תגית: אומנות

ממרחק לא הגיוני

הַלַּיְלָה הָאָרֹוךְ מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹן הַמּוּגָף

הוֹלֵךְ וּמַבְהִיר

מִבַּעַד לַחֲרִיץ שׁוֹלַחַת הָרוּחַ

צִנָּה עֲדִינָה

וְרֵיחַ

שֶׁלְּךָ

מִמֶּרְחָק לֹא הֶגְיוֹנִי

איריס איריסיה קובליו, רישום עיפרון, פברואר 2015

איריס איריסיה קובליו, רישום עיפרון, פברואר 2015

איריס איריסיה קובליו, רישום עיפרון,פברואר 2015

איריס איריסיה קובליו, רישום עיפרון,פברואר 2015


לחפש את המחיקה המדוייקת

ניקול

ניקול

גיליתי את המטלית הלחה תוצרת ניקול. היא מוחקת צבעי אקריליק בקלות. עם קצת יותר מאמץ היא תמחק גם צבעים בני שנתיים. בשביל מכורה כמוני למחיקות מציאה כזו היא תגלית. אפילו ריחה של המטלית סביר ולא גורם לי התעטשויות, גירודים או טעם מר בלשון.

סינסתזיה: מנגנון נוירוביולוגי שגורם לערבוב חושים או מיזוג בין החושים השונים: להריח או לשמוע צבע. להריח או לטעום צליל, יכולת לאחד שני חושים ביחד ואף יותר.  אין מחיצות בין החושים. כשאני מציירת הסינסתזיה המולדת שלי חדלה להטריד. הכל נעשה אחד. אני ומה שנקלט דרכי.
 
התשוקה לצייר ים: אולי הייתי גולש גלים בגלגולי הקודם. אולי אהיה בהבא. לפעמים אנחנו נמשכים למה שנהיה. אבל אני לא חושבת שהמשיכה שלי לים היא ספורט… והיא לא ים בכלל. היא סוג של ביופיליה.
 
ביופיליה ע"פ ויקיפדיה היא התאוריה שיש קשר אינסטינקטיבי בין האדם לבין הטבע או מערכות חיות אחרות. מראה פתאומי של טבע יכול ליצור תחושת עונג ושכרות, כמו ים שמתגלה פתאום בעיקול דרך פתלתלה, או קרן אור שמש פוגעת על עלה, או תחרת קצף ים מתרוממת ברוח.
 
כשאני מחפשת את הקו הנכון בתת סדרת הציורים הללו, מתוך מחזור הים, אני מנסה לדייק ומוחקת את המיותר. המטלית הופכת לכלי עבודה ואני אוחזת בה כבמכחול או עפרון פחם (האהוב עלי ברישום). למרות שמטליות ניקול מיועדות לניקיון, עבורי הן כלי להסרת השכבות המיותרות שמצטברות, כי כך דרכו של עולם החומר: שכבות שכבות המסתירות את המקור, או במילים אחרות מסתירות את מי שאנחנו באמת
 
שלוש עבודות שנעשו בעזרת מטליות ניקול:
איריס איריסיה קובליו, אקריליק ומטלית על בד

איריס איריסיה קובליו, אקריליק ומטלית על בד

איריס איריסיה קובליו, אקריליק ומטלית על עץ

איריס איריסיה קובליו, אקריליק ומטלית על עץ

10259836_10205944240469936_4594306236212445634_n

איריס איריסיה קובליו, אקריליק ומטלית על עץ

*


בקצף ה- waze

לנסוע לאי-שם. למקום שאת אפילו לא בודקת במפה היכן הוא ממוקם בעולם. את רק יודעת שדרושות לכך שתי טיסות וסירה כלשהי. כך את שוב רוצה. לנסוע כי את בוטחת לחלוטין במקום. בדבר שישנו שם. אין לך ספקות. רק השתוקקות עזה.

הים, אי שם בסביבת אי גן העדן, הוא בלתי אפשרי כמעט לציור. הוא מושלם: תכלת טורקיזית מוקצפת צלולה מתוקה וחמקנית מלתאר. לפעמים היא גואה בזכרונך, מציפה געגוע.

געגוע לעוגן ההוא, שלוקח אותך עצומת עיניים, בוטחת, במסלולי חייך.

*

איריס איריסיה קובליו, אי גן העדן, פברואר 2015, אקריליק על עץ.

איריס איריסיה קובליו, אי גן העדן בבהמאס, פברואר 2015, אקריליק על עץ.

מי המציא את ה Waze? גאוני ממש. אבל הקול המכוון שבקע מהנייד דווקא הגביר את חרדת הכבישים שלך לרמות מפלצתיות. הוא היה האויב של החולמים בדרכים, של ההולכים לאיבוד. כשנתקפים בחרדה אין שום דבר שהוא מוגזם. הכל יכול גורם מאיים. "פני ימינה. פני שמאלה" הציתו ויכוח וכעס בלתי הגיוניים. עד לפני זמן קצר.

פתאום , בבת אחת, כמו "הארה", הבנתי שה Waze הומצא בשבילי. שהוא גלולת ההרגעה שלי בכבישים. שהוא המלאך שלי, המוביל הקוסמי. שאין צורך לשלוט בדרכים, שגם אם אטעה הוא יחזיר אותי למסלול הנכון. שאני רק צריכה להקשיב לו. להאמין לקולו. לבטוח בעוגן שהוא מכיל, העוגן ששמו: הגעת ליעד.

*

(שתי מחשבות שהתחברו ביחד בזמן שנהגתי מהרצליה לרחובות רמת גן הצפופים והחשוכים ובחזרה. הישג לא פעוט בשלב זה שלי חיי:)


נעוצה בנובמבר

*

אַתְּ  בַּהַכְחָשָׁה.

שֶׁמֶשׁ נוֹבֶמְבֶּר נְעוּצָה בַּשָּׁמַיִם

אֶת זֶה אַתְּ יוֹדַעַת

אֲבָל אֵינְךָ יוֹדַעַת אִם

צַמֶּרֶת עֵץ

אוֹ עָנָן שָׁחֹר

לְפָנַיִךְ

*

איריסיה קובליו, אקוורל, הרצליה, 2008

איריסיה קובליו, אקוורל, הרצליה, 20081

את האקוורל הזה, משנת 2008, מצאתי במחשב שלי.  שכחתי מקיומו. הוא כנראה במחברת מהיומנים האינסופיים שלי. אני זוכרת שצויר בהרצליה באחת ההליכות האלה שלי, שבהן אני נאחזת בכל כוחותיי בנראה, בנקלט בעיניי , המחפשות תמיד אחר איזה צירוף מנחם. 

אני מהרהרת לעצמי, הכחול הזה היה יכול להיות אגם או נחל, כביש או ברבור. אני חושבת שרציתי אז לעוף ולא ראיתי מוצא. המוצא לפעמים בתחתית. במקום שבו את עוצמת את העיניים המותשות ומאפשרת לכל להוביל אותך. לאן שתגיעי- טוב.

*

השיר והאקוורל הזה יכלו להיות בספר שלי.

הספר יצא לפני כחודש אבל בהרגשה שלי יצא מזמן. לפני עידנים. מרחק מייסר נפער.

האקוורל הזה צויר לפני עידנים. אבל כאילו אתמול, אי שם בקצה של רחוב נושק לשדה.

אני חושבת שהשדה כבר לא קיים. שבע שנים ושבע שכונות חדשות ביני ובין אותו ברבור

*

הספר שלי

מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה

מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה

*

קישור אודות הספר בהוצאת "אבן חושן"

*

הפוסט הקודם שלי, למי שרוצה עוד קצת להיחשף לאיריסיה בנובמבר: 

בחדר כזה: טקסט נסיוני עם פיזמון

*

תגובות יתקבלו בברכה


יומן מרחב הגנה

בדיוק לפני שבוע התחלתי את הפוסט הזה. כתבתי: לשבוע. פוסט מתמשך. אחרי יומיים הסרתי את הטקסטים. השארתי את הציורים.

הדהוד המילים הבוטות משני קצוות הדעות הנחרצות, הפנאתיות, בעצם בכל תחום, גם באמנות, הקשה על כל כתיבה.

כל הציורים באפליקציית אייפד

מראות משכונת המגורים שלי

 

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 2, ציור אייפד 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה, ציור אייפד, יולי 2014

איריסיה קובליו, ציור אייפד, 2014

איריסיה קובליו, ציור אייפד, 20141

 

כאן אנחנו גרים

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 3, ציור אייפד 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 3, ציור אייפד 20141

 

 

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 4, ציור אייפד, 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 4, ציור אייפד, 20141

וזה בית שנראה מהגינה הציבורית הקטנה שבין הבתים. מה שתפס אותי זה האור על שיח הוורדים המגביה והאור על עלי הדקל..

מרחב הגנה 8, ציור אייפד, יולי 2014

מרחב הגנה 8, ציור אייפד, יולי 20141

כל הציורים הם מראות מתוך השכונה שלי, שני רחובות עם שיכוני רכבת (אלו עם המשולש והחור- עיצוב תמוה) הנמצאים בשולי בתים כפריים, ותיקים ומחודשים. לכל שיכוני הרכבת יש ממ"ד דווקא, ואילו לבתים "הכפריים" לרוב אין.

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 7, ציור אייפד, יולי 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 7, ציור אייפד, יולי 2014

וכאן לא הספקתי לצייר את המכוניות, החלונות, המזגנים והכביסות, כי בדיוק נשמעה אזעקת אחר הצהרים. החלטתי להשאיר את הציור ככה, נראה פסטוראלי כל כך. בטח בגלל מפלי הבוגנוויליות…

*

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 8, ציור אייפד, יולי 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 8, ציור אייפד, יולי 2014

*

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 9, ציור אייפד, יולי 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 9, ציור אייפד, יולי 20141

 

*

הזכות לבחור. הזכות לדבר. הזכות להיות שונה. הזכות לשתוק. הזכות לפחד

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 16, ציור אייפד, יולי 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 16, ציור אייפד, יולי 2014

*

*

*


יד מהירה ממחשבה

ליליות, או יותר נכון שושן צחור. מה לכתוב קודם? את סוף התור ב"טיב טעם", עציצים וזרים על מדפי היציאה, העין שקולטת את הזר הבודד הזה, 26 שקלים, הקופאית הרוסיה היפה שדומה למריל סטריפ, רגע רגע, תוסיפי גם אותם, זה לציור, לתלמידים, אני לא בטוחה שהיא מבינה, עשרות אנשים חולפים על קופתה ביום, היא מקישה את המחיר, אני מוסיפה במזומן, גשם מתחיל, אני רצה למכונית בחנייה, ריחם הענוג ממלא את החלל מהמושב האחורי, אני והפרחים ושאר המצרכים חוזרים הביתה.
שבע בבקר. למחרת.
עולם האפליקציית הציור באייפון שלי הוא חדר העבודה הפרטי שלי. הוא עולם עף. אני נושאת אותו לכל מקום והוא נושא אותי. יקום מקביל אפשר להגיד, ממשי. בנקישה אחת אני נכנסת לתוכו כמו שפעם מכשפות היו עולות על מטאטא וכובשות את הכוכבים, כל אחת את הכוכב שלה, בתוכו היא מממשת את רצונותיה, תשוקותיה, תוכיותיה. כל אחת לומדת עם הזמן להשתכלל בתוכו, למזג בו את את כל מה שהיא ויתרה עליו ב"חיים הרגילים של הזמן", במציאות הנתפסת כליניארית.
בשבע בבקר, כשגשם, שקט מאד בחלון לרחוב שלי. כולם מזדרזים לעבודה, גם הילדים לא נשמעים. על שולחן המטבח עומד האגרטל עם הליליות הצחורות. אור הבוקר מיטיב איתן ועם הכניסה שלי לאפליקציה. בשתי נקישות אני כבר רוקדת איתן שם, עמוק בפנים. האם זאת אני?
בעולם הדיגיטאלי קל לתעד. אפשר לעצור בכל תנועה וקו ולעשות save. גם בעולם הממשי אפשר לצלם, אבל תנועת הזמן נחסכת מאד בדיגיטאלי. מצטמצמת. הכל מהיר מאד, ואז אפשר לראות את התהליך, בהילוך אטי, לנתח את קווי המחשבה, את המסע הקווי הממוזער הזה בתוך האייפון.
הנה כאן יצרתי סרטון המעלה בתנועה, בזה אחר זה, את העצירות בכמה שלבים מרכזיים בציור זר הפרחים היפיפה הזה.
המוזיקה שבחרתי היא של המלחין האימפרסיוניסטי שהיה אהוב עלי בנעורי, Debussy, המוזיקה שלו פתחה בתוכי את האפשרות לכניסות עמוקות בהרבה יותר ממה שהמוזיקה הקלאסית המערבית מאפשרת. דרך Debussy הגעתי לעננים.
היצירה שבחרתי נקראת "Rêverie" – חלום בהקיץ. לפסנתר סולו.

לצייר ברישיקש

בספטמבר 2007 נסענו להודו. בארבע לפנות בוקר בוקר  חיכתה לנו מונית בנמל התעופה הישן של דלהי לנסיעה ארוכה וקופצנית לרישיקש, לאשרם של סוומי שיבננדה. הדרך ארכה כשמונה שעות בזחילה איטית בכבישי עפר, המונית פילסה דרך פרות וכלבים משוטטים, המייה בלתי פוסקת של טוקטוקים, אופנועים וצופרים. ישבתי על הספסל האחורי מביטה בבעתת מה במראות בחלון. הספרים הרבים שקראתי לא הכינו אותי להודו, ולא הלימודים, ולא החברים, אלו שמהיוגה ואלו שלא.

כשאת מציירת, מה שאת רואה זה צירופי צבעים, צורות נעות, אור, קונטרסטים, טקסטורות. העין נלכדת בזווית מסויימת עוד לפני שמתפרש הדבר: חמור, גלגל, בד סארי תלוי על חבל. ובהודו זו חגיגה. אבל באותה נסיעה שכחתי שאני ציירת.

היינו רעבים ומיד הזמינו אותנו לחדר האוכל לארוחה העיקרית. עמדנו בתור הכניסה. על יד ערימות הנעליים שהיינו צריכים להשאיר בכניסה עמד איש עם מקל גדול והיכה באוויר בצעקות קלות אך תקיפות כדי לגרש את הקופים גונבי הנעליים.

באולם האוכל הנשים יושבות על הרצפה בצד ימין, עם גבם לגברים, ואנשי המקום עוברים בין השורות עם דליים גדולים עמוסים באוכל: דאל חריף אש, אורז לבן נטול תבלינים, ירקות מבושלים חריפים ופיתה הודית דקה בעזרתה אוספים את האוכל כדי להביאו אל הפה הרעב.

ושוב שכחתי שאני ציירת. אני חושבת שאכלתי רק את הפיתה.

רק לאחר כעשרה ימים של בעיקר ניסיונות להימלט מהקופים ומהריחות ומקולות הרעש, וגם מהחום (40 מעלות בלתי פוסקות) ולאחר ששוב עלינו במונית במעלה ההימאליה וראינו למלעלה את רישיקש ואז את הגנגס החוצה אותה ואת הגשרים המדהימים (רם ג'ולה) וטיפסנו למערתו של וסישטהא ולמקורות הגנגס- צבע המים תכלת יהלום וחלוקי הנחל פנינים והצמחיה כמחרוזות תפילה וההרים סביב כצעיפים סגלגלים, רק אז, לפתע, ראיתי את היופי, אותו יופי שמעוררת בי את התשוקה לצייר.

למחרת קניתי בשוק מחברת דפים חלקה, צבעי מים פשוטים ומכחול ועפרונות. ישבתי על שפת הגנגס בביתו של סוומי שיבננדה והתחלתי לצייר. נותרו לנו מעט ימים עד הנסיעה בחזרה ואני רציתי לבלוע את המראות.

כינסתי בסרטון יוטיוב קצר ומוזיקאלי את הרישומים וצבעי המים מרישיקש.

הנה: רישיקש

https://www.youtube.com/watch?v=q4VJpO2SB9E

 

ובהזדמנות זאת אני רוצה להמליץ על דף הפייסבוק הנפלא והממלא השראה "סנסקריט להמונים- מילה סנקסריטית ביום". דרך הקישור הזה אפשר להיכנס לדף הכמעט יומי ולא חייבים להיות חברים בפייסבוק. זו אחת הפנינות הנפלאות ברשת.

וכאן בבלוג היוגה שניהלנו פני כמה שנים פירסמנו רשומות עם תמונות מרישיקש. היום העליתי את הרשומות האלו מחדש כדי שיהיה ניתן לצפות בהן.

שבת שלום, אום אהבה ושנטי לכולם

איריס קובליו, צבעי מים, הודו, 2007

איריס קובליו, צבעי מים, הודו, 2007


דברים טובים לעשות בורנה

להשתקף בחלונות הענקיים של החדר הפונה לים השחור, בלילה, ולעשות ביחד יוגה. אני נראית כמו עץ ערבה; דקה גמישה כמעט שקופה

לישון עם חלון אחד פתוח לים. הגלים מגיעים שקטים לקומה ה-12 ונמסים על המיטה הרחבה הנוחה עד מאד

לקרוא את הספר "אפס מגבלות", להרגיש אפס מגבלות, ליפול מיד אחרי זה לרואה שחורות ומוגבלת מאד ואז לקבל הבזק של חיבה לתיירים מאותו לאום שלי במלון, בתור לאוכל כשנגמר הקפה ומתחילים לעשות קומבינות קולניות

לחפש אוכל בולגרי אותנטי בעיר ולנדוד ממקום ריק למקום ריק אחר ולבסוף למצוא מקום עממי עם מספיק סועדים כדי להעז להיכנס, לקחת אוכל ממזנון ולשבת על כיסאות הפלסטיק עם צלחות הפלסטיק ובירה סטלה ארטואר בכוס חד פעמית . לאכול אוכל קר ובלתי מזוהה עם בירה טובה ופתאום להבחין בכנסיה הנשקפת מהחלון בצד בו ישבתי. לבקש עוד חמש דקות ולצייר אותה באייפון

איריסיה קובליו, ורנה 2013, ציור דיגיטאלי באייפון

איריסיה קובליו, ורנה 2013, ציור דיגיטאלי באייפון

לגלות שאין תחבורה מהמלון לעיר ומלבד ים קר וחוף רפאים מוזנח אין לאן ללכת באיזור המלון, לקחת מונית פרטית לחנות לצרכי אמנות, למצוא ציוד מפתיע לצבעי המים שלי וגוונים של זהב ונחושת העשויים מדבש

לטייל בשביל השקט לאימהות ותינוקות  בערפל סמיך בפארק הלאומי עם הנחל הקטן החוצה אותו ונשפך לים. עלי השלכת תחת רגלינו

לשבת במסעדת הנמל זורו על החוף קרוב למים על יד השחפים החוצפנים השמנים ולשתות את הרקי הטעים בעולם, כוסית אחר כוסית, ואחר כך לזרוק לשחפים את כל האוכל שקבלנו 

לשתות קפה בבית הקפה הפינתי בקצה המדרחוב כשקור פתאומי, לאחר ארבעה ימי שמש, חודר דרך שריג דקיק. זה היה הקפה הטעים בעולם

לשבת על ספסל  מול השמש על יד המזרקה שברחבת בית העירייה של ורנה. קרניה האחרונים של השמש, כמה רגעים לפני הערפל האפור שמגיע פתאום משום מקום, סנוורו את המזרקה בקסם עוצר נשימה. ולמרות שהשמש סינוורה את עיניי ולא ראיתי דבר על מסך האייפון- ציירתי

איריסיה קובליו, ורנה 2013, ציור דיגיטאלי באייפון

איריסיה קובליו, ורנה 2013, ציור דיגיטאלי באייפון

לפגוש את אנה היפה במבשלת היין שלה במתחם פארק המלכה מריה, לטעום מיין השזיפים דבש שלה, להתעלף מעונג, להתפעם ממבחר האלכוהול מעשיי ידיה וממאור פניה. לקנות בקבוק אחד שייפתח ברגע חגיגי במיוחד 

לשתות תה קמומיל במלון בערב, ממתקן חרסינה לבנה עגולה הכוללת את הקנקן ואת הספל. תה מנחם שמוריד את ארוחת הערב של החצי פנסיון הנוטה להיתקע קשות בין החלק העליון לתחתון. ובכל זאת עליתי שני קילו. הידד!

לשבת כמה רגעים. לבד על הספסל ליד שני דוכני הדבש היחידים ששרדו מהקיץ, מול קונדיטוריית הסופגניות ולהבחין בזווית היפה שיוצרים שני בתים טיפוסיים של ורנה. לצייר מהר באייפון

איריסיה קובליו, ורנה 2013, ציור דיגיטאלי באייפון

איריסיה קובליו, ורנה 2013, ציור דיגיטאלי באייפון

ללכת לפארק בבית הקיץ של המלכה הרומנייה מריה, זו ששלטה באיזור לפני 120 שנה, לא בעונה, כשאנחנו התיירים היחידים, לטייל בין העצים ההסטורים העבותים שנחלים זורמים בינהם, להתבשם מריח הסתיו המיוחד של המקום – יער על חוף הים, ולרדת לגן השושנים של המלכה. בעונה זו אין הרבה שושנים אבל אלו שישנם מושלמות כאיים אלוהיים. להריח את הצהובה. את הכתומה. את הורודה. את הלבנה. את האדומה. אבל אלו שבצבע יין מרלו תמיד מנצחות. ריחן מלווה אותי שעות אחרי

לעשות כל ערב אמבט חם עם שמני לוונדר באמבטיה המרווחת המעוטרת קרמיקה בצבע טורקיז של אוקיינוס מרצד. להרפות ולשכוח איפה אני

סרטון יוטיוב שיצרתי מציורי האייפון בורנה


בקרים עם סקאיי (למרגלות ההר)

אוגוסט. סימנתי את כל האיקסים האפשריים על יולי. על החצר הקטנה המקורה שלנו סוגרת צמחיה. כמה כיסאות פלסטיק מפוזרים. שולחן עץ בצבע תכלת יוונית ועוד שלושה כיסאות תואמים. מלבדם שום דבר אינו תואם. אני לא מצטיינת בהתאמות. אבל עכשיו אני מתאמנת על איקסים של  אוגוסט, הפוך מכל מה שאני קוראת ומנסה להפנים מתאוריית "כוחו של הרגע הזה".

הנה אני מטפסת על הר. אני רק למרגלותיו עדיין, למרות שנשימתי כבר קצרה ותקועה, במיוחד בערב, אחרי טיול ממושך ובלתי נפסח עם סקאיי, כלב הרוח שלי. בטיול הוא רוצה מאד להשתחרר מהרצועה ולרוץ עם הכלבים האחרים שגדולים ממנו פי שש. לפעמים אני משחררת. ואז שערותיי נושרות מדאגה. הוריקן מסתחרר מול עיניי ותמיד אני בטוחה שכבר לעולם לא אתפוס אותו ואם אחר יתפוס אותו, העדינון הזה יתרסק לחתיכות או ייעלם אי שם בין חלקיקי היקום האכזר. מדי פעם מגיעים פקחים. עיניהם רעבות ורוטטות. כולם אוספים את הכלבים ונעלמים כלא היו. ברגע קטן של הקלה אני אפילו מצליחה להריח את הדשא שנקצר לפני כמה ימים, את שיכבתו הזו ששורדת מתחת לשלוליות השתן והדברים האחרים שיוצאים מהכלבים ובעליהם לא מספיקים או לא רוצים לאסוף. ופתאום כפלא, גם סקאיי, קשור ברצועה, הולך  לצידי, פחות או יותר, כי  הוא מושך ומושך כאילו הייתי מזחלת והוא שלושה סוסים כחולים. אנחנו מגיעים לחורשה ואני מנסה את אפי. לרגע אני אפילו מריחה את מחטי האורן ומניפת אושר זעירה נפתחת בלבי. אני מתיישבת על הספסל המעוצב. לעירייה היו כוונות מצויינות כשעיצבו את הפארק הקטן הזה בשכונה שלנו אבל הוא סובל מהזנחה קשה. וגשם אין כאן. ולא יהיה בשלושת החודשים הקרובים. ולא משב קרירות. והריחות מהבילים על העור. פעם הייתי יכולה להריח דרך כל נקבובית בעורי. זה לא תמיד היה נעים אבל היה עונג בלתי ניתן לתיאור כשהייתי עוברת תחת יסמין למשל. לא זוכרת ממתי הפסקתי לדעת את ריח היסמין. והיערה. והתאנה. הכל נהיה בליל אבק.

אבל בבקרים אני יוצאת לחצר עם קפה וכמה קרקרים. סקאי מתכרבל מולי. אלו השעות הרגועות ביותר שלו. הוא בודהה קטן. הוא התגלמות הרגע הזה. ואני מסתכלת עליו באהבה שאינה ניתנת לתיאור במילים אלא רק באצבע אחת, הנעה מצד לצד על מסך אייפון קטן, מציירת אותו, כל עוד הוא כאן אתי, כל עוד אנחנו כאן, נושמים, לרגלי ההר הגדול, שרק התחלנו לטפס ומי יודע מה בפסגתו. אומרים שהמראה המרהיב בעולם, המטהר בעולם, השמיימי שניתן לתפוס בתודעתנו האנושית.

וברגעים אלו אני חושבת על הנזירה הבודהיסטית טנזין פלמו ועל אימא שלה. על אימא בעיר הגדולה, בחיי העולם הזה, ועל בת שגרה אחת עשרה שנה במערה בשלג ההמלאייה, לבדה.

הבוקר ציירתי את סקאיי, אחרי שאכל שלושה קרקרים והסתכל עלי בעיני האיילה שלו. מאחוריו הבריקו העלים הירוקים. הצבעים הדיגיטאלים מגזימיים בזהרם ועליזותם. ואני קוראת לעליזות הזאת להכנס לזרימת הדם שלי ולשחררני לזמן מה

זה הציור מהבוקר:

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

וכאן יבוא אוסף של תנוחות בוקר ממלאות השראה מהכלבון שלי סקאיי -לייט, גרייהאונד איטלקי ללא כל תעודות, אך מצטיין להפליא בכל תחומי הקיום של כלב: מאהבה ללא תנאי ועד שובבות קיצונית חוצה כל גבול…

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital painting, 2013

*

Iris Kovalio, Digital Iphone paibting, 2013

Iris Kovalio, Digital Iphone paibting, 2013

*

Iris Kovalio

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio

Iris Kovalio- Digital painting

*

*


שרטונות שומר מסך

את המחשב הישן העברתי לחלל המשמש "סלון" וכיתת לימוד לסירוגין. מזה כמה שנים שאיני משתמשת בו. הוא מלא בוירוסים ובעיות אחרות אך שומר המסך שלו מיוחד במינו: הוא שולף תמונות ממאגר האי שם, תמונות שאין לי מושג מאיזו תיקיה מבליחות, ואם יש להן גיבוי כלשהו. התמונות הללו משמשות ככוכבים מנחמים בימי קיץ מהבילים, מנצנצים לעיתים מבעד לאובך, שולחים איזו קרן מסתורית, כמו חלום חמקמק. הייתי בדרכי מהמטבח לחדר השינה. זה לא היה בשיעור ציור אלא בשת ערב מאוחרת, נזכרת לכבות את המחשב, המהבהב תמונות גם כשאיש אינו זקוק להן. ואז הופיעה התמונה הזו.

 הים מלא

 את השיר כתב אולב האוגה, ותרגמה מנורבגית המשוררת סבינה מסג (יצא בהוצאת "קשב", 2004)

 *

בחודשים האחרונים אני מתאמנת בציור של ים. מתאמנת, כי אני לא מול הים אלא מגששת אל דבר מה. בהתחלה חפרתי פנימה כדי להיזכר בים כלשהו. אוקיינוס בעצם, מהקצה השני של העולם. אוקיינוס שפגשתי בעבר כמה פעמים וספק אם עוד נפגש.

 

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

 אחרי הגעגוע הירחי הראשון המשכתי להתאמן בסקיצות של הים המקומי.

הים נשרט ונשרט על לוחות העץ שהונחו על קן הציור בסטודיו הקטן והמאולתר שלי:

ים קצוף וגבה גלים, מלוכסן ושטוח, מיואש ומחניף, מגמגם ומשועמם, מלעיג ומתעתע

 ים עטור שרטונות

הנה כמה מהם:

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

*

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

*

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

*

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

*

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

*

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

*

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

*

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

*

קישורים לתחילת מסלולי הים שאחרונים שלי:

ים. יפו. דבר אחר

טורקיז

קצף

ים גמור ולא גמור

ניתן ללחוץ על כל ציור בנפרד ולראותו בהגדלה. כך גם על הקישורים.

*

וכעת עומדת על שרטון ושואלת את עצמי האם כשאקפוץ שוב (היום? מחר? בסוף הקיץ?) תהיה שם מצולה? או בריכת שחיה נאה במלון שבעה כוכבים במחיר מבצע על אי יווני מתוייר? או אוטח בחזקה על שרטון אחר. השמש קופחת ואין לי מושג


%d בלוגרים אהבו את זה: