תגית: איור

איורים יתומים, מוריס סנדק, מיחסון ונס העובש

אין דבר יותר טוב מלגלות עובש בשרידי העבר. הבקר גיליתי עובש בכמה תיקיות ציורים ישנות. הזעדעזעתי. מייד העלתי בדעתי לצלם, לסרוק, לתעד ומייד לאחר מכן ויתרתי, הובלתי את הכל לפחי הזבל הגדולים בשכונה. בשביל מה צריך את כל זה בעצם? אנחנו אורזים דברים וממחסנים אותם לאורך שנים. הם נודדים איתנו ממקום למקום, ממחסן למחסן. על הארגזים הסגורים אנחנו כותבים "מחסן". בדרך כלל אנחנו לא טורחים לפתוח אותם במעברים. לפעמים אנחנו נזכרים במשהו. פותחים. מחפשים. מוצאים. מתלהבים לאיזו שעה קצרה ומכניסים בחזרה לארגז הממוחסן. עברתי עשרות (!) דירות. אני לא אוהבת לעבור ממקום למקום, אבל החיים מזמנים לי נדודים. ישנם ארגזים שעוברים אתי מדירה לדירה, בעיקר של ציורים (אלפי אלפים..) דברים שכתבתי, תווים שהלחנתי, רקמות שרקמתי, חוגים שהעברתי ועוד כל מיני. הנטייה הזו לשמור טבועה בנו עמוק. ההרגשה הזו שבלי עבר אנחנו תלושים. אנחנו צריכים הוכחות שצמחנו מאיזה מקום. שיש לנו "פסיכולוגיה", או התחלה (התחלה? הרי זה ידוע שהחיים האלה הם בכלל לא התחלה אלא המשך 🙂 ) אנחנו פוחדים לאבד זכרונות, להתחיל לגמרי מחדש.

לפני כמה שנים מצאתי מזוודה עם מכתבים. פתחתי אותם בשקיקה רבה. התלהבתי. מצאתי שירים של חברה מילדות. בעקבות המכתבים יצרתי קשר ופתחתי תיבת פנדורה. מה שעבר עבר. אם איכסנו משהו בארגז ושמנו במחסן- עדיף להשאירו שם עד שיעלה עובש. לפעמים אנחנו זקוקים לעובש כדי למצוא לארגז הזה בית חדש: פח הזבל השכונתי. ואז- איזה אוויר, איזה מרווח נפתח בקנה הנשימה.

בעקבות מותו של מוריס סנדק, המאייר, צייר, אמן שהערצתי לאורך שנים, חיפשתי איורים שלי לספר שיצא, בלי האיורים שלי. מצאתי כמה סטים של איורים לספרים שלא הודפסו (האיורים שלי לא הודפסו, הספרים כן) מסיבות שונות. כל פתיחה של ארגז מעוררת כאב מסויים. זכרונות קבורים. אני כן בעד למחוק, לזרוק, להרוס, לחסל, לשרש, לא להותיר זכר, של מה שנגמר, מה שגרם לנו כאב, מה שהשתנה בעקבות תובנה, התפתחות רגשית, ראייה רחבה יותר של העצמי.

ובכל זאת, כאמנית, יש לי צורך בסיסי לתעד, אז אתעד כאן (בעקבות פתיחת ארגזי המחסן המעובשים) סט אחד של איורים שנדחו ע"י הוצאה מכובדת (לטקסט של סופרת ילדים ידועה). הטענה של ההוצאה היתה שהאיורים הללו "יפחידו את ילדי ישראל הרכים והרגישים." ואגב, רק שני ספרים של מוריס סנדק, מורי ורבי, תוגמו לעברית. וגם זה נס ופלא. הטקס היה על ילדה חולה ואל אימא שלה, וחיפוש הגדרה וסיבות למחלה.

האיורים האלו הם דווקא נחמדים, אבל האחרים, אלו שלא הודפסו, טוב שלא הודפסו. הכל לטובה, אני אומרת לעצמי, איזה מזל שהעבר עבר והדברים לא ממש הודפסו, "הונצחו". זה כמו להוציא ספר שירה בגיל 17 ולהזדעזע בגיל 50: אני כתבתי את זה? אוי ואבוי…. או להוציא ספר בגיל בוגר יותר, שיש בו מטען רגשי של זמן מסויים, המלווה אותך כאות קין ואין שום אפשרות למחוק את הצלקת הזאת, כי להוציא לאור זה לפעמים להוציא לחושך ונדרש המון זמן להקטין את נקודות החושך האלה לאפס, או לחכות לנס העובש הקוסמי שיופיע…   

 *

הנה כמה איורים של מוריס סנדק ז"ל האהובים עלי במיוחד:

מוריס סנדק, מתוך: Outside Over There

מוריס סנדק, מתוך: Outside Over There

מוריס סנדק, מתוך: Outside Over There

מוריס סנדק, מתוך: Outside Over There

מוריס סנדק, מתוך: The Moon Jumpres

מוריס סנדק, מתוך Higglety Pigglety Pop

ומשהו שפורסם השבוע

*


ציירי אותי

צהרים. ישבתי בחצר הקטנה שלי. חצר חסרת שמש אבל מוריקה מיום ליום לקראת הקיץ. הקיץ הרביעי שלי כאן עומד לבוא. השדות מסביב כבר צהובים חומים, אבל בלילה שומעים מקהלות צפרדעים וצעקות טווסים. אני לא בכפר, אני בשיכון בשולי עיר, שיכון עם חצר קטנה משלי. רגע של שקט נדיר, כאילו אין שכנים בעולם ואף אחד לא המציא את המשפצים למיניהם.

ואז הוא בא. כשהוא התעופף חשבתי שהוא גדול באופן נדיר לחצר הזו. הוא הסתובב סביב שולחן החצר, ממש קרוב לעיניי, כאילו רצה לוודא שאבחין בו ואז הוא התיישב על רצפת האריחים, צמוד לאחד העלים האחרונים של כובע הנזיר, שהציץ מהחצר של ענת.

מזה כמה ימים אני אוספת צילומי פרפרים באינטרנט כדי לאייר את פרפר הלילה.  אני מחפשת פרפר מסויים כדי לאייר את הסיפור הזה. אני מתקשה מאד לאייר סיפורים. אני תמיד מציירת מתוך מערבולות הבטן והלב שלי. אפילו פרחים. מצאתי כמה פרפרים מדהימים, אבל הפרפר הזה שהגיע להרצליה אתמול בצהריים, היה בדיוק הפרפר שחיפשתי. והוא ממש ביקש: ציירי אותי.

הוא לא זז כשקמתי להביא את מצלמת הזום שלי. התקרבתי מאד. וצילמתי וצילמתי וצילמתי.

בארבע התחלתי לצייר. בלילה הוא לא הרפה ממני עד שסיימתי אותו הבוקר.

והוא ממש הפתיע.

וגם הפרפר הזה בא ממערבולות הבטן והלב.

איריס קובליו, פרפר, אקרליק על עץ, 2012

תוספת:

מסתבר ששמו של הפרפר  הזה: לבנין הכרוב. הוא אוהב במיוחד (כמוני) את עלי כובע הנזיר. הנקבה מטילה ביצים שמהם בוקעים זחלים המחסלים את כל פרחי כובע הנזיר לקראת קיץ.

אם הייתי יודעת את  פרטי ה"ויקיפדיה" הזו, האם הייתי מציירת את הפרפר באופן כזה, או בכלל? המפגש שלי עם הפרפר (ועם הסיפור של גרא) הוא מיסטי. צילמתי אותו כדי להיעזר בצילום בעת הציור. איני חוקרת פרפרים ואפילו הבוטניקה של הצמחים לא מעניינת אותי. אבל היום בבוקר שוב יצאתי לגינה, ושוב הפרפר בא לבקר. הוא עף אלי מהחצר של ענת (המוצפת בכובעי הנזיר), והסתובב סביבי. שוב צילמתי אותו. אני חושבת שזו נקבה, כי פתאום שמתי לב  לאיבר היוצא מבין כנפיה ונע בריתמוס מסויים לכוון העלה.

הסתקרנתי ומצאתי את פרטי הפרפר בגוגל.

הנה עוד כמה צילומים

ועדיין אני חושבת שהפרפר הספציפי הזה הוא חבר שלי. הוא בא רק בשבילי. הוא אוהב אותי ומאד מאד ביקש להיות יושב קבע בביתי, על הקיר הפיזי וגם בעולם הוירטואלי שלי.

נראה לי שאמשיך לצייר אותו:)


%d בלוגרים אהבו את זה: