תגית: איריס קובליו

נזירה

אחת השאלות בסדנה שאני משתתפת בה הייתה מה היה חלום הילדות שלי שלא התגשם, כלומר מה רציתי להיות כשאהיה גדולה.
רציתי להיות נזירה.
בהתחלה לא ידעתי להגיד את זה. גדלתי בתל אביב להורים רומנים נטולי כל קרבה לדת או אמונה כלשהי. אני בבירור זוכרת את עצמי חושבת שלא אתחתן לעולם. זה לא שלא התאהבתי, אבל זה היה בסיטואציות של בלתי אפשריות או איסור כלשהו. בבית לא ממש נחשפתי לאמנות נוצרית אבל בגיל 15 בערך נסעתי עם הוריי לטיול מאורגן שכלל כנסיות. זה לא היה זה מדויק עבורי, אבל משהו הדהד ונפתח, במיוחד כשהאזנו בשעורי המוזיקה בתלמה ילין למיסה ורקוויאם. הרגשתי כלפי הנזירות השחורות/ אפורות משיכה ודחייה וסקרנות, אולם בגיל 18 נפגשתי לראשונה בנזירות כתומות ומיד ידעתי שזה זה.
זו הייתה בעירה. אני חושבת שאז, בגיל 18 הייתי הכי בהקטית (דבקה) שאי פעם הרגשתי. הייתי באורות וסנוורים והרגשתי בפסגת הפסגות לרגלי אלוהים.
זה המשיך קצת בצבא אך הלך ונסגר עם השחייה הסיזיפית במערבולות של מערכות היחסים שבאו בזה אחר זה בשנות העשרים ובהמשך. מצאתי את עצמי נשואה פעמיים, אימא לבת, מנסה לקיים חיי משפחה נורמליים סבירים. גרושה פעמיים ופרודה יותר מדי פעמים.
נשאלתי ומה החלום שלך מתקופת בגרותך שלא התגשם?
לא הצלחתי להגשים הצלחה כציירת פורצת דרך ידועה ומוערכת.
ואולי לא הצלחתי בגלל שלא הגשמתי את חלום הנזירה ואני לא בייעוד שלי.
אוף הסדנאות האלה.
חופרים וחופרים ואין זהב.
רק רגבים
_
נזירה.jpg

צבעי מים 2008

Antonio da messina 1456


התערוכה ״ דיוקן אם ״

 

אציג 4 אקוורלים, שניים עכשוויים מאד ושניים מתקופותיה הקודמות של אמי.

 

כשפנתה אלי האוצרת לפני כחצי שנה אמרתי לה שלא בטוח שאמי תצליח להגיע עד כאן. והנה אנחנו כאן.

אמי כבר לא מתפקדת לחלוטין למעט הכרתה הצלולה מאד.

היא אמיצה ושורדת חיים ארוכים מלאי מהמורות

לא הייתי בת קלה.

עכשיו, ממרום המסע, אני רואה את מאמציה האחרונים לאהוב אותי כפי שאני

ואת מאמציי האחרונים לאהוב אותה כפי שהיא

מסע הציור הזה היה מיטיב ותודה לאוצרת אירית לוין שהייתה כל כך רגישה ועדינה אלי, דבר נדיר בסצנת האמנות הישראלית.

בעוד ארבעה ימים

מוזמנים

דיוקן אם 1.jpg

לקריאה נוספת של פוסטים הקשורים לאימא שלי:

  1. מפתח

2. פרחים של ליל הסדר

3. 60 שנות הולוגרמה

4.  תמרים

5.  עזרה להתמודד

6. חורי לילה

 

 

img124

1960 תל אביב

 


הרהורי לילה

אנשים שאני נעזרת בהם נפשית, רוחנית, חברית, נעזרים ומוקפים באחרים שזרים לי לחלוטין. אני שואלת את עצמי איך יתכן שהם לא בדיוק כמוני. אני מחפשת את מי שבדיוק כמוני. האם זה קיים? האם זו אשליה? האם זה הפוך ממה שמלמדים אותי שוב ושוב שכולנו באנו מאותו מקום. שכולנו אחד. השוני הזה הולם בי בכל פעם מחדש ובכל זאת בכל נקודה של דמיון במפגש – מגיחה מאי שם תקווה שאולי הפעם. ולא.

ככל שהבדידות קשה, היא לא קשה מנשוא. היא מועדפת. כשיגיע הזמן יהיו לי את כל האמצעים ל״שט- דאון״. אני לא אהיה תלויה בחסדי מטפלים. לא אהיה לעול. אברח בזמן מכל אפשרות לכבול אותי בדרמת חוסר האונים של הזיקנה.

בטיול עם הכלב בשכונה שלי עברנו ברחוב עם מדרכות צרות וכביש נקבובי. ספרתי חמישה ג׳יפים שחנו על המדרכות. זו לא שכונה עשירה. יש בה שורדים קשישים עם מטפלות ועגלות, משפחות, ומתעשרים מצוחצחי ג'יפים. אולי יש להם הורים קשישים אולי לא. אבל הם חונים על המדרכות ואילו הספונים בעגלותיהם לא יכולים לעבור. המטפלות דוחפות את כיסאות הגלגלים, מתמרנות בין ג'יפ לכביש לג'יפ. עברתי שם, ברחוב קיבוץ גלויות (כמה אירוני השם) אחרי שצפיתי בדוקו של צופית גרנט על התעללות בקשישים.

אמי ברת מזל כי אבי חי לצידה, במיטה משותפת בחדר משותף. המטפלת מקבלת את מיטב התנאים והיא עדיין מחייכת ומשתדלת. אבל אמי לא חושבת שהיא ברת מזל. היא מרת מזל. והמר הזה מחפש כל דרך אפשרית לחדור דרך השריון שלי. והוא חודר. שוב ושוב ושוב.

לילה. חצות. כבר שעתיים שאני מתכננת להירדם. צריכה לקום מוקדם מחר. לא מצליחה. הבחילה מזדחלת מהכרית לשמיכה לשידה לגופיה ללפטופ לאצבע המקלידה לעדשות המשקפיים. אני מחליפה שוב ושוב את המוזיקה בספוטיפאיי ולא מוצאת את האחת שהיא בדיוק כמוני. כאן ועכשיו. האחת שתשאר. שתתחבר. שתעטוף עד הסוף.

.

.


פרחים של ליל הסדר

אבא שלי, כבר יותר משישים שנה, מביא בכל יום שישי פרחים לאמי. מכולת חדשה נפתחה בקצה הרחוב שלהם ולפני שבוע הביא משם זר שושנים (נא לא להעיר לי שאלו לא שושנים). בחדר השינה שלהם אמי שוכבת כל היום וכל הלילה למעט הזמנים הדחופים שהמטפלת מרימה אותה לענייני הגוף. לאחרונה הייתי מאד מוטרדת מליל הסדר. לא שהאירוע בעל חשיבות בחיי. להפך. הייתי רוצה למחוק אותו מלוח קיומי. אותו וחגים נוספים. זה תמיד היה כך. מאז ילדותי אבל בשנים אחרונות זה נעשה קשה במיוחד. אני לא זוכרת ליל סדר אחד שהיה בו ״בסדר״. אולי רק האחד בו הייתי רחוקה באמריקה עם תינוקת וכמה חברים לא יהודים הסבו אצלנו לארוחת ערב שכללה גם מצה. אני זוכרת לילות סדר שבתי הייתה הולכת למשפחת אביה, שנה אחר שנה, ואני הייתי משוטטת ברחובות עם טוטו הכלב. עם בעלי השני, שלא ממש חגג במלוא המסורת את חגי ישראל בארץ הולדתו היה ניסיון להתחבר לקהילה כזו או אחרת,ילדים משותפים לא היו לנו, וילדנו שלנו נפוצו לאחרים, וכעבור כמה זמן הוא החל לנטוש את ליל הסדר לטובת פרנסה (נהג מונית) ואני ננטשתי זרה בכל קומבינציה שניסינו. אני חושבת שאני לא מיועדת לליל הסדר ולחגים יהודים בכלל. או למשפחה..בהחלט הייתי מעדיפה לשבת בקהילה הינדית במקדש ולשיר מנטרות. או להיות על קצה הר. רק אני ואלוהים שבתוכי. אז אחזור אל זר הפרחים היפיפה שאבא הביא לאימא. בליל הסדר הזה החלטתי להסב אתם לשולחן קטן סמלי ואבא הפתיע אותי עם זר כזה מהמכולת שקנה במיוחד עבורי. זה לא מובן מאליו. זו הייתה מחווה עדינה שהזכירה את הימים שרק אני הייתי שלו.

ליל הסדר התחל בשעה 7 והסתיים בשבע וחצי. אגדות לא היו על השולחן. המטפלת עשתה מרק עוף והיו כמה קניידלך ולטקס ועוגה לא כשרה. במרכז השולחן עמדו כמה מצות שאיש לא נגע בם. אימא השתדלה לשבת בכיסא הגלגלים בתנוחה שלא תכאיב מדי ואת האוכל חתכנו עבורה לפיסות קטנות המותאמות לפיה חסר השיניים. לאחר מכן כל היא בקשה שנעשה סלפי משותף ונשים בפייסבוק. למה פייסבוק אימא? כדי שהאח שלכן יראה, אמרה. היינו שם שתי אחיות שלא ממש זורמות זו עם זו ואח אחד נעלם. הצטלמנו. אימא אמרה שזו התמונה האחרונה.

בסוף הערב לקחתי את זר הפרחים והנחתי באגרטל בביתי. לכבוד הפרחים המפוארים סידרתי את הסלון שבדרך כלל מוסב לסטודיו העבודה שלי ולמחרת ליל הסדר גם הבית שלי נראה בסדר מופתי. חגיגי.

היום הצלחתי להביא את עצמי לצייר את הפרחים

אקוורל, פסח 2019

:


לנגן מול מצלמה

עם קבלת פסנתר הסטנוואי (נס של ממש) הבנתי שפחד הקהל המלווה אותי מאז גיל 6 יכול להיעלם. תמיד היה הפחד הזה, שמישהו שומע אותי ומצקצק בלשונו, ואז פחד הבמה (התחלתי להופיע מגיל 6 עשיתי את זה כאן ) והלחץ הזה שהאצבעות לא יישמעו לי וקולי ישבר (זה אכן קרה, ולא פעם אחת) ושיצחקו עלי ושאף פעם לא אוכל להגיע לשלמות (וגם לא קרוב לשלמות). אז כן עשיתי בגרות (בתיכון) בנגינה ואפילו קבלתי ציון גבוה, אבל זאת הייתה אימה נוראית שאחריה החלטתי לעולם לא להופיע. לא להיחשף. אז כן למדתי באקדמיה למוזיקה (אבל קומפוזיציה) וכן הייתי ועדיין מורה לפסנתר, אבל תמיד הייתה הרגשה הנוראה הזו שאפילו הקירות שומעים ובאיזו זכות אני בכלל משמיעה צלילים. היו לי כמה וכמה פסנתרים. לא אהבתי אף אחד מהם. לפני כמה שבועות הזדמן בחיי פסנתר סטטנוואי (Stieneay & sons) כבן 40, עם צליל קסום במיוחד והחלטתי שזה הזמן להתגבר על פחד הקהל.
ואולי זה לא הפסנתר עצמו, אלא האפשרות הקלה והזמינה של הקלטה עצמית בעידן הסלפי, הרי הקהל לא ממש ביציע ואני לא ממש על במה. ואיני נמצאת באותו זמן ומקום עם מי שצופה ומאזין (אם ישנם כאלה). אז זה הזמן.
קטע ראשון מתוך "שביל החלב" של מורי ורבי לקומפוזיציה אנדרה היידו ז"ל (מלודיה ללא מיצרים)
ועכשיו שלושה קטעים קצרים שכתבתי לתלמידים שלי (לפני כ 30 שנה)
זהו בינתיים שיהיה סוף שבוע רגוע
_
(מתנצלת מראש על כל סרטי הוידאו שיעלו בפעמים הבאות. סוג של שמירה. בשביל זה עשיתי שידרוג בוורדפרס. אולי תכנון של סביב גיל 60..)

60 שנות הולוגרמה

אימהות צעירות שיולדות כמה שנים אחרי טראומת השואה, העלייה לארץ מוכת הפוליו, נדבקות מחלימות ויולדות , לא יכולות שלא לטעות. ובכלל, אימהות תמיד טועות. בלתי אפשרי להיות אימא מושלמת בכל נסיבות שהן, במיוחד בנסיבות אמי. מחר לפני 60 שנה נולדתי בשבוע ה- 42 של ההיריון, לאחר זירוז קצר.  הייתה זו שעת צהרים ואף אחד לא היה עם אמי בחדר הלידה השוקק של בית החולים ״הקרייה״. אבי הסיע אותה לבית החולים בבוקרו של אותו יום, פתח לה את דלת המכונית והיא צעדה לבדה לחדר המיון. הוא נסע לעבודה. לא היו אז טלפונים ואני תוהה איך הודיעו לו. מתי בא לבקר. איפה היו סבתותיי? אולי מחר אשאל. הסיפור היחידי שסופר לי קשור למוצא שמי: חברתה של אמי הביאה לה פרחי איריסים ( באותו יום או למחרת?) ומששאלה אמי לשמם בעברית, התלהבה והחליטה: איריס.

מאז אני מפלסת דרך רצופת אתגרים.

לפני כעשור הוספתי את השם איריסיה לשמי בתעודת הזהות. הרגשתי שאני צריכה בית הורי אוניברסלי, שם שיזכיר לי שהכל ("המציאות") כאן מתקיים על במה כביכול, מחזה שמוקרן מתוך מצבור אינסופי שנערם בראשי, תנועה בלתי פוסקת שתיעצר בבוא הזמן הנכון בו יורם המסך בראש ותתגלה תופעת  ההולוגרמה בנוכל גם למחקה.

שם המשתמש שלי בבלוג הוא הולוגרמית. יצרתי את הבלוג עם שמו לפני כשעשר שנים בעקבות רגע שראיתי את חיי כהולוגרמה. ולתוך זה נולד הצורך לשם איריסיה. מאז תופעת החיים כהלוגרמה מסתתרת לרוב ועל המסך מוקרנים החיים שנראים מציאותיים יותר מתמיד בשלל מופעיהם המעצבנים, מצחיקים,מאכזבים, מקנאים, פורחים, דואגים וכו וכו׳ וכל מה שנותר זה להמשיך ולחכות בסבלנות (פעילה) להתפוגגות המסך.

ואם נחזור לאימא שלי אני מאחלת לה שיחזרו אליה כל רגעי השמחה האמיתית שהיו לה בחייה ויתייצבו לפניה בפרק הסיום של קיומה בגלגול החיים הזה. ושלא תדע עוד כאב וצער

השבוע הראשון שלי

.

מתוך התערוכה שפת אם 2009

.

מתוך התערוכה ״שפת אם״ 2009

.

יום הולדתי הרביעי

.

תלמידות שלי חוגגות לי 60


עוגה עוגה נומי

חיפשתי על מירה לובה בגוגל. מה שהכי לפת אותי זה המחיקה שלה את הפרק הארץ ישראלי מתולדותיה. קראתי במהירות שטחית למדי את הערך עליה בויקיפדיה ושניים שלושה מאמרים. אני עייפה מדי לעיון מעמיק ביצירותיה (רובן בגרמנית) אחרי סוף שבוע אינטנסיבי עם נכדתי בת השנה וכמה חודשים. דווקא יש לי ניסיון טוב למדי בלהרדים אותה: אני שרה לה. את שיר הילדים "גינה לי גינה לי" הייתי שרה גם לבתי לפני שלושים שנה ואינטואיטיבית זה מה שיצא מתוכי כשניסיתי להרדים את נכדתי בפעמים הראשונות. וזה תופס עד היום. אז הפעם שלפתי את הספר עצמו מאוסף הספרים המרופט למדי, ששרד מילדותי שלי ומילדותם של אחרים (פעם הייתי רוכשת ספרי ילדים ישנים) ושרתי לה את כל השירים הלוך ושוב עד שנרדמה. קצת התבדחתי עם עצמי בצילומי וידאו קצרים ומשנרדמה עלו בי כמה הרהורים על השירים והאיורים הללו. השירים נכתבו בגרמנית ותורגמו לעברית לפני שפורסמו. מעניין מי תרגם ונתן את השמות רותי ויונתן.. (כתוב בספר שאווה איצקוביץ הצטרפה למירה לובה במלאכת הציור.. לא הבנתי את השותפות.. אחת רשמה ואחת צבעה?) 

img100

הציור הזה מונומנטאלי בשבילי. עד היום יש לי תשוקה לעוגה בדיוק כזו. עם ילדים רוקדים בחדר צהוב. על כל ילד וילדה הייתי חולמת שעות. הכי אהבתי את הילדה עם השמלה האדומה המנוקדת. היא כנראה הייתה הכי טעימה.

בשיר האהוב עלי "גינה לי גינה לי" מצוירים פרחי אמריליוס. היום הבנתי סוף סוף למה אני כל כך נמשכת לפרח הזה. ומציירת אותו  בכל הזדמנות

img101

אמריליוס. אקוורל

אמריליום עם לשון.jpg

ובכלל הבליחה לי עוד הבנה מדוע אני כה נמשכת לפרחים וגינה…

 השיר "מאחורי ההר" די הפחיד אותי. כבר נכתבו עליו כמה עניינים לא פשוטים ולא תמימים בכלל.  אז לא אוסיף. אבל הוא נפלא ביותר!

ואז רותי "המסכנה" שצריכה להתחתן עם כושי.. מה היה קורה אם היו מדפיסים את הספר הזה כיום? הבנתי שלסופרת מירה לובה היו כמה עניינים עם "כושים".  בילדותי היו לי כמה ספרים "כושים"  אהובים כמו "עשרה כושים קטנים", ו"כושייה עם שמשייה" (רינה שני). הייתה לי גם בובה כושית שקראתי לה פשוט כושית. אז אפשר לעשות מטעמים פסיכולוגיים קורקטיים לזה, אבל אני מעדיפה להיות סחופה במנגינות.. (בסוף הפוסט תראו למה)

img104

והספר מסתיים "ביונתן הקטן" הילד השובב שרצה למצוא אפרוחים על העץ. ומה לעשות בהם? אבוי!… ואז קיבל עונש עם חור במכנסיו. ורואים לו. ממש טראומת ילדות. ילדותי. ויונה וולך… ובכל זאת כל נהניתי לשיר את זה.

img102

יונתן הקטן 1

יונתן הקטן 2

ובסוף היא נרדמה "בפעם הייתי"

 

 


פרחים חדשים וטקס

כדי ללבב קצת את העיניים (למי שצופה בי), מבלי להזכיר את אווירת ה blue  שסובבה אותי לאחרונה, הנה כמה אקוורלים חדשים

פוקסיה מתפרעת.jpg

52970923_2601419229930872_5719647869804216320_n.jpg

puja flowers.jpg

ותמונות מיוחדות מטקס יומהולדת  במסורת ההינדי העתיקה בנעשה בביתה של נורית זרחי. הטקס לווה בפרחי השדה האחרונים שליקטתי וציירתי

IMG-1109IMG-1102

 

 


הבזאר

בחורף 2014 היה לי כל כך קר עד שחשבתי שזהו החורף האחרון. שאני חייבת לעשות משהו קיצוני. לשנות מקום פיזי. וברור שנפשי. כתבתי את זה
3E04B1AC-15F1-4AC7-9DEB-EE5D72D58EDA.jpeg
זהו השיר האחרון שסוגר את ספר השירים הראשון והיחיד שלי עד כה.
השירים בספר נכתבו כמעט כולם באותה שנה וברובם מרומזת בדידות גדולה ואכזבה. הייתי בת 55 ונדמה  היה לי שזהו ספר סוגר חיים.
לא בטוחה שממש שמים לב לזה במבט ראשון. הספר משובץ באקוורלים קטנים שלי, מאד פיוטיים, נופים לעופף בהם. דפי הספר בצבע קרם נעים לעין ומנחם למגע. ספר קטן, דקיק יחסית, עם כריכה קשה כמו פעם. המודל שלי היה ספרו של הרמן הסה ״ נדודים״ בלוויית ציוריו הצנועים והנוגעים ללב.
מאז עברו חמש שנים.
עדיין קר לי. בחורפים. בחורף הזה אני בטוחה שהכי קר לי בעולם. ידיי מכחילות פתאום ומפרקיי מרגישים כאילו סכיני קרח ננעצים בהם עמוק.
רוב הזמן, כך נדמה לי, אני מכורבלת בין התנור לבין הבקבוק המחמם.
אבל לא רואים את זה ( מי שמתעניין) אלא רואים ציירת של פרחים צבעוניים באקוורלים קסומים, פה ושם כמה פורטרטים ( את הקשים אני מפרסמת רק במעגל סגור מצומצם), הרבה צילומי טבע, אור ועוד אור ועוד אור( כמו צחוקם של תלמידיי) . הקור מתחבא מאחורי השורות כביכול.
ולמה נזכרתי?
כי לפני כמה ימים נערך מן בזאר יום האשה כזה בשכונתי. נעתרתי לאחר חיזורים נישנים להציג כמה מהאקוורלים שלי ואת ספר שיריי. להציג למכירה.
בחרתי כתריסר אקוורלים קטנים שדאגתי למסגר באופן מכבד, פרשתי מפה על שולחן מתנ״ס ועליה שישה ספרים , כמה ציורי פרחים, נופים קטנים ולקט זעיר של פירות קיץ. השולחן שלי היה כה יפה. זו היתה הפעם הראשונה שהיה לי דוכן. צילמתי אותו. החלטתי שמכיוון שזהו באזר אמכור גם אני ״ במחירי בזאר״.
זה לא עזר.
במיוחד.
התור אצל המניקוריסטיות היה הכי גדול ובולט. בדוכן התכשיטים הזולים היתה תכונה רבה. מדדו נעלי עקב וכל זרי הפרחים נחטפו במחירים מופקעים. חייבת לציין שהקפה והקורסון שקניתי בפינת הקפה היה מצויינים. שתי חברות באו להיות אתי. שני ציורים קטנטנים  של פרחים מכרתי במחיר חולצה במבצע ושני ספרים במחיר כדור גלידה איטלקית.
אישה אחת באה ורצתה לקנות ספר. היה לה שטר הכי קטן שיש ושטר בינוני. לא היה לי עודף מהבינוני. אז היא רצתה שאמכור לה בקטן. מסביב היו דוכנים רבים שאפשר היה לפרוט בהם כל שטר שהוא. אז לא תעשי לי הנחה, שאלה? ישראלים אוהבים הנחות. סירבתי. זה היה רגע של עשרים שקלים ששבר אותי.
ארזתי והתקפלתי.
אומרים שביומיים הקרובים יהיה השרב הראשון לעונה.
אני כרגע במיטה עם מזגן, גרביים ושני בקבוקי חימום. אולי בתי קרקע הם תמיד קרים במיוחד.
אולי העשור האחרון בחיי קר במיוחד. אני עומדת לסיימו בשבוע הבא.
העשור שאחריו יהיה יותר שמח. אני מבטיחה. אולי כך בהבטחה זו אצליח לכבות את המזגן ואת האור ולהירדם. סוף סוף.
.
B5745542-4BE8-46A2-93FF-0F273DD565DCAF0DD04E-2C4D-47B1-A278-23ED62D70F815E514D73-11EF-4E09-B4BD-AF1AAA91DAFAA93B0D88-9305-46AB-9B7F-06195818110C
..
..

הפרטנרית מהפאלאס

הפרטנרית לקלפים מפעם: צ׳ה פאצ׳?
היא והוא : מרסי בינה 
הפרטנרית: חשבתי ששכחת ממני
היא: מה פתאום
הפרטנרית: הרבה זמן לא שמעתי ממך. מה אתך
היא: לא היה לי מצב רוח
הפרטנרית: העיקר שאת חיה
היא: כן עם הכאבים
הוא: סנטאטה (בריאות)
הפרטנרית: מולצומסק (תודה). אשה לה וויי (גם אצלכם)
הוא: סנטאטה
הפרטנרית: הפספורט עדיין בתוקף
הוא (מגכך):  גם אצלנו
הפרטנרית: תיכף יגמר
היא: הייתה לי יום הולדת בשבוע שעבר
הפרטנרית: לי היה תשעים. אל תשאלי איזה יופי מסיבה עשו בפאלאס
היא: בפאלאס עושים חיים. העיקר שאתם הולכים על הרגליים
הפרטנרית: מי שיש לו רגליים אין לו שכל ומי שיש לו שכל שוכב במיטה
הוא : כן כן
הפרטנרית: ולך יש מזל. יש לך את בעלך אתך. את לא יודעת מה זה לבד עשרים שנה
היא: את לא לבד, את בפאלאס
הפרטנרית: כן, כל יום ברידג׳ , רה מי. יש כאלה שרוקדים פאסדובלה אבל אני רוצה לנוח. לעשן (משתעלת)
היא (מגלגלת עיניים): את עדיין מעשנת? זה לא בריא
הפרטנרית: חחח (ממשיכה להשתעל)
היא: את רואה??
הפרטנרית: כשיגיע יגיע. הפספורט…
הוא (מחזיק לה את הטלפון ואת הגב שלו, כבר מכופף לגמרי) סה פיטצ סנטוש 
הפרטנרית: סנטאטה 
_
הוא (מתיישר בקושי, מדדה למקומו)…
היא:  חשבתי שהיא כבר לא…
אני: חשבת שהיא מצלצלת אליך מהקבר??
היא: מה היא נזכרה פתאום
הוא: ככה נזכרים. שבת היום
אני (ממוללת את אזניי הכלב שבזרועותי): מממ
א
53150260_383726809078675_471220644663525376_n
שיחות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: