תגית: אהבה

על ייאוש, אילוף, אהבה, באגס-באני ואיילת

 (שתי רשומות שנכתבו יום ולמחרתו, הפוכות, ואולי לא, אחת אופטימית ונחמודת לקריאה, והשנייה רק למי שבא להפוך ולהסתכל קצת על ביטנות , שכבות ראשונות של מאחורי קלעים קלועים כלואים)

*

גיליתי כישרונות חדשים. לפעמים צריך להיזהר ממשאלות או סתם הגיגים. בקיץ הקודם התאהבתי בארנבת. קראנו לה ששת. והיא עוררה בי את הרצון ללמוד ריפוי בבעלי חיים. בדיוק עזבתי את הסטודיו שלי ביפו עם אכזבה לא מעטה ובאה עלי פריצת דיסק כואבת. גיליתי שלמרות שאיני יכולה לשכב על הגב באופן מוחלט או לעשות פעולות פשוטות אחרות, אני מוצאת כוחות ללכת אחרי הארנבת באשר תלך. מאז עשיתי לי כל מיני פינות ציור, פיזיים, וירטואליים ונפשיים, מקומות חמקניים, מתפשרים באופן בקיעתם ואינם מתפשרים בעקשנותם. הרבה כוחות אזלו לי. חלום התרפיה בבעלי החיים הוא כמו החלום לגור ביער צפוני עם עשרים כלבי רוח. אבל הבאתי לי אחד קטנטן כזה לתוך חדריי הקטנים, הצפופים. זה לא שהוא לא מקשה על החיים, אבל הוא התיישב עמוק בלב ומנתר פנימה והחוצה דרך גלגיליית קרקסים שלימדתי אותו בקלות, כשהוא לפעמים משמיד כמה דברים בדרך, כמו את תלוש המשכורת האחרון של בן זוגי, דקה לפני שנסרק, כדי להעבירו לעורכת הדין המטפלת בפיטוריו הבזויים מעבודתו.

והנה הבת גל נוסעת להודו ומפקירה בידיי את קושקה, הלווייתן שלה, 20-30 קילו של צער פרידות, השתנות, הקאות, נהמות, עיניים מאשימות (שמתרככות אחרי כמה ימים של קיטורים אינסופיים שלי), איסוף צרכים וקושי לנשום בחופשית בביתי, שזה עתה נבנה בו סטודיו צנוע חדש שאוכל לסגור את הדלת כשאני מציירת.

איך מתקשרים לבעלי חיים שלא בחרנו לחיות במחיצתם? קודם כל מציירים! ואז- מאלפים, לאט לאט בחיבה. קושקה, שפחדה מגלגל הקרקס של כלב הרוח שלי, כבר עוברת בקלות דרכו, למדה לנתר לגובה, כמו בן לווייתה הזעיר, ולבוא אלינו אחרי ריצה חסרת מעצורים בפארק החופש כדי לקבל צ'ופר קטן וליטוף. אתמול היא נכנסה לאמבטיה ונחפפה בשמפו גליס עד שהייתה מבריקה רכה וחודרת ללב. כן, כישרונות חדשים שבחרתי בהם כבדיחה או שבחרו בי בכמעט כפייה, מתיישבים עכשיו בחיים שלי. מגניבים אהבה שלא תכננתי. לו תמיד יכולתי להיות בבוקר, כשהיאוש הוא בדרגת 1 מ 10, כשאני מציירת, כותבת, ומסתכלת עדיין בחיבה בשני הכלבים שממלאים את חיי כרגע. מוזרות הן דרכי האלוהים. סעי בשלום בדרכים, בתי. חזרי בשלום.

 קושקה סקיצה

*

Iris Kovalio, Iphone digital drawing, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital drawing, 2013

*

 (רשומה אישית, הפוכה מהקודמת, לא לבעלי מקצוע, או לב חלש, או שמחי לבב מטבעם)

*

בדרך חזרה מהפארק עם שני הכלבים ועוד בני לוויה, בשבע וחצי בערב, כבר חשוך למדי אבל עדיין הביל בלתי נסבל, אני נזכרת שהתאריך הוא רק ה- 26 לאוגוסט ושעוד דרך ארוכה לפני. אני לא בהימלאייה, תהום מימיני, תהום משמאלי, פסגות שנראות בלתי נגישות, סלעים חוסמים ורעש צופרים בלתי פוסק בדרכי העפר והבוץ, אני בנווה עמל, צועדת שניים שלושה רחובות, ממרבצי דשא מלאי הפרשות כלבים, דרך מדרכות דלילות עצים, לקומה הראשונה של בניין, לצידי בן זוג ודירה בלי משכנתא. מה רע בזה?

הדבר הכי טוב בציפרלקס (ניסיון נואש בן כמה שבועות) זה כשמפסיקים לקחת אותו בבת אחת. שלושה ימים של אופוריה מלאת חיים ויצירה ואז הכי רע, בינתיים יום אחד, של אפיסת כוחות טוטאלית, 9.9 בסולם היאוש. איציק אומר שהכי טוב בסולמות זה סולם התקווה. עדיף 1.1 בסולם התקווה מאשר 9.9 בסולם הייאוש. אבל אני אוהבת את הייאוש. ככה אני מסבירה לאיילת כשהיא באה אלי עם תיק ציורים נפלאים מהחודש האחרון ואומרת יש לי רק שניים (ואז שולפת עשרים) ואני ביאוש טוטאלי. הציור הוא לא בשבילי. אני צוחקת לדבריה ואומרת לה שאת במקום הכי טוב שיש. שכל ייאוש הוא קפיצת מדרגה, הוא דילוג בסולם. זה רק נדמה שיורדים אבל בעצם את ברגע זה מתגבהת בשניים שלושה שלבים. איילת תלמידה בשמלה פרחונית נפלאה מוציאה את את צבעי האקריליק שלה ומעלה על הנייר פורטרט עצמי מעורר קנאה טובה. הידיים שלה זזות במהירות ואני מתאהבת בכל כתם וכתם שמצטברים על הדף. הכלבים רבים ומושכים מתחת לרגלינו אבל גם אצלה וגם אצלי הייאוש כמו נס, הופך לאוטוסטרדה של שמחה. אלו לא כישופים. אלו פלאי הייאוש. וכן, אני שמה לב כמה פעמים חוזרת המילה ייאוש בפסקה הזו.

בספר "הגיאוגרפיה של האושר" המחבר ( אריק ויינר)  נוסע ברחבי העולם למקומות הנחשבים כפוטנציאלים לאושר כדי לבדוק האמנם. הוא מודיע לנו כבר בתחילת הספר שאין דבר כזה. אני מציעה לו שיכתוב אחר כך ספר בשם הגיאוגרפיה של הייאוש. אולי יגלה שם הפתעות, מעבר לזה שהוא דווקא מציין שדיקטטורה ועוני הם לא בהכרח חוסמי האושר בחיי אנשים, אלא שיבוא להרצליה למשל, מקום רגיל בתכלית, פתח תקווה (איזה שם  אירוני) ואפילו גבעתיים.  שיבדוק שגרה, נסיעה בכבישים עירוניים ובין עירוניים, כנהג וכנוסע, עמידה בתור בסופרמרקט "מגה" בקניון הרצליה ואת הניסיונות הצווחניים של אימא המנסה להלביש את הילד שלה ברבע לשמונה בבקר (שעת החצר שלי בבקרי הקיץ מהיום תהיה מופרת עד הקיץ הבא..) ביום הראשון של הלימודים בגן או בבית הספר. החיים הקטנים, הנעים בסקאלות שבין מצבים קיצוניים של ייאוש ותקווה, שתי מילים שהומצאו ע"י בני אדם וסובלות מעודף שימוש. שימוש לא נכון, שימוש מעוות, שימוש נצלני.

אבל לא אכפת לי. אני אוהבת את המילה ייאוש. יש בה שני יודים, אלף אחת, כמו בשם שלי, יש בה שין, שהיא כמו סמך המסיימת את השם שלי, אבל היא גם האש שעליה עומד סיר התבשיל שהוא "היצירה", לפעמים מבעבע, לפעמים גולש ולפעמים הסיר רק חמים, כמעט פושר, אבל תמיד עומד שם על האש, ה- וו מעליו, עליו תלוי גופי כליצן המקשט קיר. לפעמים מניע ידיים, לפעמים רגליים, או אף, לפעמים מתעטש, לפעמים נופל לתוך הסיר. אבל כמו בסרטים מצויירים, כשמכבש דורס את באקס -באני ומשטח אותו לשנייה, בשנייה שאחרי זה הוא מתנפח בחזרה וחוזר לרוץ עם הגזר בפיו, הליצן חוזר לקיר, כאילו כלום לא קרה, שמלותיו יבשות ומבריקות ואפילו טיפת צבע לא ירדה מאפו האדום החינני.

*

איילת מץ, אוגוסט 2013

איילת מץ, אוגוסט 2013

*

hare 1

*

*

*


חצוצרות הן געגועים

החצר שלי הקטנה. הסגורה. הירוקה. המרוצפת. המבולגנת. שלושה כיסאות כתר, שולחן משולש תכלת שמצאתי ברחוב לפני שנה, שני כלבים, פרחי שיח שנקטפו אמש, טרם התקלחתי, שמונה בבקר, תשע, כבר אחרי עשר, מנסה צבעי מים, הנייר מתקמט, כתם סגול זרחני מתפרע באמצע הדף, חוזרת לצייר באייפון. הפרחים הקטופים מצטיירים דיגיטאלית כה בהירים, מופזים כהרף עין, פרחי החצוצרות הכתומים והקרניים הסגולות והירקרקות כבשו את הלב אמש, כשחזרנו מטיול מיוזע עם הכלבים. ועכשיו הכלבים רבים על חתיכת סמרטוט אדום. הקטן גונב את שארית הקרקרים מהצלחת, לגדולה עיניים עצובות תמיד, כשמציירים אותה היא מתאפיינת באישונים נוגים, שאינם נוגעים בסף התחתון של העין, הלובן הזה שמתחת לאישון עושה את העצבות, זה בילט אין אצלה אני חושבת, אבל בטח היא גם מתגעגעת. לכל אחד געגועים משלו. חלקם נראים בעיניים, חלקים מוסווים היטב.

איריס קובליו

*

קושקה

קושקה

*

Iris Kovalio- Iphone sketches, 2013

Iris Kovalio- Iphone sketches, 2013

*

Iris Kovalio- Iphone sketches, 2013

Iris Kovalio- Iphone sketches, 2013

*

רציתי בעצם לכתוב כמה דברים על ציור דיגיטאלי.

המעבר מצבעי מים ואקריליק למדיה הדיגיטאלית הוא הפתעת הקיץ הכי לא צפויה שבאה. אני מהססת אפילו לכנות את זה "מדיה דיגיטאלית" כי התוכנה היא כה פשוטה, פשטנית אפילו, בעייתית מאד, מלאה בבאגים ודורשת סבלנות מצד אחד וזריזות אצבעות ומחשבה מצד שני. לתוכנה הזו מספר זעיר ומגוחך של כלים, קו עבה, קו דק וקו מקווקו. קשת צבעים מכובדת למדי לבחירה, אפשרות למחוק לאחור כמה פעמים ואפשרות לשמור. מסך האייפון 4 הוא קטן וכל נגיעה עלולה להעביר מסך ולמחוק ולהעביר קווים בלתי רצוניים לאורך ולאלכסון, אפשר לשנות רקע אבל אז זה נראה כמו גרפיקה לכיתה א', והאפליקציה לא ממש ידידותית ומפרגנת. אבל התאהבתי בה. דווקא בגלל הקשיים שבה, הקפיצות הבלתי צפויות, הצורך לפעול מהר, חוסר היכולת לדייק, לעומת היכולת לדייק בתנועה, ברגש, במהות הנראית לעין ורוצה לקפוץ לתוך האייפון ולהישמר בתמונות השמורות. הרזולוציות נמוכות. אפילו להדפיס את הציורים ב- A4 זה לא נראה טוב. היופי הוא בניאוניות של המסך, בזרימת הקווים הזרחניים. איך אפשר להעביר את זה לחומר? איך אפשר להעביר אהבה גדולה לחיי היומיום, איך אפשר להעביר געגועים עזים למרחק נגיעה?

אמנות דיגיטאלית זעירה ומסתורית, מרגשת וממלאה תשוקה, נובעת ממעיין נסתר, מתעקשת, דוחקת לפינה את כל האחרות וזה, זה רק מה שהיא רוצה

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

*

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

*

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

*

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

*

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

כאן זה היה

איריסיה קובליו, אקריליק על קנווס,  ינואר, 2013

איריסיה קובליו, אקריליק על קנווס, ינואר, 2013

כאן זה היה
שנפתח לי שער
ריח האדמה ותנועת השבילים
הסתכלו עלי בעין יפה
ולאן שפניתי במבט
היתה נקודה עמוקה שקראה לי לבוא
אתה בחרת לנו סלע לשניים
משם יכולנו להשקיף כל אחד אל שלו
ועדיין להתחמם זה מזרועו של זו
לך היו בגדים לבנים
ולי שמלת כיסים עם מכחולים
באותם ימים  היה גם הכלב
עדיין צעיר, אהב להשקיף איתנו מגבוה
הרוח נשבה בשדות המתחלפים מירוק לאוקר לשחור
ואם יכולנו לתפוס רגע של סגול
היינו מתנשקים לכבודו בפליאה
לפעמים, אחרי כמה שנים, הייתי שם לבדי
הכלב כבר היה רגיש מדי ולא רצה לדרוך על הקוצים
בדרך אל הסלע
נראה לי שגם פיתח פחד גבהים
הוא היה רץ אליך לחדר
ומתיישב בדיוק כמוך
במדיטציה
אני הייתי חוזרת עם שלושה ציורים ונכנסת מתחת לשמיכה
זה לא היה הבית שלנו
אבל היינו חוזרים לשם שוב ושוב
כל אחד מסיבותיו
יודעים שכך רצה האלוהים
גם כשבאו ימים אחרים
.

(ינואר 2013)   

.
ציורים מקיבוץ הראל: 2000-2013
.

בעיה ואין בעיה ..

.
מיסטר אין בעיה
תמיד מרגיז את מיסיס יש בעיה
"אנחנו לא מתאימים" היא אומרת, "איך החזקנו יחד כל השנים"
"אנחנו דווקא כן", הוא אומר, "אני פותר לך כל בעיה"
"וזו הבעיה" היא אומרת, "בכל פעם שבאה בעיה היא נעלמת"
"אז מה הבעיה", הוא אומר
"זו הבעיה, שאין בעיה שנשארת", היא אומרת
"למה צריך בעיות", הוא שואל
"כי בלי בעיות  הכל משעמם נורא" היא עונה
"ומה הבעיה בשעמום", הוא שואל
"הרבה בעיות", היא עונה
"מה למשל", הוא שואל
"לא אגלה לך", היא אומרת, "כי אם אגלה תפתור מיד…"
"ומה הבעיה?" הוא שואל
"אני רוצה בעיה", היא משיבה, "בלי בעיה אני לא שווה, בלי בעיה אני חסרה, בלי בעיה אני לא אני.."
"אז מה הבעיה, תהי את!  עם בעיה.." הוא עונה
"באמת?" היא תוהה
"כן, מה הבעיה, לא תספרי לי שיש בעיה" הוא עונה
"אז למי אספר שיש בעיה?" היא שואלת
"אין בעיה" הוא אומר, "אני אמצא לך למי"
 
וכך מיסטר אין בעייה ומיסיס יש בעיה
ממשיכים וממשיכים  מיש בעייה לאין בעיה
.

איור של מרג'ה מתוך אגם הברבורים


סימני פרחים

גם כשהעולם מתהפך מבחוץ ומבפנים והקור נועץ שיניים בכל, גם כשמבול מחריב את גינת טיפוחייך ואת בטוחה שזהו, מחר כבר לא תזרח הבטחת השמש, השמש

מפציעה

נשלפת מן החושך הרטוב

ומאירה באחת את שושן הגינה

 

את גוזמת בזהירות

ושמה בצנצנת הכחולה ששמרת מימים אחרים

 

ואם ימים אחרים, את נזכרת בציפור גן העדן הזו

 

ובאיי גן העדן עטורי הבוגנוויליות וכובעי הנזיר

 

ובמחול האנטריונים

 

ובסיגליות שהביא לך

 

ובתהום הכלנית

 

ברקפות שליוו את מהמורות הדרך

 

ובסחלב של ההתחלה

והסחלב של הסוף

 

ובבקר את פותחת את הפייסבוק

ומישהי יקרה שולחת לך את התמונה הזו

 

כל צילומי הפרחים: איריסיה קובליו 


כמה הרהורים על אינטימיות, סוס כחול דקיק, ואהבה

אני מסתכלת במראה. על המיטה מוטלות עשר חולצות (זה בערך כל מה שיש לי), ארבעה טייצים, שלוש חזיות חגיגיות שאינן שימושיות ומגירת גרביים פעורה ולועגת. קר בחוץ. אני מוזמנת לאירוע חגיגי. ואני גם אמורה להופיע בו. והמראה הזו. היא אכזרית בכל מקום. בחדר השינה, באמבטיה. במסדרון. עוברות שעתיים של מדידות וייאוש. והכתמים האלה מתחת לעיניים. מתי הם התחילו?  השנים חושפות את שיניהן במראה ובולעות במהירות את כל מראה רענן, כל פריחה, כל תום, ואין ברירה אלא להתיידד עם השפתון והמייקאפ המתעתעים, וכבר אי אפשר להתקשט בג'ינס, נוצה ושרוך על הצוואר, כי כבר אינני ילדה, מדיפה ריחות שושני נעורים.

אני אוהבת להקריא בפני קהל. בעיקר שירה, או טקסט שיש מן הפיוטיות. גיליתי את זה לפני כמה שנים  בקבוצה ספרותית שהיתה מתקיימת בבית שלנו. כשהייתי קוראת בקול, הייתי נהפכת  לדמוית אלה, רוכבת על סוס כחול דקיק מעל עצים מכונפים. הייתי נפעמת מקולי החדש, מגופי חסר המשקל, מהצוף שהתערבל בין שפתיי לצווארי. מאז ניתנו לי כמה הזדמנויות להמריא אל המחוזות האלה, חסרות הגיל והבלאי. הערב נזכרתי בקולה המרגש של לאה גולדברג, קוראת משיריה זמן קצר לפני עזיבתה את העולם. אי אפשר שלא להזיל דמעה, דווקא מעוצמת בשלותה, מהמרחק הגדול שעשתה, כברת דרך של ממש, מצעדיה הראשונים כאישה משוררת, ועד אותה קריאה אחרונה, בקולה הסדוק שהזקין. חשבתי על ערירותה. על השעות שלפני ואחרי… על בדידותה בעת משכבי לילותיה, על מחשבותיה מול המראה. על זוגיות. על "לטוב ולרע", על הזדקנות משותפת מול הזדקנות לבד. על אינטימיות. כששני אנשים מזדקנים ביחד, הם יכולים לסבול אחד את השני אפילו בלי שיניים. ועוד חשבתי על זה  שזוגיות הנמשכת לאורך שנים אל תוך הזקנה, שווה את החיים, נס שהוא לא פחות מהשירה עצמה.

בדרך חזרה מהאירוע עצרתי לקנות סחלב מתוק. בעודי מתענגת על המשקה המהביל, ועדיין הייתי תחת הרושם הזה של רוכבת על סוס כחול דקיק מעל עצים מכונפים, נזכרתי בניתוח של אימא שלי, לפני כשנתיים וחצי. נכנסתי לחדר ההתאוששות. עיניה היו עצומות ועל פניה היתה הבעה שלא הכרתי. רפויה כנועה ונפולה. על ידה ישב אבא והחזיק בידה. על פניו היתה ארשת אהבה טהורה.

וזה היה אחד מהרגעים הנדירים בעולם שמכה בך הידיעה שישנה אהבה שהיא מעבר לגוף, למציאות, לזמן.

איריסיה קובליו- אימא ואבא בחדר המתנה, צבעי מים, 2009


שבעה מכתבי פרידה

לא תמיד יודע אדם מתי מתחיל מעגל בחייו ובוודאי לא מתי ואיך יסתיים וכשהוא מסתיים, לרוב תשומת הלב עסוקה במעגל הבא הנפתח מבלי לדעת שנפתח.

רק במבט לאחור אפשר אולי לראות את המפה ומסלוליה ואת דרכי סיומם של דברים, אם הסתיימו בבת אחת, במכת ברק פתאומי, בידיעה מפלחת, או נסגרו לאט לאט, כמו פרח עם רדת החשכה, כמו מחלה מזדחלת.

לא תמיד אדם יודע אם לבו השבור לרסיסים יכול להמשיך לפעום, לא תמיד הוא שם לב איך קמו ודבקו הרסיסים ונאחזו אלו באלו עד שיכלו להחזיק בתוכם את החומר הקרוי אהבה. לא תמיד אדם יודע מתי שוב נסדק ליבו ולאט לאט טיפטף ממנו והלאה החומר ההוא, חומר החיים

לא תמיד אדם יודע אם הוא חי או לא. אם אפשר למות פעם אחר פעם במהלך חיים אחד. אם אפשר שוב לאהוב

הציורים: אקוורלים על מעטפות דואר אוויר, דצמבר 2011, ביתן אהרון. 


Look at Me

Please

 

 

 

 

 

 


גלויית כיפורים

אבי, אבי

חנני ענני

יש בי מעשים

אבי, אבי

חנני ענני

טובעת אני

בשדות זרים

אבי, אבי

חנני ענני

אנא אפנה

צמותת דרכים אנוכי

שדות כזב בנשמתי

אבי, אבי

שמייך וכל חיצי צבאיך

שלוחים אל גופי

אבי, אבי

חנני ענני

כי אין חרטה

בלבי

                                  ערב יום כיפור, 2008,  הרי הקרפטים

 ***

תודה למי שנשאני, תודה למי שהסירני, תודה למי שהכתירני, תודה למי שהענישני, תודה למי שחטפני, תודה למי שנטשני, תודה למי שניחמני, תודה למי שפצעני, תודה למי שריפאני, תודה למי שגרע ממני, תודה למי שמשה אותי, תודה למי שלקח את  אלה ממני והביאני עד הלום

 גם כי אלך בגיא צל מוות, לא אירא, כי אני עימדי

 איריסיה

                                      ערב יום כיפור, 2011, הרצליה

איריס קובליו, אקריליק על גלויה מודפסת של גילברט וג'ורג', 2010

והנה מוסיקה שלא מרפה ממני בימים אלו:


נגררת על קוצי יהלום

איפה תופסים אותנו אירועים גדולים בעולם? הקטן והפרטי הוא המנהל אותנו, גם מול גלי הצונאמי של החיים. החיים? האם יש חיים מחוץ לי? אינני יפת נפש. האסון הפרטי שלי הוא זה שלוקח אותי באופן בלעדי.

*

ברגע בהיר וחד בתוך האפלה את יודעת: גן עדן וגיהינום הם כאן. שכר ועונש הם כאן. המוות הוא כאן. בעודך בחיים. ומי אם לא את היא זו שמביאה את הכל על עצמך,  בחפירה האינסופית אחר האמת החמקנית. לפעמים את חושבת על עצמך שהכל נובע מתמימות. את  מאמינה שאפשר לחיות באמת שלך ושתצליחי לגרף היטב את סביבתך, בעדינות אך במיומנות, כדי למנוע פגיעה. את עושה הכל כדי למנוע פגיעה. כך נראה לך. אבל הדברים לא תלויים בך ואת מוצאת את עצמך על שביל שבשוליו בכל זאת נרמסו תחת רגליך. רגלייך כואבות. כבר הרבה זמן. את מרגישה כמו בת הים הקטנה. רצית כל כך רגליים. כנפיים בעצם. אבל כדי שיהיו לך כנפיים קיבלת במקום רגליים, אולי כדי שתוכלי לרקוד, ללכת רחוק, ואז, כשיכאבו רגלייך עד קצה היכולת, ואת תרגישי שאת הולכת למות מרוב כאבים, ואולי אפילו תמותי, יצמחו לך כנפיים. הכנפיים שבאמת רצית. את עדיין לא ראויה לכנפיים, ממררת את חייך ההאשמה העצמית, תהי עוד קצת בגיהינום הזה:

ננטשת. רומית. נבגדת. שוּקָרְת. שוקרת.

שקר. שקר זה לא לומר את האמת. ואמת? שני מושגים שהרעילו את חיינו מאז שלמדנו מה מותר ומה אסור. ילדה שגדלה על פינוקיו יודעת ששקר יצמיח אף ארוך. ואז היא מתחילה להתפתל. חמישים שנה היא מתפתלת. ובכל פעם כשהיא נפגשת באמיתות ספרותיות גדולות, טקסטים מדויקים כביכול, הנכתבים על שתי התכונות המנוגדות הללו: שקר ואמת, היא בתמימותה חושבת שהבינה. שלמדה להבחין בין טוב ורע. שלמדה לבחור. שתם עידן תמימותה.

 *

מפגש מכונן אחד בחייה גורם לה להאמין בכל ליבה באהבה מוחלטת. מישהו אוהב אותה עד מוות. כך הוא מצהיר שוב ושוב. הוא מחדיר לעורקיה את אמיתותיו, אמונותיו, מושלמות אורחות חייו. היא  נבלעת ומדמיינת לעצמה שהיא מאושרת. שהיא זקוקה לתיקון והוא הבלעדי שיכול לתקנה. רק הוא יוציא את כל השקרים מתוכה, רק הוא לא יאפשר לאפה הארוך לצמוח. ויום אחד, אולי בטעות, אולי בחסד, צומחות לה כנפיים. בהפתעה. בהתחלה היא עפה. אחר כך נבהלת, וגוזרת  את כנפיה במו ידיה.

ואז הוא כל כך טוב אליה. היא שוכבת גזורה על מרבצה ומתמסרת לטיפולו המסור.

וכשהיא כבר לא יכולה לקום ממקומה, הוא נוטש.

עם כנפיים גזורות היא כותבת לו שירי אהבה. מציירת שוב ושוב את פניו. מתחננת שיחזור. מבטיחה את חייה. ממשיכה לגזור את שאריות הכנפיים הפנימיות שעדיין מרפרפות. לא אכפת לה גם אם יחדלו. אם לא תוכל יותר לאחוז במכחול. היא תחכה לו עד כלות.

*

בספר העונשים של גורו רחוק אחד, ספר נדיר, מקומט והזוי, מתוארים העונשים שיבואו על חוטאים בחטאים שונים. האישה הבוגדת, כך כתוב שם, תיגרר על קוצי יהלום, שוב ושוב ושוב, עד שתצא נשמתה מגופה החוטא.

כן, כן, שתצא כבר הנשמה, הנבגדת, הננטשת, המשוקרת, התמימה

כל הדימויים מתוך תערוכתי "שפת אם", גלריה נחשון לאמנות עכשווית, 2009


%d בלוגרים אהבו את זה: