תמרים

הגסיסה הזו בבית
לא ידוע לי על מקרים אחרים בדורות המשפחתיים
בכל יום פצע חדש. והריח מחריף.
הרופאה הצעירה יושבת על קצה המיטה וממלאה לה טפסים לקנאביס
סוף סוף היא מסכימה אבל לא בטוחה שיעזור. שאכן תשתמש
ואני מתנדנדת על כיסא הנדנדה הירוק
בזרועותיי הכלבלב שטומן ראשו בחיקי, ממש בחיקי, והטלפון המציל. אצבעי עולה ויורדת בדפי הפייסבוק, האינסטגרם. גוגל
איך אומרים תמרים ברומנית. גוגל מתרגם מיד. למה תמרים? כי הכנתי עוגת תמרים ותפוחים בשבילם. כי היא אמרה פעם שהיא אוהבת. ואני
בכל פעם מנסה מחדש
אז גם מריה קבלה פרוסה מהעוגה וניסיתי להסביר לה מה זה תמרים. אבא ואימא לא ידעו איך אומרים תמרים ברומנית. כנראה ברומניה לא היו תמרים. אני מסבירה לה שזה עץ גבוה עם פירות קטנים חומים וצהובים מתוקים ומציירת עם ידיי באוויר עץ דקל עם ענפיו היורדים.
הרופאה משתדלת להיות עדינה ומתחשבת. היא צעירה. מאד צעירה. אני תוהה אם היא מזועזעת בתוכה. 
היא אפילו אמרה שזו הפעם הראשונה שהיא רושמת קנאביס.
הסברתי לה כמה עניינים בנושא. גם אני התוודעתי אליהם לאחרונה.
בנסיונותיי להקל.
_
 ציור לא גמור. כנראה. רגע של חיוך (מהפוסט הקודם)
_
52911326_396562340902306_307457471562121216_n.jpg

שיחות בחדר השינה

(שיחות שקלטתי מהביקורים האחרונים. בכל ביקור אוסיף לפוסט הזה עוד שיחה. שיישמר)

  1. שיחה ברומנית
היא והוא: הלו (שניהם בספיקר)
הבת דודה: מה נשמע, יש לך יומהולדת החודש
היא כן כן, ב- 18..
הוא: יופי דודה
הבת דודה: זוכרת שזה פברואר
הוא: אז תזכרי להביא גם מתנה
הבת דודה: כבר לא נוסעת באוטובוס
הוא: תקחי טקסי
היא: לא צריך לא צריך. תתקשרי גם בשנה הבאה
הוא: ותביאי מתנה
היא: אם נחיה עד השנה הבאה
הבת דודה: כן כן בעלי מחכה לי שם
הוא: אנחנו עדיין לא ברשימה
היא: שכחו אותנו
הבת דודה: שייקחו כבר
הוא: אולי התור ארוך
היא: די, נמאס כבר
הבת דודה: כן נמאס עם הכאבים
היא: אז מה אני אגיד, את עוד הולכת ברגליים, אני כבר מזמן לא
הבת דודה: כל אחד עם הצרות שלו
הוא: כן כן (עושה פרצוף)
אני (מתנדנדת על הכיסא בחדר השינה שלהם, מתפוצצת מצחוק, כי מה אפשר חוץ מזה): ד"ש
היא: דרישת שלום
הבת דודה: דרישת שלום בחזרה
הוא : תהי בריאה
הבת דודה: גם אתם גם אתם.
2. יום הולדת
היא: נחשי מי טילפנה אלי היום
אני : לא יודעת, יש לך כמה חברות
היא: מה פתאום, כמעט כולם מתו
אני: אהממ
היא: נו ש׳
אני: אה כן, גם לה יש יומהולדת, לא?
הוא: לה ב-17
היא: לא! ב- 7, הזיכרון שלך… ( מצקצקת)
אני : יפה שהיא זכרה את יום ההולדת שלך היום
היא: תמיד היא זוכרת, גם מה שלא צריך
אני: ואת צלצלת לה ליומהולדת?
היא: לא
אני: למה לא
היא: לא התחשק לי, ואת יודעת, היא אמרה שהיא מטלפנת אפילו שאני לא טלפנתי
אני: ומה אמרת לה?
היא: שלא בא לי. שאין לי מצב רוח
הוא: נו, נו, אין לה מצב רוח
אני: אז מה היא אמרה
היא: סיפרה שכואבות לה האצבעות וכוסות נופלות לה מהידיים ונשברות
הוא: (מגחך) נו יש להם הרבה כוסות
היא: וגם הרבה כסף. אין ארץ שהיא לא נסעה, אבל את יודעת מה היא סיפרה לי, שכל כך כואבות לה הרגליים שהיא לפעמים נשכבת על המדרכה. היא קצת קוקו
הוא: תמיד הייתה
היא: אבל לשכב ככה על המדרכה…לפחות היא הולכת על הרגליים ויוצאת מהבית
הוא: את לא רוצה לצאת
היא: כואב לי לשבת על הכיסא גלגלים
הוא: העגלה
אני: מחר שמש, מתחיל אביב
היא: תקראי למריה
אני מפנה מקום במסדרון הצר לאשה גדולת ממדים שבאה לסדר לה את הכריות
52599402_2363620057228187_3360365558938730496_n

רגע נדיר

3.

על שלושה דברים

1. כל הדברים שנמחקים (או לא)
_
החלפתי מכשיר טלפון. נפרדתי לשלום מאפל. במעבר מאפל לאנדרואיד לא עברו התמונות, הסמסים, הוואטסאפים, הפתקים. לא לדאוג, מה שחשוב שמור במחשב.
וזה בסדר גמור לקבל כך טלפון נטול כל. נקי. מאותחל.
אני מורגלת במחיקות, העברות, סיומים והתחלות לגמרי חדשות במחזור חיים זה. לא שבחרתי כך מלכתחילה, אבל הכל מוביל לזה, כמו הוויז בכבישים.
הטלפון הוא חלון בו משתקפת מציאות חיי. זו מתנה ממש מרגשת, השעה הזו שאין שם כלום. כביכול.
וכעבור שעה מתחילים להוריד (אפליקציות) ולצלם ולמלא למלא למלא. האם זה הפחד מהריק? מהאובדן? מהמחיקה ה"אמיתית"?
_
2. שיחה ברומנית
_
היא והוא: הלו (שניהם בספיקר)
הדודה: מה נשמע, יש לך יומהולדת החודש
היא כן כן, ב- 18..
הוא: יופי דודה
הדודה: זוכרת שזה פברואר
הוא: אז תזכרי להביא גם מתנה
הדודה: כבר לא נוסעת באוטובוס
הוא: תקחי טקסי
היא: לא צריך לא צריך. תתקשרי גם בשנה הבאה
הוא: ותביאי מתנה
היא: אם נחיה עד השנה הבאה
הדודה: כן כן בעלי מחכה לי שם
הוא: אנחנו עדיין לא ברשימה
היא: שכחו אותנו
הדודה: שייקחו כבר
הוא: אולי התור ארוך
היא: די, נמאס כבר
הדודה: כן נמאס עם הכאבים
היא: אז מה אני אגיד, את עוד הולכת ברגליים, אני כבר מזמן לא
הדודה: כל אחד עם הצרות שלו
הוא: כן כן (עושה פרצוף)
אני (מתנדנדת על הכיסא בחדר השינה שלהם, מתפוצצת מצחוק, כי מה אפשר חוץ מזה): ד"ש
היא: דרישת שלום
הדודה: דרישת שלום בחזרה
הוא : תהי בריאה
הדודה: גם אתם גם אתם.
_
3. עצוב
_
איימי, הכלבה הגדולה, היפה, המיוחדת, של חתני ובתי סיימה את חייה השבוע. זיקנה ומחלה קשה). 
תהיה נשמתה צרורה בגן העדן של חיות המחמד, ידידי האדם המופלאים.
ושתשמור על כולנו.
_
IMG_7579.JPG
_
_
_
_

פריווילגיה

אני חושבת שזו פריווילגיה עצומה לקבל שהות זמן מוגדרת להיפרד לפני המוות. לקבל מתנה של כמה חודשים , כשאת לא זקנה מדי או צעירה מדי, כשכבר אין לך ילדים קטנים(!) , נניח כשאת נכנסת לשליש האחרון של חייך והדברים מתחילים לזייף אצלך בגוף. אז מחלה עם שהות לא ממשוכת מדי יכולה להיות מתנה ( חס וחלילה לא תאונה). היום ישנם אמצעי שיכוך כאבים והסתלקות ״קלה״ יותר.

כל ההקדמה הזו היא למחשבות האביביות שעלו בראשי לנוכח התמונות היפיפיות של הפריחה במקומות שונים בארץ.

ישנם אנשים שיבחרו במקומות רחוקים נידחים נוצצים לבקר בהם בזמן שנותר להם לחיות. אותי לא מעניין שום מקום בעולם. במקומות שהייתי צריכה להיות הייתי ומיציתי. אין לי שום תשוקה לחזור או להמשיך. נולדתי בתל אביב. התאהבתי בירושלים. היו לי כמה זמנים סוערים ויפים בגליל . אני ארצה נהג/ת (לא מונית בשום אופן) שייקח אותי לכל המקומות האלו. שיהיה לי תיק עם צבעים, מכחולים ונייר בנסיעה, לצייר ציורי פרידה אחרונים. בירושלים אהובתי שלא הייתי בך שנים רבות, איך השתנית, אבל אכיר אותך לפי הריח המיוחד שזכור לי בחדר עמוק בלב, בעיר העתיקה ( פחד אלוהים, אבל מה אכפת, ממילא מתים) בהר הזיתים, בבית הכרם ברחוב שלאין וברחוב הארזים ובנחלאות ובעמק רפאים (בטח הכל השתנה ללא היכר) ומשם למדבר יהודה ונחל ערוגות וכמה כנסיות שציירתי בגיל 14-15 אחרי טיול שנתי, ואז לחיפה, לכרמל, ואם זה יהיה אביב לחפש את התלתן הכוכבי שכה ריגש אותי בגיל 17-18 בו הייתי נוסעת בסתר לאיזו קומונה על הכרמל.. ומשם לכליל ולגבול הצפון ולכנרת האהובה של פעם.

בשנה האחרונה אני במרחק 15 דקות מהכנרת מדי שבוע כמעט ולא מגיעה אליה. ריחה של הכנרת טבוע עמוק בוורידי משנות העשרים שלי כשהייתי נוסעת לימק״א טבריה לנופש שנתי עם המקום שעבדתי בו ומאז טבועה בי כמיהת כינרת שלא מומשה בעשורים שאחרי זה. וישנם עוד מקומות. אולי אוסיף בהמשך. אבל הרעיון ברור כרגע: כאן, רק כאן, וציורי פרידה אחרונים.

ואם זה יהיה אביב אז שיהיו לי איריסים בחדר ושושני ריח אדומים וכובע נזיר וציפור גן עדן

ציור דיגיטאלי באייפד, 2015

יום ראשון 10 לפברואר 2019


מפתח

אימא שלי הולכת ונעלמת. לאט לאט. על יד המיטה שלהם (אבא שלי ישן איתה כבר שישים שנה) ישנו כיסא נדנדה עם ריפוד ירוק עליו אני יושבת פעמיים בשבוע בערך ומתנדנדת. הכלבלב שלי, אחרי שקיבל את מנת הקציצה מהמטפלת מריה, יושב בחיקי ומעמיד פני ישן. אני ממוללת את זנבו ואת אוזניו . הייתי שמחה להתחלף איתו, לא משום המילול הזה, שכנראה נעים לו, אלא מפני שאינו צריך להגיד דבר והריחות מהסוג שקשים לי ( ממיתים אותי) אינם מפריעים לו כלל. להפך, כשאנחנו יוצאים מהמעלית בקומה השלישית הוא רץ במהירות אל הדלת, מכשכש ומסניף ללא הרף. אני פותחת את הדלת במפתח שניתן לי פעם, לפני שהיתה מריה. אני מנסה לזכור שבעצם תמיד היה לי מפתח, כילדה שגרה איתם בבית. מתי מסרתי את המפתח? האם כשעזבתי את הבית ( אחרי הצבא) עדיין היה ברשותי המפתח? האחים הצעירים ממני בהרבה יחסית נשארו לגור בבית. מתי הבנתי שכבר אין לי מפתח לבית. ממתי לא הייתי כבר צריכה מפתח בעצם. מתי ויתרתי עליו. ומתי הוא שוב נמסר לי? האם ברגע של פיזור הדעת, שהנה אולי כדאי שגם לבכורה יהיה מפתח שמא מישהו לא יוכל לגשת לדלת. מתי היתה הפעם האחרונה שאמי פתחה את הדלת? נראה שחלפו מאז עידנים. אני לא יכולה להיזכר במראיה עשר שנים לאחור. גם לא חמש. מאז שעברה מהכורסה בסלון למיטה בחדר השינה אני רואה רק את ידיה המעוותות, פצעיה, פיה חסר השיניים, שערה הלבן הדליל היבשושי.

התבקשתי לצייר אותה . כבר כתבתי על זה באחד הפוסטים הקודמים. האוצרת ביקשה ממני להוסיף ולנסות לצייר אותה מתמונה שלפני עשר או עשרים שנה. ניסיתי להיזכר מבלי לחפש תמונות. לא זכרתי בכלל. כלום. כמו שלא זוכרים גלגול אחר. ואז מצאתי כמה תמונות שלא הזכירו לי אותה באופן רגשי כלשהו אבל מצאתי אותן ראויות למודל. ציירתי אותה כמודל. וזה היה כמו להמציא זיכרון. לפעמים זה בסדר להמציא זיכרון. זה יכול לתקן. אולי לאחות כבר את הפצעים שמתעכבים וממאנים בעיקשות אולי מוגזמת להגליד.

הנה הציורים. סקיצות קטנות.

אימא שלי, שתמיד הייתה מטופחת.


אני רוצה לגור במקום ששומעים בו את הירח

1.

בשנים האחרונות אני ממעטת לצאת לכוון אירועי תרבות שרובם מתרחשים בתל אביב. דווקא הדרך מהרצליה לשם התקצרה מאד ונעשתה יחסית נוחה. הוויז מוביל לחניונים מתאימים ואם אני פונה בפניה הלא נכונה, מה שקורה הרבה, הוא מתקן אותי. למדתי להקשיב ולא להתווכח. למדתי גם להאזין למוזיקה מועדפת בספוטיפאיי בזמן שהוויז מוביל אותי כעיוורת. אבל זהו שלא בדיוק עיוורת. בכל נסיעה לתל אביב עיניי נמשכות יותר בבעתה למפלצות הבניינים החותכים את קו השמיים, למכונות הענקיות הצבעוניות שחוצבות את הרכבת התחתית,למנופים הדינוזאוריים הזזים ללא הרף בין המגדלים. היום הגעתי בדרך לא דרך לחניית מרתף של מקום ותיק וידוע. באירוע השתתפו המוני אנשים על שלל ריחותיהם הכבדים וקולותיהם שחרקו באזניי. הגעתי לפני הזמן ומיד השדים הסוציופאתים שלי החלו לנקר. הרגשתי קלאסטופוביה מקצות בהונותי ועד נחיריי. למזלי ישבתי בקצה שורה ואף אחד לא ישב בכסא לידי . ניסיתי לגייס את כל המאמצים להישאר ברעש המוזיקה מהבמה שהלמה בראשי ובחדרי לבי. אלוהים, למה תוקעים את הרמקולים הענקיים האלו מעל ראשי האנשים. אני לא מבינה מאיזו סיבה אנשים נעשים ״ צרכני תרבות״ אם הם לא מחוייבים.

2.

מהסתיו, מהיום שהזיזו את השעון לטובת החושך, אני מתקשה בשעתיים שלוש האלה שמפרידים בין האור ללילה. חרדה מהולה בדכאון ( לא מצאתי מילים פחות לעוסות מהזוג הזה) נופלים עלי בבת אחת ועוזבים אולי לאט לאט כשמעמיק הלילה. בשבועיים האחרונים החלטתי לשוב ולהתאמן ברישום במחברות של סקיצות כדי להעביר את הזמן הזה. אני מציירת רישומים או אקוורלים מהירים. אני יושבת על יד מסך המחשב ומנסה לתרגם מהמסך למחברת שלי. לפעמים שמה מראה במקום המסך,אבל די מהר נתפס לי הצוואר. כרגע אני מתאמנת על עצמי. לפעמים קצת על יעלה. אבל איתה אני לא יכולה להשתולל הרבה, כי היא כל כך מתוקה שחייבת לצאת מתוקה. בסלפים שלי אין לי כל בעיה להגזים,לטעות, לקלקל, לחתוך ,לעוות . אני ממלאה מחברות בשעתיים שלוש, נניח מחמש עד שמונה, כשמלל ערוצי טלוויזיה מקשקש ברקע. זה מרגיע אותי. זה מסב את דעתי. זה לא טבע ולא מוזיקת רלקס. זה כמו רעש לבן. ועם רעש לבן אני מסתדרת. אין לו ריח. ואיני חייבת לו כלום. אני יכולה להשתיקו בקליק.

3.

אפרופו להשתולל: מי מכיר מקום סגור ומוגן ובטוח שבו אפשר לצעוק לצרוח להכות להזיע להיות מכוערת, מקום סגור בלי שאף אחד ישמע, נניח לשכור את המקום הזה לשעה. אני רוצה לעשות את זה לבד בלי שאף אחד ייראה. חשבתי על קפיצה ממטוס ועל מתקני לונה פארק כי צריכה לשחרר אנדרנלין אבל לא בטוחה שבדרך הזו. הקור השנה משתק אותי. וכל אבריי תפוסים. אולי זה הציפרלקס. אבל הגמילה ממנו היתה סיוט. אני רעבה כל הזמן אבל מגרדת את המתחת לממוצע במשקל. בזמן האחרון אני לא מקשרת את הבלוג לפייסבוק. איבדתי את הבטחון בחשיפה רחבה ובכלל הבטחון ברוב התחומים אוזל ממני טיפה אחרי טיפה.

4.

חשבתי לכתוב עשרה דברים חושפניים.

אבל נגמר לי להיום.

הנה כמה מהסלפים האחרונים, המהירים, החשופים, שישלמיו לעשרת הדברים

5.

6.

7.

8.

9.

ץ

10.

הכותרת של הפוסט הזה


נולדה לאור

1.

את ג׳ין פונדה אני מאד אוהבת. גם את לילי טומלין. והיום סיימתי את העונה החמישית של גרייס ופרנקי. ולמה אני כותבת על זה? כי נהניתי לראות אותן משקפות חלק גדול מתוכי, פעם זו יותר ופעם השניה. ג׳ן פונדה, בת השמונים, עם אינספור ניתוחים וקוסמטיקה, מצליחנית, נלחמת בגאוותנות על ניראותה, ולילי טומלין, ״הרוחנית״, הטבעית יותר במראה שלה, האמנית, הרגשית. ברור שאני בעיקר לילי ולא ג׳ין, אבל למה אני כותבת על זה בכלל, כי היום צולמתי באופן מחמיא וזה הזכיר לי אותה , את ג׳ין, בגלל המייקאפ והסומק שמדגישים את הלחיים הגבוהות, משקפי השמש שמסתירים את מה שבאמת מסביב לעיניים, האודם, החיוך ״מול המצלמה״, השיער הצבוע והמסודר, הישיבה הזקופה והמהוקצעת, האחיזה והכביכול מודעות לניראות. הרזון. וואלה אני באמת רזה… כמוה, אבל הבגדים שלי בצילום זרוקים למדי כמו של לילי, רק שבצילום זה בולט פחות, והילדונת שבחיקי, המתוקה ביותר בעולם, האהובה ביותר בעולם, מסתירה את המתניימבטן בולסי הפחמימות והשוקולד ושאר המריעין והמבישין.

2.

וכשהילדה הזו מחבקת אותי בחזרה אני מרגישה שהיא הנשמה שהכי אוהבת אותי בעולם, אהבה נקיה, חסרת גבולות וטענות. אני יודעת שזה ישתנה אבל הרגעים האלה, של החיבוק בחיבור הפיזי הם ניצחיים, נטולי זמן. האם אני אהבתי כך את סבתא שלי ( אם אמי) ? אני לא חושבת שאפשר לאהוב באופן כה נקי אם הצד הבוגר יותר בוגד באיזשהו אופן. בגידה יכולה לבוא כביקורת, נזיפה, בוז, מילה רעה, מכה, חוסר אמון, ענישה. אני לא זוכרת סצנה כזו אבל אני יכולה רק לשער. כי את גודל הפגיעה אני מרגישה עד היום.

3.

אני לא מאשימה אף אחד. חוסר המודעות היא חשיכה, בעיקר לדור החדש של הילדים, ילדים שבאו לעולם לא כדי להמשיך מסורת בין דורית, אלא כדי לשנות ללמוד ולשנות, גם אם זה לוקח 50-60 שנה להבין את זה ולסלוח לחשכה.

4.

לסלוח זו מילה לעוסה כל כך. אבל איך אפשר להסביר ולכתוב במקומה ולא להישמע מטיפה ניו אייג׳ית? בעקבות הסמי- טיפול שעשיתי בשבועות האחרונים אני מרגישה שאת כל ערימות המילים שנאספו לסיפורי חיי אפשר לגרוס עד אבק. הכל היה ונגמר. היה כי צריך היה להיות ואין כל צורך לנתח ולחפור ולבכות וליילל ולהלום באגרופים על גוש דמוי דמות זו או אחרת. הבנתי שהלימה היא בומרנג. ככל שמכים חזק יותר זה חוזר אלי כואב יותר. הבנתי שזו לא דרכם של הילדים שאנחנו. בא לי לכתוב: ילדי האור, למרות זה נשמע שוב ניו אייג׳י. אבל אני לא נולדתי לחשכה.

5.

ולכן הורים, שלא תעזו להעניש, לפגוע גופנית או מילולית, שלא תבוזו לילד, של תכריחו בכוח, שלא תקללו, לעולם לעולם אל תקללו ילד. כי קללות מתגשמות וקשה מאד להסיר אותן. נסו רק להביא אור. כי הילדים של היום נולדו לאור.

סבתא על ספסל.jpg


יעלה- שני אקוורלים

כדי לא להישאר בחורי הפוסט הקודם בראש הבלוג, אני ממהרת לצרף את שני הדיוקנאות החדשים שציירתי: יעלה נכדתי, בת השנה ושלושה 

האקוורלים הם קטנים בתוך בלוק קטן וחסר שם של נייר מנחם לצבעי מים. מה זה "נייר מנחם"?- שאפשר למחוק ולמחוק ולתקן ולתקן (זה לא קנסון)

את שני האקוורלים ציירתי במהלך שבוע.

גם כשהרישום נכון הצבע יכול להוסיף נטבחים הזולגים לכיוונים לא צפויים, תועים וטועים. או להפך. הרישום חייב להיות נכון בכל מקרה.

זה לא אופייני לאקוורל. העבודה בדרך כלל מהירה ועד פעמית. אבל לפעמים אני אוהבת להשתהות. לקחת את הזמן. ודווקא באקוורל.

יעלה 8.jpg

יעלה 9.jpg

 

עוד אחד

img046.jpg


חורי לילה

חברה שלי שברה את יד ימינה. היא ספרה לי שתוך כמה שעות נפלו אצלה האסימונים של כל מה שלא תוכל לעשות. ניסיתי לנחם אותה בהבנה שכעת כל דרי ביתה, קרוביה, אוהביה ומלאכי חדריה יוכלו להוכיח את אהבתם ולשרתה נאמנה.

אימא שלי נפלה מהמיטה החשמלית החדשה שנרכשה. אבא שלי ישן על ידה כבר יותר משישים שנה. המטפלת במרחק זמזום קצר ובתה האחרת האהובה במרחק איוושה. מיד תגיע עם הנכדה האהובה וינשקוה על מצחה. רק בתה הבכורה פוחדת מהצל של עצמה. הצל שהוא אמה. כל לילה היא לוקחת כדורים נגד הפה הפעור של התהום ששמה אשמה. בושה .אכזבה. קור בהלות.

בן הזוג שלי, שהוא כבר לשעבר, בחר לעבוד בכבישי הלילה. שנה אחרי שנה הוא הבטיח שאוטוטו זה נגמר. כדי להעביר את זמן הלילה בערפל הכלום התחלתי להשתמש בכדורי שינה. הכדור שהרופאה שלי רושמת לי מזה כמה שנים ממית לכמה שעות את כל שדי המחשבות והסרטים. מסך אטום יורד על שדה חיי. לפעמים אני לא נרדמת מיד ואני יכולה לכתוב כמה שטויות שנמתחות עד מילים מתפרקות ואותיות נופלות.

עברתי דרך אינספור טיפולים, סדנאות, טקסים ותירגולים, הייתי במחוזות עמוקים עתיקים ורחוקים ועמדתי על קצות צוקי תובנות גדולות וכשתמיד נפלתי לתהומות שבין צוק לצוק, הצלחתי לטפס בחזרה. אני פוחדת מהזמן שבו לא אוכל לטפס יותר לצוק הבא. ובכלל הצוקים הולכים ונעשים נמוכים יותר. אולי זו הזקנה שמתקרבה בצעדים מואצים ובידיה מספריים גדולות המקצצות את הפסגות.

כשאני מציירת, אפילו עשר דקות, זה הזמן היחיד בו  אין זמן בעצם, אין גיל ואין שכחה ואין קיצוץ, ואין תהום, ואין כבישי לילה וכאבי מפרקים. לאחרונה אני מציירת שוב פורטרטים. בצבעי מים. גיליתי דף שאיני יודעת את שמו, תלמידה קנתה לי חוברת דפים עבים ללא שם, שהוא מחיק יותר מכל מה שהכרתי עד כה. אני מציירת ומוחקת. כלומר מתקנת. עין אחת ציירתי שוב ושוב במשך שבוע. ואין שריד לכל הנסיונות. זה קצת מזכיר את הציורים הדיגיטאלים באייפד שאותם תמיד אפשר למחוק חלקית ולתקן בלי סוף. בצבעי מים קלאסים מקובלים פעולת המחיקה כמעט בלתי אפשרית. הכמעט חד פעמיות היא המאפיינת אקוורל. במיוחד כשכבר מיומנים מאד. אבל על הדף הזה אפשר לשהות הרבה מאד. ואני אוהבת כעת את השהייה. הפורמט שיש לי קטן מאד ומרובע ואני מציירת בעיקר את פניה של יעלה נכדתי שלי המתוקה (זו לא הנכדה שעליה כתבתי בפוסט הזה) ולאחרונה ציירתי כמה פורטרטים של אמי כפי שהיא נראית כיום, בעקבות פנייה של אוצרת תערוכות שבקשה דיוקנאות אם מתקופות שונות.

אמי שסובלת משלל כאבים מסיבות שונות, בטווח העשור האחרון לחייה, מסרבת לכל טיפול כמעט. לפני שנה השגתי לה קנאביס. היא לא משתמשת בו. נראה שהוא נזרק לפח ביחד עם כל העזרות האחרות. נראה שלו הייתי משיגה לעצמי קנאביס איכותי באופן קבוע היה בא הקץ לחורי החרדות שאני מועדת לתוכם. טוב שיש משהו להאמין בו ושהוא בלתי מושג. זה כמו תקווה שהטוב עוד מחכה בפינה.

תוך כדי כתיבה אני מתלבטת אם לצרף לפוסט את אחד מדיוקנאות נכדתי שציירתי לאחרונה או את של אמי. לא יכולה גם וגם. יכול להיות שהאיזון הוא נכון אבל אני לא בטוחה.

אז מכיוון שזה לילה ואין לי קנאביס אלא רק כדור הרגעה או שינה אבחר באמי


הלבן שמתחת לגלגל העין

סיימתי עונה ראשונה של ״החברה הגאונה שלי ״ בנשימה עתוקה. עכשיו אהיה חייבת לקרוא את שאר הספרים כי אי אפשר לסיים עונה עם המבטים האלה, הנאפוליטאנים, אחרי כל סצינות הניצול, האהבה הנכזבת והאונס והבגידות והטירוף והשקרים והתשוקה האפלה. והמבט המבועת של לילה בסוף העונה.

המבט הזה שמרתק אותי וגם מבעית מתאפיין בחלק הלבן שמתחת לגלגל העין. כאילו מבע תמידי כמו מי שמגלגל עיניו כלפי מעלה ונתקע שם. הלובן הזה מאפיין דמויות אימה, לפעמים פסיכוטיות, רוצחים, חולי נפש, מדוכאים מיואשים השרויים בקפאון רגשי.

לילדה לנו, אלנה, בשני הפרקים הראשונים יש מבט כזה. הלובן מתחת לגלגל העין שלה הוא שכובש אותי.

גם למרצ׳לו יש מבט כזה. אבל מסיבות אחרות. אפלות. לרוב הדמויות הנפוליטאניות בסרט רואים את״הלבן״ שמתחת לעיניים, מה שהופך את הסדרה לתיאטרון הזוי מהלך איימים. גם בסצינות היפיפיות של הריקודים ישנה הרגשה של סכין בבטן.

אני מנסה לעשות לעצמי מבט כזה במראה. אני עייפה ומתחת לעיני נפיחויות כהות, עיניי אף אדומות מעט מכל האלרגיות והרוח החולית שנשבה עלי היום ובכל זאת איני מצליחה ״ לעשות את המבט הזה״ כלומר לראות את הלבן שמתחת לגלגלי העין שלי.

נזכרתי בשלושה ציורים שלי מתקופות שונות לגמרי.

הראשון מגיל 14, אחד הנסיונות הראשונים שלי לצייר את עצמי כאייקון בצבעי שמן

השני מסוף שנות התשעים בנסיונות שלי להתמודד עם תחתיות ובעתות אישיות דרך אגדות שגדלתי עליהן

השלישי מבט של נערה שמגלה את השקר והבגידה.

גם לי היתה חברה גאונה. אני בהחלט לא הייתי החברה הגאונה שלה. אני צמחתי מביבי דור שני לשואה והיא משכבת אצולה אינטליגנטית נחשבת ביותר . לה היה את המבט הזה. לא אכתוב עליה עכשיו.

אלא על ילד מכיתה ז׳ או ח׳ הסיוטית שלי, שהיה דומה להפליא מרצ׳לו הזה. העיניים השחורות הבוערות שלו והלובן סביב גלגל העין העירו בי את התשוקות והפחדים האפלים ביותר. אני חושבת שהוא היום עורך דין כלשהו. ואני, מה אני היום? אשה מול המראה מגלגלת עיניים. הסדרה הזו כנראה הוציאה אותי מאיזו דעת.


%d בלוגרים אהבו את זה: