תגית: אושר

קפסולת האושר

היא באה מהעץ. היא שקופה ויורדת אלי לאט, יש לה גרגרים ירקרקים. אני נשענת לאחור ופותחת מעט את פי. היא מתיישבת בין שיניי הקדמיות ואני מהדקת אותן קלות. גרגר אחד משתחרר ומתגלגל על לשוני. אני עוצמת את עיניי אבל באותו רגע שומעת את קול הצופית שמתיישבת על הענף הקרוב. ואני פוקחת אותן לרגע ועינינו מתמזגות. גרגר האושר הראשון כבר הגיע לפיקת הגרון ואני מנסה לשאוף אותו פנימה. משפחת מחשבות שעומדת על כיפת הראש מצחקקת עלי ואני לא מצליחה לשאוב. אני מרימה את ידי לגרד בכיפת הראש. קליפת הפצע שהתייבשה שם שוב מדממת קלות וזהו האות לפלישת המשפחה במורדות הפנים. הם נכנסים דרך חורי האף וסותמים את פתחי כניסת האוויר. אני מתעטשת שלוש פעמים. חלק מהם עף החוצה אבל כמה הצליחו להגיע אל הפיקה, היכן שהגרגר הירוק תקוע ומנסים לבעוט בו. הגרגר הירוק חזק למדי וקשה להזיז אותו אבל הוא תקוע ולא מסוגל לשחרר את ירקרקותו המענגת במורד הגרון אל החזה, המקום שאם יגיע אליו, אדיו יימסו את כל שאריות המחשבות המחבלות.

והזמן כנראה עובר. ציפור הצופית כבר עפה לעץ אחר והחושך ממהר לרדת. בפי עדיין מהודק משהו. אני מוציאה אותו ורואה שזו לא הקפסולה אלא סגריה שכבתה כי נחדלה מעישון. אני מניחה אותה במאפרה, כמעט בשלמותה, וקמה מהכיסא. השעה רבע לחמש בנובמבר וטרם ירד גשם. 

 

full-moon-mood

איריסיה Iswari, טושים וצבעי מים, נובנבר 2016


פנקס הדברים הטובים

יום ההולדת שלי המתקרב ועוד כמה דברים אחרים הקרבים והולכים, מזכיר לי שבדיוק לפני שנה קניתי מחברת, פנקס בעצם, כדי להכריח את עצמי לכתוב בו מדי לילה לפחות שלושה דברים טובים שהיו באותו יום. עמדתי במשימה. שנה שהייתה לי קשה במיוחד, בקריאה לאחור נראית ממש נהדרת, מלאה בפלאים יומיומיים. היו לילות רבים שממש בהיתי בפנקס ולא ידעתי מה לכתוב. ואז נאחזתי בפרח צהוב שראיתי על גדר בשביל הכניסה לרופא השיניים שגזר על עקירת שיניים  הכרחית (ברחתי לו בשארית כוחותיי ועד היום שיניי בפי), או בברכת לוטוסים קטנה בין בנייני מתכת אפורים ברמת החייל מול המרפאה של המנתח שחתך את אפי, בצילום הפרחים הסגולים על השמלה שלי הפרושה על כביש איילון דרום, כשמעלי בדיוק כיפת הברזל לוכדת את אחד ממטח הטילים ההזוי על תל אביב, ציפור דררה ירקרקה על ענף עץ בחצר שלי הנראה מחלון הסטודיו שלא הרביתי לצאת מתוכו השנה, פרפר על הכרית בשעות נטולות השינה  על המיטה האהובה שלי והמשתדלת לנחם ללא הצלחה יתרה.
לכתוב שלושה דברים טובים במשפטים קצרים, תמציתיים. כעובדות. לפעמים היו ארבעה. או חמישה. לפעמים הייתי הולכת לטייל עם הכלב ונאחזת בענן או חצי ירח ואומרת לעצמי: תזכרי את היופי הזה שיהיה לך נקודות לכתיבה.
(לא כתבתי שיצא לי ספר השנה. כי רק עכשיו התחלתי לעכל את קיומו הניסי )
ועתה, במבט של שנה לאחור, אני קוראת את כל ה 365×3 נקודות האור ורואה שהייתה זו שנה רבת אור.
פטנט מומלץ לכל אחד. לאסוף בסבלנות ולקרוא בתום שנה ממועד ההתחלה.
הייתה זו שנת פלא.
 
ובנוסף כתבתי מדי כמה ימים מעין נספח: משאלות ובקשות. חלקן נראו בלתי אפשריות ולא הגיוניות.
אז במבט לאחור אני מגלה שכמעט כולן התגשמו. לא ייאמן.
ב 20 למרץ יום הולדת לי. שיהיה במזל טוב.
*
פנקס הדברים הטובים
ספרי האמן שלי כאן:

ביופיליה

אחוזי החרדה שלי מצוקים ומהמורות דרכי עפר גדלו במידה ניכרת בחמש השנים האחרונות. שבילי מצוק שריחפתי עליהם כרקדנית מן החלומות נראו אתמול בלתי אפשריים. יפעת הים שבמורדות נראתה מאיימת, לא ידעתי אם לפנות ימינה או שמאלה, מכל כיוון התהום רעדה תחת דפיקות לבי, נגררתי, אפשר להגיד, צווחת מעט, אוחזת בחזקה ברצועת כלב הרוח הקטן שלי, נבוכה ומתביישת מבן לווייתי ששכנעתי לראות את שקיעת סוף הקיץ מעל צוקים יבשים, דוקרים ומאובקים. לבסוף בחרנו בפלטפורמת עץ, לא נקייה במיוחד, לשבת ולחכות להאדמת השמש הלוהטת. השקיעות כאן מהירות והמעברים חריפים. אם נחכה מעט ונזיע בסבלנות מול הסנוורים הבלתי אפשריים בהבילותה הקיצונית של השמש הישראלית, נזכה לראותה מאדימה באחת, שולחת פסים מרצדים נחושתיים אדומים מפז על גלי כסף תכלת. זו יכולה להיות אפשרות אחת.

אבל הביופיליה התחוללה דקות לפני כן. החלטה ממעיין נסתר. בקשתי פתאום להמשיך מעט בשביל, להתקרב לקצה המצוק, להתקרב למשב הטורקיז של הים שמתחת, הים שבתהום, ובתוך המבט בעל הגוון תשוקתי, למרות בהילותו, קלטה עיני את קבוצת החבצלות הקורנת. השמש נהרה בעלי הכותרת הצחים. לבי הלם בחזקה ואז התפשטה בי היפעה. באחת. איבדתי את גופי. את זיעת עורי, את המהמורות והגבהים לרגליי, את הליכלוך והתסכול והרעם, את הכבלים וההגנות והמחיקות, ובא הרגע של החסד. ידעתי שאסור לי להסתכל עליו. שאסור לי להגדיר, להסביר. אהבה כשמסבירים היא נעלמת. והיא הופכת להיות אני וחבצלת והים שבתהום.

במבט לאחור אני יודעת שהייתה שם ביופיליה.

ביופיליה מוגדרת כחיבור אינסטינקטיבי בין האדם לטבע הגורם להתרוממות רוח. חיבור שהוא בילט אין, קדום. רגע שאין בו נבדלות.

צילמתי.

מעשה הצילום מפריד. אבל הוא גם חוסר רצון או יכולת להיפרד מהחסד של הרגע.

אילו היינו יודעים שתמיד יבואו כאלו רגעים, האם הם היו באים? האם הם לא בלתי צפויים ממהותם? האם היינו יותר מאושרים? 

צילום: איריסיה קובליו

צילום: איריסיה קובליו

*

*

ביופיליה 2 (שנכתבה לפני ביופיליה 1)

קודם אני יורדת בצוקים. לא. קודם אני הולכת בחולות. אני לא לבד. אני לבד. חולות חמים בנעליים שלי. אני נושמת אבק והרגליים כואבות אבל אני לא מתלוננת. אני מרגישה אוויר. הכביש כבר מאחורי. מלווים אותי מפה ומשם אבל אני נושמת לבד. אחר כך אני יורדת בצוקים. ואחר כך הים נפתח. ואני נזכרת בפתיחה אחרת ומתכווצת. הצוקים תלולים. אני לא נושמת. למי שעשה את כמה פעמים זו לא בעייה. אני ירדתי לא מעט פעמים בצוקים אחרים לגמרי, אבל הים נפתח באופן דומה. והים.

תמי שוכבת על המים. בתוך המים. עם בגדים. אין לה הבדלים. תמי והמים הם אחד. לידה כל הכלבים ושאינם כלבים מתמלאים בביטחון. אני עומדת מול הים. אני מתיישבת מול הים. לאט. יכולתי לעצום עיניים אבל אני לא עוצמת. אדוות הגלים. הו, אדוות הגלים. אפילו הרצועה הצרה הזו של החוף עושה לי אדווה פנימית. ותמי עדיין שוכבת בתוך המים בין הסלעים הרכים הירוקים. תלתלי הזהב שלה, כמו תלתלי הזהב של השמש האחרונה על המים, זהים. שמש אחרונה להיום. כלב הרוח שלי מרחף על המים. אני מרפה מהפחד. גם הוא קורן זהב. אחר כך הוא אוכל חצי אבטיח. ואני קצת מילון שתמי שולפת מתיק הקסמים שלה. מים קרים. מתוקים. ולי ג'ינס צר מדי וחולצה פרחונית מדי ושיער גזור ונפוח מדי ותיק מלא בחול. השמש נקודה כתומה נחלשת בקו המים. העננים מכסים אותה. הכלב שלי רועד ואני מכניסה אותו מתחת לחולצה הפרחונית. לפני שמחשיך אנחנו מתחילים לטפס על הצוקים. הים מאחורי מתרחק מהר מדי. אני עוצרת לצלם. מצלמת ומצלמת ומצלמת. מה יש לי לצלם בין הצוקים. החושך מתעבה אבל הירח המלא לא מרפה. מלווה ומנחם. נכנס ויוצא בין ענני סוף הקיץ.

*

מצאתי את הצילום/ציור ברשת לפני שנים ולא ציינתי לעצמי את שם האמן. עיבדתי אותו מעט.

מצאתי את הצילום/ציור ברשת לפני שנים ולא ציינתי לעצמי את שם האמן. עיבדתי אותו מעט.


רשימת קיץ הזויה

זוג צופיות בונות קן בחצר שלי. הוא, צבעוני, מבריק, דקיק ומרצד, יושב על ענף גבוה ומסמן אשרות כניסה ויציאה, היא, אפרפרה, שמנמנה וחרוצה, טסה מצד לצד, בפיה זרדים קטנים, בונה במהירות שלא תיאמן מקום מכיל להטלה. יומיים קודם שניהם באו לשתות מציפור גן העדן שבאגרטל הסלון. ככה נכנסו, ללא מורא, בזמן שציירתי אפרסק

 ואז ישנתי כי היו צהרים חמים כשהטלפון צילצל: איריס, מה נשמע, איך את, איך עוברים עליך הימים האלה, חם, נכון? אני כבר משתמשת במזגן בלילה ואיך זה אצלך, מדברת מנדי, את זוכרת, מנדי מהגלריה, כן, אולי תבואי, תראי מה את עושה היום, אולי בעצם אני אבוא אליך, נשתה קפה עם גלידה, פתחו לידנו קונדיטוריה עם אקלרים נהדרים, אני אביא, איזה צבע את מעדיפה, את עדיין מציירת על תרופות? …אז את רוצה להיפגש? שאלתי, כן, בטח, אני אצלצל אליך עוד פעם ונקבע והיא סגרה. המשכתי לישון. בטח חלמתי. כשהתעוררתי לגמרי, אחרי שעה, בדקתי בטלפון ואכן היה צלצול ממנדי (שם בדוי)

 ועכשיו הוא לא רוצה אותי. כלומר בסוף שבוע. כי הוא רוצה להתנזר וסוף השבוע מיועד לשינה משותפת, או לפחות לאשליה של זוגיות, אבל הוא כן רוצה לפגוש אותי במסעדה ולא לתת לי לגעת בו, אפילו בקצה הברך, וכשאכנס למכונית בוכה הוא יסובב את הגב וילך מבלי להפנות מבט לאחור, ולפעמים יכתוב: את הרי יודעת שאני אוהב אותך תמיד, ולפעמים, מילה אחת, קרה יותר מקרח משונן. נקודה.

 ובינתיים אני מציירת אפרסק. מנגו. דובדבנים. משמשים. ענבים. תאנה פעורה. עץ התאנה הגיע לחצר שלי, לפני שנתיים, עם ששה עלים, ששת העלים נשרו בחורף הראשון. צמחו שישה באביב השני. שישה נשרו בחורף השני. צמחו שישה באביב שלאחריו. עכשיו קיץ. ואני יודעת. התאנה הזו לשישה נועדה. ולא לפרי. או גובה. או צל מנחם

 את תהי הצל המנחם, אמרה לי ע', את כבר, והנה, איפה, הם מתקבצים כאן לשבת, בקיץ הזה, רק פתחי זרועות, רוח קלילה, שקופה, ענבלית נושבת על פלגי מים, מרשרשים המכחולים באדוות צבעי חיים, זוכרת שחלמת פעם להיות מתקנת ציורים? הנה נהרות זורמים בתכלת והם, הם רוקדים איתך, כמה פז, וזהר ופלא, ודמעות גיל וחרוזים וכל יפעת ימים וחמדת הלב, זוכרת את משאלת הסימנים, הנה ימים באים ימים באים ימים באים, שרה לי ע' בין העלים

ניר סגל, מגזרת עלים, 2009

 


למה חזרתי לצייר "פרחים ופירות"

לפני כמה שנים התחלפו השכנים בביתי הקודם ובמקומם עברו לגור השכנים הרעשנים ביותר בעולם. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי רגישה ביותר לרעש, אבל הרעש שלהם שבר שיאים בתחושת ההטרדה שלי. לא אפרט את ביטויי קולותיהם הבלתי נסבלים מפאת פרטיותם, אבל בתוכי לא היה רגע שלא קיללתי אותם בכל הוריאציות שידעתי. מרגע שפקחתי את עיניי הם חדרו לתודעתי והרעישו את חיי. את רוב עבודתי אני עושה בבית ובאותה תקופה גם תרגלתי מדיטציה ויוגה וחשיבה חיובית שירדו לטמיון הגיהינום ההוא. במפגש מקרי (או לא מקרי) קבלתי עצה שנראתה לי מגוחכת ובלתי אפשרית: התפללי עבורם לשפע. שלחי להם אהבה. נאבקתי בשינוי הזה. אילצתי את עצמי לגייס את כל כוחות הנפש ההפוכים להרגלים שלי, כדי לבצע את המשימה. זמן קצר אחרי אותו "תרגול אהבה" הם זכו בסכום כסף רציני שבא מירושה פתאומית ועברו דירה

 אתמול קראתי על הביאנאלה לאמנות עכשווית בוונציה, שזה לב ליבה של הסצנה הבינלאומית של האמנות. אמנות רדיקלית, מונומנטאלית, פורצת גבולות ומשתמשת באמצעים טכנולוגים חסרי תקדים המעוררת תגובות רגשיות קיצוניות, היא האמנות המנצחת. אמנות שדורשת משאבים פיננסים גדולים, קישורים תקשורתיים ואמירות מזעזעות. קראתי את המאמר בהפסקה שבין אפרסק לאפרסק, מנסה ללמוד בכל פעם מחדש איך להסמיק את האפרסק הירוק ואיך להעלות עליו את פלומתו הלבנה כסופה,, איך לברוא מחדש, שוב ושוב, את האפרסק הנראה ולהבקיעו על דף הציור כשיקוף מסוים של "חיים". חיים על שולחן עץ המוצב בבית מגורים  אי שם הרחק מליבת מה שנחשב לאקטואלי, חדשני, מעודכן.

 איריס קובליו, צבעי מים

לפני כמה שבועות הורדתי את תערוכתי האחרונה. היו בה 250 ציורי פרחים שהוצבו בצפיפות, בתלייה לא שגרתית, שיכולה לעורר קשת הרגשות אצל הצופה. במשך עשור ציירתי פרחים בהפסקות שבין ציורים אחרים שלי שדרשו מאמץ רגשי לא פשוט.

לצייר פרחים היה בשבילי פעולת ריפוי, התחברות מחדש לביטויים הנעלים יותר של הקיום. ליקטתי את כל הפרחים האלו לקיר אחד, בו ניסיתי למפות את מסלולי תגליות האושר שמצאתי בין שבילי חיי העמוסים, המתהפכים. בניתי את קיר האושר.

 

אבל הקיר הזה פגש לא מאושרת אחת. היא לא יכלה להסתכל עליו אפילו לרגע אחד. הקיר הזה עורר בה את הכעס, הבוז והבוטות שנפלטו מתוכה ונורו לעברי. כל מה שהיא רצתה זה להעמיד אותי על יד הקיר הה ולהוציא אותי להורג. ומכוון שהיה לה משקל "טכני" בהתקיימות התערוכה, הורדתי אותה בטרם עת.

 כל 250 הציורים נארזו לתיק אחד שהנחתי באיזו פינה, מבלי לפרוק אותו כדי להחזיר את הציורים למקומם המכבד. בכל פעם שהייתי עוברת על יד התיק, צעקות הזעם שלה נקרו בראשי כרעש. לא הצלחתי להסיר את הרעש, גם לא בהליכות נמרצות עם מוסיקת ריקודים משחררת נהדרת. לפני כשבוע, בבקר שבת אחת, מפלס הרעש בשכונת מגוריי העכשוויים עלה לשיאים חדשים ואני שוב התמלאתי תסכול מגורל הרעש שרודף אחרי מבית לבית, ומייד להקה של רחמים עצמיים התייצבה חמושת קללות. אבל לא. לא הנחתי לה להשתולל. פירקתי את התיק עם ציורי הפרחים, סידרתי אותם במקומם המכבד, ולמחרת קניתי את פרח ציפור גן העדן, שני אפרסקים, כמה משמשים וחופן דובדבנים וחזרתי לצייר את "החיים".

 איריס קובליו, צבעי מים, 2005

וכשציירתי את ציפור גן העדן חשבתי מה לאחל לאותה אישה זועמת

המשך יבוא


%d בלוגרים אהבו את זה: