קטגוריה: תערוכות

סעיף רגישות יתר

.

היה הייתי ילדה. עכשיו אני כבר לא. נולדתי בעיר שאולי לא קיימת. על יד יער שאני אולי לא זוכרת . סבתא שלי גידלה אותי . אימא שלי היתה משהו שהיה אסור לדבר עליו. עכשיו היא גרה במערה ואולי היא נזירה. אבא שלי היה לוחם. כשהייתי בת שנה הוא יצא עם רובה ולא חזר. גרתי עם סבתא עד שהתגייסתי לצבא. היא מתה כשהייתי בטירונות. אני פציפיסטית ופטורה מרובה, אבל קניתי אחד, אחרי שהשתחררתי על סעיף רגישות יתר. 

כשהייתי ילדה סבתא סיפרה: היינו עולים חדשים בתנאים מחפירים וסבא לא החזיק מעמד ומת מדלקת ריאות יום לפני החתונה של אימא, שהיתה כבר בהריון מתקדם. אימא שלך תמיד הלבישה אותך יפה, במיוחד בחליפה מתוקה אדומה, אבל אחרי שאבא  נעלם, היא חדלה והתמכרה לתרופות בלי שאף אחד ירגיש. גם היא לא הרגישה. כשהיית בת שלוש בא לבית שלנו זאב. וכמו בסיפור המפורסם, הוא הבטיח לאימא שהוא יפסיק להיות זאב. אימא האמינה לו כי הוא התלבש כמו פרופסור באוניברסיטה והיה מקריא לה שירים וסיפורים מדי ערב. אחר כך הוא הפסיק להתלבש, ואחר כך הוא הפסיק לבוא. אימא חיפשה אחריו ביער עד שמצאה אותו במערה שלו. כשהם נפגשו הוא לא הכיר אותה  ונתן לה ביס ושבר לה את הפרצוף. אימא חזרה הביתה, אבל היא לא החזיקה מעמד וברחה שוב ליער.

עכשיו גם לי ואולי גם לאבא יש רובה ואנחנו הולכים לצוד את הזאב. אולי בדרך נמצא את אימא. אולי נפגש ואולי לא.
 
 
כל הציורים בפוסט הזה צויירו בין השנים 1997-1999  והוצגו בתערוכת יחיד במוזיאון הרצליה , 2000 .
 
הטקסט נכתב לפני הרבה שנים והתעורר מחדש אתמול
עם הידיעה המשמחת על היציאה לאור של הספר "סיפורים יכולים להציל"
מאת מרית בן ישראל הוצאת עם עובד.
ולה מוקדש הפוסט הזה
.

איריס קובליו, 1999, אקוורל ושיער, 50×70

.

איריס קובליו, 1999, אקוורל ושיער, 50×70

.

איריס קובליו, 1999, שיער ואקוורל, 50×70

'

איריס קובליו, 1999, אקוורל ושיער, 50×70

.

איריס קובליו, 1997, אקוורל ושיער על אריזת תרופה

.

איריס קובליו, 1997, אקוורל על אריזת תרופה

.

איריס קובליו, 1997, אקוורל על אריזת תרופה

.

איריס קובליו, 1997, אקוורל על אריזת תרופה

.

איריס קובליו, 1999, אקוורל ושיער 50×70

.

איריס קובליו, 1998, אקוורל ושיער בקופסת תכשיטים

.

.


סטודיו פתוח


פרות וירקות זו שמחה

לצייר פרות וירקות זו שמחה. הרבה פעמים אנחנו לא שמים לב אליהם ממש, אלא רוכשים אותם לשם אכילה. כשאני מציירת אותם, אני מנציחה את היופי שלהם כדימוי, ככתם צבע, כצורה על יד צורה. ההנאה שלי עוברת מחוש הטעם לחוש הראייה ומשם למֵעֵבֶר: אני בוראת אותם מחדש.

אמנים הולנדים ופלמים מהמאה השבע עשרה הרבו לצייר צירופים שונים של פרות וירקות. הושפעתי מאד מאותם ציורים. לעומת ציורי השמן הכבדים של אז, באקוורלים שלי אני "מאווררת" את הפרות והירקות, ולמרות ההנצחה שלהם בציור, אני עדיין מנסה לתת את התחושה שהם תופעה חד פעמית וחולפת כמו כל דבר אחר שאנחנו רואים.

.

Painting fruits & vegetables is a joy. Usually we don`t give them any special attention but buy them only for food.

While painting fruits & vegetables I keep their glory as an image, color, forms and presence.  My “Joy” transforms from sense of taste to sense of sight, the observation, and beyond: I re-create them again.

I am also influence by Dutch painters from the 17th, but in contrast to their heavy oil paintings, I “open spaces” inside and outside my watercolors painted still-life, and although they become “long lasting” presence as paintings, I still try to give thefeeling of a passing  appearance of what we see and define as fruits, for example

.

מצגת מרהיבה אפשר לראות כאן:

http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/sets/72157603204168438/show/

שתי הודעות:

היום ובשבת הבאה, ה- 1.9.012 וה- 8.9.12 תערוכת פרות וירקות רעננים, תערוכה קבוצתית, אצל האמנית והאוצרת דנה שטייגר, ברמת השרון

ובסוף השבוע הבא, במסגרת "אוהבים אמנות עושים אמנות", ביזמת מחלקת התרבות של עיריית תל אביב יפו, הסטודיו החדש שלי ביפו  ייפתח למבקרים.

ניתן יהיה לראות את אקוורלי הפרות והירקות ואת כל ציורי יפו, אקוורל ואקריליק, מהשנה האחרונה.

על זה תבוא הודעת בנפרד במהלך השבוע..

ו


כמה הרהורים על פרידות ומחיקות ועל שפם העשוי מגבעול של סחלב

 היום ירדה תערוכה שלי מהקירות. עכשיו היא ארוזה ומונחת על אחד השולחנות בחדר העבודה שלי. היא לא הייתה מתוכננת. חלקיה נוצרו כדיבור פנימי, אינטימי, לא היו לה כוונות להיות כפי שהייתה, היא הוחלטה ביום אחד ועלתה מיידית, לבקשת בעלי המקום. אחד (אחת) מחלקיה נסע מעבר לים. פרידה כואבת במיוחד. פעם מישהי אמרה לי: איריסיה, לאן שאת זזה מדמם איזה פצע, ואני אמרתי לעצמי שכל אחד בוחר לראות את מה שהוא בוחר, ומאלף הפנים שלי מתגלה בכל פעם אחת אחרת , האחת של הפרחים, הזורעת, קולטת ומפזרת האור, או האחת המכשפה, החוזה בכוכבים, או האחת הילדה המנגנת בחושך, או האחת המורדת המתייסרת המוחקת

מוחקת. בעצם על זו רציתי לכתוב. על האחת המוחקת. על זו שמחליטה שהציור גרוע, מביש, מביך, חושף קלון, וכו' (אני יכולה להמשיך, אבל האחת החיובית מצטעקת ואומרת די! עדיף לא לכתוב כל כך הרבה דברים רעים על עצמך), אז אחדים מציוריי, בעיקר אלה שעל בדים, נמחקים ומעל פניהם עולה ציור חדש ולפעמים שלושה ציורים חדשים. במקרים מסויימים אני קורעת (צבעי מים על נייר) ובמקרים נדירים אני שורפת, סוג של רצון למחיקה טוטאלית. לפעמים אני מוצאת צילום של ציור, אחרי שנים רבות, ציור שנחשב לסתמי, שטחי, חסר חוט שדרה, ואני מגלה בו השראה. אני מופתעת. אני מחפשת אותו ולא מוצאת. האם מכרתי אותו? האם מחקתי אותו? האם ציירתי מעליו? האם ארזתי אותו באיזה קרטון המונח במחסן הדברים הלא שימושיים? האם נשמט ממני באחד ממעברי הדירה הרבים שלי? האם אמצא אותו בכל זאת מחר? האם אשכח ממנו למחרת או אחשוב שזו היתה בעצם סתם התלהבות זמנית (היום) ואמשיך להערים ציורים מעל גבי ציורים עד סוף ימיי?

ציור שמן משנת 2000 בערך, שנעלם ואבד אי שם

עכשיו עולה בראשי מחשבה להעלות פוסט בשם: בית קברות לציורים מחוקים. בכל פעם שאמחק ציור אניח אותו בפוסט שיתרחב ויתרחב כמו בית הקברות החדש של הרצליה. בסוף עוד אשים אותם בקומות, כמו שם, שיוכלו להשקיף על השדות מסביב, שגם הם מצטמצמים עם התרבות הנמחקים.    או שמא אהיה אופטימית יותר: פוסט הנצחה לציורים שאבדו, נעלמו, או אלו שנמכרו ורחקו לאי שם, ומה שנשאר מהם זה רק צילום ישן, מרוט ומצהיב ,המחכה לסריקה ועיבוד מחודש בפוטושופ.

היום ירדה תערוכה שלי. היו בה פנים ופרחים. שני דברים שאני נוטה לצייר במיוחד. החיבור הזה התחיל כשמצאתי ספר צילומים (בספרייה של בית הספר לאמנות ברעננה בו לימדתי) ובו שילוב מבויים ומרנין (אני לא מוצאת מילה אחרת) של פני אפריקאים ופרחים. הצילומים ההם העלו בי דווקא רצון לצייר את עצמי עם שפם או או עם אף רחב במיוחד, אז עשיתי לי שפם מגבעול של סחלב ומזה יצא ציור (הציור שנסע אל מעבר לים). משם הדברים התגלגלו אחרת. כי תמיד הכל מתגלגל אחרת, וזה דווקא טוב, כי הצפוי מפחיד מאד.


עוד שלושה ימים

עוד שלושה ימים לתערוכה שלי

זה לא אותו דבר כאן, על המסך,

כמו על הקירות, בחלל המיוחד, בתאורה המיוחדת, באופן התלייה, במסגור האחר, בדיאלוג עם האמנות בגלריה.

מצורף פוסט יפיפה של שרית שמיר  המתאר את האירוע שהיה אמש בגלריה

.

.

גלריה גבי בן ז'נו

רחוב יבניאל 33 פינת התלמי 4, נווה צדק

ראשון שני 11-18

שלישי ערב יום הזיכרון 11-14


על החדר הפנימי, על מה שבדרך ועל הויסטריה שנשארה בחוץ

זו הזמנה לתערוכה בה אני משתתפת. הפתיחה היתה  אתמול. נותרו שלושה שבועות. שכונת נווה צדק תוססת באביב. זמן לבקר בתערוכה מיוחדת.

אני מציגה 10 ציורים חדשים שלא עלו על קירות, אלא רק על מסכי הרשת. זה לא אותו דבר. זה לגמרי לא אותו דבר. זה אפילו סותר והפוך ממה שרואים כאן.

החלל, כמו תא וידוי, משמעותי לשוהה בתוכו.

אני מציגה בחדר הפנימי של הפנימי. בדרך אלי נפלאים המראות האחרים. רצוי לבוא ולראות גם את הדרך הזו, שהיא מפתיעה ומרתקת כשלעצמה.

תודה לאמן והמורה גבי בן ז'נו, ולאשתו האמנית והמורה חניתה בן ז'נו,  הנדיבים, שאיפשרו לנו להציג את היופי הזה.

גבי בן זנו- גלדיולות

בשבת ה 21.4. בשעה 11:30 בבקר יתקיים מפגש משוררים הקוראים משירתם בגלריה. פרטים יבואו בהמשך. הכניסה חופשית ורצוייה.

אפשר ורצוי לבוא גם ללא אירועים ואפשר גם לפגוש אותי. בתיאום.

הסרת לוט הפרספקס

וזה ציור שלא נכנס לתערוכה אבל הוא שמח מאד להשתתף בפוסט הזה ולברך את כולם בחג שמח


עין התכלת: Spring Interview

-איזה פרח את הכי אוהבת?

-עין התכלת

-כלומר?

-מרגנית

-ציירת הרבה פרחים אז למה לא ציירת  אותו?

-כי  אי אפשר לצייר אותו

-למה?

-כי הוא נסתר. הוא פרח נשמה

-מה זה פרח נשמה?

-אלו הפרחים שלא שמים לב אליהם. אלו פרחי השוליים, אבל בזכותם הפרחים האחרים נראים בעולם

-למה את מציירת פרחים?

-לא יודעת. אולי בגלל ששמי הוא פרח

-חייבות להיות עוד סיבות כשמציירים כמות כזו

-פרחים זה יפה. זה היה הדבר הראשון שלימדו אותי לצייר

-לימדו אותך לצייר?

-לא בדיוק. הציעו לי מה לצייר: פרח, עץ, בית, חייל.

-חייל?

-כן, סבא שלי ידע לצייר רק חיילים עם כובע והוא היה מלמד אותי איך מציירים כובע של חייל

-סבא שלך היה חייל?

-לא, היתה לו חנות בגדים ברומניה

-גם בישראל היתה לו חנות?

-לא, אחרי שהנאצים שרפו את החנות שלו הוא לא התעסק עם זה יותר בחיים החדשים בישראל

-מה הוא עשה?

-הוא היה שרת בבית ספר "גורדון" בתל אביב והידיים שלו היו נפוחות כל הזמן, אבל הוא היה  יכול לצייר עבורי חיילים וגם אמר שתמיד צריך לשים ארובה עם עשן על גג הבית.

-מה אהבת לצייר?

-מה שהציעו לי

-איזה צבע הכי אהבת?

-ירקרק וסגול לִילָה, כמו הצבעים של העץ במרפסת של סבתא, שפרח כל אביב

-מה שם העץ?

-אזדרכת

-האם ציירת את פרחי האזדרכת אי פעם?

-לא , הם קטנים מדי. אבל הם לא פרחי נשמה. יש להם ריח חזק וסבתא תמיד היתה מתעטשת מהם.

-האם גם את אלרגית לריחות של פרחים?

-כן. אני הכי אוהבת את ריח האפונה הריחנית, אבל אני תמיד בוכה לריחה.

-אלו עוד פרחים גורמים לך לבכות?

-סחלב בצבע מגנטה

-מדוע?

-כי זה הפרח שמסמל אהבה גדולה ופרידה גדולה

-האם ישנם עבורך עוד פרחים שמסמנים דברים בחייך?

-כן, שושנה היא פרח היוגה. היא הכי אלוהית.

-ומהו הפרח הכי מהודר בעינייך?

-ציפור גן העדן. יש בו שילוב של הצבעים הנפלאים בעולם: כתום, סגול, ירוק ומגנטה. יש בו זקיפות ונוכחות, יש בו עוצמה מרפאה. פעם חלמתי להיות מרפאה בצמחים. לא בתמציות פרחים, אלא בהענקת פרח מצויר לנזקק. פרח שאני מציירת במיוחד עבורו.

-ולמה את לא מרפאה בפרחים?

-לא יודעת אולי אני כן. אני ציירת. אני לא מגדירה את עצמי כמרפאה. ואני לא מציירת רק פרחים.

-אבל איזה פרח את הכי אוהבת לצייר?

-המממ.. כל מיני

-ובכל זאת, לפי מה את בוחרת?

-לפי העונות. לפעמים אני הולכת לחנות פרחים או למשתלה. אני מעדיפה פרחים גדולים

-למה

-כי יש להם צורה מוגדרת ונוכחות עקשנית

-למשל?

היביסקוס אדום, הוא פרח ארוטי מאד.

ואמריליוס?

-כן, ציירתי אחדים. זהו פרח אכזרי

-אכזרי?

-כן, כמו בשיר של א.א. קאמינגס על האביב האכזר, המתהפך בבטן ויכול להחריב עולמות

-תכונות קשות את מייחסת לפרח

-כן, פרח זה לא רק פרח. אנשים לא מבינים את זה לרוב. פרח זו אנרגיה מסויימת מאד.

-אז לאיזה פרח ישנה אנרגיה חיובית?

-אני לא אוהבת את ההגדרה הזו כי אין דבר כזה חיובי או שלילי

-ובכל זאת איזה פרח עושה לך נעים?

-כובע הנזיר

-למה?

-כי אני אוהבת כתום, אני אוהבת איך שהוא שולח זרועות ואם לא זזים שלושה ימים הוא יכול לחבק אותך סביב, וחוץ מזה אני אוהבת נזירים

-ואיזה פרח מכוער בעיניך?

-אין דבר כזה

-אבל בטח ישנו פרח שאת ריחו את ממש לא סובלת:

-כן, שושן צחור, נרקיס תרבותי, חרצית, גרניום רפואי

-ואיזה ריח מענג אותך במיוחד?

-ריח שושני גינה, אבל אני אוהבת ריחות פריחה כשהם בטבע, כמו הדרים, יסמין, יערה, אלמון הודי

-האם את מעדיפה פרחים ללא ריח?

-אין כזה דבר ללא ריח. לכל דבר בעולם יש ריח. לפעמים אנחנו קולטים את הריח ולפעמים לא. גם לפרחים מצוירים על הדף יש ריח. ריח עובר אנרגטית.

-אז איזה ריח יש לעין התכלת שאת הכי אוהבת?

-ריח של רעד פנימי

-גם לרעד יש ריח?

-כבר אמרתי שלכל דבר יש ריח אבל אי אפשר להוסיף עוד כל כך הרבה מילים בעולם

-אז מה דעתך על פרח האיריס שהוא שמך

-הוא פרח הדור, כמו ציפור גן העדן, זקיפותו מרשימה  וצורתו מושלמת, אין לו פגם ואין לו היסוס ואני אוהבת את הפרח הזה אבל הוא רחוק ממי שאני

-ומי את?

-אני גם שושנה ואני גם סביון אני גם היביסקוס ואני גם דרדר, אני גם פרחי שדה וגם פרחי חממה, אני גם פרח מדבר וגם פרח מים, אני גם פרח גבוה על עץ וגם פרח בעציץ, אני גם פרח עם ריח ואני גם פרח מצויר, אני גם פרח של חושך וגם פרח של אור ולפעמים אני פרח ולפעמים אני משהו אחר לגמרי.

 

והודעה:

פרחיי ואני משתתפים בתערוכה (עבודות חדשות שטרם הצגתי) ונשמח לעיניכם הטובות.


חמישים ושלוש סיבות לפסק זמן בלונדון

1. לוסאין פרויד. רטרוספקטיבה. נקודה. ציור ציור ציור שהכי עכשיו (רק שנה לעזיבתו את העולם הזה). אין יותר ציור מזה שעכשיו. לא מכירה. מתנה לכל מי שמתרגש מציור. אשכרה ציור

2. דיויד הוקני. מסע טריפי הזוי, מרהיב, חסר תקדים, ענק, שווה לעמוד שעתיים בתור בשבילו, ציורי יורקשיר שלו, מקום הולדתו, נוף נוף נוף. צבעי מים. צבעי שמן. צבעים דיגיטאלים. צבעוניות שחודרת כמו מוסיקת טראנס. האקדמיה המלכותית גוייסה בהוד ובפאר להשתוללות המופלאה של הוקני. עוד מתנה לכל מי שמתרגש מציור.

3. מוזיאון טייט. קוסמה ייויי. Kusama Yayoi  . שיר הלל לנקודות. לאובססיביות. לסחרחורות שחוזרות על עצמן. גם יפנית. גם עכשווית וחיה, גם מציפה וחודרת כמו שארץ הפלאות חודרת לאליס. העבודה הכי מרשימה: מראות האינסוף. גם אם זה גימיק- מתנה של עונג.

4. קוסמה פאדג'- במוזיאון טייט אפשר למצוא את הפאדג' הכי טעים בעולם. ממכר  כל כך שבא לרקוד. למה קוסמה? כי בגללה הגעתי לפאדג' הזה.

5. ואם אוכל בטייט אז גם הכריך שאכלתי שם הציף בעונג של שובע.

6. ואם כבר קניות בטייט אז הספר המאוייר של קוסמה ייויי: אליס בארץ הפלאות. מהדורה מרשימה שקשה להתאפק לא לרכוש אותה.

7. ואם כבר טייט אז המרפסת הקטנה המשקיפה לתמזה עם קפה מקיטאו. רגע של אוויר בין מיליוני הנקודות של קוסמה.

8. פורטרט גלרי. זה המקום בו מוצג לוסיאן פרויד. אחרי לוסיאן אי אפשר לראות אף פורטרט אחר. צריך לבוא שוב בנפרד. לוסיאן לוקח את כל הקופה. היש פורטרט אחרי פרויד? רגע של ייאוש.

9. לא מרשים לצלם במוזיאון. כשאת בכל זאת מצלמת, ניגשים אליך בנימוס ובחיוך, כמעט בהתנצלות. אנגלים.. איזה כיף להמשיך לצלם מדי פעם ולדעת שלא באמת יכעסו עליך.

10. האדיבות האנגלית. קופה במוזיאון או קופה בסאב-וואי-  זו אותה אדיבות.

11. החימום. מעיל טוב ומתחת חולצה אחת. קר בחוץ וקיץ בפנים. אין מצב של קיפאון תמידי.

12. יום שמש פתאומית צובע את פרצופיהם של הלונדונים באושר. כל היפים והיפות מציפים את הרחובות.

13. בתי השוקולד של לונדון.

14. הררי העוגות בחלונות הראווה.

15. המלון באמצע העיר עם שני ברזים נפרדים למים חמים וקרים. הרחצה מפסיקה להיות מובנת מאליה.

16. ריח הפיש אנד צ'יפס במלון. אני לא אוכלת פיש, אבל הריח מענג בכל זאת.

17.רשת הרכבת התחתית. גם כשלומדים את החוקים עדיין הרשת הזאת היא אחת מפלאי עולם. לנסוע מפה לשם בלי מטרה. או עם מטרה. אי אפשר לפספס.

18. ועוד בעניין הרכבת התחתית: הכושר משתפר מתחנה לתחנה. אחרי שלושה ימים מוסיפים שרירים ומורידים קילו וחצי. הרבה יחסית לשלל העוגות הנבלעות בתאווה.

19. נשיאונל גלרי. נו, אי אפשר בלי. גם שווה לרוץ לשם בעצירה של כמה שעות בנמל תעופה. עשיתי את זה בפעם שעברה רק כדי  לראות את קריבלי.

20. ואפרופו קריבלי, הפעם הציור הכי אהוב עלי בעולם  The Annunciation נעדר מהנשיונאל. למה? לא ידעו להגיד. היעדרו של הציור הזה כמו חור בלונדון.

21. אבל אפשר לראות את האוסף הכי גדול של קריבלי בנשיונאל גלרי, חדר 61. אין עליו.

22. ועוד בנשיונאל: רמברנט מרגשים.

23. וכמה ציורים של ורמיר

24. אבל הכי אהוב עלי, אחרי קריבלי, זה פיוטר דה הוך, בעיקר הציור הזה: לא אשבע ממנו. לא בגלל שהוא ענק, אלא בגלל משהו אישי.


25. הנשיונאל חינם. וגם מוזיאונים אחרים. למעט תצוגות מיוחדות.

26. אני מתה על תאי הטלפון האדומים. שמישהו כבר יעשה איתם משהו מדהים.

27.ואפרופו אדום: תאי טלפון אדומים ואוטובוסים אדומים הם שילוב אופטימאלי בכל קומפוזיצית צילום עיר שאני בוחרת. זה ממש ממכר.

28. ראסל סקוור: גינה קסומה, בעיקר בלילה. לשבת שם מול המזרקה ולעשן סגריה.

29. ובית הקפה של ראסל סקוור (המלון היה  שם. וזה מומלץ)

30. דפידילס. אין את הפרחים הללו כאן. גיליתי אותם באמריקה. הם תמיד מבשרים את סוף השלג. השלג הפיזי והשלג הנפשי. והם כל כך כל כך הדורים.

31. ועוד דפידילס: על כל שולחן בבית קפה או בכל מבוא למלון. הצהוב הזה מציף שימחה.

32. פאב אנגלי. לפספס ישיבה אחת בפאב אנגלי זה כמו לא להיות בלונדון. מהבחינה הזו הפעם לא הייתי בלונדון (אבל שתיתי בירה בנשיאונל גלרי, והיא אפילו היתה אורגנית ומסחררת רק קצת)

33. אפרופו אורגני: הטרנד הזה חזק מאד בלונדון. קל להיות צימחוני ומוקפד. המושג "אורגני" מהדרת כל מקום שצעירים רוכשים בו משהו לבטן שלהם. וישנם המון המון צעירים בכל רשתות המזון המהיר הזה.

34. ואופרופו מזון מהיר: פרטה מנז'ה- אחלה רשת. זול, טעים ויחסית בריא ומאד מאד מסביר פנים. אין רחוב שאין בו פרטה מנז'ה.

35. מי שלא היה בחנות ספרים אמיתית בלונדון לא היה בלונדון באמת. וגם הפעם לא הייתי בלונדון. בפעמים קודמות אי אפשר היה לשלוף אותי מהמדפים אבל הפעם החלטתי בכלל לא להיכנס לזה.

36. ובכל זאת הכפלתי את משקל המזוודה בגלל ספרים.

37. קטלוג של לוסיאן פרויד עולה כמו זוג מגפיים מדיזינגוף ושוקל פי ארבע מהן- נרכש! איך אפשר לא?

38. וכבר הזכרתי את רכישת אליס בארץ הפלאות עם איורי קוסמה ? ואת קטלוג צבעי המים האחרונים של דיויד הוקני?

39. ואפרופו דיויד הוקני, מה עושים בתור הכניסה הארוך? אפשר לאכול כריך לא כשר (אבל אורגני), אפשר לרשום כמה סקיצות מהירות של העומדים לפני בתור, אפשר לכתוב סיפורון באייפון אבל מה עושים כשצריך להשתין?

40. כך גילינו את החנות המדהימה  שמעבר לכביש. היא מכילה קומת תה, קומת שוקולדים, קומת פורצלנים, קומת בשמים וקומת עניבות לגבר. השירותים בקומת הבשמים היו המפוארים ביותר שפגשתי בלונדון, עם קרם ידיים מעלף בריחו. הלכתי לשם פעמיים..

41. ואפרופו שירותים: תמיד ישנם מים חמים בברזים לשטיפת ידיים. נקודה חשובה.

42. אטלנטיס. משכורת של חודש הוצאתי שם.

43. ואם כבר ציוד ציור, רק באטלנטיס מחברות סקיצות מהסוג שאני אוהבת. ועשרות סוגים של דפים לצבעי מים. אבל את אלו שאני אוהבת הכי הרבה הם לא מוכרים.

44. ואפרופו אטלנטיס, אז לונדון בלי אטלנטיס זה כמו לא להיות בלונדון. אז כן הייתי. ועוד איך.

45. טרנר. הוא כל כך אנגלי. ואחד מפלאי עולם הציור. להיות בלונדון ולא לראות את טרנר (שוב ושוב) זה לא להיות בלונדון. אז הפעם לא הייתי בלונדון. וואו. איך זה יתכן?

46.  איך היא לא כתבה שום דבר על תיאטרון? להיות בלונדון ולא לראות אפילו הצגה אחת? איזו מן לונדון היא זו? אז לא הייתי בלונדון. אני לא בן אדם תרבותי. מתנצלת. סעיף 46 יכול להצטרף לחורי לונדון. כבר הזכרתי שהגבינה הכי אהובה עלי זו זו עם החורים? כמה שהחורים יותר גדולים ככה היא יותר טעימה.

47. ואיך שאני אוהבת את צליל הדיבור האנגלי. זה ממש, אבל ממש עושה לי טוב. בניגוד לצליל הדיבור הגרמני למשל. להיות בארץ בה מתענגים מצלילי השפה זו מתנה.

48. לונדון, כי אפשר ב 700 דולר, בסוף החורף, (לא כולל הוצאות קניות של צרכי אמנות) לקפוץ לסוף שבוע ארוך וממלא השראה.

49. בגלל שזה המקום של המלכה אליזבט וזה לא יאומן. החיילים האלה. עם הכובע הגבוה. עכשיו? ב- 2012? הפעם לא ראיתי ולו אחד כזה, אבל ההייד פארק היה סגור ומבוצר בכל סוף השבוע. כנראה בגלל שהמלכה או הנסיך צארלס עשו שם פיקניק.

50. ואפרופו פארקים, אז אני הכי אוהבת את המפטון היס. ציירתי בו לפני שנים. והלכתי בו לאיבוד. אבל תמיד החשבתי אותו לפארק האושר. הפעם לא הגעתי אליו. עוד חור ברשת הלונדונית.

51. אפשר להיות בה לבד

52. אפשר להיות בה בקבוצה (קבוצת שוחרי אומנות למשל, או שוחרי סיפורי אימה שמתחת לגשרים האפלים)

53. ואפשר להיות בה בזוג. רומנטי. ולקבל אותה כמתנה ליום ההולדת ה-53.

(יש! הצלחתי לכתוב את כל החמישים ושלוש…)


נגררת על קוצי יהלום

איפה תופסים אותנו אירועים גדולים בעולם? הקטן והפרטי הוא המנהל אותנו, גם מול גלי הצונאמי של החיים. החיים? האם יש חיים מחוץ לי? אינני יפת נפש. האסון הפרטי שלי הוא זה שלוקח אותי באופן בלעדי.

*

ברגע בהיר וחד בתוך האפלה את יודעת: גן עדן וגיהינום הם כאן. שכר ועונש הם כאן. המוות הוא כאן. בעודך בחיים. ומי אם לא את היא זו שמביאה את הכל על עצמך,  בחפירה האינסופית אחר האמת החמקנית. לפעמים את חושבת על עצמך שהכל נובע מתמימות. את  מאמינה שאפשר לחיות באמת שלך ושתצליחי לגרף היטב את סביבתך, בעדינות אך במיומנות, כדי למנוע פגיעה. את עושה הכל כדי למנוע פגיעה. כך נראה לך. אבל הדברים לא תלויים בך ואת מוצאת את עצמך על שביל שבשוליו בכל זאת נרמסו תחת רגליך. רגלייך כואבות. כבר הרבה זמן. את מרגישה כמו בת הים הקטנה. רצית כל כך רגליים. כנפיים בעצם. אבל כדי שיהיו לך כנפיים קיבלת במקום רגליים, אולי כדי שתוכלי לרקוד, ללכת רחוק, ואז, כשיכאבו רגלייך עד קצה היכולת, ואת תרגישי שאת הולכת למות מרוב כאבים, ואולי אפילו תמותי, יצמחו לך כנפיים. הכנפיים שבאמת רצית. את עדיין לא ראויה לכנפיים, ממררת את חייך ההאשמה העצמית, תהי עוד קצת בגיהינום הזה:

ננטשת. רומית. נבגדת. שוּקָרְת. שוקרת.

שקר. שקר זה לא לומר את האמת. ואמת? שני מושגים שהרעילו את חיינו מאז שלמדנו מה מותר ומה אסור. ילדה שגדלה על פינוקיו יודעת ששקר יצמיח אף ארוך. ואז היא מתחילה להתפתל. חמישים שנה היא מתפתלת. ובכל פעם כשהיא נפגשת באמיתות ספרותיות גדולות, טקסטים מדויקים כביכול, הנכתבים על שתי התכונות המנוגדות הללו: שקר ואמת, היא בתמימותה חושבת שהבינה. שלמדה להבחין בין טוב ורע. שלמדה לבחור. שתם עידן תמימותה.

 *

מפגש מכונן אחד בחייה גורם לה להאמין בכל ליבה באהבה מוחלטת. מישהו אוהב אותה עד מוות. כך הוא מצהיר שוב ושוב. הוא מחדיר לעורקיה את אמיתותיו, אמונותיו, מושלמות אורחות חייו. היא  נבלעת ומדמיינת לעצמה שהיא מאושרת. שהיא זקוקה לתיקון והוא הבלעדי שיכול לתקנה. רק הוא יוציא את כל השקרים מתוכה, רק הוא לא יאפשר לאפה הארוך לצמוח. ויום אחד, אולי בטעות, אולי בחסד, צומחות לה כנפיים. בהפתעה. בהתחלה היא עפה. אחר כך נבהלת, וגוזרת  את כנפיה במו ידיה.

ואז הוא כל כך טוב אליה. היא שוכבת גזורה על מרבצה ומתמסרת לטיפולו המסור.

וכשהיא כבר לא יכולה לקום ממקומה, הוא נוטש.

עם כנפיים גזורות היא כותבת לו שירי אהבה. מציירת שוב ושוב את פניו. מתחננת שיחזור. מבטיחה את חייה. ממשיכה לגזור את שאריות הכנפיים הפנימיות שעדיין מרפרפות. לא אכפת לה גם אם יחדלו. אם לא תוכל יותר לאחוז במכחול. היא תחכה לו עד כלות.

*

בספר העונשים של גורו רחוק אחד, ספר נדיר, מקומט והזוי, מתוארים העונשים שיבואו על חוטאים בחטאים שונים. האישה הבוגדת, כך כתוב שם, תיגרר על קוצי יהלום, שוב ושוב ושוב, עד שתצא נשמתה מגופה החוטא.

כן, כן, שתצא כבר הנשמה, הנבגדת, הננטשת, המשוקרת, התמימה

כל הדימויים מתוך תערוכתי "שפת אם", גלריה נחשון לאמנות עכשווית, 2009


למה חזרתי לצייר "פרחים ופירות"

לפני כמה שנים התחלפו השכנים בביתי הקודם ובמקומם עברו לגור השכנים הרעשנים ביותר בעולם. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי רגישה ביותר לרעש, אבל הרעש שלהם שבר שיאים בתחושת ההטרדה שלי. לא אפרט את ביטויי קולותיהם הבלתי נסבלים מפאת פרטיותם, אבל בתוכי לא היה רגע שלא קיללתי אותם בכל הוריאציות שידעתי. מרגע שפקחתי את עיניי הם חדרו לתודעתי והרעישו את חיי. את רוב עבודתי אני עושה בבית ובאותה תקופה גם תרגלתי מדיטציה ויוגה וחשיבה חיובית שירדו לטמיון הגיהינום ההוא. במפגש מקרי (או לא מקרי) קבלתי עצה שנראתה לי מגוחכת ובלתי אפשרית: התפללי עבורם לשפע. שלחי להם אהבה. נאבקתי בשינוי הזה. אילצתי את עצמי לגייס את כל כוחות הנפש ההפוכים להרגלים שלי, כדי לבצע את המשימה. זמן קצר אחרי אותו "תרגול אהבה" הם זכו בסכום כסף רציני שבא מירושה פתאומית ועברו דירה

 אתמול קראתי על הביאנאלה לאמנות עכשווית בוונציה, שזה לב ליבה של הסצנה הבינלאומית של האמנות. אמנות רדיקלית, מונומנטאלית, פורצת גבולות ומשתמשת באמצעים טכנולוגים חסרי תקדים המעוררת תגובות רגשיות קיצוניות, היא האמנות המנצחת. אמנות שדורשת משאבים פיננסים גדולים, קישורים תקשורתיים ואמירות מזעזעות. קראתי את המאמר בהפסקה שבין אפרסק לאפרסק, מנסה ללמוד בכל פעם מחדש איך להסמיק את האפרסק הירוק ואיך להעלות עליו את פלומתו הלבנה כסופה,, איך לברוא מחדש, שוב ושוב, את האפרסק הנראה ולהבקיעו על דף הציור כשיקוף מסוים של "חיים". חיים על שולחן עץ המוצב בבית מגורים  אי שם הרחק מליבת מה שנחשב לאקטואלי, חדשני, מעודכן.

 איריס קובליו, צבעי מים

לפני כמה שבועות הורדתי את תערוכתי האחרונה. היו בה 250 ציורי פרחים שהוצבו בצפיפות, בתלייה לא שגרתית, שיכולה לעורר קשת הרגשות אצל הצופה. במשך עשור ציירתי פרחים בהפסקות שבין ציורים אחרים שלי שדרשו מאמץ רגשי לא פשוט.

לצייר פרחים היה בשבילי פעולת ריפוי, התחברות מחדש לביטויים הנעלים יותר של הקיום. ליקטתי את כל הפרחים האלו לקיר אחד, בו ניסיתי למפות את מסלולי תגליות האושר שמצאתי בין שבילי חיי העמוסים, המתהפכים. בניתי את קיר האושר.

 

אבל הקיר הזה פגש לא מאושרת אחת. היא לא יכלה להסתכל עליו אפילו לרגע אחד. הקיר הזה עורר בה את הכעס, הבוז והבוטות שנפלטו מתוכה ונורו לעברי. כל מה שהיא רצתה זה להעמיד אותי על יד הקיר הה ולהוציא אותי להורג. ומכוון שהיה לה משקל "טכני" בהתקיימות התערוכה, הורדתי אותה בטרם עת.

 כל 250 הציורים נארזו לתיק אחד שהנחתי באיזו פינה, מבלי לפרוק אותו כדי להחזיר את הציורים למקומם המכבד. בכל פעם שהייתי עוברת על יד התיק, צעקות הזעם שלה נקרו בראשי כרעש. לא הצלחתי להסיר את הרעש, גם לא בהליכות נמרצות עם מוסיקת ריקודים משחררת נהדרת. לפני כשבוע, בבקר שבת אחת, מפלס הרעש בשכונת מגוריי העכשוויים עלה לשיאים חדשים ואני שוב התמלאתי תסכול מגורל הרעש שרודף אחרי מבית לבית, ומייד להקה של רחמים עצמיים התייצבה חמושת קללות. אבל לא. לא הנחתי לה להשתולל. פירקתי את התיק עם ציורי הפרחים, סידרתי אותם במקומם המכבד, ולמחרת קניתי את פרח ציפור גן העדן, שני אפרסקים, כמה משמשים וחופן דובדבנים וחזרתי לצייר את "החיים".

 איריס קובליו, צבעי מים, 2005

וכשציירתי את ציפור גן העדן חשבתי מה לאחל לאותה אישה זועמת

המשך יבוא


%d בלוגרים אהבו את זה: