תגית: אפליקציה ציור

חלון

אחד הספרים הכי מרתקים שאני קוראת עכשיו הוא "מוזיקופיליה" של אוליבר סאקס. מקרים מזעזעים אך מעוררי השראה של מוזיקאים שנתקפים אירועים מוחיים נירולוגיים שונים. פרק שלם מוקדש לבעלי שמיעה אבסולוטית מולדת  (אצלי.. אני נדירה, מסתבר) שמפתחים בעיות שונות בעקבות זה. אצלי התגובה היא מינורית והתגנבה לאט באמצע החיים: איני מסוגלת להאזין בהנאה למוזיקה שאינה אלקטרונית ובכלל אני מעדיפה להאזין לתדרים חשופים או הקלטות של "טבע". הקושי הכי גדול שלי הוא עם צלילי פסנתר אך גם כלי קשת ונשיפה הולכים ונעלמים כמעט כליל מהעדפות האוזניים שלי. (אני לא מדברת כאן על מוזיקה טונאלית או אטונאלית, מערבית או לא מערבית, אלא על גבהים מוגדים של צליל).

אמש קראתי על מוזיקולוג ופסנתרן שחלה באמנזיה נדירה וחמורה במיוחד. הכל נמחק לו. בכל פעם שהוא מתעורר הוא צובר זיכרון חדש שיכול להימחק תוך מספר דקות עד שעה. הוא כאילו מקבל חלון תודעה כזה ובחלון הזה הוא יכול לחיות, כלומר להערים זיכרונות, אבל אלו  ימחקו  מיד כשהחלון ייסגר.

מה שמדהים הוא, וזה דבר שדוקטור סאקס חוקר, שהנחקר שלו (שחולה מזה 20 שנה, עד שנכתב הספר) זוכר לקרוא תווים מורכבים ביותר ואצבעותיו פועלות לנגנם בפסנתר. בארוחת הערב סיפרתי על המקרה לג' וכמובן שבקשתי ממנו שאם אחטוף אמנזיה פתאומית דומה, לדאוג שיהיו לידי חומרי ציור או לפחות האייפון עם אפליקציית הציור החביבה עלי בימים אלו. טרם סיימתי את הפרק. נרדמתי.

בקר מוקדם עם הקפה במטבח, מול החלון.

האפרוריות שבחוץ מדגישה את גווני הירוק וגם את הצבעים האחרים. (השמש "אוכלת" את הצבעים ומגבירה קונטרסטים). החלון מרתק אותי. שום דבר אחר לא קיים מלבדו. מדליקה את האייפון ופותחת את האפליקצייה. עוצרת ושומרת מספר פעמים כדי לתעד את תהליך העבודה וגם מפני שהאפליקצייה כל כך רגישה, עד שכל תנועה לא נכונה יכולה לקבע שגיאה או למחוק את הכל. ישנן דרכים שדורשות ניסיון, זריזות ומיומנות שבעזרתן אפשר להגן על כל שלב בציור.

פוטנציאל המחיקה והאובדן באלקטרוניקה גדולים יותר מאשר בחומר אך גם אפשרויות ההתגוננות רבים יותר. ולמרות זאת אני מניחה שהכאב על אובדן כזה או כזה הוא אותו כאב.

הנה תיעוד החלון:

1

2

3

4

5

6

7

8

9

10

11

איריסיה קובליו, חלון, ציור  דיגיטאלי באייפון, 2013

איריסיה קובליו, חלון, ציור דיגיטאלי באייפון, 2013

שברירים:                                                                                                                                          כשהגעתי לנקודות על הוילון התמלאתי חדווה, ואז הצמחיה הירקרקה הציפה בי שמחה והלבבות האדומים המצויירים על הכד "עשו לי את זה": עונג צרוף. וכשכיביתי את האפליקציה עם האייפון, כל אלו כבו גם כן.


חצוצרות הן געגועים

החצר שלי הקטנה. הסגורה. הירוקה. המרוצפת. המבולגנת. שלושה כיסאות כתר, שולחן משולש תכלת שמצאתי ברחוב לפני שנה, שני כלבים, פרחי שיח שנקטפו אמש, טרם התקלחתי, שמונה בבקר, תשע, כבר אחרי עשר, מנסה צבעי מים, הנייר מתקמט, כתם סגול זרחני מתפרע באמצע הדף, חוזרת לצייר באייפון. הפרחים הקטופים מצטיירים דיגיטאלית כה בהירים, מופזים כהרף עין, פרחי החצוצרות הכתומים והקרניים הסגולות והירקרקות כבשו את הלב אמש, כשחזרנו מטיול מיוזע עם הכלבים. ועכשיו הכלבים רבים על חתיכת סמרטוט אדום. הקטן גונב את שארית הקרקרים מהצלחת, לגדולה עיניים עצובות תמיד, כשמציירים אותה היא מתאפיינת באישונים נוגים, שאינם נוגעים בסף התחתון של העין, הלובן הזה שמתחת לאישון עושה את העצבות, זה בילט אין אצלה אני חושבת, אבל בטח היא גם מתגעגעת. לכל אחד געגועים משלו. חלקם נראים בעיניים, חלקים מוסווים היטב.

איריס קובליו

*

קושקה

קושקה

*

Iris Kovalio- Iphone sketches, 2013

Iris Kovalio- Iphone sketches, 2013

*

Iris Kovalio- Iphone sketches, 2013

Iris Kovalio- Iphone sketches, 2013

*

רציתי בעצם לכתוב כמה דברים על ציור דיגיטאלי.

המעבר מצבעי מים ואקריליק למדיה הדיגיטאלית הוא הפתעת הקיץ הכי לא צפויה שבאה. אני מהססת אפילו לכנות את זה "מדיה דיגיטאלית" כי התוכנה היא כה פשוטה, פשטנית אפילו, בעייתית מאד, מלאה בבאגים ודורשת סבלנות מצד אחד וזריזות אצבעות ומחשבה מצד שני. לתוכנה הזו מספר זעיר ומגוחך של כלים, קו עבה, קו דק וקו מקווקו. קשת צבעים מכובדת למדי לבחירה, אפשרות למחוק לאחור כמה פעמים ואפשרות לשמור. מסך האייפון 4 הוא קטן וכל נגיעה עלולה להעביר מסך ולמחוק ולהעביר קווים בלתי רצוניים לאורך ולאלכסון, אפשר לשנות רקע אבל אז זה נראה כמו גרפיקה לכיתה א', והאפליקציה לא ממש ידידותית ומפרגנת. אבל התאהבתי בה. דווקא בגלל הקשיים שבה, הקפיצות הבלתי צפויות, הצורך לפעול מהר, חוסר היכולת לדייק, לעומת היכולת לדייק בתנועה, ברגש, במהות הנראית לעין ורוצה לקפוץ לתוך האייפון ולהישמר בתמונות השמורות. הרזולוציות נמוכות. אפילו להדפיס את הציורים ב- A4 זה לא נראה טוב. היופי הוא בניאוניות של המסך, בזרימת הקווים הזרחניים. איך אפשר להעביר את זה לחומר? איך אפשר להעביר אהבה גדולה לחיי היומיום, איך אפשר להעביר געגועים עזים למרחק נגיעה?

אמנות דיגיטאלית זעירה ומסתורית, מרגשת וממלאה תשוקה, נובעת ממעיין נסתר, מתעקשת, דוחקת לפינה את כל האחרות וזה, זה רק מה שהיא רוצה

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

*

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

*

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

*

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

*

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Med Roses

יולי

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio*

Iris Kovalio*

*

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio

יולי

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio

יולי

Iris Kovalio

*

Iris Kovalio

*

כמה עובדות:

כל הציורים במגע אצבע אחת על מסך אייפון.

לאפליקציה מספר מצומצם ואבסורדי של אפשרויות קו וצבע.

את זר השושנים (אני מתעקשת לקרוא להם שושנים!) הביא לי בן זוגי בסוף השבוע שעבר. חלקם לא הספיקו להגיע הביתה זקופים. קצצתי אותם לשלושה אגרטלים קטנים. כמעט כולם כמשו ביומיים הבאים. התקשיתי לעשות להם דליט. בעבורם הורדתי לאייפון את האפליקציה הזאת.

הדיגיטאלי מתסכל ומשחרר כאחד.

רציתי לקרוא לציורים האלו שושני זעם.

יולי מטריף אותי. יש לי סיבות. או נסיבות.

ובכל זאת:

לוליא הציורים הללו לא הייתי יודעת ששורד בי עוד שמץ  של


%d בלוגרים אהבו את זה: