תגית: איריסיה קובליו

יומן מרחב הגנה

בדיוק לפני שבוע התחלתי את הפוסט הזה. כתבתי: לשבוע. פוסט מתמשך. אחרי יומיים הסרתי את הטקסטים. השארתי את הציורים.

הדהוד המילים הבוטות משני קצוות הדעות הנחרצות, הפנאתיות, בעצם בכל תחום, גם באמנות, הקשה על כל כתיבה.

כל הציורים באפליקציית אייפד

מראות משכונת המגורים שלי

 

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 2, ציור אייפד 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה, ציור אייפד, יולי 2014

איריסיה קובליו, ציור אייפד, 2014

איריסיה קובליו, ציור אייפד, 20141

 

כאן אנחנו גרים

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 3, ציור אייפד 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 3, ציור אייפד 20141

 

 

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 4, ציור אייפד, 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 4, ציור אייפד, 20141

וזה בית שנראה מהגינה הציבורית הקטנה שבין הבתים. מה שתפס אותי זה האור על שיח הוורדים המגביה והאור על עלי הדקל..

מרחב הגנה 8, ציור אייפד, יולי 2014

מרחב הגנה 8, ציור אייפד, יולי 20141

כל הציורים הם מראות מתוך השכונה שלי, שני רחובות עם שיכוני רכבת (אלו עם המשולש והחור- עיצוב תמוה) הנמצאים בשולי בתים כפריים, ותיקים ומחודשים. לכל שיכוני הרכבת יש ממ"ד דווקא, ואילו לבתים "הכפריים" לרוב אין.

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 7, ציור אייפד, יולי 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 7, ציור אייפד, יולי 2014

וכאן לא הספקתי לצייר את המכוניות, החלונות, המזגנים והכביסות, כי בדיוק נשמעה אזעקת אחר הצהרים. החלטתי להשאיר את הציור ככה, נראה פסטוראלי כל כך. בטח בגלל מפלי הבוגנוויליות…

*

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 8, ציור אייפד, יולי 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 8, ציור אייפד, יולי 2014

*

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 9, ציור אייפד, יולי 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 9, ציור אייפד, יולי 20141

 

*

הזכות לבחור. הזכות לדבר. הזכות להיות שונה. הזכות לשתוק. הזכות לפחד

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 16, ציור אייפד, יולי 2014

איריסיה קובליו, מרחב הגנה 16, ציור אייפד, יולי 2014

*

*

*


על ארמון חול, עץ זית, צלקת וים זר

יש לך רגישות מיוחדת באזור מסוים. היא נפתחת ונסגרת לסירוגין. כמו צלקת שלא נתפרה והודקה היטב. היא יכולה רק להאדים או רק להתנפח והיא יכולה להיפתח, לדמם ואף להזדהם. את מנסה אנטיביוטיקה כזו או אחרת. לפעמים זה עוזר. הצלקת כמעט נעלמת. נעלמת עד כדי שאת, למשל, קונה בקיני ונכנסת למים באיזה ים זר ושוחה. מים צלולים בצבע טורקיז וריח מתוק של פרחי קטורת עושים לך את זה. את שוחה ומאבדת משקל ורגש. את צפה מעל כל צלקת ועל כל מה שמרכיב אותך מחוץ למים.
ובכלזאת
את מוצאת את עצמך מחוץ למים
כעבור כמה דקות בלתי ניתנות לספירה
על החוף את מתמכרת לשמש. השמש מלטפת את עצמותיך. אפשר להגיד מפייסת. מדביקה מעט את הסדקים של החורף, מכסה בחומה כמו בחול ארמונות. ארמון יפה ומנחם נערם על החוף הזר. המים מפכפכים על ידך, לפעמים במקצב הנתפס כיחיד לפעמים במקצב דיבור, אומרים לך משהו הגלים האלה. אולי משהו חשוב. אבל את בחופש. את מדברת בשפה אחרת. את לא פותחת ערוץ להבין את שפתם. את עייפה. את רק רוצה להיות טמונה תחת החול הרך הוורדרד החמים ולהיות באי זמן, אי כלום

אבל את מנומסת. את כל כך מנומסת. הרי זה בניגוד לכל תסריט מקובל, את לא יכולה להישאר טמונה. את קמה, מתנערת ושמה חולצה ארוכה ומשמיעה איזה קול או שניים. אתם שניים. עולים במדרגות לחדר. עולים במדרגות למטוס. במדרגות לדירה, פותחת את הסורגים לגינה הקטנה ומופתעת שהיא כה ירוקה למרות שלא הושקתה שבוע, והרי בחוץ 35 מעלות ללא הפסקה.
בגינה הקטנה שהיא בגודל של חדר בערך, שתולים שלושה עצים וכמה שיחים הסבוכים אלו באלו כי צפוף. לא את זו ששתלת. הם היו כאן לפניך. לפעמים את מסתכלת עליהם, על עץ הזית ואומרת: עכשיו אתה שלי. אתה בתוך הגדר המקיפה את מה ששלי. והעץ מחייך לעצמו ובטח מושך בכתפיו כאומר נחמד להיות ספור כרכוש. היא דווקא חמודה, זו שיש לה כביכול בעלות עליי, היא משקה אותי, גוזמת את ענפיי והכלבון שלה אוכל בתאווה מנשורת הפרי שלי. אני מסתיר לה חלק נכבד מהרחוב האחורי המכוער. נניח שמכוער. ההגדרות של העולם האנושי: רכוש, יופי, כיעור, קיץ ,חום, יולי, לחות, אי אפשר לנשום, יום, אורחים, לילה, נדודי שינה, צפרי בוקר, קפה בחצר, רגיעה לשעה
הכלבון נרדם על הכיסא לצידך והשכונה מתחילה להתעורר בחריקותיה. הצלקת שדיממה אתמול נסגרה במפתיע. את מחפשת אותה על הלוח. משהו מחק אותה כאילו נכתבה בגיר.
רוח קלה בחצר. את נושמת. מתפללת לעוד שעה של חסד
*

איריסיה קובליו, ציור אייפד, 2014

איריסיה קובליו, ציור אייפד, 2014

*
*
*
*
*
*


דברים לעשות בכרתים

1. למצוא מקום מספיק גדול ומגוון, עם חופים פרטיים, ולא לצאת ממנו כמה ימים
2. לא לשכור מכונית, אופנוע טרקטורון, או אופניים
3. ללכת לים לפחות שלוש פעמים ביום ופעם אחת בלילה
4. לשחות בים ולא להפסיק להריח את המים ולהתענג ממתיקותם ולא להבין איך במרחק כה קצר מהים הזה ישנו אחר כה מלוח ועכור וקשה
5. להתפעם מהשילוב האינסופי של חמניות זהב גבוהות בין מידרונות בוגנוויליות סגולות בוהקות, הרדופים צהובים ושיחי ורדים לבנים מטפסים על הבתים עד הגג
6. להגיע למלון בלי מזוודה שנתקעה אי שם בדרך, לשמוח מזה וללכת לכפר לחפש בגדים ושאר דברים בסיסיים, למצוא חנות אחת, היחידה בעצם, ולקנות בגדים קיציים יפים וקלילים
7. לקבל את המזוודה אחרי כמה ימים ולראות כמה הרגלים מיותרים אנחנו סוחבים ממקום למקום
8. לקום מוקדם בבוקר להליכה ולמצוא שביל נסתר המוביל לחוף פרטי סודי של מיוחסים, לרדת לחוף שאין בו אף לא אחד, להתיישב על כיסא הים בשעת גאות ולצוף בטורקיז שלא ייאמן הזה
9. לאכול עגבנייה יוונית עם המון שמן זית
10. לקחת אייפד ולא לקרוא אף לא ספר אחד שהורדת
11. לטפס על איזה צוק עם האייפד כדי לצייר משם ולא לצייר כלום רק להקשיב לגלים
12. לא לכתוב מילה, גם לא אימייל לחברה
13. ללכת לכל מקום עם כובע פרחוני
14. לשבת שלוש שעות במרפסת מסעדת חוף שוממת, להסתכל על הסירות הקטנות הצבעוניות מבלי לרצות לצייר אותן
15. לא לשאול את עצמי אף לא שאלה אחת
16. לתת לזמן לזלוג
17. לאכול ארבעה קינוחים בסוף כל ארוחת ערב

*

כרתים לסקיצות

*

*

*

*

*

*


פרפר על השמשה

ביום אחד בכל משתנה. את עושה איזושהי החלטה, או שהיא נעשית עבורך והחיים שלך מקבלים תפנית. את מאבדת מצד אחד ומרוויחה מהצד השני של הקיום שלך. את בוכה על האובדן אבל הרווח ממסך אותך בערפל של עונג. כשהערפל מתפוגג את מבינה שאת בדרך אחרת לגמרי למרות שמדי פעם תוקפים אותך געגועים או ספקות: האם פעלת נכון. השנים עוברות ויחד איתן מתעבים הדברים החדשים בחייך. הגעגועים נחלשים אבל מציצים מדי פעם מתוך חורים שנפתחים ונסגרים לסירוגין.

איך זוכרים אדם קרוב שמת? האם זוכרים את מראהו האחרון? את אותה פעם אחרונה שנפגשתם ולאחריה חלל שנים לא מעטות בהן לא הייתה שום אפשרות להיפגש, לראות, לשמוע?

(לפני כמה ימים תלמידה הראתה לי את תמונת אמה שצולמה כמה ימים לפני מותה. אני התפעלתי מאד ממראיה והצעתי לה שתצייר אותה כך, אבל היא אמרה שלא "כך" היא רוצה לזכור את אמה, אלא כמו שהייתה בשיא חייה, חיונית וקומוניקטיבית. אני חושבת על אמי, בימים אלו של סבל ויאוש, ואני רוצה לזכור אותה גם כך וגם אחרת, בכל קשת הקיום האנושי. הקשת שלא פוסחת על אימא שלי לרגע.)

בשבעה של חברתי משכבר הימים (היסוס: האם חברה קרובה שאבדה חוזרת להגדרה של חברה קרובה אחרי מותה?) פתחנו אלבומים מזמנים שונים. עיניי רותקו לתמונותיה האחרונות. הסבל מאד ניכר בפניה ויחד עם זאת היא נראתה הכי יפה מאי פעם. וכל כך צער על שלא ניתנה לנו האפשרות להיפגש לפני הדבר הסופי הזה.

"המטמנה". זהו שם בית הקברות בנען.
סוף אביב ישראלי. ברושים, אורנים ובוגנוויליות לבנות נעות ברוח קלה. אפילו כמה עננים קטנים שוטטו בשמי התכלת.
ופרפר על השמשה

 

 

?

?

?

?

?

?


לילה. סיגלון

*

חֲצוֹת

שְׁתַּיִם

וָחֵצִי

אַרְבַּע

טַוָּס מְיַלֵּל

יָרֵחַ חָסֵר

אִוְשַׁת הַסִּגָּלוֹן

טִרְטוּר מְכוֹנִית

חוֹנָה

קַיִץ נוֹעֵץ שִׁינָּיו בְּרֶשֶׁת הַחַלּוֹן

מַחְלִיפָה שְׂמִיכָה

 

איריסיה קובליו, אקוורל

איריסיה קובליו, אקוורל

 

הָאַדְמוֹנִיּוֹת הִצְהִיבוּ

עֲלֵיהֶן נָשְׁרוּ עַל הַשולְחָן הֶחָשׂוּף

כְּתַכְרִיךְ

 

*

מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן

נְמָלָה נֶחְרֶצֶת

עַל רֹאשָׁה מִתְרוֹצְצִים

פֵּרוּרֵי חַיַּי

*

איריסיה קובליו, אקוורל

איריסיה קובליו, אקוורל

 

זִמְזוּם מְאַוְרֵר הַתִּקְרָה

עָדִיף עַל זִמְזוּם יַתּוּשׁ עַקְשָׁן

אַטְמֵי אָזְנַיִם צְהובִּים

עֲדִיפִים עַל

הֵיעָדְרוּתְךָ

*

איריסיה קובליו, אקוורל

איריסיה קובליו, אקוורל1

 

 

אַל תְּחַכִּי לִי

הֲיִי  סִּיגָּלוֹן שֶׁל אֲבִיב

מְקַשֵּׁט אֲדָמָה

בְּרוּחַ כָּזוֹ אוֹ אַחֶרֶת

*


הקדשות (סקיצה)

 

למי אקדיש את הספר?

לאלה שהציקו לי הכי הרבה, לא תמכו, לעגו, אם בגלוי ואם בסמוי, לא הבינו, הביעו דעה גסה, לא הביעו דעה כלל, לא התעניינו, לא הביעו רצון להבין, לא ידעו שאני רואה אותם, שומעת, מתכווצת, מנסה בכל כוחי לא לכעוס ונכשלת.

לכל התלמידים שלי באשר הם, אלה שאהבנו ביחד, אלו שהרגיזו, אלה שמרדו, אלו שבגדו, אלה שעזבו, אלה שנעלמו, אלה שאתי לאורך כל הדרך, אלה שמלמדים אותי מה זה להיות מורה ואנושית.

לכל מערכות היחסים שעברו בחיי אלו, הגברים, החברות והחברים, שלימדו את גופי לצמוח, שנתנו כוחות לחזור כשהרחקתי לכת, לאלו שבאו להוציא והפילו עמוק יותר, ואלו שעזרו להימלט מהתעללות ולעג, לאלו שהצילו מטעויות ולאלו שאפשרו מחבוא, לאלו שלימדו אותי שהם לא קיימים אלא רק אני והם השתקפותי בלבד, לאלו שלימדו אותי היכן נמצאת קרחת  היער, עם המוך הירקרק והפרחים האינסופיים, מעליהם השמש מפזזת, מאפשרת לנוח בדרכי.

 לכל המורים שלי, אלו שבטחתי בהם ואלו שלא, אלו שעפנו ביחד ואלו שחתכו לי כנף או שתיים, אלו שהבטיחו וקיימו ואלו שהבטיחו ולא קיימו, ואלו שלא הבטיחו ובכל זאת קיימו, לאלו שנעלמו, לאלו שזוכרים אותי גם ממרחק רב של שנים, לאלו שלא זוכרים את שמי, לאלו שיזכרו עד קץ חייהם, לאלו שחיים ולאלו ששוכנים במרומים, לאלו שראיתי אותם נטמנים באדמה ולאלו שלא אראה,לאלו שהאמינו בי, בכל תפנית שעשיתי, לאלו שלא חסכו ממני מבטי בוז כשעזבתי את דרכנו המשותפת, לאלו שהשאירו דלת פתוחה ולאלו שנעלו עם רב בריח, לאלו ששמם יתרונן על שפתיי עד סוף חיי ולאלו שאצליח לסלוח עד סוף חיי.

 למשפחתי שאתי. אהובי . בתי.

איריסיה

ינואר בחלוני


רמַיְנְדֶּר

.

קִבַּלְתִּי כְּוויָה בְּעֵת אֲפִיַּת הַתַּפּוּחִים
יָדִי נִשְׁלְחָה בְּהִתְלַהֲבוּת מוּבֶנֶת מֵאֵלֶיהָ כְּמו שָׁכְחָה
שֶׁאֵין הַמּוּבָן מֵאֵילָיו מְיֻדָּד עִם הַחַיִּים
וְשׁוּב רֵיחַ הַצִּפֹּרֶן קִנָּמוֹן וְיַיִן מָתוֹק
הֵנִיפוּ אֶת דִּגְלֵי הַמִּתְיַצֶּבֶת לִקְרִיאַת הַקְּדוּמִים
וְהַיָּד הַזְּרִיזָה עָרְמָה תַּבְשִׁילִין מְתוּקִין
כְּאִלּוּ שמֵעוֹלָם לֹא נָפְלוּ דְּבָרִים

וּכְשֶׁקִּבַּלְתִּי תַּרְסִיס מוֹחֵק כְּווּיוֹת
רִסַּסְתִּי, אֲבָל חֶלְקִית
כִּי רָצִיתִי שֶׁקְּצֵה כְּאֵב אֶחָד יִשָּׁאֵר וְיַמְשִׁיךְ לְהָצִיק
רמַיְנְדֶּר לְיָמִים אֲחֵרִים,
בָּלַם בִּתְחִילַּת דְּהִירָה חֲפוּזָה

איריסיה קובליו, אקוורל, 2006

איריסיה קובליו, אקוורל, 2006


על חלום והתגשמותו, על ציורי אמנים לא ידועים ומה שביניהם

החלום שלי על כלב רוח התגשם. המעבר בין תחום חלום לתחום "חיים" נדמה כמעבר בין מימדי קיום שונים, כשתְּעָלָה צרה מחברת ביניהם. אני/אנחנו, עדיין בתעלה הזו, שאין לה זמן. היא תימשך כמה שהיא צריכה להימשך.

החלום הוא מקום בטוח. הוא מאפשר שליחת לשונות עד אורך קצה תבל (או יותר), אבל כשמעטה החלום נפרץ, זה מרגיש כמו ירידת מי השפיר, פתאום, באמצע החיים, קליטה חד משמעית שההיריון הזה מסתיים ומשהו חדש מגיח לעולם. וההרגשה שזה בלתי הפיך. שזה טוטאלי.

ומופיעה ההרגשה הבלתי ניתנת אולי לתיאור של התגשמות רצון עז עם בהלת התגשמותו.

הרבה אגדות נכתבו על כך. הדייג ודג הזהב הוא זה שעולה לי לראש מייד, אבל גם בת הים ופינוקיו.

לכלבון שלי  ניתן השם סקאיי

והוא יותר קטן מנעל קרוקס. אבל מה, הוא כבר יודע שהוא המלך.

שתי תמונות מצורפות.

סקאיי וקרוקס

סקאיי מתעקש על הקרוקס אצלו בעריסה

 .

סקאיי מתכונן לשיעור ציור

סקאיי מתכונן לשיעור ציור

.

מצרפת ציורים של ציירים אחרים, לא ידועים, אך בעלי אהבה עזה לכלב הזה… (לוסיאן פרויד, מיכאל אנג'לו, ליאונרדו, ג'יוטו ואמנים הולנדים רבים מהמאה השבע עשרה גם ציירו אותו אבל עליהם אולי אכתוב בפעם אחרת).

הנה ציירת אמריקאית שחיה בניו ג'רסי עם כלבי רוח (וגם ארנבות אהובות לבי)

Sandra Flood

Sandra Flood

Bobbie Russon

Bobbie Russon

backy brown

backy brown

Ditz

Ditz

Patty Falconer

Patty Falcone

ואחרון חביב, אנונימי מהמאה ה 18

102175485267220686_RooLc2b0_c


סדק

דו שיח בין שתי מברשות שיניים (טקסט הכנה לסרטון)
.
.
-שוב יש מים בכוס
-המממ
-לא קר לְךָ ברגליים?
-למה את לא שופכת את המים?
-אני לא אוהבת את הכוס הזאת
-אבל את היא זו שהחלפת אותה
-כי בקודמת היה סדק
-אז מה את רוצה?
-אני דווקא אוהבת סדקים
-אז למה החלפת?
-חשבתי שסדק זה לא טוב לזוגיות
-המממ
-וגם היו ציורים זולים על הכוס מתוצרת סין 
-כן אני לא סובל תוצרת סין
-אתה אוהב צבע לבן
-נכון, אבל לא חייבים
-חשבתי שתשמח עם לבן תוצרת קנדה
-כן החומר שלהם לעולם לא נסדק
-אבל בכוס מקנדה מצטברים מים שהופכים לעובש
-עובש זה בריא
-אתה מפתיע אותי
-טוב, אני ארוקן את הכוס
-אבל, אני רוֹצָה את הכוס הסדוקה הקודמת
-נו, כבר זרקת אותה לפח
-כן, חשבתי שאם אזרוק את הסדק לפח, הוא יישכח
-אלוהים המציא פחים כדי לשכוח
-טוב, אני אשכח
-ואני ארוקן את המים
-ולי   אולי כבר לא יהיה לי קר ברגליים
-את יכולה לצייר על הכוס ציור משלך
-אבל הכוס כה לבנה ויציבה ומושלמת
-ציירי פרחים, ציירי נוף קטן, אני לא חייב שהכל יהיה לבן
-טוב, אני אצייר סדק. זה בסדר?
-המממ
-מה שבא לָךְ 
.
.
טקסט וואקלי ביוטיוב 
(אני עדיין לא יודעת איך להפעיל ולצלם את שתי מברשות השיניים בדו שיח…)
.
.
סדק

דוֹרְכַּאוֹת (2)**

.

-הִבְטַחְתִּי לְךָ שֶׁתִּמְכְּרִי אוֹתִי
-לֹא מָכַרְתִּי אוֹתְךָ
-אֲבָל קָנוּ אוֹתִי
-זוֹ לֹא הָיִית אַתְּ
-אִם תֵּצְאִי מִסְּפִירַת הַזְּמַנִּים תִּוָּכְחִי שֶׁזּוֹ כֵּן הָיִיתִי אֲנִי
-מְמְ
-לְפָחוֹת תַּסְבִּירִי לְקוֹרְאִים מַה זֶּה דוֹרְכַּאוֹת
-לָמָּה צָרִיךְ לְהַסְבִּיר מִי שֶׁיּוֹדֵעַ יוֹדֵעַ, וּמִי שֶׁלֹּא – נִקְסַם מֵהַמִּלָּה הַטְּחוּבָה הַמְעַרְתִית, 
-וּבְכָל זֹאת אַתְּ צְרִיכָה לְהַסְבִּיר שֶׁדּוֹרְכַּאוֹת אֵלּוּ שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל קְלִפּוֹת וְחַרְצַנִּים הַמֻּטְמָנִים בְּחָבִית עֵץ דֻּבְדְּבָן שֶׁהוֹפְכִים בְּבוֹא הַזְּמַן לַגְּרַפָּה בְּמַרְתֵּף אִיטַלְקִי הַיָּדוּעַ רַק לַמֻּמְחִים
-וְאוּלַי תַּסְבִּירִי אֵיךְ בִּכְלָל אַתְּ נִקְשֶׁרֶת לְדוֹרְכַּאוֹת?
-אֶת זֶה הַקּוֹרֵא יִצְטָרֵךְ לְפַעְנֵחַ
-הוֹ, שֵׁשֶׁת*, אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת אֵלַיִךְ 
-אֲנִי כְּבָר דוֹרְכַּאה אַתְּ יוֹדַעַת
-כֵּן אֲנִי יוֹדַעַת כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁתֵּית אִתָּךְ  עַכְשָׁו בַּלֵּילוֹת
-אז בּוֹאִי נִרְקֹד
-כֵּן בּוֹאִי נִרְקֹד
.

איריסיה קובליו, אקוורל, 1997,

*ששת- הארנבת שלי שכבר איננה אתי

**הפרק הזה נכתב בעקבות רכישת העבודה , אחת מסדרת עבודות בעקבות אמנים הולנדים מהמאה ה-17. הסדרה הוצגה בתערוכת יחיד בגלריה  דפנה נאור בירושלים, 1997


%d בלוגרים אהבו את זה: