הבזאר

בחורף 2014 היה לי כל כך קר עד שחשבתי שזהו החורף האחרון. שאני חייבת לעשות משהו קיצוני. לשנות מקום פיזי. וברור שנפשי. כתבתי את זה
3E04B1AC-15F1-4AC7-9DEB-EE5D72D58EDA.jpeg
זהו השיר האחרון שסוגר את ספר השירים הראשון והיחיד שלי עד כה.
השירים בספר נכתבו כמעט כולם באותה שנה וברובם מרומזת בדידות גדולה ואכזבה. הייתי בת 55 ונדמה  היה לי שזהו ספר סוגר חיים.
לא בטוחה שממש שמים לב לזה במבט ראשון. הספר משובץ באקוורלים קטנים שלי, מאד פיוטיים, נופים לעופף בהם. דפי הספר בצבע קרם נעים לעין ומנחם למגע. ספר קטן, דקיק יחסית, עם כריכה קשה כמו פעם. המודל שלי היה ספרו של הרמן הסה ״ נדודים״ בלוויית ציוריו הצנועים והנוגעים ללב.
מאז עברו חמש שנים.
עדיין קר לי. בחורפים. בחורף הזה אני בטוחה שהכי קר לי בעולם. ידיי מכחילות פתאום ומפרקיי מרגישים כאילו סכיני קרח ננעצים בהם עמוק.
רוב הזמן, כך נדמה לי, אני מכורבלת בין התנור לבין הבקבוק המחמם.
אבל לא רואים את זה ( מי שמתעניין) אלא רואים ציירת של פרחים צבעוניים באקוורלים קסומים, פה ושם כמה פורטרטים ( את הקשים אני מפרסמת רק במעגל סגור מצומצם), הרבה צילומי טבע, אור ועוד אור ועוד אור( כמו צחוקם של תלמידיי) . הקור מתחבא מאחורי השורות כביכול.
ולמה נזכרתי?
כי לפני כמה ימים נערך מן בזאר יום האשה כזה בשכונתי. נעתרתי לאחר חיזורים נישנים להציג כמה מהאקוורלים שלי ואת ספר שיריי. להציג למכירה.
בחרתי כתריסר אקוורלים קטנים שדאגתי למסגר באופן מכבד, פרשתי מפה על שולחן מתנ״ס ועליה שישה ספרים , כמה ציורי פרחים, נופים קטנים ולקט זעיר של פירות קיץ. השולחן שלי היה כה יפה. זו היתה הפעם הראשונה שהיה לי דוכן. צילמתי אותו. החלטתי שמכיוון שזהו באזר אמכור גם אני ״ במחירי בזאר״.
זה לא עזר.
במיוחד.
התור אצל המניקוריסטיות היה הכי גדול ובולט. בדוכן התכשיטים הזולים היתה תכונה רבה. מדדו נעלי עקב וכל זרי הפרחים נחטפו במחירים מופקעים. חייבת לציין שהקפה והקורסון שקניתי בפינת הקפה היה מצויינים. שתי חברות באו להיות אתי. שני ציורים קטנטנים  של פרחים מכרתי במחיר חולצה במבצע ושני ספרים במחיר כדור גלידה איטלקית.
אישה אחת באה ורצתה לקנות ספר. היה לה שטר הכי קטן שיש ושטר בינוני. לא היה לי עודף מהבינוני. אז היא רצתה שאמכור לה בקטן. מסביב היו דוכנים רבים שאפשר היה לפרוט בהם כל שטר שהוא. אז לא תעשי לי הנחה, שאלה? ישראלים אוהבים הנחות. סירבתי. זה היה רגע של עשרים שקלים ששבר אותי.
ארזתי והתקפלתי.
אומרים שביומיים הקרובים יהיה השרב הראשון לעונה.
אני כרגע במיטה עם מזגן, גרביים ושני בקבוקי חימום. אולי בתי קרקע הם תמיד קרים במיוחד.
אולי העשור האחרון בחיי קר במיוחד. אני עומדת לסיימו בשבוע הבא.
העשור שאחריו יהיה יותר שמח. אני מבטיחה. אולי כך בהבטחה זו אצליח לכבות את המזגן ואת האור ולהירדם. סוף סוף.
.
B5745542-4BE8-46A2-93FF-0F273DD565DCAF0DD04E-2C4D-47B1-A278-23ED62D70F815E514D73-11EF-4E09-B4BD-AF1AAA91DAFAA93B0D88-9305-46AB-9B7F-06195818110C
..
..

הפרטנרית מהפאלאס

הפרטנרית לקלפים מפעם: צ׳ה פאצ׳?
היא והוא : מרסי בינה 
הפרטנרית: חשבתי ששכחת ממני
היא: מה פתאום
הפרטנרית: הרבה זמן לא שמעתי ממך. מה אתך
היא: לא היה לי מצב רוח
הפרטנרית: העיקר שאת חיה
היא: כן עם הכאבים
הוא: סנטאטה (בריאות)
הפרטנרית: מולצומסק (תודה). אשה לה וויי (גם אצלכם)
הוא: סנטאטה
הפרטנרית: הפספורט עדיין בתוקף
הוא (מגכך):  גם אצלנו
הפרטנרית: תיכף יגמר
היא: הייתה לי יום הולדת בשבוע שעבר
הפרטנרית: לי היה תשעים. אל תשאלי איזה יופי מסיבה עשו בפאלאס
היא: בפאלאס עושים חיים. העיקר שאתם הולכים על הרגליים
הפרטנרית: מי שיש לו רגליים אין לו שכל ומי שיש לו שכל שוכב במיטה
הוא : כן כן
הפרטנרית: ולך יש מזל. יש לך את בעלך אתך. את לא יודעת מה זה לבד עשרים שנה
היא: את לא לבד, את בפאלאס
הפרטנרית: כן, כל יום ברידג׳ , רה מי. יש כאלה שרוקדים פאסדובלה אבל אני רוצה לנוח. לעשן (משתעלת)
היא (מגלגלת עיניים): את עדיין מעשנת? זה לא בריא
הפרטנרית: חחח (ממשיכה להשתעל)
היא: את רואה??
הפרטנרית: כשיגיע יגיע. הפספורט…
הוא (מחזיק לה את הטלפון ואת הגב שלו, כבר מכופף לגמרי) סה פיטצ סנטוש 
הפרטנרית: סנטאטה 
_
הוא (מתיישר בקושי, מדדה למקומו)…
היא:  חשבתי שהיא כבר לא…
אני: חשבת שהיא מצלצלת אליך מהקבר??
היא: מה היא נזכרה פתאום
הוא: ככה נזכרים. שבת היום
אני (ממוללת את אזניי הכלב שבזרועותי): מממ
א
53150260_383726809078675_471220644663525376_n
שיחות קודמות

תמרים

הגסיסה הזו בבית
לא ידוע לי על מקרים אחרים בדורות המשפחתיים
בכל יום פצע חדש. והריח מחריף.
הרופאה הצעירה יושבת על קצה המיטה וממלאה לה טפסים לקנאביס
סוף סוף היא מסכימה אבל לא בטוחה שיעזור. שאכן תשתמש
ואני מתנדנדת על כיסא הנדנדה הירוק
בזרועותיי הכלבלב שטומן ראשו בחיקי, ממש בחיקי, והטלפון המציל. אצבעי עולה ויורדת בדפי הפייסבוק, האינסטגרם. גוגל
איך אומרים תמרים ברומנית. גוגל מתרגם מיד. למה תמרים? כי הכנתי עוגת תמרים ותפוחים בשבילם. כי היא אמרה פעם שהיא אוהבת. ואני
בכל פעם מנסה מחדש
אז גם מריה קבלה פרוסה מהעוגה וניסיתי להסביר לה מה זה תמרים. אבא ואימא לא ידעו איך אומרים תמרים ברומנית. כנראה ברומניה לא היו תמרים. אני מסבירה לה שזה עץ גבוה עם פירות קטנים חומים וצהובים מתוקים ומציירת עם ידיי באוויר עץ דקל עם ענפיו היורדים.
הרופאה משתדלת להיות עדינה ומתחשבת. היא צעירה. מאד צעירה. אני תוהה אם היא מזועזעת בתוכה. 
היא אפילו אמרה שזו הפעם הראשונה שהיא רושמת קנאביס.
הסברתי לה כמה עניינים בנושא. גם אני התוודעתי אליהם לאחרונה.
בנסיונותיי להקל.
_
 ציור לא גמור. כנראה. רגע של חיוך (מהפוסט הקודם)
_
52911326_396562340902306_307457471562121216_n.jpg

שיחות בחדר השינה

(שיחות שקלטתי מהביקורים האחרונים. בכל ביקור אוסיף לפוסט הזה עוד שיחה. שיישמר)

  1. שיחה ברומנית
היא והוא: הלו (שניהם בספיקר)
הבת דודה: מה נשמע, יש לך יומהולדת החודש
היא כן כן, ב- 18..
הוא: יופי דודה
הבת דודה: זוכרת שזה פברואר
הוא: אז תזכרי להביא גם מתנה
הבת דודה: כבר לא נוסעת באוטובוס
הוא: תקחי טקסי
היא: לא צריך לא צריך. תתקשרי גם בשנה הבאה
הוא: ותביאי מתנה
היא: אם נחיה עד השנה הבאה
הבת דודה: כן כן בעלי מחכה לי שם
הוא: אנחנו עדיין לא ברשימה
היא: שכחו אותנו
הבת דודה: שייקחו כבר
הוא: אולי התור ארוך
היא: די, נמאס כבר
הבת דודה: כן נמאס עם הכאבים
היא: אז מה אני אגיד, את עוד הולכת ברגליים, אני כבר מזמן לא
הבת דודה: כל אחד עם הצרות שלו
הוא: כן כן (עושה פרצוף)
אני (מתנדנדת על הכיסא בחדר השינה שלהם, מתפוצצת מצחוק, כי מה אפשר חוץ מזה): ד"ש
היא: דרישת שלום
הבת דודה: דרישת שלום בחזרה
הוא : תהי בריאה
הבת דודה: גם אתם גם אתם.
2. יום הולדת
היא: נחשי מי טילפנה אלי היום
אני : לא יודעת, יש לך כמה חברות
היא: מה פתאום, כמעט כולם מתו
אני: אהממ
היא: נו ש׳
אני: אה כן, גם לה יש יומהולדת, לא?
הוא: לה ב-17
היא: לא! ב- 7, הזיכרון שלך… ( מצקצקת)
אני : יפה שהיא זכרה את יום ההולדת שלך היום
היא: תמיד היא זוכרת, גם מה שלא צריך
אני: ואת צלצלת לה ליומהולדת?
היא: לא
אני: למה לא
היא: לא התחשק לי, ואת יודעת, היא אמרה שהיא מטלפנת אפילו שאני לא טלפנתי
אני: ומה אמרת לה?
היא: שלא בא לי. שאין לי מצב רוח
הוא: נו, נו, אין לה מצב רוח
אני: אז מה היא אמרה
היא: סיפרה שכואבות לה האצבעות וכוסות נופלות לה מהידיים ונשברות
הוא: (מגחך) נו יש להם הרבה כוסות
היא: וגם הרבה כסף. אין ארץ שהיא לא נסעה, אבל את יודעת מה היא סיפרה לי, שכל כך כואבות לה הרגליים שהיא לפעמים נשכבת על המדרכה. היא קצת קוקו
הוא: תמיד הייתה
היא: אבל לשכב ככה על המדרכה…לפחות היא הולכת על הרגליים ויוצאת מהבית
הוא: את לא רוצה לצאת
היא: כואב לי לשבת על הכיסא גלגלים
הוא: העגלה
אני: מחר שמש, מתחיל אביב
היא: תקראי למריה
אני מפנה מקום במסדרון הצר לאשה גדולת ממדים שבאה לסדר לה את הכריות
52599402_2363620057228187_3360365558938730496_n

רגע נדיר

3.

על שלושה דברים

1. כל הדברים שנמחקים (או לא)
_
החלפתי מכשיר טלפון. נפרדתי לשלום מאפל. במעבר מאפל לאנדרואיד לא עברו התמונות, הסמסים, הוואטסאפים, הפתקים. לא לדאוג, מה שחשוב שמור במחשב.
וזה בסדר גמור לקבל כך טלפון נטול כל. נקי. מאותחל.
אני מורגלת במחיקות, העברות, סיומים והתחלות לגמרי חדשות במחזור חיים זה. לא שבחרתי כך מלכתחילה, אבל הכל מוביל לזה, כמו הוויז בכבישים.
הטלפון הוא חלון בו משתקפת מציאות חיי. זו מתנה ממש מרגשת, השעה הזו שאין שם כלום. כביכול.
וכעבור שעה מתחילים להוריד (אפליקציות) ולצלם ולמלא למלא למלא. האם זה הפחד מהריק? מהאובדן? מהמחיקה ה"אמיתית"?
_
2. שיחה ברומנית
_
היא והוא: הלו (שניהם בספיקר)
הדודה: מה נשמע, יש לך יומהולדת החודש
היא כן כן, ב- 18..
הוא: יופי דודה
הדודה: זוכרת שזה פברואר
הוא: אז תזכרי להביא גם מתנה
הדודה: כבר לא נוסעת באוטובוס
הוא: תקחי טקסי
היא: לא צריך לא צריך. תתקשרי גם בשנה הבאה
הוא: ותביאי מתנה
היא: אם נחיה עד השנה הבאה
הדודה: כן כן בעלי מחכה לי שם
הוא: אנחנו עדיין לא ברשימה
היא: שכחו אותנו
הדודה: שייקחו כבר
הוא: אולי התור ארוך
היא: די, נמאס כבר
הדודה: כן נמאס עם הכאבים
היא: אז מה אני אגיד, את עוד הולכת ברגליים, אני כבר מזמן לא
הדודה: כל אחד עם הצרות שלו
הוא: כן כן (עושה פרצוף)
אני (מתנדנדת על הכיסא בחדר השינה שלהם, מתפוצצת מצחוק, כי מה אפשר חוץ מזה): ד"ש
היא: דרישת שלום
הדודה: דרישת שלום בחזרה
הוא : תהי בריאה
הדודה: גם אתם גם אתם.
_
3. עצוב
_
איימי, הכלבה הגדולה, היפה, המיוחדת, של חתני ובתי סיימה את חייה השבוע. זיקנה ומחלה קשה). 
תהיה נשמתה צרורה בגן העדן של חיות המחמד, ידידי האדם המופלאים.
ושתשמור על כולנו.
_
IMG_7579.JPG
_
_
_
_

פריווילגיה

אני חושבת שזו פריווילגיה עצומה לקבל שהות זמן מוגדרת להיפרד לפני המוות. לקבל מתנה של כמה חודשים , כשאת לא זקנה מדי או צעירה מדי, כשכבר אין לך ילדים קטנים(!) , נניח כשאת נכנסת לשליש האחרון של חייך והדברים מתחילים לזייף אצלך בגוף. אז מחלה עם שהות לא ממשוכת מדי יכולה להיות מתנה ( חס וחלילה לא תאונה). היום ישנם אמצעי שיכוך כאבים והסתלקות ״קלה״ יותר.

כל ההקדמה הזו היא למחשבות האביביות שעלו בראשי לנוכח התמונות היפיפיות של הפריחה במקומות שונים בארץ.

ישנם אנשים שיבחרו במקומות רחוקים נידחים נוצצים לבקר בהם בזמן שנותר להם לחיות. אותי לא מעניין שום מקום בעולם. במקומות שהייתי צריכה להיות הייתי ומיציתי. אין לי שום תשוקה לחזור או להמשיך. נולדתי בתל אביב. התאהבתי בירושלים. היו לי כמה זמנים סוערים ויפים בגליל . אני ארצה נהג/ת (לא מונית בשום אופן) שייקח אותי לכל המקומות האלו. שיהיה לי תיק עם צבעים, מכחולים ונייר בנסיעה, לצייר ציורי פרידה אחרונים. בירושלים אהובתי שלא הייתי בך שנים רבות, איך השתנית, אבל אכיר אותך לפי הריח המיוחד שזכור לי בחדר עמוק בלב, בעיר העתיקה ( פחד אלוהים, אבל מה אכפת, ממילא מתים) בהר הזיתים, בבית הכרם ברחוב שלאין וברחוב הארזים ובנחלאות ובעמק רפאים (בטח הכל השתנה ללא היכר) ומשם למדבר יהודה ונחל ערוגות וכמה כנסיות שציירתי בגיל 14-15 אחרי טיול שנתי, ואז לחיפה, לכרמל, ואם זה יהיה אביב לחפש את התלתן הכוכבי שכה ריגש אותי בגיל 17-18 בו הייתי נוסעת בסתר לאיזו קומונה על הכרמל.. ומשם לכליל ולגבול הצפון ולכנרת האהובה של פעם.

בשנה האחרונה אני במרחק 15 דקות מהכנרת מדי שבוע כמעט ולא מגיעה אליה. ריחה של הכנרת טבוע עמוק בוורידי משנות העשרים שלי כשהייתי נוסעת לימק״א טבריה לנופש שנתי עם המקום שעבדתי בו ומאז טבועה בי כמיהת כינרת שלא מומשה בעשורים שאחרי זה. וישנם עוד מקומות. אולי אוסיף בהמשך. אבל הרעיון ברור כרגע: כאן, רק כאן, וציורי פרידה אחרונים.

ואם זה יהיה אביב אז שיהיו לי איריסים בחדר ושושני ריח אדומים וכובע נזיר וציפור גן עדן

ציור דיגיטאלי באייפד, 2015

יום ראשון 10 לפברואר 2019


מפתח

אימא שלי הולכת ונעלמת. לאט לאט. על יד המיטה שלהם (אבא שלי ישן איתה כבר שישים שנה) ישנו כיסא נדנדה עם ריפוד ירוק עליו אני יושבת פעמיים בשבוע בערך ומתנדנדת. הכלבלב שלי, אחרי שקיבל את מנת הקציצה מהמטפלת מריה, יושב בחיקי ומעמיד פני ישן. אני ממוללת את זנבו ואת אוזניו . הייתי שמחה להתחלף איתו, לא משום המילול הזה, שכנראה נעים לו, אלא מפני שאינו צריך להגיד דבר והריחות מהסוג שקשים לי ( ממיתים אותי) אינם מפריעים לו כלל. להפך, כשאנחנו יוצאים מהמעלית בקומה השלישית הוא רץ במהירות אל הדלת, מכשכש ומסניף ללא הרף. אני פותחת את הדלת במפתח שניתן לי פעם, לפני שהיתה מריה. אני מנסה לזכור שבעצם תמיד היה לי מפתח, כילדה שגרה איתם בבית. מתי מסרתי את המפתח? האם כשעזבתי את הבית ( אחרי הצבא) עדיין היה ברשותי המפתח? האחים הצעירים ממני בהרבה יחסית נשארו לגור בבית. מתי הבנתי שכבר אין לי מפתח לבית. ממתי לא הייתי כבר צריכה מפתח בעצם. מתי ויתרתי עליו. ומתי הוא שוב נמסר לי? האם ברגע של פיזור הדעת, שהנה אולי כדאי שגם לבכורה יהיה מפתח שמא מישהו לא יוכל לגשת לדלת. מתי היתה הפעם האחרונה שאמי פתחה את הדלת? נראה שחלפו מאז עידנים. אני לא יכולה להיזכר במראיה עשר שנים לאחור. גם לא חמש. מאז שעברה מהכורסה בסלון למיטה בחדר השינה אני רואה רק את ידיה המעוותות, פצעיה, פיה חסר השיניים, שערה הלבן הדליל היבשושי.

התבקשתי לצייר אותה . כבר כתבתי על זה באחד הפוסטים הקודמים. האוצרת ביקשה ממני להוסיף ולנסות לצייר אותה מתמונה שלפני עשר או עשרים שנה. ניסיתי להיזכר מבלי לחפש תמונות. לא זכרתי בכלל. כלום. כמו שלא זוכרים גלגול אחר. ואז מצאתי כמה תמונות שלא הזכירו לי אותה באופן רגשי כלשהו אבל מצאתי אותן ראויות למודל. ציירתי אותה כמודל. וזה היה כמו להמציא זיכרון. לפעמים זה בסדר להמציא זיכרון. זה יכול לתקן. אולי לאחות כבר את הפצעים שמתעכבים וממאנים בעיקשות אולי מוגזמת להגליד.

הנה הציורים. סקיצות קטנות.

 אימא שלי, שתמיד הייתה מטופחת. 


אני רוצה לגור במקום ששומעים בו את הירח

1.

בשנים האחרונות אני ממעטת לצאת לכוון אירועי תרבות שרובם מתרחשים בתל אביב. דווקא הדרך מהרצליה לשם התקצרה מאד ונעשתה יחסית נוחה. הוויז מוביל לחניונים מתאימים ואם אני פונה בפניה הלא נכונה, מה שקורה הרבה, הוא מתקן אותי. למדתי להקשיב ולא להתווכח. למדתי גם להאזין למוזיקה מועדפת בספוטיפאיי בזמן שהוויז מוביל אותי כעיוורת. אבל זהו שלא בדיוק עיוורת. בכל נסיעה לתל אביב עיניי נמשכות יותר בבעתה למפלצות הבניינים החותכים את קו השמיים, למכונות הענקיות הצבעוניות שחוצבות את הרכבת התחתית,למנופים הדינוזאוריים הזזים ללא הרף בין המגדלים. היום הגעתי בדרך לא דרך לחניית מרתף של מקום ותיק וידוע. באירוע השתתפו המוני אנשים על שלל ריחותיהם הכבדים וקולותיהם שחרקו באזניי. הגעתי לפני הזמן ומיד השדים הסוציופאתים שלי החלו לנקר. הרגשתי קלאסטופוביה מקצות בהונותי ועד נחיריי. למזלי ישבתי בקצה שורה ואף אחד לא ישב בכסא לידי . ניסיתי לגייס את כל המאמצים להישאר ברעש המוזיקה מהבמה שהלמה בראשי ובחדרי לבי. אלוהים, למה תוקעים את הרמקולים הענקיים האלו מעל ראשי האנשים. אני לא מבינה מאיזו סיבה אנשים נעשים ״ צרכני תרבות״ אם הם לא מחוייבים.

2.

מהסתיו, מהיום שהזיזו את השעון לטובת החושך, אני מתקשה בשעתיים שלוש האלה שמפרידים בין האור ללילה. חרדה מהולה בדכאון ( לא מצאתי מילים פחות לעוסות מהזוג הזה) נופלים עלי בבת אחת ועוזבים אולי לאט לאט כשמעמיק הלילה. בשבועיים האחרונים החלטתי לשוב ולהתאמן ברישום במחברות של סקיצות כדי להעביר את הזמן הזה. אני מציירת רישומים או אקוורלים מהירים. אני יושבת על יד מסך המחשב ומנסה לתרגם מהמסך למחברת שלי. לפעמים שמה מראה במקום המסך,אבל די מהר נתפס לי הצוואר. כרגע אני מתאמנת על עצמי. לפעמים קצת על יעלה. אבל איתה אני לא יכולה להשתולל הרבה, כי היא כל כך מתוקה שחייבת לצאת מתוקה. בסלפים שלי אין לי כל בעיה להגזים,לטעות, לקלקל, לחתוך ,לעוות . אני ממלאה מחברות בשעתיים שלוש, נניח מחמש עד שמונה, כשמלל ערוצי טלוויזיה מקשקש ברקע. זה מרגיע אותי. זה מסב את דעתי. זה לא טבע ולא מוזיקת רלקס. זה כמו רעש לבן. ועם רעש לבן אני מסתדרת. אין לו ריח. ואיני חייבת לו כלום. אני יכולה להשתיקו בקליק.

3.

אפרופו להשתולל: מי מכיר מקום סגור ומוגן ובטוח שבו אפשר לצעוק לצרוח להכות להזיע להיות מכוערת, מקום סגור בלי שאף אחד ישמע, נניח לשכור את המקום הזה לשעה. אני רוצה לעשות את זה לבד בלי שאף אחד ייראה. חשבתי על קפיצה ממטוס ועל מתקני לונה פארק כי צריכה לשחרר אנדרנלין אבל לא בטוחה שבדרך הזו. הקור השנה משתק אותי. וכל אבריי תפוסים. אולי זה הציפרלקס. אבל הגמילה ממנו היתה סיוט. אני רעבה כל הזמן אבל מגרדת את המתחת לממוצע במשקל. בזמן האחרון אני לא מקשרת את הבלוג לפייסבוק. איבדתי את הבטחון בחשיפה רחבה ובכלל הבטחון ברוב התחומים אוזל ממני טיפה אחרי טיפה.

4.

חשבתי לכתוב עשרה דברים חושפניים.

אבל נגמר לי להיום.

הנה כמה מהסלפים האחרונים, המהירים, החשופים, שישלמיו לעשרת הדברים

5.

6.

7.

8.

9.

ץ

10.

הכותרת של הפוסט הזה


נולדה לאור

1.

את ג׳ין פונדה אני מאד אוהבת. גם את לילי טומלין. והיום סיימתי את העונה החמישית של גרייס ופרנקי. ולמה אני כותבת על זה? כי נהניתי לראות אותן משקפות חלק גדול מתוכי, פעם זו יותר ופעם השניה. ג׳ן פונדה, בת השמונים, עם אינספור ניתוחים וקוסמטיקה, מצליחנית, נלחמת בגאוותנות על ניראותה, ולילי טומלין, ״הרוחנית״, הטבעית יותר במראה שלה, האמנית, הרגשית. ברור שאני בעיקר לילי ולא ג׳ין, אבל למה אני כותבת על זה בכלל, כי היום צולמתי באופן מחמיא וזה הזכיר לי אותה , את ג׳ין, בגלל המייקאפ והסומק שמדגישים את הלחיים הגבוהות, משקפי השמש שמסתירים את מה שבאמת מסביב לעיניים, האודם, החיוך ״מול המצלמה״, השיער הצבוע והמסודר, הישיבה הזקופה והמהוקצעת, האחיזה והכביכול מודעות לניראות. הרזון. וואלה אני באמת רזה… כמוה, אבל הבגדים שלי בצילום זרוקים למדי כמו של לילי, רק שבצילום זה בולט פחות, והילדונת שבחיקי, המתוקה ביותר בעולם, האהובה ביותר בעולם, מסתירה את המתניימבטן בולסי הפחמימות והשוקולד ושאר המריעין והמבישין.

2.

וכשהילדה הזו מחבקת אותי בחזרה אני מרגישה שהיא הנשמה שהכי אוהבת אותי בעולם, אהבה נקיה, חסרת גבולות וטענות. אני יודעת שזה ישתנה אבל הרגעים האלה, של החיבוק בחיבור הפיזי הם ניצחיים, נטולי זמן. האם אני אהבתי כך את סבתא שלי ( אם אמי) ? אני לא חושבת שאפשר לאהוב באופן כה נקי אם הצד הבוגר יותר בוגד באיזשהו אופן. בגידה יכולה לבוא כביקורת, נזיפה, בוז, מילה רעה, מכה, חוסר אמון, ענישה. אני לא זוכרת סצנה כזו אבל אני יכולה רק לשער. כי את גודל הפגיעה אני מרגישה עד היום.

3.

אני לא מאשימה אף אחד. חוסר המודעות היא חשיכה, בעיקר לדור החדש של הילדים, ילדים שבאו לעולם לא כדי להמשיך מסורת בין דורית, אלא כדי לשנות ללמוד ולשנות, גם אם זה לוקח 50-60 שנה להבין את זה ולסלוח לחשכה.

4.

לסלוח זו מילה לעוסה כל כך. אבל איך אפשר להסביר ולכתוב במקומה ולא להישמע מטיפה ניו אייג׳ית? בעקבות הסמי- טיפול שעשיתי בשבועות האחרונים אני מרגישה שאת כל ערימות המילים שנאספו לסיפורי חיי אפשר לגרוס עד אבק. הכל היה ונגמר. היה כי צריך היה להיות ואין כל צורך לנתח ולחפור ולבכות וליילל ולהלום באגרופים על גוש דמוי דמות זו או אחרת. הבנתי שהלימה היא בומרנג. ככל שמכים חזק יותר זה חוזר אלי כואב יותר. הבנתי שזו לא דרכם של הילדים שאנחנו. בא לי לכתוב: ילדי האור, למרות זה נשמע שוב ניו אייג׳י. אבל אני לא נולדתי לחשכה.

5.

ולכן הורים, שלא תעזו להעניש, לפגוע גופנית או מילולית, שלא תבוזו לילד, של תכריחו בכוח, שלא תקללו, לעולם לעולם אל תקללו ילד. כי קללות מתגשמות וקשה מאד להסיר אותן. נסו רק להביא אור. כי הילדים של היום נולדו לאור.

סבתא על ספסל.jpg


יעלה- שני אקוורלים

כדי לא להישאר בחורי הפוסט הקודם בראש הבלוג, אני ממהרת לצרף את שני הדיוקנאות החדשים שציירתי: יעלה נכדתי, בת השנה ושלושה 

האקוורלים הם קטנים בתוך בלוק קטן וחסר שם של נייר מנחם לצבעי מים. מה זה "נייר מנחם"?- שאפשר למחוק ולמחוק ולתקן ולתקן (זה לא קנסון)

את שני האקוורלים ציירתי במהלך שבוע.

גם כשהרישום נכון הצבע יכול להוסיף נטבחים הזולגים לכיוונים לא צפויים, תועים וטועים. או להפך. הרישום חייב להיות נכון בכל מקרה.

זה לא אופייני לאקוורל. העבודה בדרך כלל מהירה ועד פעמית. אבל לפעמים אני אוהבת להשתהות. לקחת את הזמן. ודווקא באקוורל.

יעלה 8.jpg

יעלה 9.jpg

 

עוד אחד

img046.jpg


%d בלוגרים אהבו את זה: