא להבהילה, כדי ללמוד את שקדנותה, נאמנותה, תפקידה בחוקי הטבע. הציפור מצייתת לחוקי הטבע. והאדם?

האם אוכל להקיש מהתבוננות בטבע הציפור על טבע האדם?

ומהו טבע האדם? שקר, הונאה, בגידה, נקמנות, קנאה, חוסר יכולת לשכוח פגיעה, התאהבות עיוורת, יצר הרס, פחד מבדידות. האדם עוטף את עצמו בדגלים וכותרות יפות נפש: חמלה, טוהר, אמונה, נתינה, תרומה, סליחה, ויתור, צדיקות, חסד, אלוהים

האם האדם נוגע באלוהים יותר מהצופית המסורה?

מארב זו מדיטציה. ומדיטציה זו לא שלווה ונועם. מדיטציה זה מאבק. מאבק ארוך ומתיש, חמקמק ולרוב בלתי אפשרי. זו לא התבוננות בציפור שהולכת ובאה עם זרד אחד בפיה בכל פעם, זה לא עלים ירקרקים פיוטיים בזריחת יום, זו לא התפעמות.

מדיטציה זה להסתכל שוב ושוב על השדים שמנקרים במוח, על הרוע, האנוכיות, הכעס הנורא שלא מרפה גם כשנדמה שמתרחק. מדיטציה זה לא להבין את הכעס, זה לא להסביר את ההיגיון שבו וזה גם לא לכעוס בפועל. זה להסתכל. ללא שיפוט. ואיך אפשר כשכולך פצע?

 הנה הצופית המתוקה. נשלחה אליך משמים, אומרים לי. מנחמת. בסדר. אני מסכימה.


%d בלוגרים אהבו את זה: