תגית: אליס

הארץ המובטחת

הוזמנתי לטקס ששמו "הארץ המובטחת". הטקס נערך לכבוד חג החרות והוא מציע גישה אישית אלטרנטיבית לתפיסת החג החרות המקובלת.

נתבקשתי לענות על כמה שאלות:

איך נראית הארץ המובטחת שלי, איך היא מרגישה, איך אני כאשר אני שם, מי נמצא שם איתי?

מה מבקש הקול הפנימי שאעשה בכדי להגיע לארץ המובטחת?

מה עוצר ממני להגיע לארץ המובטחת?

על מה אני מוכנה לוותר בכדי להגיע לארץ המובטחת?

כמובן שמיד התנגדתי.

אני לא אוהבת סדנאות וקבוצות ותהליכים ומעגלי נשים ואף לא את המונח אלטרנטיבי. היה לי די מזה לאורך שנות חיי הלא מעטות. די!

ובכל זאת, אולי כדי לצאת ממצב החידלון שתקף אותי הבקר, שתוקף אותי לאחרונה באינטנסיביות מדאיגה, אני אנסה לענות על השאלות הללו, מבלי להתחייב שאכן תשובותיי הן תשובות שיהיו נכונות מחר או ב"עתיד". אני אנסה לענות מתוך העכשיו לגמרי, כאילו העכשיו הוא האתמול, המחר ותמצית כל הזמנים.

הארץ המובטחת. ארץ זבת חלב ודבש. הצירוף הזה בשבילי הוא צמחיה שופעת, טבעית, הניזונה מכוחות הטבע השונים הפועלים ביקום כגון עונות בשנה. צמחיה שלא דורשת התערבות. אני מדמיינת בית קטן, הרמוני ומשתלב בטבע.  ליד הבית נחל עם מפל. הבית עצמו הוא פשוט אך יש בו אמצעי תקשורת וציוד הנחוץ לאמנות שלי. אני אמנית ומרפאה בצמחים. יש לי שעות קבלה מסוימות ואני מרפאה אנשים בעזרת פרחים אבל לא משתמשת בהם באופן המקובל והידוע. אני משכימה קום ואחרי מדיטציות ותרגולי גוף אני עוסקת בציור המיוחד כאמצעי ריפוי. אחר הצהרים מגיעים אלי אנשים ומדי פעם באה אלי קבוצה להתבוננות משותפת בפרחים כאמצעי ריפוי. אני חיה לבד אבל מדי פעם מגיע מרחוק אהוב לבי ונשאר כמה ימים ליצירה וריפוי משותפים.

הבית של שילגיה, אילוסטרצית פירסומת למים מטוהרים

אוי לי, אני מתארת כאן תיקשור שניתן לי לפני כמה שנים, בעת משבר בחיי. חזרתי מהודו ועמדתי לפני פרידה. תמונת חיים זו עלתה בשאלת ייעוד חיי. תמונת חיים זו כבר התחוללה אבל לא הושלמה ובחיי אלו ניתנה הזדמנות להשלימה.

הזדמנות?

חיי רצופי הזדמנויות. ואני, כאליס מארץ הפלאים, טועמת כמעט מכל עוגייה שמוצעת לי.  בכל בחירה "נכונה" אני נוסקת ושם, כשאני שוב צריכה לבחור, אני טועמת מעוגייה "שגויה" ונופלת. 

בשנתיים האחרונות החלטתי לא לבחור. אני לא מעיזה לטעום משום עוגייה. נכון, מבחר העוגיות המוצעות לי בזמן הזה דל במיוחד, חלקן עוגיות מוכרות, חלקן נגוסות, חלקן עבשות. מדי פעם נדמה לי שאני רואה קופסת עוגיות חדשה מונחת על המדף הגבוה, ואז אני לוקחת כיסא, מטפסת ומושיטה יד. אך אבוי, אחיזתי איננה חזקה מספיק והקופסה נשמטת מידי ומתרסקת על הרצפה.

אליס טועמת מהכל


והנה התרחקתי מהארץ המובטחת.

הפוסט הזה לא זורם לך, עולה קול פנימי. אולי תכתבי אותו בזמן אחר? מרגישים את החולשה שלך. ומה תגיד מרים החכמה שקוראת אותך מדי פעם?- עדיף לשתוק מאשר לקשקש ולבזבז את זמני. מרים, שאצלה כל פוסט חצוב מסלע ליצירת אמנות מושלמת. ומה יגיד מיכאל? – אתמול דברנו על זה שאני כותבת הרבה שנים אבל אף ספר עם כתיבה שלי לא יצא לאור. בטח, הוא אמר, כי את  בעיקר ציירת והכתיבה שלך אישית מאד ולא  בהכרח מעניינת כל אחד. את כותבת רק על עצמך. אין לך גיבור ועלילה ומסר.

-ובציורים שלי יש מסר? הרי אני טובה רק בלצייר את עצמי

-לא נכון. את מציירת פרחים, נופים ופורטרטים של אנשים אחרים לא פחות טוב מאשר את עצמך.

-עכשיו אני רוצה לצייר רק את עצמי. זהו הדבר היחידי שמעניין אותי.

-אז למה את עומדת לעשות תערוכה ענקית על פרחים?

-כדי להיפטר מהם. לחסל אותם. למחוק.

-למה את כזאת קיצונית? את מציירת פרחים אולטימטיבית. הפרחים שלך קורנים. ממלאים אושר.

-לא נכון, הם פרחים של נסיכה כלואה בעליית גג.

-אף אחד לא כלא אותך, זו את שכלאת את עצמך.

-נכון. בכל פרח חיפשתי את אלוהים. זה היה  בזמן שהרגשתי שבויה ואלוהים היה הערוץ היחידי שלי לצאת מגופי השנוא

-למה את כזו קיצונית? קבלת את כל האהבה שבעולם.

וזה המקום בו הבקיע האדס וחטף את פרספונה

Bernini- Persephone


אז נחזור לשאלה

מה מבקש הקול הפנימי שאעשה בכדי להגיע לארץ המובטחת?

הפנטזיה על חטיפה יכולה לצמוח בראשה של כל נסיכה כלואה. זהו מצב שנע בין שני קצוות שהם בעצם אותו מקום בדיוק: היא למעשה עוברת מכליאה לכליאה. רגע החטיפה הוא שברירי מאד. הוא רק רגע של העברה, בו ריח החופש מופיע כהרף עין ומיד סוגר על החושים המתעוררים ולוכד שנית.

וכאן תבוא בת קול פסיכולוגית המהדהדת מכל הסדנאות, הטיפולים והתקשורים שעשית: ההצלה לא תבוא מחוץ לך אלא מתוכך. כל אחד שיחטוף אותך, לא יציע לך חופש אלא להפך. לא מורה, לא איש דת, לא מאהב, לא בן זוג חדש, לא בוס חדש, לא זכייה בפיס.

-אבל הקול הפנימי שלי מחכה לחטיפה, אני מתייפחת.

-אין בעיה, נארגן לך חטיפה, אך את תמשיכי להתייפח, משיב הירח  המלא של ליל סדר פסח וקורץ.

חטיפת פרספונה לתהום האגם


אז מה אני צריכה לעשות? מה עוצר ממני להגיע לארץ המובטחת?

אין סיכוי שאני אענה על זה. מה אכתוב?- רגשות אשם? שנאה עצמית? סודות וחטאים? עצלות? כעס? כל תשובה שגויה ומדיפה ריח מאוס של פסיכולוגיה בגרוש.

והמסקנה המתבקשת היא שאני לא מוכנה לוותר על כלום כדי להגיע לארץ המובטחת.

ובכן כבר ויתרתי על הרבה. ויתרתי על כשרונותיי (ציור, מוסיקה, כתיבה) על נשיותי, על חברים, על מקצוע ופרנסה, על מקומות מגורים, וגם  על האהבה עצמה.  ואז

בהודו מול הגנגס, באחת הנקודות הקדושות בעולם, מוקפת אלות ואלים מדהימים, קוף אחד זינק אל זרועותיי, נצמד לחזי. אני חושבת שאולי באותו רגע הקרקע נשמטה.                                                      

ההשתלה, איריס קובליו, ציור על גבי גלויה ישנה

אם  מייד אחרי הודו, היו נשאלות השאלות הללו הייתי אומרת שהארץ המובטחת זו אני. לחזור לעצמי. לציור. לכתיבה. לתשוקה. וזה קרה. אבל אני לא מרגישה בארץ המובטחת.

אולי כל חיי אהיה בדרך אליה

אוביל בבטחה אחרים

ולא אכנס

ואולי הדרך היא הארץ המובטחת בעצמה ואם צריך לוותר על משהו אז אוותר על הרצון להגיע, להיות שם.

ומה אני רוצה להיות בדרך?

צלולה ובת חורין לבחור את שביליה, פיתוליה, פיתוייה, פינוקיה, בורותיה, מהמורותיה, סכנותיה, מתנותיה, עונותיה, חמדותיה, הפתעותיה.


פרחים מכוננים*

Dorthea Tannings- Nachtmucik

להיות צמחונית לא בהכרח עושה אותך אישה רחומה, לעשות צי' קונג במשך חצי שעה בכל בקר בטבע, לא בהכרח עושה אותך אישה רכה, לגור בבית עם גינת פרחים, לא בהכרח עושה אותך יודעת את תמצית הווייתם, לסכם לעצמך לפני השינה את חמשת הדברים הטובים שקרו לך במשך היום, לא בהכרח עושה אותך חיובית, להימנע מתרופות ואלכוהול לא בהכרח עושה אותך בריאה, לצייר טוב לא בהכרח עושה אותך אמנית, למות בטרם עת לא בהכרח עושה אותך מפורסמת

Redon: Ophelia

במהרה גילתה שהיא נמצאת בתוך בריכת הדמעות שהזילה כשגובהה היה כמעט שלושה מטרים. "הלוואי שלא הייתי בוכה כל כך!" אמרה, כשהיא שוחה הנה ושמה, מנסה למצוא מוצא, "כעת איענש על זה, כנראה, בטביעה בתוך הדמעות של עצמי!"

מתוך "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", לואיס קרול, בתרגום רנה ליטווין

Wense- Divine

לא תמיד יודעים לזהות מייד את נקודת זמן-האל-חזור. באותו זמן, מתרחשת טרנספורמציה ברמה התאית. התאים המיותרים נושרים ומייד נוצרים תאי חיים חדשים תוססים ושופעי בריאות ומרץ. כל מה שתדעי עד אותו רגע בו לא יהיה היה דומה למה שתדעי אחרי.

אביגדור אריכא

למה לצייר שושנים?-

כי השושנים פעורות

כי השושנים נוגעות בתקרה

כי הן פורחות למרות הגוש השחור הנדחף במעלה ביתם

כי ביתם שקוף אך יציב ומנחם

כי הן אמיצות, סקסיות, חסרות בושה ואוהבות לנצח

Vilém Reichmann

אני שומעת מוסיקה במקלחת. בפעם הראשונה שזה קרה לי הייתי במקלחת מעופשת מעץ, אי- שם על אי, בלב האוקיינוס השקט. צפרדעים צהובות היו דבוקות על קורות העץ ואיימו לקפוץ על גופי העירום, אבל אני שמעתי מוסיקה. היא נשמעה כמו מקהלה עם כלי נשיפה ממתכת עמומה

Felice Casorati

על עלה איקליפטוס אדום

לכוד בין ענפי האורן

אור אחרון מהבהב

מסמן אותות:

כן לא כן כן לא

לא כן

לא

לא לא לא כן

כן

כככככןןןןןןןןןןןןןןן

לא

למרגלות המופע

מוטלת גופה

מפרפרת

גוועת

מחשיכה

דוממת

כשמצאוה הופתעו לגלות:

ארבע ידיים, ארבע רגליים, שני ראשים

מחוברים

שני חזות

מחוברים

בתוכם

עדיין מפרפר

לב אחד

כשלקחוה משם

העלה נשר

ולמרות שכבר היה חושך

הוא עדיין בער

באדום מהבהב

כן לא כן כן    לא

לא    לא

לא

לא

לא

לא

Baron Francois Gerard

טוּט פְּלֵזִיר

* הכנות לתערוכה בה תהיה נוכחות נרחבת של פרחים ועונג


הצוק

הדבר ההוא כל כך התאבן בי, כצוק איתן על ים. ולא יכולתי לעשות כלום חוץ מלראות צוק על ים

ופתאום התקרבה סירה ואיש ישב בתוכה, אוחז בידו של ילד וצבע עיניו כצבע הים וצבע שערו כצבע הקצף ולילד לא היה צבע כלל, כי היה שקוף, אבל הוא עזר לאיש לרדת מהסירה ופסע איתו על החול הורוד לכוון בית הספר היסודי, שמחלונו הסתכלתי על הים. כל הילדים בכיתה לגלגו עלי וקראו לי בשמות גנאי ואמרו לי תפסיקי תפסיקי, אבל אני המשכתי להסתכל בחלון ולנעוץ מבטי באיש שפתח את שער בית הספר ונכנס. רציתי שירים את עיניו ויפגוש מבטי, אבל עיניו היו נעוצות בקרקע כשהוא נעלם לתוך הבניין. פניתי לאחור ויצאתי מהכיתה לקול צקצוקם של הילדים וירדתי במדרגות אבל לא הצלחתי והתגלגלתי מטה, נחבטת בירכיי ובזרועותיי. ממצחי  ירד קצת דם, אבל הצלחתי לקום על רגליי בקומת הקרקע, כשראיתי את כנף בגדו נעלם במזכירות, אולם הדלת נטרקה בפניי וכשהיא נפתחה הוא כבר לא היה שם, אלא מאחורי, נכנס לאחת הכיתות. רצתי אחריו מכיתה לכיתה, אבל הוא אף פעם לא הפנה מבט, קראתי בשמו אך קולי לא נשמע והוא עלה לקומה השניה ועליתי אחריו, וכל הילדים בעקבותיי, מקומה לקומה, נתזים של דמעות זרמו מעיניי וירדו במדרגות אבל הילדים שחו ושחו אחרי, עד שהגענו לחלון עליו עמד האיש, סרט אדום בשערותיו, וקפץ.

את כל כך יפה, למה את לובשת שחור, בפעם הבאה שאת באה אלי לבשי חולצה פירחונית או טורקיז, טורקיז הוא הצבע שלך, אני יודעת מה טוב בשבילך, השחור יכלא את השדים בתוכך לנצח וגם תשתי הרבה מים ותמרחי רסקיו על כל הגוף ותענדי אבני חן ירוקות, ותגידי כל לילה: אני סולחת לך, אפילו שאת לא מאמינה בזה. ועכשיו תני חיבוק

לא! אני שונאת חיבוקים

חבק אותי עכשיו

***

אקוורל, איריס קובליו


%d בלוגרים אהבו את זה: