תגית: אימא

הרהורי לילה

אנשים שאני נעזרת בהם נפשית, רוחנית, חברית, נעזרים ומוקפים באחרים שזרים לי לחלוטין. אני שואלת את עצמי איך יתכן שהם לא בדיוק כמוני. אני מחפשת את מי שבדיוק כמוני. האם זה קיים? האם זו אשליה? האם זה הפוך ממה שמלמדים אותי שוב ושוב שכולנו באנו מאותו מקום. שכולנו אחד. השוני הזה הולם בי בכל פעם מחדש ובכל זאת בכל נקודה של דמיון במפגש – מגיחה מאי שם תקווה שאולי הפעם. ולא.

ככל שהבדידות קשה, היא לא קשה מנשוא. היא מועדפת. כשיגיע הזמן יהיו לי את כל האמצעים ל״שט- דאון״. אני לא אהיה תלויה בחסדי מטפלים. לא אהיה לעול. אברח בזמן מכל אפשרות לכבול אותי בדרמת חוסר האונים של הזיקנה.

בטיול עם הכלב בשכונה שלי עברנו ברחוב עם מדרכות צרות וכביש נקבובי. ספרתי חמישה ג׳יפים שחנו על המדרכות. זו לא שכונה עשירה. יש בה שורדים קשישים עם מטפלות ועגלות, משפחות, ומתעשרים מצוחצחי ג'יפים. אולי יש להם הורים קשישים אולי לא. אבל הם חונים על המדרכות ואילו הספונים בעגלותיהם לא יכולים לעבור. המטפלות דוחפות את כיסאות הגלגלים, מתמרנות בין ג'יפ לכביש לג'יפ. עברתי שם, ברחוב קיבוץ גלויות (כמה אירוני השם) אחרי שצפיתי בדוקו של צופית גרנט על התעללות בקשישים.

אמי ברת מזל כי אבי חי לצידה, במיטה משותפת בחדר משותף. המטפלת מקבלת את מיטב התנאים והיא עדיין מחייכת ומשתדלת. אבל אמי לא חושבת שהיא ברת מזל. היא מרת מזל. והמר הזה מחפש כל דרך אפשרית לחדור דרך השריון שלי. והוא חודר. שוב ושוב ושוב.

לילה. חצות. כבר שעתיים שאני מתכננת להירדם. צריכה לקום מוקדם מחר. לא מצליחה. הבחילה מזדחלת מהכרית לשמיכה לשידה לגופיה ללפטופ לאצבע המקלידה לעדשות המשקפיים. אני מחליפה שוב ושוב את המוזיקה בספוטיפאיי ולא מוצאת את האחת שהיא בדיוק כמוני. כאן ועכשיו. האחת שתשאר. שתתחבר. שתעטוף עד הסוף.

.

.


תמרים

הגסיסה הזו בבית
לא ידוע לי על מקרים אחרים בדורות המשפחתיים
בכל יום פצע חדש. והריח מחריף.
הרופאה הצעירה יושבת על קצה המיטה וממלאה לה טפסים לקנאביס
סוף סוף היא מסכימה אבל לא בטוחה שיעזור. שאכן תשתמש
ואני מתנדנדת על כיסא הנדנדה הירוק
בזרועותיי הכלבלב שטומן ראשו בחיקי, ממש בחיקי, והטלפון המציל. אצבעי עולה ויורדת בדפי הפייסבוק, האינסטגרם. גוגל
איך אומרים תמרים ברומנית. גוגל מתרגם מיד. למה תמרים? כי הכנתי עוגת תמרים ותפוחים בשבילם. כי היא אמרה פעם שהיא אוהבת. ואני
בכל פעם מנסה מחדש
אז גם מריה קבלה פרוסה מהעוגה וניסיתי להסביר לה מה זה תמרים. אבא ואימא לא ידעו איך אומרים תמרים ברומנית. כנראה ברומניה לא היו תמרים. אני מסבירה לה שזה עץ גבוה עם פירות קטנים חומים וצהובים מתוקים ומציירת עם ידיי באוויר עץ דקל עם ענפיו היורדים.
הרופאה משתדלת להיות עדינה ומתחשבת. היא צעירה. מאד צעירה. אני תוהה אם היא מזועזעת בתוכה. 
היא אפילו אמרה שזו הפעם הראשונה שהיא רושמת קנאביס.
הסברתי לה כמה עניינים בנושא. גם אני התוודעתי אליהם לאחרונה.
בנסיונותיי להקל.
_
 ציור לא גמור. כנראה. רגע של חיוך (מהפוסט הקודם)
_
52911326_396562340902306_307457471562121216_n.jpg

עזרה להתמודד

אראם מצייר את אימא שלו ועונה: כן, זה עוזר לי להתמודד יותר טוב עם המציאות. 
המציאות. האם היא קיימת? האם היא מה שאני רואה? 
בשנים האחרונות הצילום בנישת הבלהות הזו שנקראת דעיכת הורים החליפה את הציור
אך לא.
השבוע ציירתי אחד והוא סוג של ״עזרה להתמודד״ 
ואם לא הייתי מצלמת או מציירת את סצינת ההורים הייתי או בורחת על כל אשר לי לארצות הקרח או אל האמצעים המשנים תודעה.
לפעמים אני רוצה לשקוע בחבית של יין ארומתי בורדו קהה עפיץ
לפעמים להתאבך בעשן קנאביס משובח מתוך ארובת כנסיית זהב על נהר קרח צפוני
הציור הוא לא אקט של חמלה או הבנה או אותו לב של צער ביולוגי אמורפי חם ומבוהל עד מוות
זו שליטה.
יותר לא אוסיף כרגע
mom1.jpg
ועוד באותו עניין
*
*
*

לבן או בלונד? (הרהורי משב רוח)

לפעמים אני מפנטזת איך לא הייתי הייתי צובעת את שערי. כשהייתי קטנה סבתא שלי הייתה בת חמישים. והיא הייתה זקנה. עם שיער לבן. אישה קטנה. אלגנטית. וגם לא. אני מסתכלת במראה. פעם ראיתי אותה. עכשיו כבר לא. כל קצווה לבנה שמבצבצת חייבת להיצבע מיד. את הריח המתוק שלה אני זוכרת בכל רגע שארצה. ואני יכולה גם לא. ואת מירוץ הניקיון שלה. ושלי. אבל כבר לא. לי יש כלב. והיו גם אוגרים וארנבת ותולעי משי ועוד כלב. ואני לא אוהבת בשמים. אבל כמוה, האושר הוא בסדינים מכובסים, בדלת סגורה מפני העולם, בסבון הקוקוס שמתחת לכרית.

איריס קובליו, אקריליק על צלחת זכוכית, 2010

איריס קובליו, סבתא, אקריליק על צלחת זכוכית, 2010

 

לפעמים חלומות מתגשמים. חלומות טובים דווקא. או שנחשבים לטובים. ואולי צריך להבדיל בין חלום לפנטזיה ולמשאלה. אבל כשאחד מהם מתגשם הפחד הוא אותו פחד: מה עושים עכשיו עם הואקום הזה שנוצר במקום החלום/פנטזיה/משאלה שפתאום התגשמות. ואיך באמת חיים עם ההתגשמות. חלום. הוא לא סיוט. או בלהה. או חרדה. הוא אולי כיס קטן, לפעמים פנימי ולפעמים בולט לעין, אבל מכופתר היטב ובו הוא טמון. ופתאום הכיס ריק. ויותר גרוע: הכיס נעלם לחלוטין ולא בטוח שיימצאו בדים וכלי תפירה לתפור עוד אחד במקומו. ואולי אין כזה דבר "במקומו", כי המלבוש הצטמצם כמו שהזמן מצטמצם ומתכלה. ועוד קמט. ועוד קצווה לבנה. ועוד עין שנחלשת מעט. ועוד חוליה נשחקת. ועוד שן נסדקת. ומטר שישים ושבע הופכים מטר שישים ושלוש וכבר אי אפשר לצאת או להצטלם בלי שפתון.

איריס קובליו, אקוורל, 2011

איריס קובליו, אקוורל, 2011

לאימא שלי יש מחר יומהולדת. אימא שלי העשוייה ללא חת. גם היא צובעת את שערה ולא יוצאת מהבית ללא שפתון ושיניים. אני זוכרת אימא עם שיער שחור וסמיך ועיניים ענקיות ששום דבר לא חומק מהן. אימא שלי הבלונדינית, מזה שנים רבות. למה? כי ככה אבא  אוהב. שתרבה אהבתם או עוד שנים. שיהיה במזל טוב.

אימא ואני, תל אביב, 1960 בערך

אימא ואני, תל אביב, 1960 בערך

איריס קובליו, אימא, אקריליק על קרש חיתוך, 2012

איריס קובליו, אימא, אקריליק על קרש חיתוך, 2012


לצייר את האחר

פורטרטים, מיתוסים ושיברם:

 1. פורטרטים בצבעי מים הם קלילים, חד פעמיים, בלתי נשלטים, לא רציניים, חסרי עומק "טיפולי", בעלי אופי של סקיצת הכנה לדבר האמיתי.

 2. עדיף לצייר מודל חי באקוורל מהסתכלות ולא מתמונה.

 3. צייר צריך להתייחס לפני האדם, כוס, כיסא ועץ אותו דבר. כל אלו הם קומפוזיציה של תנועה וצבע עם תוכן מקרי.

 הרהורים:

 האם יש לנו יכולת להבחין בין ציור תמציתי של אמן זן יפני שלמד שנים רבות כדי להגיע לקו האחד הנוכח במלואו, לבין צייר חובבני המחקה באופן מרשים את אותו קו בדיוק?

האם אפשר להבחין בין פורטרט מעולה של דמות השוכנת עמוק בלב הצייר לבין פורטרט מעולה של דמות שהצייר משתמש בה כדי לצייר ניראות מסויימת מעצמו?

או האם יש לנו יכולת להבחין בין פורטרט הנובע מקירבה, היטמעות או אינטימיות לבין פורטרט מרשים של  דמות/מודליסטית מזדמנת?

 האם נוכל לשפוט מה עמוק יותר, פורטרט בצבע מים שצוייר במשך זמן קצר יחסית או פורטרט בצבע שמן שצוייר במהלך חצי שנה?

 האם נפסול ציור פורטרט שנעשה על פי צילום ונטען שאין בו רטט והתרגשות וזמן אמת, ונעדיף ציור שנעשה מול המצוייר?

 האם על ידי זה שאעתיק בדיוק, במשך זמן ארוך ורציני, פורטרטים של רמברנט, ורמיר וקראוואג'יו  אלמד מזה איך לצייר אהבה, יפעה, חמדה מאין כמוה?

 ניסיתי למצוא ברשת פורטרטים בצבעי מים  כאלה שיתמכו בכל החלק הראשון שכתבתי. ומאד התקשיתי למצוא דוגמאות שיניחו את דעתי.

ומשהו אישי:

את קופסת צבעי המים הראשונה שלי קניתי כשהייתי בהריון, באמצע לימודי תואר שני בארה"ב. כולם ציירו בצבעי שמן וזו היתה ההדרכה שלנו אבל אני פיתחתי אליהם אלרגיה הריונית.

לא ידעתי מה עושים עם צבעי מים ולא היה מי שילמד אותי. ההדרכה בחוברות נראתה משעממת עד מוות. גרנו על יד פארק שנחל קטן עם מפלים עדינים חצה אותו. על סלע בנחל ההוא ביליתי את רוב ההיריון שלי, עם קופסת צבעי מים קטנה, מקשיבה לענבלי מפלים הפועמים בדואט עם פעימת החיים החדשים המתהווים בתוכי. תיאור נשי פיוטי. הרי צבעי מים מתאימים לנשים. ובהמשך הנשיות הזאת הפכתי גם לאימא המציירת את התינוקת שלה באקוורלים מהוססים.

לא זכיתי לאהדה רבה למעט מהמורה שלי הענק מכולם ניל ווליבר. אחד המורים האחרים אמר לי שהוא מחכה כבר לזמן שאפסיק עם קשקושי האקוורל האלה של תינוקות, אסתגר בסטודיו לכמה חודשים ואצרח בזמן שאני שופכת צבעים עזים על הקירות ועל עצמי. יש בך עוצמה בלתי רגילה, הוא אמר, ואת מתבזבזת.

 מאז לא חדלתי לצייר בצבעי מים. גל בתי בת 23.

גל, אקוורל, 2011

יותר מחמישים שנה עברו עד שהעזתי לצייר את אימא.

אימא, אקוורל, 2011

לא מצאתי ברשת ציורי אקוורל בנושא אימא, אבל מצאתי כמה ציורים מרגשים אחרים בהם מצויירת אם האמן:

רמברנט מצייר את אימא

ארם גרשוני מצייר את אימא

ואן גוך מצייר את אימא

רנואר מצייר את אימא

סזאן מצייר את אימא

דירר מצייר את אימא

הוקני מצייר את אימא ואת הוריו ביחד

דאלי מצייר את אימא

מארי קאסט מציירת את אימא

קישור לציורי פורטרט שציירתי ב-2011


שלוש שיחות, שתיים בטלפון ואחת בחדר שינה

-אתמול הלב שלי דפק כל כל חזק עד שחשבתי: הנה זה בא

-אף אחד לא היה איתך?

-לא. אין כאן אף אחד

-גם בערב?

-בערב יש  אבל הלילה הוא ארוך

-את נשמעת מצוננת

-אני הרבה יותר ממצוננת, אבל אני לא יכולה לצאת מפה

-מי יכול לעזור לך?

-אף אחד. הזמן של הסוף ארוך מכל הזמן של החיים כולם

-את מזכירה לי ספר נורבגי שאני קוראת עכשיו

-ספרי לי על הספר. אני צריכה לשמוע את קולך. את יודעת מה את בשבילי

-אני יודעת

2.

-די אימא, את מקטרת כל הזמן

-ככה זה אימהות

-את במיוחד

-לא שמתי לב

-אתמול בצ'אט דיברת כל הזמן על עצמך

-לא נכון

-תבדקי בצ'אט

-טוב אבדוק

-לא אמרו לך את זה?

-לא…

-איתי את מדברת כל הזמן על עצמך

-את ברת מזל…

-לא, אני לא

-גם אימא שלי דיברה כל הזמן על עצמה וגם את תדברי ככה עם הילדים שלך

-די אימא, ביי

3.

-למה את רוצה להוציא את התריס?

-כדי לראות בבקר את העצים

-אבל יהיה לך הרבה אור בבקר

-אני צריכה הרבה אור

-התרנגולים יעירו אותך

-עדיף תרנגולות על בלהות

-וכמה סנטימטרים מעל החלון לתלות את המוט לוילון?

-עשרים, אולי

-אבל הוילון יגיע לרצפה

-אני אגזור אותו

-תעשי מכפלת?

-לא אני אוהבת חוטים פרומים

-יש לך כתם בצד ימין של הוילון, אולי תשימי וילון אחר

-אני אצייר שושנה על הכתם

-רק שזה לא יראה כמו דם. אז מה עוד נשאר לי לעשות?

-שפכטל לחורים

-נכון שפכטל לחורים

הציור הנפלא הזה הוא של  Felice Casorati


%d בלוגרים אהבו את זה: