תגית: איריס קובליו

שביל החרציות בימי קורונה

אמש יצאתי לשדה מאחורי הבית (קצת יותר מה 100 מ' המותרים) וצילמתי בשדה החרציות. השמיים כל כך תכלת והחרציות כל כך צהוב והירוק כזה ירוק, ממש דגל של אביב, דגל של בריאות. פעם השדה היה רחב. אפשר היה ללכת ברגל לרעננה ולגבעת חן. עכשיו חוצה אותנו כביש 531 הרועש ללא הפסקה. אבל אתמול היה שקט יותר מביום כיפור. שום דבר לא נע על הכביש או בשמיים, מלבד הצפרים. המון המון צפרים. אולי תמיד היו ולא שמענו אותן. הציורים הכי שמחים שלי יכולים לבקוע גם בשעות שהחרדה מציפה, והיא מציפה. לופתת. לילות לבנים כמעט. מציצה פה ושם בפייסבוק. בוואטסאפ, שם שמורים לי כמה מדיטציות ומילותיה הטובות של סימה. אני פותחת בשתיים בלילה. בשלוש. בחמש. משתדלת לעשות מדיטציה לפחות פעמיים ביום. צריך משהו להאמין בו. אחרת אי אפשר. קצת תרגול גופני. את הציורים ציירתי מצילומים. ממילא גם אם הכל היה "נורמאלי זה היה בלתי אפשרי כמעט לשבת בטבע הזה, שהוא כל כך נוצץ, בוהק, זורח, רוחש דבורים ומעקצצים אחרים, מציף ריחות מעטשים ללא הרף. אני נושמת את הטבע בעיניי. בולעת אותו. וחוזרת לסטודיו הביתי לצייר.
סדרת שלושה מהשדה שמאחורי השיכונים שלנו. כשהגעתי לשלישי, האבסטרקטי מינימליסטי משהו, התעטשתי כל כך שמיהרתי לסיימו, בתנועת החמש דקות שלפני האנטי היסטמין.
אקוורלים, סוף מרץ 2020

שדה מרץ 2020 1

_

img311

_

img312

28.3.2020


שכחתי לכתוב כותרת אז בטח קבלתם מספר וזה יהיה מספר הזכיה שלי בפיס

רציתי להעלות את הטקסט הזה באחת בלילה אבל הוורדפרס נתקע שוב ושוב.
1.

חצות וחצי. שום דבר לא מרדים אותי. מזה כמה שעות מרגישה צריבת בחילה ויובש. אני יודעת שזו חרדה אבל מסרבת לקבל אותה. הבטן מתהפכת. לא אכלתי שום דבר מחשיד. גם הכלבלב שלי לא אכל זבל כשקיבל התקף דלקת מעיים חריפה או השד יודע מה זה היה. השארתי שם בטיפול נמרץ שלו כמה אלפים והוא מטופל בתרופות. מאז יש לי בחילה. היום גם היתה הפעם האחרונה לעונה שהוצאתי אותו לסיבוב קצר בשכונה. מסביב לבלוק שלי. בחמש נכנס לתוקף ההסגר. הסגר המאה מטרים. הוא בכלל לא רצה לצאת. כלומר רצה, אבל ברגע שיצאנו רצה לחזור. היה ריח רע באוויר. זה מסוג הריחות המטילים אימה. אמרתי לו שזה סיבוב אחרון והוא התרצה ועשה את כל צרכיו. נראה שהכל טוב אבל מהערב הוא חסר מנוחה ואני מוטרדת מכל קול שבוקע ממנו. וממני.
כשאני מלמדת אני חזקה. גם כשאני חשופה. אני תמיד חשופה אבל יש לי כוחות כמורה. ואז כולם נעלמים וגם כוחותיי. אני עושה מדיטציה פעמיים שלוש ביום. אני מתמידה. אפילו התחלתי פעילות גופנית בבית מול היוטיוב. אבל יש לי בחילה ואני לא יכולה להוציא אותה. לבכות למשל. ראיתי סדרה אנגלית בבינג׳ של ארבע שעות. מדי פעם מציצה לחדשות. לפייסבוק. פוחדת מהרגע שלא תהיה תקשורת. אני לבד הכי שיש. תמיד הייתי ועכשיו במיוחד. נזירה רציתי להיות, באיזו מערה ביער, הערצתי את המשוררת סירקה טורקה בבדידותה עם הכלב והקרח, ופתאום אני וכל העולם בקרח הזה. עידן הקרח. עידן הק׳. שהתפרץ בבת אחת ושינה את החיים טוטאלית. סיוט. הזיה. חלום ביעותים
לכאורה הכל רגיל. אני בבית שלי, מספיק מקום ומרחב, חצר קטנה, המזווה מלא יחסית, החשמל עובד, מכונת הכביסה, יש מים חמים למקלחת, חומרי ניקוי,, חומרי הרגעה. ובספריה כל הספרים האהובים וכל כך יפה החלל שחילקתי לסטודיו וסלון ואין צורך להזיז דברים, פרטיות מושלמת כפי שתמיד רציתי אבל דווקא כשהתחילו הדברים להסתדר וניצנים ראשונים של משפחה נורמאלית, נכדים מדהימים, החלו למלא את חיי הכל התפרק והאיסור הזה להיפגש. הנתק המחלה הרודפת אחרינו כנמר חשוף שיניים ולא מצליחים לעשות את הקפיצה מהנרדף לרוכב, לרכב על הנמר, עם אלף חרבות ופרחים ולהביס את כוחות הרשע שמנכסים כל חלקה וחלקה
Durga big
2
זאת האלה דורגה.
ציירתי אותה בסביבות שנת 2004-5 כשהייתי עמוק בעולם ההינדי.
בימים טרופי אלו נשלח אלי מסר מהאימא המחבקת (מי שמכיר) שהזכירה את האלה דורגה בכל משפט שני שלה. היא דברה על הקורונה ואיך להתגונן. אמרה שלפי המפות האירוודיות ב 15 למאי 2020 תיעלם הקורונה.
שמעתי אותה בלופ במשך שעתיים. גם נימנמתי קצת. היא דברה באנגלית במבטא הודי כבד ואמרה שבזמן הקורונה (יוגים נמנעים מזה) צריך לשתות הרבה מים חמימים עם שום שבושל 7 דקות וציפורן. היא המליצה על שהייה של שעה לפחות בשמש (בלתי אפשרי למי שאין שמש בביתו) כדי לשמור על חום הגוף.
טוב. אז
רק אחרי שפתחתי ביצת הפתעה ומצאתי את זה-
נרגעתי ונרדמתי מעט.
_
90704920_259294761748322_7104132274181898240_n
_
3.
הוורדפרס עדיין עושה בעיות
אז רק מהר לפני שהכל נמחק לי מוסיפה שהתעוררתי ביותר טוב אחרי לילה כמעט לבן, עשיתי מדיטציה קצרה אחת של דיספנזה, תירגלתי כושר לגיל הזהב עם תמר בנטל, שתיתי קפה בפס השמש הצר שבחצר (תודה לאלים ולאלות שיש לי חצר קטנה עם שעה של שמש) ופטפטתי עם השכנה מעבר לגדר המשותפת.
אחר כך שכנתי ואני הזמנו מסכות עבודת יד משקד השכנה ממול שתופרת בזמנה הפנוי מוצרים לתינוקות. וכעת מסכות לקורונה..
_
90639166_240984107058877_8013030749395484672_n
שיהיה לבריאות וסליחה אם שיעממתי
_

קורונאוויפאסנה

לפני הקורונה פינטזתי על לחזור לרטריט הויפאסנה שעשיתי לפני 10 שנים, הויפאסנה של גואנקה, 11 ימים של בידוד ושתיקה ללא כל אמצעי תקשורת. לפני עשר שנים היו לנו טלפונים פרימיטיבים ועדיין לא היינו מכורים ובכל זאת רגע מסירת הטלפונים בכניסה היה קשה מאד. חתמנו על חוקי הבידוד: מלבד התחייבות לשתיקה וחוסר מוחלט של מגע ( גם לא מגע עין) התחייבנו לאי אלימות, אי יצירה כלשהי, אי תרגול גופני למעט הליכה בשביל המעגלי המותר, אכילה פעמיים ביום בשתיקה ובראש מוסט (ללא קשר עין), מדיטציה מובנית כמה פעמים ביום ( אין אפשרות לחמוק ממטלה זו) וכל זאת כדי לאפשר לרעלי החיים שהצטברו לעלות ולצאת מאיתנו והלאה. צלחתי בקושי את אחד עשר הימים האלו אבל עברתי על כמה חוקים.. כי אני מורדת מטבעי… הגנבתי עט זעירה לתיק כלי הרחצה שלי וציירתי על מפיות שגנבתי מחדר האוכל וגם כתבתי כמה רשמים. אחרת הייתי יוצאת מדעתי. וחבל שלא יצאתי… בעצם..
לפני הקורונה כבר הייתי בסוג של בידוד, חיים לבד, הסתגרות בתחומי היצירה שלי, מדיטציה על בסיס כמעט יומי, אבל הרבה תקשורת, הרבה וואסאפ, פייסבוק, בלוגים. הטלפון הפך לחלק בלתי נפרד מהגוף שלי, יד שלישית רביעית חמישית. מזה רציתי להיגמל. מהבריחה אל המסך. הקורונה הפוכה מהוויפאסנה, היא אמנם מסדרת אותנו בבידוד (בעיקר את אלה שחיים לבד, או את אלה החולים או החשודים בחולי), מנתקת אותנו מאהובי נפשנו, הנכדים (לקשישים ביננו שהתברכנו בשלוחות גנטיות מרנינות) אבל תוקעת אותנו עמוק במסכים. עמוק מדי.
תהיתי מה יקרה אם קווי האינטרנט העולמיים ייפלו. ייקרעו לנצח.
אז תבוא הקורונה במלוא הדרה. קורונה המלכה האחת.
מפחיד?
אולי זה מה שצריך לקפיצת התודעה שכל כך הרבה חלמנו עליה בשנים הרוחניות שלנו ולא העזנו להאמין שבוא תבוא

הרישומים מימי הויפאסנה, 2009, חצבה, עט על מפית נייר.

בתגובה הראשונה קישור לבלוג עם מה שכתבתי בויפאסנה 2009

 

 

ויפאסנה 2010עץ הסבלרישומי ויפסנה 2


הזוי

הזוי. החודש הזה נראה כמו שנה. הדברים משתנים במהירות. בכל יום בשורות אחרות. רכבת אקספרס ללא ידוע. רק לפני שבוע שבועיים ציירנו אני והתלמידים בשמורת טבע. ואז חמסין רוחות וגשם ושוב חמסין. רק לפני שבוע שבועיים ישבנו בקפה על הים, שישי בבקר, היה מלא ואופטימי, רק לפני שבוע שבועיים עשינו מסיבה ליום הבחירות, כמה חברות עם יין וצחוקים, לא חגגנו באמת, קצת קראנו שירים אבל בעיקר עשינו תחזיות כביכול פוליטיות, "הקורונה" הייתה רק בקצה של הקצה, מי חשב לפתוח קלפים על מגיפה בינלאומית, חישבנו רק את ה"נס" שיזיז את ביבי מהמקום, רובינו תלינו סוג של תקווה באבוקסיס, מי חשב על בגידה, רק לפני שבוע שבועיים או שלושה תיכננתי לטוס מפה בערב פסח, פעם ראשונה מזה שנים, הזמנתי ובטלתי, רק אתמול הייתי בים, חשבתי לצייר, אבל היה עכור, ההמייה הגלית שאני כה אוהבת לא הצליחה להסיר את המועקה.
רק לפני שבוע או שבועיים ציירתי את החרציות האלה. חשבתי שהאביב השנה יהיה הכי יפה והכי פורח מכל השנים האחרונות.
הציור
אקוורל, מול שפיים. פברואר- מרץ 2020
img293


61

החודש אהיה בת 61. אמש דיברתי עם חברים שלי על זוגיות. שניהם רוצים מחפשים זוגיות והפחד הזה שלא מסוגלים להתאהב שוב ואני אמרתי שכבר עשור שאני מתה בכוון הזה וזה בסדר גמור כי היו לי הרבה אהבות. התאהבויות. הרבה מדי. וגם גדולות מהחיים. ושאני עייפה ושבעה ורוצה שקט וכל הבידוד הזה של הקורונה ממש תפור עלי, כי ממילא אני בקושי יוצאת מהבית, כבר לא צרכנית תרבות כלשהי, לא הייתי בקולנוע יותר מעשור, לא הצגה, תערוכה, קונצרט. אני מרגישה לא נעים בקהל אנשים, קהל קניונים, קהל רחובות ראשיים, אני נוהגת במינימום ומתלבשת במינימום. כלומר אין לי התנהלות סקסית שנובעת מאופטימיות המחפשת משיכה. אני לא יכולה לדמיין יציאה מהטוטאליות היחידנית שלי אפילו לא לסוף שבוע אחד נגיד. אבל דווקא מכיוון שהיום ערב פורים שזה בערך החג הכי שנוא עלי ( המולה חברתית רעשנית תחרותית) בא לי לכתוב על שתי התאהבויות שלי, האחת הראשונה, בגיל 4-5, בגן, והשנייה האחרונה באזור גיל 50.
היא התחפשה לרקדנית. מההתחלה שמתי לב לשיער הבלונדיני החלק שלה, ילדה רזה שרק רציתי לשבת לידה ולשחק לה בשיער. התחפושת שלה לא הייתה מושקעת. לא היה צורך. היא הייתה רקדנית במהותה, דקה ואוורירית, בלתי מושגת. ואני הייתי חולמת עליה ואני זוכרת את הפורים ההוא ששנאתי את התחפושת המושקעת המפוארת שלי ( מלכה של משהו), איך בקושי יכולתי לזוז ואיך בכיתי והאיפור נזל פסים על לחיי. איך כל מה שרציתי היה לברוח מהגן עם הרקדנית, שתהיה רק שלי. שתיקח אותי לבית שלה, לחדר שלה, מתחת לשמיכה שלה.
ההתאהבות האחרונה שלי הפציעה במפתיע בעת משבר בחיי הנישואין שלי שכלל גם משבר אמונה עמוק. ההתאהבות הזו כינסה בתוכה את כל מגוון ההתאהבויות שחוויתי, אהבה אסורה, אהבה בלתי אפשרית, אהבה סודית, אהבה אפלה, אהבה מלאת תשוקה, אהבה מצחיקה, אהבה שמעוררת השראה, אהבה של סכנות, אהבה להתאבד עליה. לא ראיתי בעיניים. מהכוכבים הנחיתו עלי את הצונאמי הזה ונסחפתי בטירופה.
האהבה התחילה באופן פתאומי אך גססה במשך כמה שנים. מפח הנפש הגיע די מהר, אבל היה קשה לשחרר כי ידעתי שזו הפעם האחרונה שאני אוחזת בשאריות הרגש המופלא הזה של התאהבות באחר.
החיבור ההוא, האחרון, לא קשור לפורים, אבל פורים קשור אצלי ברצון למרוד ולברוח ואכן ההתאהבות ההיא הייתה המרד והבריחה הנועזים ביותר שיכולתי להעלות בדמיוני. וכן, הוא היה דומה לאבא שלי והדהד את השורשים המשפחתיים שלי, אבל הפעם אני זו שבחרתי, ואני שלטתי, וכבר לא הייתי הילדה הכנועה המרצה והמאכזבת, אלא מלכה, המלכה האמתית, זו של התחפושות המושקעות שאמי דאגה לעטות עלי בכל פורים.
אז החלטתי לשדך את שני החברים שלי, שיהיה להם בהצלחה רבה, ואני תנו לי לשבת בשקט בצל החרוב והזית, עם עם הכתר קורונה שמרחפת מעל ראשינו. חיינו. חיי. הכל לטובה.

9.3.2020

89785190_10222007840209890_191157595501756416_o


אלימות (שם זמני)

שוב ושוב, אינספור פעמים, אני נקלעת לסצנות של אלימות מסוגים שונים. אני לא יכולה להתמודד עם אלימות בצורה של מידה כנגד מידה. זה לא שלא ניסיתי סדנאות כאלו ואחרות המלמדות להתעמת, פסיכולוגים חופרים ופסיכיאטרים דוחפים תרופות ודברים אחרים, אבל לא הצלחתי בכל אלה והיישומים שלי היו כישלון ובומרנג נוראיים. אני מעדיפה להתקפל בשתיקה ולהיעלם. לפעמים הם ממשיכים להכות ואני נעלמת רק בסיום הסצנה ולפעמים מצליחה לברוח. המקסימום שאני מסוגלת זה לנסות לבקש בהגיון מהצד השני להירגע ולחדול ואם זה לא עובד ולא מתאפשר לי לברוח אני נועלת את גופי . מתנתקת.

לאחרונה צפיתי וקראתי בכמה כתבות זוועתיות על פדופיליה בעולם החרדי, על גילוי עריות, קשרי שתיקה, עונשים נישולים והדרות, ניכור וחרמות. מכירה את כל אלה מקרוב. לא גדלתי בבית ובקהילה חרדית. זה לא קיים רק ״שם״. זה נמצא בכל מקום. היום שוב נפגשתי ברוע הזה שבוקע פתאום מעומקי היהירות של מי שיודע כל ( קוראים לזה יהירות רוחנית ) שמוכנה להרוג , לרצוח, בשם האמונה, הדעה, האגו האווילי. מי שכל כך דעתן וחושב שאלוהים בביצים שלו (גם נשים) ושיכול להרים את קולו כי קולו חזק ורועם הוא כמו רוטווילר חביב, שמלקק פני תינוקת וחתול במשך כמה שנים, שסומכים עליו בעיניים עצומות תרתי משמע, וברגע כלבי אחד יכול לפעור את לועו ולתלוש את בשרך. אולי זו לא השוואה טובה כי לבעלי חיים אין דעות והשקפות שהם מוכנים לדרוס אחרים בגללם, ואין להם אגו, זה הטבע שלהם. אבל בני אדם יכולים להגיע לרוע רוטוויילרי פתאומי בשם הצדק והאידאולוגיה שלהם.

אני לא מתווכחת. אני לא מחזירה. אני בקושי יודעת מה ״הדעות״ שלי. מה האמונה שלי. אני אשה של ספקות. ואולי זה בזכות זה כל כך הרבה פעמים הייתי במוקד התעללויות.

היו תקופות שציירתי במבט לאחור. אני אמנית ואולי זה הציל אותי.

בשנים האחרונות אני מעדיפה לצייר אחרת. אבל היום חוזרות אלי כמה מהעבודות בנושא הזה, מלפני עשור בערך המביאות סצנות מתקופות שונות על המוקד.

 

Redhood 11

שיער 31.jpg

איריס קובליו 2009

naked 3.jpg

איריס קובליו 1996

Copy of פס הזהב 700.jpg

איריס קובליו 2010

 

מסומנת 11.jpg

איריס קובליו 2008

fly 8.jpg

איריס קובליו 2009

Copy of poem 2

איריס קובליו 2010

ספר אמן 1.jpg

איריס קובליו 1994


היפיפייה הלא נרדמת

חדר אחד. מיטת תינוקת. בצד השני מיטת קפיצים כפולה בצבע כחול. מרפסת קטנה. הול (חדר מבוא) . מטבח קטן. בצד שמאל של ההול דלת הכניסה. ממול חדר אמבטיה. ושרותים משותפים לדיירת אחרת והבת שלה בדלת משמאל. הם התחתנו שנה קודם. כשהביאו את התינוקת לחדר, למיטה שלה, היא ישנה כל הלילה ברציפות. הם נבהלו. היא העירו אותה כמה פעמים בלילות שאחרי. תינוקת צריכה לאכול כל שלוש ארבע שעות. הם עברו דירה. היא הועברה לחדר נפרד. היא הקיאה הרבה. לא הייתה הנקה . היא נולדה כארבע עשרה שנים מתום מלחמת העולם השנייה. השואה.

האימא כבר הספיקה לחלות ולהחלים משיתוק ילדים. האבא כבר הספיק להשתובב עם חברים ביפו. שניהם עלו מאותה ארץ מוכת שרצים ויצרו חיים חדשים מוקדם מדי, מבחינתו, בהפתעה מבחינתה. התינוקת הייתה יפיפייה.

היפיפייה הנרדמת.

אז זהו, שלא.

שישים שנה אחרי.

סדנא לטיפול בבעיות שינה.

מאז שאני זוכרת את עצמי אני לא ממש ישנה. אני כל הזמן דרוכה. אסור לישון. אסור לאבד שליטה. אסור לחלום. אסור להרפות. אסור לזוז. אסור שרגל תיגע ברגל. אסור שיד תיגע ביד.

שוב עוברים דירה. אני בת תשע וחצי. מפרידים אותי מאחי הקטן. אני בחצי חדר חצוי ממרפסת ואת מקומי תמלא אחותי שבבטן אמי. ושוב, אסור שרגל תיגע ברגל, יד ביד. קו 61 מתחיל לנסוע בחמש בבקר. אני נרדמת לקול גלגליו ברחוב העולה ממזרח לחלון המרפסת.

התמכרות.

אני אוהבת את כדור השינה. הוא החבר הכי טוב שלי. בשנים האחרונות הוא בן הזוג שלי. החיבוק שלי. המקום הבטוח. הוא המציל את חיי. ובכל זאת

נרשמתי ושילמתי ממיטב כספי לסדנא כדי ללמוד איך מייצרים שינה טבעית ללא כדורים.

כשנשאלתי סיפרתי שאני אוהבת כדורים ובכלל תרופות. שתמיד אהבתי. שאני אוהבת להתמכר. שאני אוהבת לבטוח במשהו. סיפרתי שאני אמנית ועשיתי הרבה אמנות מזה. היו מבטים של חוסר הבנה. זה לא היה רלוונטי. זה לא היה הזמן והמקום להרחיב.

.

AVI_8186

.

.

.

.

תרופות 1 2.jpg

.

אלו כמה מהעבודות הרבות שצוירו על אריזות של תרופות, לפעמים בריסוק הכדורים עצמם לתוך הצבע, בין השנים 1994-2010.

אני כבר לא מציירת על אריזות אבל עדיין אוהבת תרופות.

אם ארגיש צורך בימים הבאים לכתוב על הצלחת או אי הצלחת הסדנא הזו אמשיך.

.

.

.


פרח נתתי

מכירה אותה שנים רבות, פה ושם ופתאום עולה האתגר לצייר את פניה. מצילום. המרחק הזה, של להתבונן באחר דרך צילום, נחוץ לי ברוב הפעמים. לצייר מהתבוננות ישירה זה כבר סוג של אינטימיות עבורי שהלכה ונסגרה עם השנים. הפחד שאני חושפת בעצם את עצמי בזמן הציור יותר מאשר את מי שאני מציירת. זה גם פחד מכישלון, או מריצוי ומצד שני חשש מחשיפת ערוות פרצופי.
לרוב אני מצלמת, מעבדת את הצילום לצרכיי, נסגרת בסטודיו לבד. כך הכי מתאים לי.
(בעבר, עם בני זוג, זה לא קרה, כי הם היו בעיקר ישנים או שקועים בשלהם ומתוך האינטימיות הרבתי לרשום ללא כל צורך בהסתתרות או חרדת ביקורת) 
אותה אני מכירה בעיקר מפנימיותה, גם דרך הכתיבה שלה וגם דרך שיחותינו כשנפגשנו בביתה. החיבור בין תווי פניה, התווים החיצוניים המרכיבים דיוקן, לבין אופן דיבורה, תנועותיה, קולה, לבין הספיגה שלי לאורך השנים את פנימיותה, הוא לא מובן מאליו עבורי.
אז אני מאתגרת את עצמי בדיוקן הראשון לצייר ״דומה״. אני רוצה לרצות. גם אותה וגם את סוללת היוצרים המקיפים אותה. מן אמביציה כזו שדורשת מאמץ מתיש למדי. אני מציירת באקוורל אבל ״בטכניקה״ שפיתחתי והתאמנתי בה רוב שנות, אני מוחקת שוב ושוב כדי לדייק את עצמי (אפשר למחוק עין, פה.. אפשר למחוק הכל! ושוב לצייר מעל). אחרי זה אני מצלמת או סורקת, מפני שדרך המסך אפשר לראות ״טעויות״ ביתר קלות. ואז שוב מתקנת. או לא.
לרוב אני יודעת מתי זה הסוף. מכאן עוברים הלאה. אבל לפעמים אני מתקנת למחרת. או מקלקלת וזורקת…  אמש נפתח חלון חסד כזה של הרצון לחבר את מרכבת הגוף הפיזי לנשמה. נראה אם החלון הזה יפתח שוב היום.

הבוקר הוא היום שלמחרת. עוד מעט אגש לציור ואראה מה אפשר לתקן. 

תיקנתי. קצת.

נורית זרחי 1.jpg


שלושה מהכפר

כפר קיש 2.jpg

אני רוצה לגור במקום שהוא גבוה (לא יותר מדי, גבעתי כזה) שמשקיף על שדות, גבעות והרים רחוקים או ים, שתהיה לי מרפסת פורץ' כזו  פתוחה למחצה, עם גגון, שאוכל לצייר ממנה שוב ושוב ושוב עד תום. שאוכל לצייר באוויר הפתוח כל עוד אני רואה ויכולה להניע את ידיי.

האור משתנה כל הזמן. האדמה נושמת. הצמחייה פורחת ומתייבשת ושוב עולה ופורחת, בכל פעם אחרת, צל העצים נע כל הזמן, ווריאציות השמיים, מזג האוויר, הצלילות, העכירות ואני מול כל זה.

אני לא צריכה ללכת רחוק. אין בי תשוקה להיות יחפה, להישרט מקוצים ללטף עלים, להריח פריחות. הכל כבר בתוכי. רק שקט אני מבקשת. שלוש ארבע ביום מול מרחב פתוח.

בחווה שבניו הופ, בשנות לימודיי בארצות הברית, המורה שלי ניל ווליבר ז"ל לימד אותי לראשונה את הנוכחות הזו מול הטבע. את העבודות הגדולות שלו צייר בסטודיו העצום שהיה לו במיין, אבל לחיבור הנפשי רוחני נזקק לטבע עצמו. הוא גר בטבע. היה לו רכב  שטח והיה נוסע לעומק שטחיו עד המקום בו נוצרה ההתחברות. ואז הסקיצה.

אני לא רוצה לנסוע. אני רוצה מרפסת קטנה. יציבה. עד תום.

את האקוורלים האלו ציירתי בהרצליה מצילומים שצילמתי בכפר קיש, מקום המגורים של הבת. הציור מצילום מאפשר התכנסות פנימה, חיבור לידע המבוסס על צבירה של ניסיון רב שנים באקוורל בתוספת הקשר הרגשי למקום המצויר. (לכן אני ממליצה להשתמש רק בצילומים אישיים).

מי ייתן ותתגשם משאלתי

img226.jpg

 

כפר קיש 6.jpg

האקוורל עם הבית הקטן "ביער" הוא חורבה קטנה ומתוקה הנמצאת בדרך לגן של הנכדה, מוקפת עצי אורן וברוש בכפר קיש.

 


בצוותא

ניסיתי להעביר את ימי ראש השנה בשמחת ציור ליעלה הנכדה (בת שנתיים כמעט). רציתי לערוך ישיבה בצוותא משפחתית חגיגית במציאות אחרת, צבעונית מלאת שמחה ותנועה וצבע, מרחב אידאלי של אחווה.
הופתעתי לפני כחודשיים כשציירתי לילדונת איזה קשקוש שנראה כמו האחוריים של איה והיא מיד זיהתה. הבנתי שהיא מכירה את פו הדוב ושאיה, למרות היותו קו וחצי (באיוריו המקוריים של שפרד, וזה מה שהראיתי לה) נכנס לתודעתה בחיבה רבה. אצל וולט דיסני איה כבר מקבל קווי אופי ברורים וצבעים (הכחול המדופרס הזה) וסרט ורוד בזנב, אבל הרישומים הכביכול אגביים האלה של שפרד כבשו אותי מחדש ושוב נמשכתי לאיה המעדיף להתחפר בתוך עצמו ולחפש את השלג (דשא) דאשתקד.
IMG_20190725_121302o
ובכל זאת כשהתחלתי לבנות את הדמויות והקומפוזיציה של הישיבה בצוותא, הביחד, איה החצי הדיסנאי ,התעקש לעלות על הבד.
IMG_20191001_121709
איה ושאר הדמויות קבלו נפח וצבע ולפעמים אף קונטור כמו בסרטים המצויירים, כל אזור ציורי לפי הצורך שלו, שיהיה דומה ומזוהה. נכון, לא משאיר הרבה מקום לדמיון של פעם, אבל יותר עכשווי ויותר נצמד לרעיון וליכולות ("הסגנון") שלי באקריליק על בד.
וככה זה התחיל:
IMG_20191002_101043
בהשראת רישומי הנוף המקוריים של שפרד התחלתי לרשום משהו בפחם  על הבד. ואז גיליתי לחרדתי שחצי משפרפרות צבעי האקריליק הטובים שלי התייבשוהחלטתי שאצייר רק עם הגוונים הנותרים.  מצאתי שפורפרת מלאה וחדשה של צבע צהוב זורח וגם כמה גוונים כחולים ששרדו מתקופת הים שלי.
ואז בניתי ורשמתי את "הקומפוזיציה" של הדמויות. ומכוון שחיות הבית הן חלק בלתי נפרד מכל מה שציירתי עד כה ליעלה  הכנסתי את סקאיי (הכלבלב שלי החביב עליה, שיצא ממש גדול יחסית לגודלו הזעירואת מיסו החתול המיתולוגי שלהם
IMG_20191001_121811
ואת קושקה הכלבה שלה, שמתארחת אצלי לעיתים כה תכופות.. וכמובן את פו וחזרזיר שבלעדיהם אי אפשר
IMG_20191001_125042
ואז הוספתי את ינשוף שמשקיף על הכל ומשגיח שיהיה סדר ומופת עולמיים
IMG_20191001_121755
ואת פלמינגו שיעלה כל כך אוהבת ומילאה את המקרר שלי בפלמינגואים ורודים
IMG_20191001_121706
וכמובן כמובן את יעלה הגיבורה ואת לולה הכלבה המשפחתית לידה..
IMG_20191001_121659
והנה הבית שלהם (וברקע בהתחלה הבית היה לרגלי התבור ואז איכשהו התבור הפך להרי גולן, או הרים צפוניים אחרים)
IMG_20191001_121743_1
ולהשלמת התמונה באה אימא קנגה עם רו הקטן
ויחדיו בנו עולם
שיש בו שמחה וטוב ואהבה
בצוותא.jpg

"בצוותא"- אקריליק על בד, 40×80 cm

 

וחיו באושר ואושר
מאז ועד עתה
*
*
*

תוספות:

הסרטון על איה

וזו הג׳ירפה שהיתה בהתחלה, עברה למקום אחר אבל בקשה מאד להכנס לפוסט

והנ התמונה כולה עם הג׳ירפה

תם ולא נשלם


%d בלוגרים אהבו את זה: