תגית: איריס קובליו

אלימות (שם זמני)

שוב ושוב, אינספור פעמים, אני נקלעת לסצנות של אלימות מסוגים שונים. אני לא יכולה להתמודד עם אלימות בצורה של מידה כנגד מידה. זה לא שלא ניסיתי סדנאות כאלו ואחרות המלמדות להתעמת, פסיכולוגים חופרים ופסיכיאטרים דוחפים תרופות ודברים אחרים, אבל לא הצלחתי בכל אלה והיישומים שלי היו כישלון ובומרנג נוראיים. אני מעדיפה להתקפל בשתיקה ולהיעלם. לפעמים הם ממשיכים להכות ואני נעלמת רק בסיום הסצנה ולפעמים מצליחה לברוח. המקסימום שאני מסוגלת זה לנסות לבקש בהגיון מהצד השני להירגע ולחדול ואם זה לא עובד ולא מתאפשר לי לברוח אני נועלת את גופי . מתנתקת.

לאחרונה צפיתי וקראתי בכמה כתבות זוועתיות על פדופיליה בעולם החרדי, על גילוי עריות, קשרי שתיקה, עונשים נישולים והדרות, ניכור וחרמות. מכירה את כל אלה מקרוב. לא גדלתי בבית ובקהילה חרדית. זה לא קיים רק ״שם״. זה נמצא בכל מקום. היום שוב נפגשתי ברוע הזה שבוקע פתאום מעומקי היהירות של מי שיודע כל ( קוראים לזה יהירות רוחנית ) שמוכנה להרוג , לרצוח, בשם האמונה, הדעה, האגו האווילי. מי שכל כך דעתן וחושב שאלוהים בביצים שלו (גם נשים) ושיכול להרים את קולו כי קולו חזק ורועם הוא כמו רוטווילר חביב, שמלקק פני תינוקת וחתול במשך כמה שנים, שסומכים עליו בעיניים עצומות תרתי משמע, וברגע כלבי אחד יכול לפעור את לועו ולתלוש את בשרך. אולי זו לא השוואה טובה כי לבעלי חיים אין דעות והשקפות שהם מוכנים לדרוס אחרים בגללם, ואין להם אגו, זה הטבע שלהם. אבל בני אדם יכולים להגיע לרוע רוטוויילרי פתאומי בשם הצדק והאידאולוגיה שלהם.

אני לא מתווכחת. אני לא מחזירה. אני בקושי יודעת מה ״הדעות״ שלי. מה האמונה שלי. אני אשה של ספקות. ואולי זה בזכות זה כל כך הרבה פעמים הייתי במוקד התעללויות.

היו תקופות שציירתי במבט לאחור. אני אמנית ואולי זה הציל אותי.

בשנים האחרונות אני מעדיפה לצייר אחרת. אבל היום חוזרות אלי כמה מהעבודות בנושא הזה, מלפני עשור בערך המביאות סצנות מתקופות שונות על המוקד.

 

Redhood 11

שיער 31.jpg

איריס קובליו 2009

naked 3.jpg

איריס קובליו 1996

Copy of פס הזהב 700.jpg

איריס קובליו 2010

 

מסומנת 11.jpg

איריס קובליו 2008

fly 8.jpg

איריס קובליו 2009

Copy of poem 2

איריס קובליו 2010

ספר אמן 1.jpg

איריס קובליו 1994


היפיפייה הלא נרדמת

חדר אחד. מיטת תינוקת. בצד השני מיטת קפיצים כפולה בצבע כחול. מרפסת קטנה. הול (חדר מבוא) . מטבח קטן. בצד שמאל של ההול דלת הכניסה. ממול חדר אמבטיה. ושרותים משותפים לדיירת אחרת והבת שלה בדלת משמאל. הם התחתנו שנה קודם. כשהביאו את התינוקת לחדר, למיטה שלה, היא ישנה כל הלילה ברציפות. הם נבהלו. היא העירו אותה כמה פעמים בלילות שאחרי. תינוקת צריכה לאכול כל שלוש ארבע שעות. הם עברו דירה. היא הועברה לחדר נפרד. היא הקיאה הרבה. לא הייתה הנקה . היא נולדה כארבע עשרה שנים מתום מלחמת העולם השנייה. השואה.

האימא כבר הספיקה לחלות ולהחלים משיתוק ילדים. האבא כבר הספיק להשתובב עם חברים ביפו. שניהם עלו מאותה ארץ מוכת שרצים ויצרו חיים חדשים מוקדם מדי, מבחינתו, בהפתעה מבחינתה. התינוקת הייתה יפיפייה.

היפיפייה הנרדמת.

אז זהו, שלא.

שישים שנה אחרי.

סדנא לטיפול בבעיות שינה.

מאז שאני זוכרת את עצמי אני לא ממש ישנה. אני כל הזמן דרוכה. אסור לישון. אסור לאבד שליטה. אסור לחלום. אסור להרפות. אסור לזוז. אסור שרגל תיגע ברגל. אסור שיד תיגע ביד.

שוב עוברים דירה. אני בת תשע וחצי. מפרידים אותי מאחי הקטן. אני בחצי חדר חצוי ממרפסת ואת מקומי תמלא אחותי שבבטן אמי. ושוב, אסור שרגל תיגע ברגל, יד ביד. קו 61 מתחיל לנסוע בחמש בבקר. אני נרדמת לקול גלגליו ברחוב העולה ממזרח לחלון המרפסת.

התמכרות.

אני אוהבת את כדור השינה. הוא החבר הכי טוב שלי. בשנים האחרונות הוא בן הזוג שלי. החיבוק שלי. המקום הבטוח. הוא המציל את חיי. ובכל זאת

נרשמתי ושילמתי ממיטב כספי לסדנא כדי ללמוד איך מייצרים שינה טבעית ללא כדורים.

כשנשאלתי סיפרתי שאני אוהבת כדורים ובכלל תרופות. שתמיד אהבתי. שאני אוהבת להתמכר. שאני אוהבת לבטוח במשהו. סיפרתי שאני אמנית ועשיתי הרבה אמנות מזה. היו מבטים של חוסר הבנה. זה לא היה רלוונטי. זה לא היה הזמן והמקום להרחיב.

.

AVI_8186

.

.

.

.

תרופות 1 2.jpg

.

אלו כמה מהעבודות הרבות שצוירו על אריזות של תרופות, לפעמים בריסוק הכדורים עצמם לתוך הצבע, בין השנים 1994-2010.

אני כבר לא מציירת על אריזות אבל עדיין אוהבת תרופות.

אם ארגיש צורך בימים הבאים לכתוב על הצלחת או אי הצלחת הסדנא הזו אמשיך.

.

.

.


פרח נתתי

מכירה אותה שנים רבות, פה ושם ופתאום עולה האתגר לצייר את פניה. מצילום. המרחק הזה, של להתבונן באחר דרך צילום, נחוץ לי ברוב הפעמים. לצייר מהתבוננות ישירה זה כבר סוג של אינטימיות עבורי שהלכה ונסגרה עם השנים. הפחד שאני חושפת בעצם את עצמי בזמן הציור יותר מאשר את מי שאני מציירת. זה גם פחד מכישלון, או מריצוי ומצד שני חשש מחשיפת ערוות פרצופי.
לרוב אני מצלמת, מעבדת את הצילום לצרכיי, נסגרת בסטודיו לבד. כך הכי מתאים לי.
(בעבר, עם בני זוג, זה לא קרה, כי הם היו בעיקר ישנים או שקועים בשלהם ומתוך האינטימיות הרבתי לרשום ללא כל צורך בהסתתרות או חרדת ביקורת) 
אותה אני מכירה בעיקר מפנימיותה, גם דרך הכתיבה שלה וגם דרך שיחותינו כשנפגשנו בביתה. החיבור בין תווי פניה, התווים החיצוניים המרכיבים דיוקן, לבין אופן דיבורה, תנועותיה, קולה, לבין הספיגה שלי לאורך השנים את פנימיותה, הוא לא מובן מאליו עבורי.
אז אני מאתגרת את עצמי בדיוקן הראשון לצייר ״דומה״. אני רוצה לרצות. גם אותה וגם את סוללת היוצרים המקיפים אותה. מן אמביציה כזו שדורשת מאמץ מתיש למדי. אני מציירת באקוורל אבל ״בטכניקה״ שפיתחתי והתאמנתי בה רוב שנות, אני מוחקת שוב ושוב כדי לדייק את עצמי (אפשר למחוק עין, פה.. אפשר למחוק הכל! ושוב לצייר מעל). אחרי זה אני מצלמת או סורקת, מפני שדרך המסך אפשר לראות ״טעויות״ ביתר קלות. ואז שוב מתקנת. או לא.
לרוב אני יודעת מתי זה הסוף. מכאן עוברים הלאה. אבל לפעמים אני מתקנת למחרת. או מקלקלת וזורקת…  אמש נפתח חלון חסד כזה של הרצון לחבר את מרכבת הגוף הפיזי לנשמה. נראה אם החלון הזה יפתח שוב היום.

הבוקר הוא היום שלמחרת. עוד מעט אגש לציור ואראה מה אפשר לתקן. 

תיקנתי. קצת.

נורית זרחי 1.jpg


שלושה מהכפר

כפר קיש 2.jpg

אני רוצה לגור במקום שהוא גבוה (לא יותר מדי, גבעתי כזה) שמשקיף על שדות, גבעות והרים רחוקים או ים, שתהיה לי מרפסת פורץ' כזו  פתוחה למחצה, עם גגון, שאוכל לצייר ממנה שוב ושוב ושוב עד תום. שאוכל לצייר באוויר הפתוח כל עוד אני רואה ויכולה להניע את ידיי.

האור משתנה כל הזמן. האדמה נושמת. הצמחייה פורחת ומתייבשת ושוב עולה ופורחת, בכל פעם אחרת, צל העצים נע כל הזמן, ווריאציות השמיים, מזג האוויר, הצלילות, העכירות ואני מול כל זה.

אני לא צריכה ללכת רחוק. אין בי תשוקה להיות יחפה, להישרט מקוצים ללטף עלים, להריח פריחות. הכל כבר בתוכי. רק שקט אני מבקשת. שלוש ארבע ביום מול מרחב פתוח.

בחווה שבניו הופ, בשנות לימודיי בארצות הברית, המורה שלי ניל ווליבר ז"ל לימד אותי לראשונה את הנוכחות הזו מול הטבע. את העבודות הגדולות שלו צייר בסטודיו העצום שהיה לו במיין, אבל לחיבור הנפשי רוחני נזקק לטבע עצמו. הוא גר בטבע. היה לו רכב  שטח והיה נוסע לעומק שטחיו עד המקום בו נוצרה ההתחברות. ואז הסקיצה.

אני לא רוצה לנסוע. אני רוצה מרפסת קטנה. יציבה. עד תום.

את האקוורלים האלו ציירתי בהרצליה מצילומים שצילמתי בכפר קיש, מקום המגורים של הבת. הציור מצילום מאפשר התכנסות פנימה, חיבור לידע המבוסס על צבירה של ניסיון רב שנים באקוורל בתוספת הקשר הרגשי למקום המצויר. (לכן אני ממליצה להשתמש רק בצילומים אישיים).

מי ייתן ותתגשם משאלתי

img226.jpg

 

כפר קיש 6.jpg

האקוורל עם הבית הקטן "ביער" הוא חורבה קטנה ומתוקה הנמצאת בדרך לגן של הנכדה, מוקפת עצי אורן וברוש בכפר קיש.

 


בצוותא

ניסיתי להעביר את ימי ראש השנה בשמחת ציור ליעלה הנכדה (בת שנתיים כמעט). רציתי לערוך ישיבה בצוותא משפחתית חגיגית במציאות אחרת, צבעונית מלאת שמחה ותנועה וצבע, מרחב אידאלי של אחווה.
הופתעתי לפני כחודשיים כשציירתי לילדונת איזה קשקוש שנראה כמו האחוריים של איה והיא מיד זיהתה. הבנתי שהיא מכירה את פו הדוב ושאיה, למרות היותו קו וחצי (באיוריו המקוריים של שפרד, וזה מה שהראיתי לה) נכנס לתודעתה בחיבה רבה. אצל וולט דיסני איה כבר מקבל קווי אופי ברורים וצבעים (הכחול המדופרס הזה) וסרט ורוד בזנב, אבל הרישומים הכביכול אגביים האלה של שפרד כבשו אותי מחדש ושוב נמשכתי לאיה המעדיף להתחפר בתוך עצמו ולחפש את השלג (דשא) דאשתקד.
IMG_20190725_121302o
ובכל זאת כשהתחלתי לבנות את הדמויות והקומפוזיציה של הישיבה בצוותא, הביחד, איה החצי הדיסנאי ,התעקש לעלות על הבד.
IMG_20191001_121709
איה ושאר הדמויות קבלו נפח וצבע ולפעמים אף קונטור כמו בסרטים המצויירים, כל אזור ציורי לפי הצורך שלו, שיהיה דומה ומזוהה. נכון, לא משאיר הרבה מקום לדמיון של פעם, אבל יותר עכשווי ויותר נצמד לרעיון וליכולות ("הסגנון") שלי באקריליק על בד.
וככה זה התחיל:
IMG_20191002_101043
בהשראת רישומי הנוף המקוריים של שפרד התחלתי לרשום משהו בפחם  על הבד. ואז גיליתי לחרדתי שחצי משפרפרות צבעי האקריליק הטובים שלי התייבשוהחלטתי שאצייר רק עם הגוונים הנותרים.  מצאתי שפורפרת מלאה וחדשה של צבע צהוב זורח וגם כמה גוונים כחולים ששרדו מתקופת הים שלי.
ואז בניתי ורשמתי את "הקומפוזיציה" של הדמויות. ומכוון שחיות הבית הן חלק בלתי נפרד מכל מה שציירתי עד כה ליעלה  הכנסתי את סקאיי (הכלבלב שלי החביב עליה, שיצא ממש גדול יחסית לגודלו הזעירואת מיסו החתול המיתולוגי שלהם
IMG_20191001_121811
ואת קושקה הכלבה שלה, שמתארחת אצלי לעיתים כה תכופות.. וכמובן את פו וחזרזיר שבלעדיהם אי אפשר
IMG_20191001_125042
ואז הוספתי את ינשוף שמשקיף על הכל ומשגיח שיהיה סדר ומופת עולמיים
IMG_20191001_121755
ואת פלמינגו שיעלה כל כך אוהבת ומילאה את המקרר שלי בפלמינגואים ורודים
IMG_20191001_121706
וכמובן כמובן את יעלה הגיבורה ואת לולה הכלבה המשפחתית לידה..
IMG_20191001_121659
והנה הבית שלהם (וברקע בהתחלה הבית היה לרגלי התבור ואז איכשהו התבור הפך להרי גולן, או הרים צפוניים אחרים)
IMG_20191001_121743_1
ולהשלמת התמונה באה אימא קנגה עם רו הקטן
ויחדיו בנו עולם
שיש בו שמחה וטוב ואהבה
בצוותא.jpg

"בצוותא"- אקריליק על בד, 40×80 cm

 

וחיו באושר ואושר
מאז ועד עתה
*
*
*

תוספות:

הסרטון על איה

וזו הג׳ירפה שהיתה בהתחלה, עברה למקום אחר אבל בקשה מאד להכנס לפוסט

והנ התמונה כולה עם הג׳ירפה

תם ולא נשלם


רחמי ירח

בדרך חזרה מהוריי אני מבחינה בפני הירח העגול המושלם עוקבים אחרי בין הבתים. רחוב אחר רחוב. מחכה לי בכל רמזור. פעם מימין ופעם משמאל. לו יכולתי לעצור רגע. מחוץ למכונית. לו יכולתי לצאת. לו יכולתי להגיע לחוף. לו יכולתי להיות על הר. לו יכולתי להיות על ענן, לידו, לו יכולתי להניח את ראשי על פניו, להתכסות בהילתו הרחומה. אני מגיעה לרחוב שלי. עוצרת לרגע. מצלמת. הירח עולה ממזרח. ואני באיזשהו מערב לא ידוע.
זריחת הירח .jpg
צבעי מים, יום שישי ה -13 בספטמבר 2019

סופי

לסופי ולי יש קרוקס כחולים. בכל בוקר אני רואה אותה יושבת על הספסל בגינה הציבורית. בבקרים יש לה בת לוויה ובשעות אחרי הצהרים היא יושבת על ספסל אחר מחוץ לגינה, ברחוב. סופי, שערה הקצר צהוב בוהק מרחוק כאילו עשוי מאור. יש לה מקל הליכה ועיניים חודרות. חודרות כל כך שלפעמים שאני מנסה לחמוק מהן, כאילו היא קוראת אותי, את בלילת הבלי מחשבותיי ומצוקתיי שאני כל כך משתדלת להסתיר. לפעמים היא כנראה משקפת את בדידותי. הישיבה הזו הארוכה על הספסל, המבט הנאחז בכל פרט, כאילו ועוד רגע יתאבכו פרטי העולם. אני תמיד רואה אותה. לא מצליחה לעקוף. היא דוברת רוסית ואין לנו יכולת לדבר מלבד שניים שלושה משפטים שלמדתי במיוחד עבורה, לאותם רגעים שאני מעזה לעצור ולהגיד משהו.

בבקר אני צריכה להוציא את סקאיי הכלבלב לצרכיו. הגינה הציבורית שעל יד הבית יחסית מטופחת ומוצלת, אמנם מלאה ביתושים ושאר ברחשי הקיץ, אבל יש בה פינות קסם זעירות שאפשר לתלות בהן את עיניי ולנוח לרגע או שניים מהשיממון הנפשי שפקד אותי לאחרונה, המתאפיין בשעות של בהייה ושריצה כמו חרדון כחום על סלע סגול.

אז היום ביקשתי ממנה לצלם אותה והראיתי לה כמה מציוריי בטלפון הנייד שלי. אני חושבת שזה שימח אותה. חזרתי הביתה ועשיתי כמה רישומים בעטים הצבעוניים הזולים שלי. בימים אלו אני רק יכולה לשרבט. כלומר לצייר באופן לא מחייב כללים, בקצב פורקן של תנועה עצבנית, קצת מרד וחוסר הקפדה. העט הזאת הפושטקית עושה לי את זה. יש לה שמונה גוונים בלבד, שניים מהם אולי אפילו לא עובדים, אבל היא עושה את העבודה ואפשר להשתולל אתה. דווקא סופי העדינה ראויה לציור בצבעי מים שקופיים כיתמיים, תנועותיה שקטות כשל פייה התלויה על ענף של כוכבים ירקרקים ובכל זאת העט הזאת נדבקה לאצבעות שלי והתעקשה לחרוט את פניה ודמותה של סופי על ניירותי.

מי יודע אולי מחר סופי כבר לא תהייה. בת לווייתה אמרה שהיא חולת לב ורגליה כחולות ורזות כל כך. אבל ידיה עדינות ללא כל עיוות של מרומי שנות ה80-90 שלה.

הנה הציורים

img193.jpg

סופי על ספסל

*

כאן סופי משתדלת לחייך. ציירתי אותה פעמיים. הראשון יותר "נכון" ומשתדל "לרצות" , שיהיה דומה, שיצעיר קצת, שיהיה מלא חיים).

img194.jpg

השני "עקום". גם בשני השתמשתי באותו צילום השתדלות שלה לחייך, אבל הוא יותר מזכיר לי את כל מה שכתוב כאן בטקסט של הפוסט.

img195.jpg

עוד מעט ואצא לגינה עם הכלבלב. היא בוודאי תהיה שם.

ואולי לא.

תוספות:

גם אמש וגם היום ראיתי אותה בגינה. אמרתי לה בתיאבון ברוסית ואפילו זכרתי איך אומרים אפרסק. היא חייכה, הפייה הזו. חזרתי הביתה וניסיתי לציירה בצבעי מים. מחקתי. אבל מצאתי צילום אחר שבו היא פחות מחייכת ושוב נשלפו העטים שלי (רני אתמול סטוק של עטים כאלה במקס).

את הראשון מהיום אני הכי אוהבת

img196.jpg

וזה גם אחד שדומה לה, מהצילום הקודם עם החיוך..

img197.jpg

זהו. אלו דבריי על סופי בינתיים


על תמונות, תופעות וכביסה

כיבסתי את הנייד. זה הצטרף לגיבוב של תקלות שבוע אחרי שבוע, בערך מתחילת הקיץ. ושוב קיץ רודף קיץ וממיס כל כך את המוח עד שזה נראה כאילו מאז ומתמיד היתה רק המועקה הזו נוכחת. הטלפון שכובס ( גיליתי את הקטסטרופה אחרי עשרים דקות של מילוי וריקון וסחיטה מלאה במכונת הכביסה – שמיכת קיץ שהכלב ואני התבהמנו עליה סחוטים מהחום ומהחיים, הטלפון שיאומי בן החמישה חודשים הכניס את עצמו בין הישבן שלי לשלו), ובשעה שש, כשאפשר לצאת מההסגר של המזגן לקחתי באחת את כל מה שהיה על הספה ודחסתי למכונת הכביסה הנאמנה בדרך כלל. בגינה השכונתית שמתי לב שלא לקחתי את הנייד. זה לא קורה שאני יוצאת בלי נייד, מאלף ואחת סיבות שרובן קשורות לחרדות. איך היינו פעם? האם לא היו לנו חרדות? האם הטלפון הנייד מייצר חרדות? האם הוא מגן מפניהן? הוא הזרוע השלישית שלי. לא, הוא הדם הזורם ומפעיל את הלב שלי, לא הוא המוח שלי. המוח שלי נמס בלעדיו. בעיקר בקיץ, כך נדמה לי בכל אופן בשעות אחרי הצהרים כשאני קורסת מעייפות ( מהחום ומסיבות אחרות) ודואגת תמיד תמיד תמיד להניח את הטלפון בתיקים השונים לצרכים השונים, ובדרך תמיד תמיד ממששת אותו כאילו היה איזה מחרוזת תפילה, שיהיה שם למקרה חירום כלשהו. אבל בדרך כלל וכמעט אף פעם, בלי עין הרע, אין אצלי חירום, חוץ מהרגשה נפשית שהנה ועוד רגע והיתושים מחסלים אותי, למשל, ואז אני מרגישה בדידות נוראה נוראה, ומתחילה לדבר עם הכלב ברוסית וברומנית ולפעמים אפילו יוצא לי במנדרינית אפילו שאני לא מבינה מילה אחת ממה שאני אומרת לו, ומרוב בדידות אני שולפת את הטלפון ומצלמת פה ושם בתירוצים שונים כמו : את זה אני אצייר, למרות שלאחרונה לא יוצא כל פנאי נפשי לציור של ממש.

אז חזרתי מהר הביתה והפסקתי את מכונת הכביסה ושליתי ממנה מלבן מתכת מלא סבון, חבוט ומעוקם. כמובן שלא היה הרבה מה לעשות במעבדה ביום שלמחרת. זה לא שלא קבלתי המון עצות כמו לשים אותו באורז ובמלח ובאוויר קר ובשואב אבק ועם פן ובלי פן ועם חומץ ובלי חומץ ושלא להעז להטעין, כמובן שהטענתי, לא היה פיצוץ. לא היתה תגובה. אז לקחתי אותו למעבדה ועבדו עליו ארבע שעות ובסוף המומחה יצא ואמר שהניתוח הצליח, הטלפון יבש וכל סימני הקורוזיה נוקו אבל הוא מת. מת לגמרי. זה היה שישי בצהרים ובגלל הקונסטלציה המשפחתית לאורכה ולרוחבה ולעומקה זה בלתי אפשרי להיות בסופ"ש בלי טלפון, קניתי חדש.

הסים (המוח) אמנם ניצל והרוב עבר ותוך כמה שעות הורדו מחדש כמה אפליקציות הכרחיות (אוי הססמאות הללו שצריך לזכור או להחליף, שהורגות אותנו בעודנו בחיים) אבל התמונות לא ועברו כמה שעות קריטיות עד שהוסבר לי היכן אוכל למצוא אותן (גוגל).

אז לגבי תמונות. אמנם אני ציירת וחיי בעיקר מושפעים ממראות ( עולם התופעות החומריות מכשף אותי) אבל אם אעצום את עיניי לא אראה כלום ואני לא יודעת לצייר דבר מהדמיון. לימדתי את עצמי לצייר עיגול ומשולש ובזה מסתיים כשרון הציור מזיכרון שלי. אני תמיד צריכה משהו להסתכל עליו, או מ״המציאות״ או מתמונה. ובכלל לא מופיעות אצלי תמונות בתאי הזיכרון. ריחות וצלילים כן, אבל זה סיפור אחר. לכן אני אוספת רבבות של תמונות ואלבומים ועושה המון גיבויים אבל האבדן הזה של התמונות מהשבועות האחרונים שלא גובה בטלפון המכובס הרגיש כמו אבדן חיים.

והחיים בשבועות האחרונים היו מאתגרים והתמונות היו מנחמות.

עד כאן. עייפתי מכתיבת הפוסט הזה. לתלמידות שלי בוואטסאפ כתבתי משהו על התמונות בחיים ואני מביאה כאן ציטוט ממנו, שיישמר. גם זה סוג של חרדה בעניין התקשורת הדיגיטאלית הלופתת את צווארנו משנה לשנה יותר ויותר

מתוף הוואטסאפ:

תודה יקירות. בינתיים הסתבר שהתמונות נשמרו בגוגלתמיד הייתי מכורה לתמונות. זו נחמת הקיום שלי.. תפיסת העולם שלי זה בתמונות, תיעוד המציאות כפי שמתגלה בעיניי. תמונה שנעלמת זה כמו אבדן חלקיק חיים. תמונה זה אושר. לצייר את התמונה זה מסע להכרת הנפש גם כשלא תמיד אפשר להגדיר את מטרת המסע ולאן מגיעים. תמונה מחוללת פלאים. והנה גוגל שמר עבורי את החיים בתמונות. העניין הזה של השימור והתיעוד הוא סוג של פחד מוות. זה גם יכול להסביר את פחד החושך והשינה כי הכל נעלם מבחוץ ורק העולם שבפנים יכול לבצבץ.. הרבה פעמים לפני שאני נרדמת אני עוברת על תמונות שצילמתי כעדות לחיים, להתקיימות. זה מרגיע ומרדים. קצת נשפכתי לכן, יקרות, אז

עכשיו באמת שבת מנוחה.

67787255_641737146353452_8347353258573955072_n (1).jpg

זה צילום ראשון מהטלפון החדש, בוקר שנראה כמו סתיו. אבל זו אשליה אכזרית.

67743378_467569644083622_3045360008771403776_n

וזה עוד צילום מהערב, ניסיון לצלם בחושך (האפליקציה של המצלמה בטלפון החדש מאפשרת) עם עיבוד קטן, של הכניסה לבית שלי. כן. הבית שלי.


לעשות מהבאסה קלבאסה *

בחדר השינה של אבא ואימא שלי על השידה שמתחת לטלוויזיה מופיעה פתאום שקית תמונות. אולי תמיד הייתה שם. אולי מריה המטפלת מצאה את השקית בחדר שלה וbזכרה שלפני כמה חודשים חיפשתי שקית עם תמונה של מישהי שמתה פתאום. מריה היום ספונה בחדרה. פניה חתומות. הבאתי בטטות שתעשה מהן צ'יפס. אבא שלי אוהב בטטות אבל מריה אמרה שגברת אימא לא אוהבת בטטות והיא בעצמה גם לא אוהבת. אבל אבא אוהב וגם אני אוהבת, התעקשתי וקראתי את מחשבותיה, אני לא חייבת לאבא שלך כלום, אני המטפלת רק של אימא. נכון. תעשי צ'יפס ליום שישי בבקשה, אבא תגיד לה. פתאום הייתי ילדה קטנה עקשנית. בעצם כשהייתי קטנה לא הייתי עקשנית. הייתי כנועה ומנסה להיות שקופה, ואף פעם לא היה מצב כזה של : אבא תגיד לה/ להם. אבא זה לא היה בשבילי גב ומגן ואם כן ניסה אז היה "פדיחה". אבל אני יודעת שהוא אהב אותי. היום ואתמול ציירתי אותו. שלושה ציורים לפי צילום עדכני. אבא שלי לא משתנה בכלל. מגרד תיכף את התשעים ושפתיו חטובות כנער, עיניו מחייכות תמיד. תמיד? לא. אבל בשנים האחרונות כן. נעשה רך כל כך. היום כשציירתי את הכתמים האחרונים הרגשתי ממש מלטפת, אוהבת כפי ששנים לא אהבתי, אלא הסתייגתי, התעקשתי לזכור דברים אחרים. אימא אומרת מה יש לך לחפש בתמונות האלה, כמעט כולם מתים.. לא נכון. רק חלק. מי זה, ומי זו, ומי אלה אני שואלת ומראה לאימא. היא רואה ממרחק של שני מטרים כמעט ( מיקום הישיבה שלי) ראיית נץ. בלי משקפיים כמובן, זוכרת באופן ממוקד כל תמונה ותמונה, בדיוק מה אמרו ומה עשו ומה לבשו ומה הבטיחו באותה תמונה. למשל תמונת החתונה של דודה סאלי. כמה יפה היא, אמרתי לאימא שאפילו את שמה לא רצתה להזכיר, ולא את שמו של האדון הקטנוני שהתחתנה אתו. אני אחסוך כאן בכמה ביטויים שהושמעו בחלל חדר השינה. רק משפט אחד: והם הבטיחו לנו מקרר לחתונה ולא הביאו.. לא נורא אימא, אני אומרת, בעולם הבא כשתיפגשו, תזכירי להם והם יביאו לך מקרר ממש שווה, הרבה יותר מהמקרר ההוא עם קרח. את באמת מאמינה בזה, שואלת אותי אימא, כן, בטח, אני עונה לה בביטחון. הידיים שלי כבר מגרדות מהאבק של התמונות הנשלפות מהשקיות הישנות ואני מראה לה את הציורים שציירתי את אבא שלי. מי זה? היא שואלת. שתבינו, היא זיהתה אנשים מהתמונות הזעירות בשחור לבן מלפני 70-80 שנה. זה אבא, אני עונה. ציירתי אותו. לא, לא, היא אומרת. בכלל לא. מה עשית לו שפם? זה לא שפם אימא, זה צל. לא. לא. עין אחת קטנה. זה בכלל לא אבא. אבל ככה אני רואה אותו ופתאום אני ילדה בת חמש. רצה לאבא ומראה לו. זה אני הוא אומר. וגם זה וגם זה. הוא זיהה את שלושת הציורים שמצולמים בטלפון. הערב ירד בחלון הארוך שמול המיטה. אספתי את התמונות. התעכבתי על תמונה אחת של אימא שלי, בלונדינית (הייתי כל הצבעים, היא אומרת, גם כחול, זוכרת??? כחול??? אני חושבת על כחול הקעקועים הנוצרים בלב שלי, קעקועי צלקות צלקות שדולפות מדי פעם ונרגעות מדי פעם, מזל שיש לוריוואן או ציפרלקס).  בזמן שאני מתקפלת היא מנסה לספר לי כמה כאב לה היום בזמן שבאה הספרית המיתולוגית שלה לגזוז לה צפרניים, היא בכתה יחד אתי, היא אומרת ואבא מוסיף שממש צרחה, וצוחק כאילו הכל תאטרון ועוד מעט יירד המסך. והמסך לא יורד עד שהוא לא יורד.
_
67257286_418647935392140_6204381349164351488_n

אימא שלי עם ה"בלונד" בשנות ה- 70

*אני יודעת שאומרים לעשות מהבאסה סבבה אבל לא מתאים לי כאן.
67485053_2322879881159267_1694072110999142400_n.jpg

 


מריה, בקצרה

שלוש סקיצות של מריה, המטפלת המולדאבית של אימא שלי. ניסיונות לתפוס את המורכבות שבתוך פניה החתומות בדרך כלל בטווח הזה שבין עדינות ומסירות לבין הר הגעש שמציץ מבין קמטי דיוקנה. צבעי מים. יולי 2019

66386032_358231888192451_343165494653616128_n.jpg

(מריה הכי אהבה את השמאלי)

 


%d בלוגרים אהבו את זה: