תגית: אקוורל

אקליפטוסים

הייתי בת עשר כשנשלחתי לפנימיית קיץ "מאיר שפיה" לעשרה ימים. הדבר הראשון שהקיף אותי בכל חושיי היה האקליפטוסים: הריח שלהם, רשרוש העלים, היובש, פזורת קליפות העצים, גווני הכסף והאפור שהיו שונים כל כך ממה שהחשבתי כצבעים של עצים. ברובו של היום הראשון היינו בחורשות האקליפטוסים האימתניים ואת רובו של הלילה הראשון אני זוכרת כמחול רועש של האקליפטוסים כי לא יכולתי להרדם בחדר הגדול בו הלינו שש בנות צוהלות. ביום שלמחרת הבנות רכבו על סוסים ואני הסכמתי רק להצטלם על הסוס ומיד אחרי זה ביקשתי הביתה. ההורים באו ולקחו אותי באותו יום. אני לא זוכרת אם כעסו עלי. כנראה שכן. ריח האקליפטוסים מעביר בי אשמה עד היום. אבל אני גם אוהבת אותם כל כך, את האקליפטוסים. לאורך הרכבת שנוסעת לבנימינה שורות שורות של אקליפטוסים. אתמול יצאה הודעה מטעם הנהלת הרכבת על דילול האקליפוסים לאורך המסילה. 

*

תלמי אלעזר 1.jpg

איריסיה קובליו, אקוורל, שדות תלמי אלעזר, 2017

*

ובשביל החיוך:

על סוס 2.jpg

פנימית מאייר שפיה, 1969

*

*


גבעת עדה, חלק 1

לפני כמה שבועות עברתי לגור בסטודיו בגבעת עדה. רוב השבוע אני במקום שנמצא בשולי ישוב המוקף שדות, גבעות ויערות. הגשמתי חלום.

בכל בוקר אני מתעוררת קצת לפני הזריחה ויוצאת לתפוס את השחר, ביחד עם סקאיי, כלבלב הרוח שלי. לפני שעברתי לכאן הזדמן לי להכיר ולהתאהב במוסיקה של אמיר דדון,  ובמיוחד בשורה " תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" , ובשיר "כמו נס"… ובכלל, וכמעט ביום אחד התבהר לי שאם לא עכשיו אז אולי אין מחר. 

אחרי הקפה בגינה הפרטית , בין שיחי השושנים, אני נכנסת לסטודיו ומעבדת את הצילומים שצילמתי עם שחר ומסיימת את העיבוד במשיכות אקוורל. בספטמבר עדיין קשה לצייר בחוץ. הכל יבש ומאובק. אבל פעם אחת הצלחתי ואף לימדתי ציור בנוף, בפוסט הקודם "איך לצייר מחוץ לסטודיו".

הנה שישה אקוורלים מהשבועיים  הראשונים :

22154508_10214412787818327_349624651344940509_n

22089950_10214412785058258_695437736562161879_n

22179717_10214412788058333_6976071708454163218_o22218633_10214412788378341_4289390731851090574_o.jpg22221773_10214412786778301_7777682296116900322_nגבעת עדה 10.jpg


איך מציירים מחוץ לסטודיו

יצאנו לצייר בסביבה. השיעור הראשון שלו בטבע. איך מתחילים? סידרנו ישיבה נוחה (עם צבעי מים מתנהלים בקלות) תחת עץ רחב שעמד על גבעונת המשקיפה לנוף. בחרתי בנוף ישראלי קלאסי: שדה חרוש, מטע זיתים קטן, כמה גגות מושב אדומים המציצים בין ברושים ושיחים. השמיים היו מעט מעוננים ורוח קלה הניעה את צמרות העץ תחתיו ישבנו כמו תחת מאוורר נעים. ממה מתחילים? ביקש שאדגים, שאצייר על ידו. – קודם קובעים את הטווח. רצוי שתהיה איזו זרימת עומק "פרספקטיבה". מטע הזיתים היה מצוין למטרה הזו. מקמנו את המטע על הדף, קבענו שהגבול השמאלי יהיה בית מסוים (אותו מיותר לצייר, אבל ישמש סמן) והגבול הימני תהיינה החממות. ראינו עץ ברוש אחד שבלט בגובהו מכולם. קבענו את מיקומו על הדף, היה חשוב להכניס את השדה החרוש, שכביכול מעליו נבנה נוף המושב. הגבול שבין השדה למטעים היו קני הסוף שצמחו מערוץ נחל יבש מהקיץ. אמרתי שאין צורך לצייר את קני הסוף אחד לאחד אלא ככמה כתמי גבול.
כעבור שעה של שקט מלווה בקולות מושב (טרקטור חורש, צפרים למיניהן, רשרושי צמרות ושיחים) קפץ הטבע הרב ממדי לתוך נייר קטן דו ממדי, ואמר: הנני.
אין כמו לצייר בטבע. הפעם פינת חמד בגבעת עדה ("הבאר") המשקיפה אל מושב אביאל.

גבעת עדה 11


קורסים בצבעי מים, הרצליה. בנימינה.

השנה אלמד 4 פעמים בשבוע קבוצות לימוד צבעי מים (אקוורל)

בהרצליה: ימי שלישי ב- 10:30 בבקר, ותיקות, הקבוצה מלאה.

               ימי שני ב- 11:00 בבקר, מתחילות וממשיכות.

בבנימינה: בסטודיו ליריקה- ימי ראשון ב- 11:00 בבקר מתחילות וממשיכות

                                       ימי שישי ב- 9:00 בבקר מתחילות וממשיכות.

שעורים פרטיים בהרצליה אפשריים בימי שני ושלישי אחרי הצהרים והערב.

לפרטים נוספים: איריסיה טלפון 0528730367

או מייל: iriswari@gmail.com

מבחר תמונות:

תלמידות 7.jpg

תלמידות 1.jpg

.

פארק 1.jpg

.

DSCN5095.JPG

.

IMG_0094.jpg

.

IMG_0080.JPG

.

מדגמנת.JPG

.

למירי 3.jpg

.

סטודיו ליריקה.jpg

.

תלמידות 2.jpg

.

תלמידות 5.jpg


הכלום

 

הוא מופיע בעיקר בקיץ. הוא לא "הוא" בעצם. הוא "זה". יש לזה גוף ויש לזה צורה אבל לא כזו שאפשר לתפוס ולהגדיר או לצייר למשל. זה ריק וזה מלא וזה יותר אטום משקוף אבל יש לזה תכונות של שקיפות כזו שיכולה בקלות להיעלם מן העין. זה בלון שנפלט מהפה, של אימא שלי, למשל, כשאני שואלת אותה מה נשמע והיא אומרת "כלום". הכלום הזה יוצא מהפה שלה אינספור פעמים. כשאני חושבת על המילה אינספור אני מרגישה דווקא משהו חיובי: אינספור מספרים (נחמד אבל זה לא התחום שלי), אינספור צבעים, אינספור אפשרויות (זה מבלבל) אינספור כוכבים (זה פיוטי וזה שירי ואולי לדבוק בזה וזהו). אבל אינספור הכלום שמתגלם בכל פעם מחדש ותוקף אותי כמו וירוס קיץ זה לא נחמד בכלל. אצלי בגוף הוא עומד בין החזה לבטן. זה חם. זה רותח. זה מזיע, זה עצל . זה כועס. זה מוותר. זה רוצה לישון אבל לא מצליח להירדם, זה סופר וסופר וסופר את הזמן שייגמר הכלום.
לפני הרבה שנים עשיתי סדנה שנעשו בה כל מיני תירגולים מובנים. נשאלו שאלות וכולנו, כאילו כאחד, היינו צריכים להגיע לאותה תשובה. אותה מסקנה. השאלה המרכזית שם הייתה: מה את/ה רוצה. ועד שלא הגעת לתשובה: "כלום", הקבוצה לא עברה לשלב הבא. סיוט. לפעמים היו מגלים את התשובה בסוד כדי "להתקדם…." היינו מדקלמים את הכלום הזה, שמקורו בפילוסופיית מעמקים אבל פרשנותו המערבית השטחית מובילה לדיכאון רבתי. ממש! אימא שלי לא עשתה את הסדנה הזאת. היא לא עשתה שום סדנה. החיים עשו לה מספיק סדנאות כדי להוביל אותה לכלום הזה שיוצא שוב ושוב מפיה חסר השיניים.
ואז הכלום הזה, כמו כדור מטקות מעצבן בים קופץ אלי ישר במצח: בום! כואב. בום. כלום. בום. בום. בום.
הקיץ הזה, כמו קשישה פרוקת אברים ושמוטת ראש המובלת בכיסא גלגלים לטיול יומי בפארק ע"י הודית כבדת אברים אך נמרצת. היא מגלגלת  את העגלה בשביל המעגלי של הפארק, לאט לאט, הגלגלים חורקים, אך מתקדמים, השעה שש וחצי לפנות ערב, השמש דועכת בעצלתיים מאחורי הבתים ורוח לחה מתחילה לנשוב ולהזיז מעט את עלי העצים העקומים לצידי השביל. אחרי ההודית עם העגלה החורקת משתרכת פיליפינית עם קשישה מטופחת עם כובע סגול ואחריהן סרילנקי עם עגלה שנראית כאלונקה, בתוכה שוכב קשיש חבוש ומקובע. 
כשהאור נעלם, מבלי שנרגיש, כולנו חוזרים לבתי מבצרנו, אני והכלבלב שלי, הם ועגלותיהם, צפרי הדררות וצווחותיהן, הכלום אל כלומיו. אינספור כלומיו.
*
רגע אלוהי בפארק 1

הפארק באביב, 2015, אקוורל

הפארק באביב, לפני כשנתיים, לקראת הקיץ נכרתו שם כמה עצים וצמרות וכמה הספיקו להתעקם.

ptre-bucncr-3

הפארק לפני כשנה, 2016, אקוורל

הפארק באוגוסט ספטמבר הקודם. הלחות הבלתי נסבלת.

דררה בפארק

דררה לעת ערב. אקוורל, 2016

הפארק בנובמבר 2016. שיגיע כבר נובמבר 2017.

*


מאי 20. וגשם

*

כֶּתֶם כָּחֹל חִוֵּר נָע לְאַט 

מִיָּמִין לַשְּׂמֹאל בְּחַלּוֹנִי

זְרוֹעוֹת הַבּוּגֶנְוִילְיָה שֶׁגָּבְהוּ בִּין לַיְלָה

מִתְחָרוֹת בֵּינֵיהֶן מִי תִּגַּע בֶּעָנָן

הַחוֹנֶה מֵעַל חֲצֵרִי

הַבֹּקֶר

עֶשְׂרִים לְמַאי 

גֶּשֶׁם לַפְּרָקִים

*

בוגנוויליה גבהה


לצייר בטבע

הפייסבוק שואב אותנו. את המוטיבציה לבלוגים. הפייסבוק הוא היומיום, אבל הבלוג הוא הארכיון. לא על זה רציתי לכתוב, אלא להביא את מה שכתבתי בפייסבוק לפני כמה ימים, כדי לשמר את מה שהולך לאיבוד בתהומות הפייס, ולהוסיף עוד קצת על מה זה בשבילי לצייר בטבע. 

וזה מה שכתבתי:

נוסעים ונוסעים בשדות הצהובים, מחפשים צל, מקום לעצור, להניח שני כסאות, השבילים מתפתלים, יבשים, שורטים את תחתית המכונית, יש לי בחילה, נחש החרדה מתפתל מהברכיים במעלה החזה, זה שווה את זה? אני רוצה לעצום עיניים להגיע אל המקום כבר ישובה, נושמת, אוחזת במכחולים. בסוף מוצאים עיקול עם עץ חרוב, עוצרים ומתיישבים, הוא עם הספר שלו ואני מסתבכת בין המכולים וקופסת צבעי המים, רוח שרבית נעימה לרגע עד נחיל הזבובים שמסתובב בין השיער שלי לבין מחברת הסקיצות ודבורה עקשנית נעמדת על הכתם הצהוב הגדול שבמרכז הציור, אני חייבת להספיק, לא נחזיק מעמד בחום הזה, לצאת לטבע בקיץ לצייר. כל כך הרבה יופי בצהוב האכזרי הזה. בערימות הקש המסודרות, חיטת זהב דוקרת, אני רוצה לצייר את השביל אבל המכחולים של מתיזים כתמים גדולים מדי בגלל הרוח או החרדה. סוג של.

השבת הזו שוב נחפש מקום. לפי התחזית יהיה נעים. המורה של ניל ווליבר ז"ל פתח אצלי את אהבת הטבע. ההתבוננות הישירה. התרגום של המרחב, החלל לתוך עולם דו מימדי עם גבולות, בדף או הקנווס. מה ההבדל בין ציור מתמונה או ציור בטבע עצמו?- ההתמזגות. החוויה הרוחנית של אני והכל זה אחד. אין נפרדות. זה לוקח קצת זמן להתרגל לזה. האינסוף מבלבל. צריך ללמוד לאסוף את הראייה. להתרכז ולשחרר בו זמנית. להיות מובלת עם הרוח הפנימית. בארץ זה קשה. שישה חודשים חם לח ויבש מנשוא. את אהבת הטבע קבלתי בפנסילבניה, שם למדתי עם מורי ווליבר. הטבע הפנסלבני (וגם האירופאי, איטלקי, למשל) מאפשר עבודה בתוכו אבל הוא לא מעניין ועוצמתי כמו זה של ארץ ישראל. לפעמים אין ברירה אלא לעבוד בסטודיו ולהשתמש בצילומים. אבל מדי פעם צריך לצאת אל תוך הקושי הזה. לפחות לשעתיים בשבוע.

הפוסט הזה קצת ארוך כי הוא ישמש מיני ארכיון לאקוורלים, הסקיצות והצילומים מהאיזור בו ציירתי.

(ולמי שמחפש את הדמיון בין הניראות של הציורים שלי לבין אלו של מורי ווליבר- זה לא שם. זה בנביעה הפנימית.)

הראלs 302

*

הראלs 301

*

הראלs 304*

הראל  s305.jpg*

 

*

18319316_10212989195549410_3660097345270334437_o

*

18320835_10212989182909094_5556537298495233273_o

*

הראל 303s

*

הראל 309s

וכאן אני מציירת

IMG_1884.JPG

וכאן סקאיי כלבון הרוח שלנו תופס שמש

IMG_1870.JPG

סקאיי לייט

ועוד סקאיי לייט

IMG_1868.JPG

ס

וכאן שאריות של חמניות המזדקרות מתוך ים של שיבלים

חמניות בתוך ים של שבלים.jpg

חמניות

וכאן שבועיים קודם לכן, כשהרוב עוד היה ירוק ונגיש ופאסטורלי משהו

חמניות בהראל.jpg

בטרם

ועוד אקוורל אחד לסיום

18359151_10212989176468933_4375375684627033940_o

כל האקוורלים מסוף האביב 2017, איזור לטרון, בגבולות שטח קיבוץ הראל.


שלושה אקוורלים

בשבת החלטנו לנסוע לשם, המקום של התחלת אהבתנו. אהבנו גם קודם אבל שם התערבבנו.

אם יכולתי אז, בנקודת הזמן ההיא, להגביה לכאן, נקודת הזמן של השבת האחרונה, אותו שביל, מול אותם שדות  ואותו ברוש. 

הטבע לא משתנה. אנחנו משתנים בתוכו. 
 
הטבע כביכול משתנה, מחליף צבעים, טקסטורות, אבל תמיד בסוף האביב למשל, הזמן הזה שכה אהבנו, הצהוב הוא זהב והירוק עמוק ומנחם והשמיים חיוורים וסלחניים. 
הייתה אז מכונית אחרת. כמספר המכוניות שהתחלפו מאז כך התחלפנו גם אנחנו. לו יכולנו אז לראות את מה שאנחנו היום, האם היינו עושים אחרת?
 
1.
18320835_10212989182909094_5556537298495233273_o.jpg
2.
18319316_10212989195549410_3660097345270334437_o.jpg
3.
18359151_10212989176468933_4375375684627033940_o

איריס איריסיה קובליו, קיבוץ הראל, אקוורל, 2017


השושנים של ברכה 2

ובהמשך לפוסט הקודם

יצאתי לצלם כמה צילומים בחצר של ברכה ז"ל

בנווה עמל, הרצליה.

IMG_1550.JPG

IMG_1551

IMG_1552

IMG_1553

אקוורל השושנים הזה נרכש ע"י המשפחה

IMG_1554.JPG

לזכרה של ברכה צנטר


הספקות שמתחת לשטיח

אז מה, בזבזתי את כל השנים האלה?- לא, ממש לא! אני עונה לחברתי הטובה ע׳. כל מה שאת עכשיו, אפילו שאת מרגישה שהתפרק השלד שלך, הוא את במיטב חייך! אנחנו בבית קפה בשולחן האחרון, בליל חורף קר, עטופות בצעיפים כבדים, מזמינות עוגת שוקולד חמה עם גלידת וניל וקצפת וכוס יין חם. הרוח משתוללת על יד ומפליא שבית הקפה בכלל פתוח בשעה שכזו. אנחנו בסוף שנות החמישים שלנו. עברנו כברת דרך, דרך חתחתים לרוב. שתינו ספקניות מלידה אבל היו פרקים שנאלצנו לטאטא את הספקות מתחת לשטיח החיים הרקום להפליא. כל אחת במקום שלה. לעיתים רחוקות היינו נפגשות. לא היינו זקוקות ליותר מזה. נולדנו תאומות אבל חיינו בנפרד, חיפשנו בנפרד, חגגנו בנפרד, התמכרנו בנפרד וכל אחת נשבתה בקסמם של מורים שונים והתרסקה בזמנים שונים.
כשאנחנו מתרסקים זה כואב, מדמם, מפחיד אימים. נראה שהכל נעצר. שהכל היה בזבוז אחד גדול. תראי, אני כבר צריכה לצבוע את השיער שלי בכל שבועיים אומרת ע׳ ,גם אני.. אז אולי אפסיק לצבוע? בשביל מה, הרי הכל עכשיו ייגמר מהר, אין לי יותר מורה וקבוצה. הם היו החברים שלי, המשפחה שלי, הבעל שלי. אחרי שהתגרשתי פעמיים, גיליתי אותם בתוך הואקום הבלתי נסבל של חיי אז. בכל השנים האלה הם מילאו אותי, הם היו הסיבה לקום בבקר, בזכותם הצלחתי לצאת לפנסיה בכבוד, לעבור דירה, לנשום. הלכתי לקבוצות הלימוד שלהם באדיקות רבה, שנה ועוד שנה ועוד שנה.. רק בשנה האחרונה נדלק בי איזה אור אדום קלוש, אחרי שבע שנים של בטחון. האור הקלוש גבר וגבר עד שנזרקתי בחוזקה אל מחוץ למה שהחשבתי לפסגת החיים. נחבטתי קשות כשהתגלגלתי במורד, לא ככדור שלג אלא כחיה פצועה שאיבדה שווי משקל והתדרדרה למה שנראה כתהום.
עוגת השוקולד החמה בלילה חורף קר מנחמת מאד את שתי הקשישות הצנופות בבית קפה נידח. היין החם משחרר פרצי צחוק כאלה שמזל שאף אחד לא בסביבה. אחרי שנרגעות מעט חוזרת הרצינות: לא בזבזת דבר. למדת שעורים חשובים ואיזה מזל גדול יש לך שהיית מסוגלת להבחין ולדייק עם עצמך במה נכון לך ומה כבר לא. שהיו לך הכוחות לצאת ולעזוב. שהיה לך האומץ לקפוץ גם אם ידעת שתחטפי מכות בדרך. המכות האלה שנחרצו על ידיך ולחייך עושות אותך יפה כל כך. הסדקים בכל מה שלמדת הם הלימוד האמיתי. הם שמאפשרים לך לגדול.
החל לרדת ברד. הרוח נושפת ושורקת, אבל בעל המקום לא מראה סימנים שרוצה לסגור. אנחנו מזמינות עוד כוס יין חם. כבר מזמן עברנו את החצות. אף אחד לא מחכה לנו וטוב שכך
הציור: אקוורל, הרצליה, גן רשל
16195916_10212009216610549_1163843547860011221_n

איריס איריסיה קובליו, אקוורל


%d בלוגרים אהבו את זה: