תגית: איריס קובליו

פרחים חדשים וטקס

כדי ללבב קצת את העיניים (למי שצופה בי), מבלי להזכיר את אווירת ה blue  שסובבה אותי לאחרונה, הנה כמה אקוורלים חדשים

פוקסיה מתפרעת.jpg

52970923_2601419229930872_5719647869804216320_n.jpg

puja flowers.jpg

ותמונות מיוחדות מטקס יומהולדת  במסורת ההינדי העתיקה בנעשה בביתה של נורית זרחי. הטקס לווה בפרחי השדה האחרונים שליקטתי וציירתי

IMG-1109IMG-1102

 

 


הבזאר

בחורף 2014 היה לי כל כך קר עד שחשבתי שזהו החורף האחרון. שאני חייבת לעשות משהו קיצוני. לשנות מקום פיזי. וברור שנפשי. כתבתי את זה
3E04B1AC-15F1-4AC7-9DEB-EE5D72D58EDA.jpeg
זהו השיר האחרון שסוגר את ספר השירים הראשון והיחיד שלי עד כה.
השירים בספר נכתבו כמעט כולם באותה שנה וברובם מרומזת בדידות גדולה ואכזבה. הייתי בת 55 ונדמה  היה לי שזהו ספר סוגר חיים.
לא בטוחה שממש שמים לב לזה במבט ראשון. הספר משובץ באקוורלים קטנים שלי, מאד פיוטיים, נופים לעופף בהם. דפי הספר בצבע קרם נעים לעין ומנחם למגע. ספר קטן, דקיק יחסית, עם כריכה קשה כמו פעם. המודל שלי היה ספרו של הרמן הסה ״ נדודים״ בלוויית ציוריו הצנועים והנוגעים ללב.
מאז עברו חמש שנים.
עדיין קר לי. בחורפים. בחורף הזה אני בטוחה שהכי קר לי בעולם. ידיי מכחילות פתאום ומפרקיי מרגישים כאילו סכיני קרח ננעצים בהם עמוק.
רוב הזמן, כך נדמה לי, אני מכורבלת בין התנור לבין הבקבוק המחמם.
אבל לא רואים את זה ( מי שמתעניין) אלא רואים ציירת של פרחים צבעוניים באקוורלים קסומים, פה ושם כמה פורטרטים ( את הקשים אני מפרסמת רק במעגל סגור מצומצם), הרבה צילומי טבע, אור ועוד אור ועוד אור( כמו צחוקם של תלמידיי) . הקור מתחבא מאחורי השורות כביכול.
ולמה נזכרתי?
כי לפני כמה ימים נערך מן בזאר יום האשה כזה בשכונתי. נעתרתי לאחר חיזורים נישנים להציג כמה מהאקוורלים שלי ואת ספר שיריי. להציג למכירה.
בחרתי כתריסר אקוורלים קטנים שדאגתי למסגר באופן מכבד, פרשתי מפה על שולחן מתנ״ס ועליה שישה ספרים , כמה ציורי פרחים, נופים קטנים ולקט זעיר של פירות קיץ. השולחן שלי היה כה יפה. זו היתה הפעם הראשונה שהיה לי דוכן. צילמתי אותו. החלטתי שמכיוון שזהו באזר אמכור גם אני ״ במחירי בזאר״.
זה לא עזר.
במיוחד.
התור אצל המניקוריסטיות היה הכי גדול ובולט. בדוכן התכשיטים הזולים היתה תכונה רבה. מדדו נעלי עקב וכל זרי הפרחים נחטפו במחירים מופקעים. חייבת לציין שהקפה והקורסון שקניתי בפינת הקפה היה מצויינים. שתי חברות באו להיות אתי. שני ציורים קטנטנים  של פרחים מכרתי במחיר חולצה במבצע ושני ספרים במחיר כדור גלידה איטלקית.
אישה אחת באה ורצתה לקנות ספר. היה לה שטר הכי קטן שיש ושטר בינוני. לא היה לי עודף מהבינוני. אז היא רצתה שאמכור לה בקטן. מסביב היו דוכנים רבים שאפשר היה לפרוט בהם כל שטר שהוא. אז לא תעשי לי הנחה, שאלה? ישראלים אוהבים הנחות. סירבתי. זה היה רגע של עשרים שקלים ששבר אותי.
ארזתי והתקפלתי.
אומרים שביומיים הקרובים יהיה השרב הראשון לעונה.
אני כרגע במיטה עם מזגן, גרביים ושני בקבוקי חימום. אולי בתי קרקע הם תמיד קרים במיוחד.
אולי העשור האחרון בחיי קר במיוחד. אני עומדת לסיימו בשבוע הבא.
העשור שאחריו יהיה יותר שמח. אני מבטיחה. אולי כך בהבטחה זו אצליח לכבות את המזגן ואת האור ולהירדם. סוף סוף.
.
B5745542-4BE8-46A2-93FF-0F273DD565DCAF0DD04E-2C4D-47B1-A278-23ED62D70F815E514D73-11EF-4E09-B4BD-AF1AAA91DAFAA93B0D88-9305-46AB-9B7F-06195818110C
..
..

הפרטנרית מהפאלאס

הפרטנרית לקלפים מפעם: צ׳ה פאצ׳?
היא והוא : מרסי בינה 
הפרטנרית: חשבתי ששכחת ממני
היא: מה פתאום
הפרטנרית: הרבה זמן לא שמעתי ממך. מה אתך
היא: לא היה לי מצב רוח
הפרטנרית: העיקר שאת חיה
היא: כן עם הכאבים
הוא: סנטאטה (בריאות)
הפרטנרית: מולצומסק (תודה). אשה לה וויי (גם אצלכם)
הוא: סנטאטה
הפרטנרית: הפספורט עדיין בתוקף
הוא (מגכך):  גם אצלנו
הפרטנרית: תיכף יגמר
היא: הייתה לי יום הולדת בשבוע שעבר
הפרטנרית: לי היה תשעים. אל תשאלי איזה יופי מסיבה עשו בפאלאס
היא: בפאלאס עושים חיים. העיקר שאתם הולכים על הרגליים
הפרטנרית: מי שיש לו רגליים אין לו שכל ומי שיש לו שכל שוכב במיטה
הוא : כן כן
הפרטנרית: ולך יש מזל. יש לך את בעלך אתך. את לא יודעת מה זה לבד עשרים שנה
היא: את לא לבד, את בפאלאס
הפרטנרית: כן, כל יום ברידג׳ , רה מי. יש כאלה שרוקדים פאסדובלה אבל אני רוצה לנוח. לעשן (משתעלת)
היא (מגלגלת עיניים): את עדיין מעשנת? זה לא בריא
הפרטנרית: חחח (ממשיכה להשתעל)
היא: את רואה??
הפרטנרית: כשיגיע יגיע. הפספורט…
הוא (מחזיק לה את הטלפון ואת הגב שלו, כבר מכופף לגמרי) סה פיטצ סנטוש 
הפרטנרית: סנטאטה 
_
הוא (מתיישר בקושי, מדדה למקומו)…
היא:  חשבתי שהיא כבר לא…
אני: חשבת שהיא מצלצלת אליך מהקבר??
היא: מה היא נזכרה פתאום
הוא: ככה נזכרים. שבת היום
אני (ממוללת את אזניי הכלב שבזרועותי): מממ
א
53150260_383726809078675_471220644663525376_n
שיחות קודמות

תמרים

הגסיסה הזו בבית
לא ידוע לי על מקרים אחרים בדורות המשפחתיים
בכל יום פצע חדש. והריח מחריף.
הרופאה הצעירה יושבת על קצה המיטה וממלאה לה טפסים לקנאביס
סוף סוף היא מסכימה אבל לא בטוחה שיעזור. שאכן תשתמש
ואני מתנדנדת על כיסא הנדנדה הירוק
בזרועותיי הכלבלב שטומן ראשו בחיקי, ממש בחיקי, והטלפון המציל. אצבעי עולה ויורדת בדפי הפייסבוק, האינסטגרם. גוגל
איך אומרים תמרים ברומנית. גוגל מתרגם מיד. למה תמרים? כי הכנתי עוגת תמרים ותפוחים בשבילם. כי היא אמרה פעם שהיא אוהבת. ואני
בכל פעם מנסה מחדש
אז גם מריה קבלה פרוסה מהעוגה וניסיתי להסביר לה מה זה תמרים. אבא ואימא לא ידעו איך אומרים תמרים ברומנית. כנראה ברומניה לא היו תמרים. אני מסבירה לה שזה עץ גבוה עם פירות קטנים חומים וצהובים מתוקים ומציירת עם ידיי באוויר עץ דקל עם ענפיו היורדים.
הרופאה משתדלת להיות עדינה ומתחשבת. היא צעירה. מאד צעירה. אני תוהה אם היא מזועזעת בתוכה. 
היא אפילו אמרה שזו הפעם הראשונה שהיא רושמת קנאביס.
הסברתי לה כמה עניינים בנושא. גם אני התוודעתי אליהם לאחרונה.
בנסיונותיי להקל.
_
 ציור לא גמור. כנראה. רגע של חיוך (מהפוסט הקודם)
_
52911326_396562340902306_307457471562121216_n.jpg

יעלה- שני אקוורלים

כדי לא להישאר בחורי הפוסט הקודם בראש הבלוג, אני ממהרת לצרף את שני הדיוקנאות החדשים שציירתי: יעלה נכדתי, בת השנה ושלושה 

האקוורלים הם קטנים בתוך בלוק קטן וחסר שם של נייר מנחם לצבעי מים. מה זה "נייר מנחם"?- שאפשר למחוק ולמחוק ולתקן ולתקן (זה לא קנסון)

את שני האקוורלים ציירתי במהלך שבוע.

גם כשהרישום נכון הצבע יכול להוסיף נטבחים הזולגים לכיוונים לא צפויים, תועים וטועים. או להפך. הרישום חייב להיות נכון בכל מקרה.

זה לא אופייני לאקוורל. העבודה בדרך כלל מהירה ועד פעמית. אבל לפעמים אני אוהבת להשתהות. לקחת את הזמן. ודווקא באקוורל.

יעלה 8.jpg

יעלה 9.jpg

 

עוד אחד

img046.jpg


4 קליפות

1.

הכל עשוי קליפות קליפות. מקלפים שכבה אחת ומתגלה זו שתחתיה. מסירים את זו שתחתיה – קופצת הבאה, וכו'. נדמה שרק השכנים ההם יעברו דירה, למשל, והנה עברו במקומם  בעייתיים יותר, או לפעמים עברו טובים יותר אבל לקומה אחרת עברו קשים יותר, נדמה שהנה סוף סוף התחלפו כל גורמי ההטרדות והחלו משפצים בבית ממול, סיימו לשפץ וסוללים מחדש את כביש הגישה, והשנים נוקפות, קליפות מוסרות ומתגלות, מערכת שלמה, אינסופית, של הטרדות. וזו רק דוגמא. או משל.
2.
בשדה. לרגע. סביונים, חמציצים ומעט חרציות. שמש ושקט. ירוק צהוב ותכלת. נעמדת. לנשום את הרגע. מאחורי התלוליות הירקרקות מציצים בתי השכונה המכוערים. הם לא קיימים באמת. גם לא הפרחים. או תכלת השמים. גם לא הכלבלב שמטייל אתי בשביל. אין שביל ואני איננה בתוכו. בתוכי. שקט של רגע. בשדה.
3.
בגיל 14 הערצתי את יגאל בשן. פוסטר ענק עם פניו המתוקות היה תלוי על הקיר מול המיטה שלי וגם הייתה לי מחברת עבה (במגירה) המוקדשת לו עם תמונותיו שגזרתי מעיתונים ומגזינים (להיטון). אחרי כמה שנים התביישתי בזה. השבוע צפיתי בתכנית עליו ב"עובדה". משהו בעיצוב של הבית שלו עשה לי חוסר שקט נוראי. אולי היו אלו  התמונות שעל הקירות. בהתחלה מראים את המטבח: ציור ענק וחד של צלחות וסכין ממש גדולה. מצמרר. איך אפשר לחיות עם כאלו תמונות בולעניות (גם בסלון).. אבל לא על זה רציתי לכתוב אלא על שאני לגמרי מבינה אותו ושאני מצטערת שהתביישתי בזה שהערצתי אותו. ובכלל היה מאד מרגש לראות את פניו בשנים האחרונות. יפה כל כך. ומתוק. והחריץ העמוק הזה מעל שפתיו הצד ימין הוא הקמט הכי יפה והכי נוגע מכל תמונותיו אי פעם.
4.
וזו הייתה השעה הטובה ביותר שלי השבוע. היופי הזה.
49781192_10218189808921494_6497869718769106944_n.jpgיעלה. כפר קיש. 3.1.19

עזרה להתמודד

אראם מצייר את אימא שלו ועונה: כן, זה עוזר לי להתמודד יותר טוב עם המציאות. 
המציאות. האם היא קיימת? האם היא מה שאני רואה? 
בשנים האחרונות הצילום בנישת הבלהות הזו שנקראת דעיכת הורים החליפה את הציור
אך לא.
השבוע ציירתי אחד והוא סוג של ״עזרה להתמודד״ 
ואם לא הייתי מצלמת או מציירת את סצינת ההורים הייתי או בורחת על כל אשר לי לארצות הקרח או אל האמצעים המשנים תודעה.
לפעמים אני רוצה לשקוע בחבית של יין ארומתי בורדו קהה עפיץ
לפעמים להתאבך בעשן קנאביס משובח מתוך ארובת כנסיית זהב על נהר קרח צפוני
הציור הוא לא אקט של חמלה או הבנה או אותו לב של צער ביולוגי אמורפי חם ומבוהל עד מוות
זו שליטה.
יותר לא אוסיף כרגע
mom1.jpg
ועוד באותו עניין
*
*
*

בסוף קניתי נרקיס

זו עונת הנרקיסים עכשיו. ואני נוסעת הרבה לצפון (הסבתא שבי). ואין שם ממש נרקיסים. אבל ישנו נוף מפעים של הגליל התחתון. ועכשיו גוונים גוונים שלי ירוק מוחקים את זיכרונות הקיץ. יותר קשה לי לצייר ירוקים. אני מעדיפה את היובש האפור חום חרדלי סלעי בציור, אבל בשהייה בטבע הירוקים הם סמי הרגעה שעושים לי את זה.

אז סוף סוף יצאתי פיזית לטבע לצייר. מצאתי מקום מופלא מול תבור טבול באלפי גוונים של ירוק אפור. כשהפציעה השמש פה ושם התבור נראה בצבעי כחול כהה כסוף נוצץ. כיסא הציור שלי, שהעמדתי על יד המכונית, שקע בעשב גבוה רטוב ורענן. למרות הזבובים והריח (מאחורי המתה רפת הכפר) הצלחתי לצייר שלושה אקוורלים מהירים.

כשחזרתי נזכרתי שהנחתי את בלוק הציור על גג המכונית בזמן שהכנסתי את שאר הדברים ונסעתי.
כשחזרתי לשם מצאתי את בלוק הציור על השביל הבוצי, פתוח. דרוס. שני ציורים היו מכוסים בבוץ סמיך והשלישי נעלם. 
אבל היה שווה.

אני בסלפי מרוצה מהאתנחתא:

 

IMG-4069

המקום בו עצרתי לצייר:

IMG_9514

ציור אחד שהצלחתי לשטוף ממנו את הבוץ ולשחזר (הכתמים נמרחו לכמעט אבסטרקטי שמבקש "סידור", אבל בינתיים משאירה אותו כך)

img003

מה שנשאר מבלוק הציור:

48390161_1234581996694544_8120292880393699328_n

יום לפני חיפשתי מקום לציור. זו הפנורמה המדהימה הנשקפת מקיבוץ עין דור. ירד גשם ובקושי יכולתי לעצור לצלם. אני עדיין מדמיינת שיום אחד, במרומי חיי, יהיה לי סטודיו רחב ידיים במרחק נשימה מכל זה, ואוכל לצייר על קנווסים גדולים את ההרים והעמקים של נשמתי.

IMG_9500

ואת אלו צילמתי מהמכונית בדרך באיזור כפר קיש

IMG-4073 (1)IMG-4072IMG-4071IMG-4070

 

ובלילה שאחרי, בהרצליה, ישנתי 12 שעות רצופות.

בבקר קמתי וקניתי עציץ נרקיסים במשתלה המקומית.

לא מפסיקה להסניף.

מקווה שיחזיקו מעמד עד השבוע לשעורי הציור.

IMG-4075


השפן הורוד

בחנות המתנות שבבית חולים העמק ראיתי שפן פרווה ורוד עם פרצוף פלסטיק של בובה בעלת עיניים כחולות גדולות עם ריסים, שנפקחות ונסגרות ולרגע הפכתי להיות בת שנתיים שלוש עם שפן כמיהות בדיוק כמו זה שהיה בחלון ראווה של חנות הצעצועים בשכונה, כמה ערגתי לו ובסוף קנו לי אותו. קראנו לו שפן כי כך היו קוראים להם בילדותי לפני שהתחילו לתקן לארנב או ארנבת. המוכרת אמרה שהוא עולה חמישים שקלים וחשבתי שזה לא הרבה ושאני רוצה אותו לעצמי לחבק במיטה הגדולה הרכה החורפית.

אבל לא קניתי את השפן מבית חולים העמק. את ההוא שכן קנו לי כשהייתי בת שנתיים- שלוש זרקו יום אחד כעונש. אולי עשיתי משהו רע. אני לא זוכרת אלא את הגעגועים שנמשכו זמן רב לאורך חוליות ילדותי.

ואלו שלושה רישומים שציירתי על דפי מרשמים כשיעלה ישנה, מחוברת לאינפוזיה.

וברוך בורא העולמות שהיא כבר לא מאושפזת

שיהיה חנוכה שמח עם הרבה ניסים ושמחות

אמן


אבקת טאלק

בווישינג ליסט היומי שהיא כופה על עצמה מדי לילה בקשה לכתוב היום שלושה שירים ואפילו אם יגיחו מחורי הכאב המוסתר ביותר. מזמן לא כתבה שירים. אחד בקע לפני שבועיים מאזור חלציים דלקתי. לא פרסמה אותו. באותו יום קנתה את ספר השירים המתורגם של מרגרט אטווד. אחרי זה באו שבועיים של בהייה. היא מכריחה את עצמה לרשימות הללו. בלעדיהן היא מרגישה אבק. נובמבר דווקא חולף במהירות. הכל חולף במהירות מזעזעת חוץ מזמני הבהייה. היכן מסתתרים מהזמנים האלו. במיוחד בשעות הערביים. כאילו שיש כאן שעות ערביים. אין כאן כלום מלבד נובמבר אכזר בו השמש נעלמת באחת והרגליים נעשות כבדות מנשוא. היא יותר ויותר מדברת על הזקנה המתקרבת בצעדי רוח רפאים כבול שלשלות מתהלכuת בלילות בעתה. אמש ניקתה וניקתה את הבית וככל שניקתה הבית נראה יותר מבולגן, ערימות של שולחנות וכיסאות לא קשורים, ספת עור יד שנייה שנקנתה ברגע של רצון לבית נורמאלי, פסנתר שמונח כאבן שלא מתהפכת כמעט באף דקה. היא מסתכלת עליו והוא מסתכל בחזרה. היא כבר לא נותנת לו סיכוי. על זה היא היא תכתוב בעונה הבאה. של סדרת חייה. כבר ירד הערב והיא הדליקה את האורות הגבוהים ושמה את צנצנת הפרחים שקטפה וצוותה על עצמה: ציירי. היא התחילה בהיביסקוס האדום מימין. ללא רישום ואז הבחינה בנמלה הולכת על הדף שלה. היא מעכה אותה. כן מעכה. אבל אז באה עוד אחת. וגם לה עשתה את אותו הדבר וברגשות הסלידה מהתנשאות חייה הכלומיים היא המתה עוד כמה כתמים במהירות נשימה, אחת שתיים שלוש וסיימה, העיפה את הצנצנת עם הפרחים לחצר ופיזרה אבקת טאלק על השולחן. הידעתם שאבקת טאלק מסלק נמלים במהירות? הכל הכל נעלם. כמו בכדור שינה. החיים נושרים פנימה והכלום מתמלא בחושך.

בבקר ראתה את הצבעים ובגלל שזה בלק פריידי הסכימה לפרסם. זה גם ציור טוב.
black friday הפוך.jpg

%d בלוגרים אהבו את זה: