תגית: אמריליוס

עוגה עוגה נומי

חיפשתי על מירה לובה בגוגל. מה שהכי לפת אותי זה המחיקה שלה את הפרק הארץ ישראלי מתולדותיה. קראתי במהירות שטחית למדי את הערך עליה בויקיפדיה ושניים שלושה מאמרים. אני עייפה מדי לעיון מעמיק ביצירותיה (רובן בגרמנית) אחרי סוף שבוע אינטנסיבי עם נכדתי בת השנה וכמה חודשים. דווקא יש לי ניסיון טוב למדי בלהרדים אותה: אני שרה לה. את שיר הילדים "גינה לי גינה לי" הייתי שרה גם לבתי לפני שלושים שנה ואינטואיטיבית זה מה שיצא מתוכי כשניסיתי להרדים את נכדתי בפעמים הראשונות. וזה תופס עד היום. אז הפעם שלפתי את הספר עצמו מאוסף הספרים המרופט למדי, ששרד מילדותי שלי ומילדותם של אחרים (פעם הייתי רוכשת ספרי ילדים ישנים) ושרתי לה את כל השירים הלוך ושוב עד שנרדמה. קצת התבדחתי עם עצמי בצילומי וידאו קצרים ומשנרדמה עלו בי כמה הרהורים על השירים והאיורים הללו. השירים נכתבו בגרמנית ותורגמו לעברית לפני שפורסמו. מעניין מי תרגם ונתן את השמות רותי ויונתן.. (כתוב בספר שאווה איצקוביץ הצטרפה למירה לובה במלאכת הציור.. לא הבנתי את השותפות.. אחת רשמה ואחת צבעה?) 

img100

הציור הזה מונומנטאלי בשבילי. עד היום יש לי תשוקה לעוגה בדיוק כזו. עם ילדים רוקדים בחדר צהוב. על כל ילד וילדה הייתי חולמת שעות. הכי אהבתי את הילדה עם השמלה האדומה המנוקדת. היא כנראה הייתה הכי טעימה.

בשיר האהוב עלי "גינה לי גינה לי" מצוירים פרחי אמריליוס. היום הבנתי סוף סוף למה אני כל כך נמשכת לפרח הזה. ומציירת אותו  בכל הזדמנות

img101

אמריליוס. אקוורל

אמריליום עם לשון.jpg

ובכלל הבליחה לי עוד הבנה מדוע אני כה נמשכת לפרחים וגינה…

 השיר "מאחורי ההר" די הפחיד אותי. כבר נכתבו עליו כמה עניינים לא פשוטים ולא תמימים בכלל.  אז לא אוסיף. אבל הוא נפלא ביותר!

ואז רותי "המסכנה" שצריכה להתחתן עם כושי.. מה היה קורה אם היו מדפיסים את הספר הזה כיום? הבנתי שלסופרת מירה לובה היו כמה עניינים עם "כושים".  בילדותי היו לי כמה ספרים "כושים"  אהובים כמו "עשרה כושים קטנים", ו"כושייה עם שמשייה" (רינה שני). הייתה לי גם בובה כושית שקראתי לה פשוט כושית. אז אפשר לעשות מטעמים פסיכולוגיים קורקטיים לזה, אבל אני מעדיפה להיות סחופה במנגינות.. (בסוף הפוסט תראו למה)

img104

והספר מסתיים "ביונתן הקטן" הילד השובב שרצה למצוא אפרוחים על העץ. ומה לעשות בהם? אבוי!… ואז קיבל עונש עם חור במכנסיו. ורואים לו. ממש טראומת ילדות. ילדותי. ויונה וולך… ובכל זאת כל נהניתי לשיר את זה.

img102

יונתן הקטן 1

יונתן הקטן 2

ובסוף היא נרדמה "בפעם הייתי"

 

 


הגיאוגרפיה של ימי ראשון

 הבקר הזה אתה נראה רחוק מנשוא.

ערפל.

עוברת שעה ועוד שעה ועוד מחציתה מאז שפקחתי את עיניי. יום ראשון.

אם לא הייתי פוקחת את עיניי הייתי יכולה לחשוב שאני על אי טרופי, רחוקה רחוקה מכאן. כל כך הרבה צפרים. זרות ומשונות ולא מוכרות מאז שנותיי הרבות בארץ הזאת.

אתה יודע, יש לי עץ גבוה ורחב בחצר. עד הקומה השלישית הוא מגיע. לא אני שתלתי אותו. אני כאן רק שנתיים וקצת. ועל העץ הזה מתקבצות בבקר כל צפרי העונה, אלו המקומיות הידועות, ואלו הנחלמות.

אני משפשפת את עיניי ומושיטה יד אל השעון. השעון מורה שעה ידועה שאין בה מיסטיקה, כמו 3:33 למשל. ובכן השעה היתה שבע וכמה אנשים התניעו מכוניותיהם להתחיל את מסע השבוע הזה לעבודת יומם.

ערפל.

אני מושכת מעלי את שמיכת הפוך וחוזרת לאי מוקף הים. למקדש הפתוח אל הים. לריחו המתוק. לפרחי ההיביסקוס הדקיקים העדינים בשלל הצבעים שניתלים מהשיחים המקיפים את המקדש, לאדוות הים השולח זרועות מלטפות חוף, לחריקת הסירות הקשורות על המזח הרעוע ולתכלת

התכלת הבלתי נתפסת של האוקיינוס, ששומרת את צבעה גם כשמתנפלות עליה שקיעות הדם הפוצעות.

התכלת ההיא התמימה, גם כשגועש עליה ההוריקן השחור.

ערפל.

הבקר הזה כבר צהרים

השעות אכזריות כשהן מלאות בכלום

13:20

היונים מנקרות על הפרגולה. כלב השכנים עדיין מיילל. האם אי פעם יתרגל לא להרגיש עזוב כשהם יוצאים כל בקר? על השולחן מחכה האמריליוס. הִבְטַחַתְּ לצייר אותי, הוא רושף עלי בלשונותיו האדומות שבקצותיהן צהוב רָעוּל. בואי, בואי, צאי מסיגופי ייסורייך, הנה עוד מעט נגמרת שנה והבטיחו לך.

(גן)

ערפל.

היום מקדיר כבר. דצמבר הקצר והמתעתע. יוצאת לשדה שמאחורי הבית  ובשדה רק סביונים ועורבים. בקצה השביל סוס צוהל. כלב  נובח. אני פונה לאחור וחוזרת הביתה. לחצר המוגנת. כבר קר בחצר. ויבש. כובעי הנזיר שמיהרו לשלוח את גבעוליהם הריחניים יבשו. על העץ אין אף ציפור. 15:15, אני מסתכלת בשעון. זה לא דומה ל- 3:33.  זו שעה סתמית שמתקימת רק בימי ראשון.

אין בה שום השראה.

ובכל זאת.

16:16

העוגה הצליחה. עם ברנדי ויין פטישים ואבקת שוקולד השחר. כנראה השעה ה- 16 עושה אתי חסד. כעת תהיה לי עוגה ריחנית לתלמידות האהובות. וריחה משיב את רוחי. הערפל מתפזר בתוך החושך שפולש לביתי. ערב מתיישב בחדריי והסטודיו שלי עוד לא מוכן לשיעור. לפחות העוגה מוכנה ופעימות לבי המתייצבות.

 18:30

ערימת כלים אימתנית במטבח הודחה, קומפוט תפוחים על האש, ארבעת שולחנות העבודה פרושים ומנוקים, פרחי האמריליוס זקופים בהדרם באגרטל המרכזי, מוסיקת חליל מסתלסלת בחדר, אפילו מספיקה לעמוד דקה על הראש ולברך את השמש ששקעה.

(בלעדנו)

אבל אז.

 19:00

האהבה באה. האמריליוסים רוקדים על השולחן. כה חגיגיים. הן מציירות ואני ממריאה.

ונוסקת. וגועשת. ומתרחבת.

והפסגות והעמקים.

והפריחה. והקירבה.

הנה עוברת שעה ועוד שעה ועוד אחת. כה צלולות. וצְחוּקוֹת.

ועכשיו

 22:30

עכשיו, בלילה הזה, אני יכולה לשאת את המרחק

איריסיה קובליו, אקוורל עם אמריליוס, דצמבר 2011


הארץ המובטחת

הוזמנתי לטקס ששמו "הארץ המובטחת". הטקס נערך לכבוד חג החרות והוא מציע גישה אישית אלטרנטיבית לתפיסת החג החרות המקובלת.

נתבקשתי לענות על כמה שאלות:

איך נראית הארץ המובטחת שלי, איך היא מרגישה, איך אני כאשר אני שם, מי נמצא שם איתי?

מה מבקש הקול הפנימי שאעשה בכדי להגיע לארץ המובטחת?

מה עוצר ממני להגיע לארץ המובטחת?

על מה אני מוכנה לוותר בכדי להגיע לארץ המובטחת?

כמובן שמיד התנגדתי.

אני לא אוהבת סדנאות וקבוצות ותהליכים ומעגלי נשים ואף לא את המונח אלטרנטיבי. היה לי די מזה לאורך שנות חיי הלא מעטות. די!

ובכל זאת, אולי כדי לצאת ממצב החידלון שתקף אותי הבקר, שתוקף אותי לאחרונה באינטנסיביות מדאיגה, אני אנסה לענות על השאלות הללו, מבלי להתחייב שאכן תשובותיי הן תשובות שיהיו נכונות מחר או ב"עתיד". אני אנסה לענות מתוך העכשיו לגמרי, כאילו העכשיו הוא האתמול, המחר ותמצית כל הזמנים.

הארץ המובטחת. ארץ זבת חלב ודבש. הצירוף הזה בשבילי הוא צמחיה שופעת, טבעית, הניזונה מכוחות הטבע השונים הפועלים ביקום כגון עונות בשנה. צמחיה שלא דורשת התערבות. אני מדמיינת בית קטן, הרמוני ומשתלב בטבע.  ליד הבית נחל עם מפל. הבית עצמו הוא פשוט אך יש בו אמצעי תקשורת וציוד הנחוץ לאמנות שלי. אני אמנית ומרפאה בצמחים. יש לי שעות קבלה מסוימות ואני מרפאה אנשים בעזרת פרחים אבל לא משתמשת בהם באופן המקובל והידוע. אני משכימה קום ואחרי מדיטציות ותרגולי גוף אני עוסקת בציור המיוחד כאמצעי ריפוי. אחר הצהרים מגיעים אלי אנשים ומדי פעם באה אלי קבוצה להתבוננות משותפת בפרחים כאמצעי ריפוי. אני חיה לבד אבל מדי פעם מגיע מרחוק אהוב לבי ונשאר כמה ימים ליצירה וריפוי משותפים.

הבית של שילגיה, אילוסטרצית פירסומת למים מטוהרים

אוי לי, אני מתארת כאן תיקשור שניתן לי לפני כמה שנים, בעת משבר בחיי. חזרתי מהודו ועמדתי לפני פרידה. תמונת חיים זו עלתה בשאלת ייעוד חיי. תמונת חיים זו כבר התחוללה אבל לא הושלמה ובחיי אלו ניתנה הזדמנות להשלימה.

הזדמנות?

חיי רצופי הזדמנויות. ואני, כאליס מארץ הפלאים, טועמת כמעט מכל עוגייה שמוצעת לי.  בכל בחירה "נכונה" אני נוסקת ושם, כשאני שוב צריכה לבחור, אני טועמת מעוגייה "שגויה" ונופלת. 

בשנתיים האחרונות החלטתי לא לבחור. אני לא מעיזה לטעום משום עוגייה. נכון, מבחר העוגיות המוצעות לי בזמן הזה דל במיוחד, חלקן עוגיות מוכרות, חלקן נגוסות, חלקן עבשות. מדי פעם נדמה לי שאני רואה קופסת עוגיות חדשה מונחת על המדף הגבוה, ואז אני לוקחת כיסא, מטפסת ומושיטה יד. אך אבוי, אחיזתי איננה חזקה מספיק והקופסה נשמטת מידי ומתרסקת על הרצפה.

אליס טועמת מהכל


והנה התרחקתי מהארץ המובטחת.

הפוסט הזה לא זורם לך, עולה קול פנימי. אולי תכתבי אותו בזמן אחר? מרגישים את החולשה שלך. ומה תגיד מרים החכמה שקוראת אותך מדי פעם?- עדיף לשתוק מאשר לקשקש ולבזבז את זמני. מרים, שאצלה כל פוסט חצוב מסלע ליצירת אמנות מושלמת. ומה יגיד מיכאל? – אתמול דברנו על זה שאני כותבת הרבה שנים אבל אף ספר עם כתיבה שלי לא יצא לאור. בטח, הוא אמר, כי את  בעיקר ציירת והכתיבה שלך אישית מאד ולא  בהכרח מעניינת כל אחד. את כותבת רק על עצמך. אין לך גיבור ועלילה ומסר.

-ובציורים שלי יש מסר? הרי אני טובה רק בלצייר את עצמי

-לא נכון. את מציירת פרחים, נופים ופורטרטים של אנשים אחרים לא פחות טוב מאשר את עצמך.

-עכשיו אני רוצה לצייר רק את עצמי. זהו הדבר היחידי שמעניין אותי.

-אז למה את עומדת לעשות תערוכה ענקית על פרחים?

-כדי להיפטר מהם. לחסל אותם. למחוק.

-למה את כזאת קיצונית? את מציירת פרחים אולטימטיבית. הפרחים שלך קורנים. ממלאים אושר.

-לא נכון, הם פרחים של נסיכה כלואה בעליית גג.

-אף אחד לא כלא אותך, זו את שכלאת את עצמך.

-נכון. בכל פרח חיפשתי את אלוהים. זה היה  בזמן שהרגשתי שבויה ואלוהים היה הערוץ היחידי שלי לצאת מגופי השנוא

-למה את כזו קיצונית? קבלת את כל האהבה שבעולם.

וזה המקום בו הבקיע האדס וחטף את פרספונה

Bernini- Persephone


אז נחזור לשאלה

מה מבקש הקול הפנימי שאעשה בכדי להגיע לארץ המובטחת?

הפנטזיה על חטיפה יכולה לצמוח בראשה של כל נסיכה כלואה. זהו מצב שנע בין שני קצוות שהם בעצם אותו מקום בדיוק: היא למעשה עוברת מכליאה לכליאה. רגע החטיפה הוא שברירי מאד. הוא רק רגע של העברה, בו ריח החופש מופיע כהרף עין ומיד סוגר על החושים המתעוררים ולוכד שנית.

וכאן תבוא בת קול פסיכולוגית המהדהדת מכל הסדנאות, הטיפולים והתקשורים שעשית: ההצלה לא תבוא מחוץ לך אלא מתוכך. כל אחד שיחטוף אותך, לא יציע לך חופש אלא להפך. לא מורה, לא איש דת, לא מאהב, לא בן זוג חדש, לא בוס חדש, לא זכייה בפיס.

-אבל הקול הפנימי שלי מחכה לחטיפה, אני מתייפחת.

-אין בעיה, נארגן לך חטיפה, אך את תמשיכי להתייפח, משיב הירח  המלא של ליל סדר פסח וקורץ.

חטיפת פרספונה לתהום האגם


אז מה אני צריכה לעשות? מה עוצר ממני להגיע לארץ המובטחת?

אין סיכוי שאני אענה על זה. מה אכתוב?- רגשות אשם? שנאה עצמית? סודות וחטאים? עצלות? כעס? כל תשובה שגויה ומדיפה ריח מאוס של פסיכולוגיה בגרוש.

והמסקנה המתבקשת היא שאני לא מוכנה לוותר על כלום כדי להגיע לארץ המובטחת.

ובכן כבר ויתרתי על הרבה. ויתרתי על כשרונותיי (ציור, מוסיקה, כתיבה) על נשיותי, על חברים, על מקצוע ופרנסה, על מקומות מגורים, וגם  על האהבה עצמה.  ואז

בהודו מול הגנגס, באחת הנקודות הקדושות בעולם, מוקפת אלות ואלים מדהימים, קוף אחד זינק אל זרועותיי, נצמד לחזי. אני חושבת שאולי באותו רגע הקרקע נשמטה.                                                      

ההשתלה, איריס קובליו, ציור על גבי גלויה ישנה

אם  מייד אחרי הודו, היו נשאלות השאלות הללו הייתי אומרת שהארץ המובטחת זו אני. לחזור לעצמי. לציור. לכתיבה. לתשוקה. וזה קרה. אבל אני לא מרגישה בארץ המובטחת.

אולי כל חיי אהיה בדרך אליה

אוביל בבטחה אחרים

ולא אכנס

ואולי הדרך היא הארץ המובטחת בעצמה ואם צריך לוותר על משהו אז אוותר על הרצון להגיע, להיות שם.

ומה אני רוצה להיות בדרך?

צלולה ובת חורין לבחור את שביליה, פיתוליה, פיתוייה, פינוקיה, בורותיה, מהמורותיה, סכנותיה, מתנותיה, עונותיה, חמדותיה, הפתעותיה.


%d בלוגרים אהבו את זה: