תגית: אקוורל

פרחים של ליל הסדר

אבא שלי, כבר יותר משישים שנה, מביא בכל יום שישי פרחים לאמי. מכולת חדשה נפתחה בקצה הרחוב שלהם ולפני שבוע הביא משם זר שושנים (נא לא להעיר לי שאלו לא שושנים). בחדר השינה שלהם אמי שוכבת כל היום וכל הלילה למעט הזמנים הדחופים שהמטפלת מרימה אותה לענייני הגוף. לאחרונה הייתי מאד מוטרדת מליל הסדר. לא שהאירוע בעל חשיבות בחיי. להפך. הייתי רוצה למחוק אותו מלוח קיומי. אותו וחגים נוספים. זה תמיד היה כך. מאז ילדותי אבל בשנים אחרונות זה נעשה קשה במיוחד. אני לא זוכרת ליל סדר אחד שהיה בו ״בסדר״. אולי רק האחד בו הייתי רחוקה באמריקה עם תינוקת וכמה חברים לא יהודים הסבו אצלנו לארוחת ערב שכללה גם מצה. אני זוכרת לילות סדר שבתי הייתה הולכת למשפחת אביה, שנה אחר שנה, ואני הייתי משוטטת ברחובות עם טוטו הכלב. עם בעלי השני, שלא ממש חגג במלוא המסורת את חגי ישראל בארץ הולדתו היה ניסיון להתחבר לקהילה כזו או אחרת,ילדים משותפים לא היו לנו, וילדנו שלנו נפוצו לאחרים, וכעבור כמה זמן הוא החל לנטוש את ליל הסדר לטובת פרנסה (נהג מונית) ואני ננטשתי זרה בכל קומבינציה שניסינו. אני חושבת שאני לא מיועדת לליל הסדר ולחגים יהודים בכלל. או למשפחה..בהחלט הייתי מעדיפה לשבת בקהילה הינדית במקדש ולשיר מנטרות. או להיות על קצה הר. רק אני ואלוהים שבתוכי. אז אחזור אל זר הפרחים היפיפה שאבא הביא לאימא. בליל הסדר הזה החלטתי להסב אתם לשולחן קטן סמלי ואבא הפתיע אותי עם זר כזה מהמכולת שקנה במיוחד עבורי. זה לא מובן מאליו. זו הייתה מחווה עדינה שהזכירה את הימים שרק אני הייתי שלו.

ליל הסדר התחל בשעה 7 והסתיים בשבע וחצי. אגדות לא היו על השולחן. המטפלת עשתה מרק עוף והיו כמה קניידלך ולטקס ועוגה לא כשרה. במרכז השולחן עמדו כמה מצות שאיש לא נגע בם. אימא השתדלה לשבת בכיסא הגלגלים בתנוחה שלא תכאיב מדי ואת האוכל חתכנו עבורה לפיסות קטנות המותאמות לפיה חסר השיניים. לאחר מכן כל היא בקשה שנעשה סלפי משותף ונשים בפייסבוק. למה פייסבוק אימא? כדי שהאח שלכן יראה, אמרה. היינו שם שתי אחיות שלא ממש זורמות זו עם זו ואח אחד נעלם. הצטלמנו. אימא אמרה שזו התמונה האחרונה.

בסוף הערב לקחתי את זר הפרחים והנחתי באגרטל בביתי. לכבוד הפרחים המפוארים סידרתי את הסלון שבדרך כלל מוסב לסטודיו העבודה שלי ולמחרת ליל הסדר גם הבית שלי נראה בסדר מופתי. חגיגי.

היום הצלחתי להביא את עצמי לצייר את הפרחים

אקוורל, פסח 2019

:


יעלה- שני אקוורלים

כדי לא להישאר בחורי הפוסט הקודם בראש הבלוג, אני ממהרת לצרף את שני הדיוקנאות החדשים שציירתי: יעלה נכדתי, בת השנה ושלושה 

האקוורלים הם קטנים בתוך בלוק קטן וחסר שם של נייר מנחם לצבעי מים. מה זה "נייר מנחם"?- שאפשר למחוק ולמחוק ולתקן ולתקן (זה לא קנסון)

את שני האקוורלים ציירתי במהלך שבוע.

גם כשהרישום נכון הצבע יכול להוסיף נטבחים הזולגים לכיוונים לא צפויים, תועים וטועים. או להפך. הרישום חייב להיות נכון בכל מקרה.

זה לא אופייני לאקוורל. העבודה בדרך כלל מהירה ועד פעמית. אבל לפעמים אני אוהבת להשתהות. לקחת את הזמן. ודווקא באקוורל.

יעלה 8.jpg

יעלה 9.jpg

 

עוד אחד

img046.jpg


עזרה להתמודד

אראם מצייר את אימא שלו ועונה: כן, זה עוזר לי להתמודד יותר טוב עם המציאות. 
המציאות. האם היא קיימת? האם היא מה שאני רואה? 
בשנים האחרונות הצילום בנישת הבלהות הזו שנקראת דעיכת הורים החליפה את הציור
אך לא.
השבוע ציירתי אחד והוא סוג של ״עזרה להתמודד״ 
ואם לא הייתי מצלמת או מציירת את סצינת ההורים הייתי או בורחת על כל אשר לי לארצות הקרח או אל האמצעים המשנים תודעה.
לפעמים אני רוצה לשקוע בחבית של יין ארומתי בורדו קהה עפיץ
לפעמים להתאבך בעשן קנאביס משובח מתוך ארובת כנסיית זהב על נהר קרח צפוני
הציור הוא לא אקט של חמלה או הבנה או אותו לב של צער ביולוגי אמורפי חם ומבוהל עד מוות
זו שליטה.
יותר לא אוסיף כרגע
mom1.jpg
ועוד באותו עניין
*
*
*

קורסים באקוורל

971724_10201872082988544_1918770068_n

בשעה טובה מתחדשים שעורי הציור שלי במלואם, בהרצליה:

קורסים באקוורל (צבעי מים) בסיס (למתחילים) בימי ראשון בבקר ובערב

קבוצות לממשיכים ומתקדמים בימי שני ושלישי בבקר

שעורים פרטיים בימי רביעי וחמישי, בשעות גמישות.

השיעורים בסטודיו ביתי, מלא בהשראה וקסם, קבוצות קטנות (עד 5 אנשים), חניה בשפע.

בהנחיית איריס איריסיה קובליו, מאסטר באקוורל.

טלפון: 0528730367

IMG_1622

מאירה מוסתרת 1

IMG_0390

1

IMG_0273

S/W Ver: A0.03.24R

בשיעור 1

 


שביל

השביל הגיע לקו הסיום. היו בו כל עונות השנה ורבים מעונות הנפש. הוא היה חשוף ויבש, בוצי ומלבלב, קוצי ורב יופי. לפעמים יכולתי ללכת בו לאט ולפעמים רק להביט בו מבחוץ. ידעתי שהוא שביל אבל רק כשהגעתי לקיצו יכולתי לראות את מקומו במפה המפותלת של חיי

מתחילה שביל חדש. האם יהיה זה עוד שביל? או אולי כביש? כביש מהיר

הציורים האחרונים מגבעת עדה, אפריל 2018

img836.jpg

img838.jpg

img840.jpg

img839.jpg

img837.jpg

_


נקודות

26170879_10215181458514614_3349626315374137849_o.jpg
פח כחול
*
הרגע הזה, מול פח המיחזור הכחול השכונתי. שני קרטונים גדולים מלאים בדפי שורות תווים. בכתב ידי. הייתי בת עשרים כשעזבתי את בית הוריי ועברתי לירושלים. בין השאר גם למדתי 4 שנים במחלקה לקומפוזיציה באקדמיה למוסיקה, אחרי שנים של התחבטות עם נגינת פסנתר שנעה בין הופעות של ילדת פלא כביכול הכוללות מכות סרגל על אצבעותיי אצל המורה רוסיה בבושקה, דרך תלמה ילין עם גילוי תולדות המוזיקה העתיקה והעכשווית ועד אנדריי היידו האגדי, ז״ל , שלימד אותי פרק עמוק במיוחד בהלחנה של מחוזות נפש פילאיים. אבל הלילה, עשרות יצירות בכתב ידי שהו  בפחי המיחזור, מחכים אולי למשאית שתבוא לקחת אותם לעפר האפרים.
עיזבון
*
אמה של חברה נפטרה לפני שנה. אביה לפני שלושים שנה. הוא היה אמן והיא היתה המשמרת. ביתם הגדול אי שם מלא עד אפס מקום בעיזבונותיהם. מה תעשה החברה ביצירות האמנות ושאר חפצי החן שהעלו אבק סמיך ועובש? היא לא מסוגלת להכנס לשם. אולי יום אחד דור ההמשך יטפל בזה. קורי עכבישים כבר ניטוו כשמיכות קבר.
 *
ספרי ילדים
*
אספתי מאות. הם שימשו השראה ומילאו עולם קסום של בתי שהיא כבר אימא בעצמה. הספרים הישנים מרוטים ומלאים בנקודות צרובות זמן ולחות. דווקא עכשיו כשנולדה נכדתי הספרים אומרים לי שהם כבר רוצים לנוח. לא להמשיך לנדוד אתי ממקום למקום. שאין להם כבר כוח לרדת ולעלות במדפי חיי.
 *
חדר ריק
*
עברתי ליחידת דיור כמעט ריקה. מיטת יחיד צרה. שולחן אחד. מדף עם עשרה ספרים. את השאר השארתי בדירתי הקודמת. זמנית. עכשיו חייבת לעשות את ההחלטה: להשאיר מאחור( כלומר לפזר לכל רוח) או למלא את החלל החדש שבחרתי. האם אשאר בחלל קטן? מה משמעות הצבירה? מה משמעות הנדודים? ההתאהבויות? הפרידות?
 *
אני עושה מה שאני יכולה 
*
האם יכולתי אחרת? בכל אסופת שנים באה רוח וקורעת אותי ממקומי. ולכל מקום הייתי לוקחת אותי אתי. האם גם לכאן באתי אתי?- כן. גם אם אבוא ללא כל חפץ עדיין אני אבוא אתי. הבריאה והמחיקה. הבריאה מחדש והנסיבות המצמצמות. כמו מפוח, מנגינה שחוזרת על עצמה אבל גם מתפתחת בדרכה, ידיעה ואי ידיעה, הצלחה פתאומית וחסימה מוזרה.
 *
חלום
*
ביקשתי שתישן אתי הלילה. הסכמת אך קמת אחרי זמן קצר ואמרת שכבר אי אפשר ושצריך ללכת. הגענו לפסגה של הר ירוק כמו אחו אבל תלול מאד עם יתדות רבים שהיו נעוצים בו. כמה דמויות ירדו ואולי גם עלו בעזרת היתדות ואני אמרתי לך שאין שום סיכוי בעולם שארד למטה. הידים הכואבות שלי לא יצליחו להיאחז. אבל אתה דחפת אותי קלות ואני הושטתי ידיים כדי לתפוס משהו. הידיים שלי היו רכות וחסרות משקל. גם אני הייתי חסרת משקל. ירדתי בריחוף קליל. לא זוכרת לאן
*
26173664_10215181458674618_198215723976783858_o
שני אקוורלים, ינואר 2018. גבעת עדה.
*

לצלם כדי לצייר

מתוך דברים שאמרתי לתלמיד שלי:
כשהמטרה של הצילום שלך היא כדי למצוא פריים טוב לציור, החיפוש משתנה. למדת צילום מקצועי ואז טיילת בנופים שונים כדי לצלם. תפיסת הצילום כצלם הייתה שונה בתכלית. יצאו לך צילומים מדהימים. הבחירות שעשית התאימו באופן מושלם למגזין צילום מקצועי איכותי, אבל לגמרי לא התאימו לציור. במיוחד לא לציור בצבעי מים. היית מתוסכל. המשכת לצאת לצילומים אבל פתאום התבלבלת. זה יתאים או לא יתאים לציור? הציורים שציירת מהצילומים שלך לא נראו טוב. נכשלו כביכול. ואז התחלת לבחור צילומים מהאינטרנט שיענו על התנאים של הציור. זה היה פחות אישי ויותר טכני. כמו לבנות פאזל. זה לא ממש עניין אותך. 
לצייר ממש בחוץ, בנוף, זה עניין אחר שדורש אימון והיערכות פיזית נפשית שונה. 
אז מהם התנאים שנדרשים לצילום אישי שיתאים לציור, ואני בעיקר מדברת על ציור אקוורל?- ראשית חפש מקום שמדבר אליך ואתה אוהב. אבל זה לא מספיק. עדיף שזה יהיה מקום עם פרספקטיבת עומק, קרוב ורחוק, מאד מגוון מבחינת הצבעים והימנע מקונטרסט גדול ( שטחים מוצללים כהים לא נראים טוב במבעי מים). השתמש בפריים הטבעי של המצלמה כדי לקבוע את פריים הציור. את הקומפוזיציה. צלם 10-20 צילומים של אותו מקום כשהמטרה היא לא הצילום הטוב אלא הפריים או הקומפוזיציה המושלמים. את זאת תוכל לראות רק כשתתבונן בצילומים בבית. בשטח (בנוף) אתה מחפש רק פריים שכולל צבעים, אור, עומק, נקודת אחיזה, רחוק וקרוב. ההתייחסות למצלמה צריכה להיות כאל כלי רישום. כלי של סקיצה. אתה מתחבר למקום ויוצא למסע חיפוש חיצוני ופנימי כאחד בעזרת הכלי הזה. הכלי הזה הוא האמצעי.
ואז בבית, העבר את הצילומים למחשב או לטאבלט ובחר מה כן ומה לא. הבחירה הזו משתכללת עם הזמן. גם אותה צריך ללמוד. 
היציאה לטבע, החיפוש של מקום אחד להתחבר והצילום עצמו הם רק התחלת התהליך ובהמשכו אתה ממשיך את החיפוש אחר הצילום הנכון לציור. הבחירה שלך מאד משמעותית. היא כבר חלק מהציור. 
בשלב הבא אתה יוצר פינת עבודה, או מול מחשב, או על יד טאבלט או מחשב נייד, (אפשר להדפיס את הצילום הנבחר) . בחר פריים אחד מתוך עשרים ניסיונות בערך. רשום את הפריים על דף צבעי המים ואז צא לדרך. הצילום צריך לשמש זיכרון והשראה. אינך חייב להיצמד אליו אלא לתרגם אותו לידע שלך בציור אקוורל. 
בשלב זה אתה כבר טיפסת את מחצית הדרך על אחד ההרים. הרבה הרים כאלה עוד יופיעו בדרך. כל הר מיוחד לעצמו, אחד ממסלול במפת הדרכים שלך בעולם הביטוי הציורי.
*
מצורפים ציור וצילום שלי.
הצילום משמש השראה, קומפוזיציה, מיקום, זיכרון של חוויה רגשית במקום.. הוא איננו עומד בקריטריונים של צילום טוב ומעניין. בציור אני מפליגה למחוזות האקוורל הקסומים.
_
22281974_10214464267625290_2854317987914585230_n (1)
IMG_3396.jpg

ציפרלקס בשמיים

השראה זה משהו מתחדש. בשבילי השראה זה סם חיים. בתכנית הטלויזיה אמש על הציפרלקס נאמר בין השאר שציפרלקס וטיפול זה לא מספיק. צריך גם לשנות סביבה. את בודדה, את תקועה, את נרמסת שוב ושוב תחת אותם התנהלויות סביבתיות בחייך, קומי ושני את המקום שממנו את מתעוררת בכל בוקר. זה חייב להיות מעשי. 
בשבילי השראה היא לא רק כדי לצייר ולכתוב. בתחומים האלה הבדידות והסבל דווקא מלווים מצויינים. השראה היא האומץ והכוח לשנות, היא השמחה להתעורר בבקר ולרצות לגלות מקומות חדשים, ללכת לנסוע רחוק בדרך לא מוכרת, לראות אופק. הציפרלקס יכול להיות מנוף להעזר בו לעבור להר שממול, אם אפשרי. אצלי זה היה אפשרי. 
אני אוהבת לצייר בטבע. זה תמיד מרים אותי לגבהים של החופש הטבעי שלי. זה כמו לחזור לבית האמיתי שלי. הרבה פעמים אנחנו כולאים את עצמנו מתוך רגשות אשם כאלה ואחרים וחושבים שיש מחר, שהכל יהיה אחרת, או לא חושבים שיש מחר. יש לנו תירוצים שונים: ״נסיבות״. חובות החיים. אני התפללתי הרבה שיבוא החסד הזה שמביא לשינוי. והוא בא. כמה זמן השינוי הזה ״יחזיק מעמד״? זה לא מעסיק אותי. ההווה זה החיים עצמם. כאן. עכשיו. ומהר. סירקה טורקה, המשוררת האהובה. חדר משלי עם וירג׳יניה. דשא. שושנים. שדות. אלונים. אקליפטוסים. ברושים. שמיים.

אקוורים חדשים מהסביבה החדשה:

22687522_10214553033244375_370698789148950570_n.jpg

איריסיה קובליו, אקוורל, גבעת עדה 2017

*

22310545_10214509998888543_8929062255400688341_n.jpg

איריסיה קובליו, אקוורל, גבעת עדה 2017

*

22528232_10214535851574844_2432769524325850899_n.jpg

איריסיה קובליו, אקוורל, עמיקם, 2017


אקליפטוסים

הייתי בת עשר כשנשלחתי לפנימיית קיץ "מאיר שפיה" לעשרה ימים. הדבר הראשון שהקיף אותי בכל חושיי היה האקליפטוסים: הריח שלהם, רשרוש העלים, היובש, פזורת קליפות העצים, גווני הכסף והאפור שהיו שונים כל כך ממה שהחשבתי כצבעים של עצים. ברובו של היום הראשון היינו בחורשות האקליפטוסים האימתניים ואת רובו של הלילה הראשון אני זוכרת כמחול רועש של האקליפטוסים כי לא יכולתי להרדם בחדר הגדול בו הלינו שש בנות צוהלות. ביום שלמחרת הבנות רכבו על סוסים ואני הסכמתי רק להצטלם על הסוס ומיד אחרי זה ביקשתי הביתה. ההורים באו ולקחו אותי באותו יום. אני לא זוכרת אם כעסו עלי. כנראה שכן. ריח האקליפטוסים מעביר בי אשמה עד היום. אבל אני גם אוהבת אותם כל כך, את האקליפטוסים. לאורך הרכבת שנוסעת לבנימינה שורות שורות של אקליפטוסים. אתמול יצאה הודעה מטעם הנהלת הרכבת על דילול האקליפוסים לאורך המסילה. 

*

תלמי אלעזר 1.jpg

איריסיה קובליו, אקוורל, שדות תלמי אלעזר, 2017

*

ובשביל החיוך:

על סוס 2.jpg

פנימית מאייר שפיה, 1969

*

*


גבעת עדה, חלק 1

לפני כמה שבועות עברתי לגור בסטודיו בגבעת עדה. רוב השבוע אני במקום שנמצא בשולי ישוב המוקף שדות, גבעות ויערות. הגשמתי חלום.

בכל בוקר אני מתעוררת קצת לפני הזריחה ויוצאת לתפוס את השחר, ביחד עם סקאיי, כלבלב הרוח שלי. לפני שעברתי לכאן הזדמן לי להכיר ולהתאהב במוסיקה של אמיר דדון,  ובמיוחד בשורה " תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" , ובשיר "כמו נס"… ובכלל, וכמעט ביום אחד התבהר לי שאם לא עכשיו אז אולי אין מחר. 

אחרי הקפה בגינה הפרטית , בין שיחי השושנים, אני נכנסת לסטודיו ומעבדת את הצילומים שצילמתי עם שחר ומסיימת את העיבוד במשיכות אקוורל. בספטמבר עדיין קשה לצייר בחוץ. הכל יבש ומאובק. אבל פעם אחת הצלחתי ואף לימדתי ציור בנוף, בפוסט הקודם "איך לצייר מחוץ לסטודיו".

הנה שישה אקוורלים מהשבועיים  הראשונים :

22154508_10214412787818327_349624651344940509_n

22089950_10214412785058258_695437736562161879_n

22179717_10214412788058333_6976071708454163218_o22218633_10214412788378341_4289390731851090574_o.jpg22221773_10214412786778301_7777682296116900322_nגבעת עדה 10.jpg


%d בלוגרים אהבו את זה: