תגית: אקריליק

משהו להיאחז בו

הבטחתי פוסט עליז יותר על ציורי התבור שלי

בפוסט הקודם כתבתי שכל ציור אקריליק שלי מתחיל כמו תאונה, נמשך כמו תאונה, מסתיים לרוב בקבלה והחלמה. וגם שאין לי מושג איך מלמדים לצייר באקריליק (אבל יש לי כמה תלמידות שמפליאות במדיה..)..לא על זה רציתי לכתוב אלא על בחירה של משהו אחד שהוא מן אובססיה לכבוש אותה, כלומר "לחפור במעמקיה".  אם ישנה סיבה רגשית נפשית של דימוי או או סיטואציה מסוימת וחוזרים עליה אליה שוב ושוב נוצרת סדרה של גילויים. מה שאני מתכוונת זה שאני מרגישה בתוך חושך ולא יודעת מאיפה להתחיל ובכל זאת מתגלה משהו, כמו הר. והערגה אליו. זה סוג של משיכה בלתי מוסברת ועדיף לי אישית שתישאר בלתי מוסברת ובלתי "נכבשת" כדי שאשאר במסתוריות של זה.

ובזמן שאני כותבת נורית זרחי מתקשרת אלי לדבר אתי על ציורי התבור. נורית, אני לא יודעת כל כך מה להגיד על זה, התכוונתי לכתוב משהו מתודי, על שימוש הלוך ושוב בדימוי אחד, אצלי הוא ההר הזה, לפני כן היה הים, צורה מסוימת של דיבור בין גל לענן, ולפני כן היה הברוש ולפני כן היו גגות. בית. ושוב אני זזה לצדדים ולא מדברת על מה זה לצייר את "דימוי" התבור בשבילי. מאין זה נובע ואיך אני מתחילה ציור, ומה אני בוחרת. בפוסט הקודם כתבתי על הכיאוס מסביבי כשאני מציירת. על כאבי הידיים, ההתעטשויות, איבוד הכיוון.

נורית אומרת:"בואי אני אכתיב לך.." בסדר נורית. היא מבטיחה שזה יהיה קצר:                  "הכחול של התבור הוא  משאת הנפש. זה כל כך מדויק, שקוף ויחד עם זה סמיך מספיק בשביל להיות קיים. המסתורין נשאר מבלי שהציירת כבשה אותו, כמו משהו שמתגלה ולא משהו שהנוכחות שלו היא על ידי העין היומיומית…"

איך התקשרת בדיוק בזמן נורית. אנחנו ממשיכות לדבר  ואני מתקשה להאמין שמגיע לי הטוב הזה.

הציור הראשון שבחרתי להעלות נראה כל כך בטוח בעצמו. ציור של עשר דקות. כביכול. הנחת צבעים ומסלול חסר שאלות. אבל זה לא היה כך. התכוונתי למשהו אחר לגמרי. הנחתי בצד ופתאום התאהבתי. לא המשכתי.

 

Mount Tabor

Mount Tabor- Iris Kovalio-Acrylic 2020

והציור הבא הוא אחד האחרונים. היה אמור להיות רקע. פתאום היד הובילה. זה היה אתמול, בשרב הגדול. לא היה לי כוח ושמתי אותו לייבוש בחצר. למה יבוש? הרי אקריליק מתייבש מהר ועוד במזג אוויר כזה. אבל אני מזליפה כתמי מים על הצבע. לפעמים מזרימה כלפי מטה ולפעמים שלוליות עומדות, לא תמיד זה נראה "בסוף". מהו הסוף

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

וכאן היה כל כך חם ועצוב. יצא שמח כאילו חדוות העולם שוכנת בלבי

Mount Tabor

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

ובציור הבא

כאן הייתי מתוסכלת ממש. השתמשתי בצילום של גל מאחת יציאותיה עם הילדים (נכדיי) והכלבים בשלהי הקורונה. היא צילמה בכפר קיש ואני התגעגעתי בטירוף. הצילום שלה בכלל לא דומה לציור אבל גם אצלה ישנו העץ הזה, שבכלל לא התכוון להיות כזה. ובטח שלא הכחול. וכל מי שצפה בו מהמסך התפעל עד מאד. לא יודעת למה


Mount Tabor

– הר תבור- איריס קובליו Mount Tabor- Iris Kovalio

וכאן הייתי באתגר חרדלים. נאבקתי המון. אפילו הוצאתי מהרשת רישומי פרח החרדל כדי ללמוד את מבנהו ובכל פעם שציירתי פרח חרדל "ריאליסטי" עליתי עליו בכתמי תסכולים צהובים. כל צבעי הצהוב שקניתי הם שקופים. אפילו הצהוב הזרחני, והם לא נקלטו וברחו מהקנווס. אבל הכחול הציל אותי. 

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

כאן אני מושפעת דווקא מטיול שדות בסיום ה"סגר- קורונה", שעשיתי עם אחותי ורד והדס בתה. עשינו טיולי סוף חרציות. לא ידענו שהסוף יבוא כל כך מהר. הספקנו לעשות שני טיולים והמון צילומים. טיילנו בהרצליה וברעננה. התכוונתי שזה יהיה ציור פרחים, ציור שדה, אבל ההר צץ. הגעגוע חזק מנשוא.

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

כאן ההר מהנסיעה האחרונה לצפון, לגל והילדים. סוף אפריל 2020. היה עדיין ירוק וצהוב. עצרתי לצלם. בסוך הירידה מאום אל פחם מתגלה ההר. זה לא ייאמן כמה הלב שלי מתרחב למראהו

img379

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

כאן ההר מהנסיעה האחרונה לצפון, לגל והילדים. היה עדיין ירוק וצהוב. עצרתי לצלם. בסוך הירידה נאום אל פחם מתגלה ההר. זה לא ייאמן כמה הלב שלי מתרחב למראהו

img376

וזה מהשנה שעברה., כלומר מסוף 2019. באחד מטיוליי בכפר קיש (טיולים חפוזים, כי כל רגע עם הנכדים הוא חסד) גיליתי שביל עם פנורמה מדהימה לתבור. הייתה שקיעה והשיח הזה של הענן עם ההר (כמו אולי השיח של הגל עם הענן בים, בעונה הקודמת). צילמתי במהירות את כל מה שיכולתי. עד החושך. והציור הספציפי הזה מצויר על ציור ים אחר, שהוצג בתערוכת הים שלי, ולא יכולתי  לסבול אותו בבית. שנים חיכתי שיקנו אותו, ולא קנו. אז הוא נמחק עם התבור.

94036241_10222542894825921_8998428935817527296_n

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2019. Iris Kovalio

וזה באמת ציור של עשר דקות, בזמן שסמדר תלמידתי היתה אצלי כמה שעות. לפעמים החיבור בין מורה לתמיד הוא אש. או דלק מטוסים כפי שמורה אחד אמר לי בזמן אחר לגמרי. ניפוץ. כזו היא סמדר. מתגעגעת לתלמידים שלי ומקווה שישובו אחרי הקורונה. 

לשמחתי הרבה גל אהבה את הציור והוא נמצא אצלם בחדר שינה. לפעמים מחווה כה קטנה נותנת לי סיבה להמשיך

93964402_10222542902346109_1014574431839715328_o

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2019. Iris Kovalio

וגם את הציור הזה ציירתי בזמן שסמדר ציירה. זה היה ניסוי. הפוך ממה שלימדתי אותה כביכול. אין לי מושג איך ללמד. הציורים שלה שונים מאד משלי ובכל זאת הדוח שיח ביננו מתקיים במופלא, כמו שנאמר, במופלא ממך אל תחקרי

תבור 333

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2019. Iris Kovalio

וכמה  רמזי אקוורלים,תבור כמובן,  אבל זה לפוסט אחר

 


בצוותא

ניסיתי להעביר את ימי ראש השנה בשמחת ציור ליעלה הנכדה (בת שנתיים כמעט). רציתי לערוך ישיבה בצוותא משפחתית חגיגית במציאות אחרת, צבעונית מלאת שמחה ותנועה וצבע, מרחב אידאלי של אחווה.
הופתעתי לפני כחודשיים כשציירתי לילדונת איזה קשקוש שנראה כמו האחוריים של איה והיא מיד זיהתה. הבנתי שהיא מכירה את פו הדוב ושאיה, למרות היותו קו וחצי (באיוריו המקוריים של שפרד, וזה מה שהראיתי לה) נכנס לתודעתה בחיבה רבה. אצל וולט דיסני איה כבר מקבל קווי אופי ברורים וצבעים (הכחול המדופרס הזה) וסרט ורוד בזנב, אבל הרישומים הכביכול אגביים האלה של שפרד כבשו אותי מחדש ושוב נמשכתי לאיה המעדיף להתחפר בתוך עצמו ולחפש את השלג (דשא) דאשתקד.
IMG_20190725_121302o
ובכל זאת כשהתחלתי לבנות את הדמויות והקומפוזיציה של הישיבה בצוותא, הביחד, איה החצי הדיסנאי ,התעקש לעלות על הבד.
IMG_20191001_121709
איה ושאר הדמויות קבלו נפח וצבע ולפעמים אף קונטור כמו בסרטים המצויירים, כל אזור ציורי לפי הצורך שלו, שיהיה דומה ומזוהה. נכון, לא משאיר הרבה מקום לדמיון של פעם, אבל יותר עכשווי ויותר נצמד לרעיון וליכולות ("הסגנון") שלי באקריליק על בד.
וככה זה התחיל:
IMG_20191002_101043
בהשראת רישומי הנוף המקוריים של שפרד התחלתי לרשום משהו בפחם  על הבד. ואז גיליתי לחרדתי שחצי משפרפרות צבעי האקריליק הטובים שלי התייבשוהחלטתי שאצייר רק עם הגוונים הנותרים.  מצאתי שפורפרת מלאה וחדשה של צבע צהוב זורח וגם כמה גוונים כחולים ששרדו מתקופת הים שלי.
ואז בניתי ורשמתי את "הקומפוזיציה" של הדמויות. ומכוון שחיות הבית הן חלק בלתי נפרד מכל מה שציירתי עד כה ליעלה  הכנסתי את סקאיי (הכלבלב שלי החביב עליה, שיצא ממש גדול יחסית לגודלו הזעירואת מיסו החתול המיתולוגי שלהם
IMG_20191001_121811
ואת קושקה הכלבה שלה, שמתארחת אצלי לעיתים כה תכופות.. וכמובן את פו וחזרזיר שבלעדיהם אי אפשר
IMG_20191001_125042
ואז הוספתי את ינשוף שמשקיף על הכל ומשגיח שיהיה סדר ומופת עולמיים
IMG_20191001_121755
ואת פלמינגו שיעלה כל כך אוהבת ומילאה את המקרר שלי בפלמינגואים ורודים
IMG_20191001_121706
וכמובן כמובן את יעלה הגיבורה ואת לולה הכלבה המשפחתית לידה..
IMG_20191001_121659
והנה הבית שלהם (וברקע בהתחלה הבית היה לרגלי התבור ואז איכשהו התבור הפך להרי גולן, או הרים צפוניים אחרים)
IMG_20191001_121743_1
ולהשלמת התמונה באה אימא קנגה עם רו הקטן
ויחדיו בנו עולם
שיש בו שמחה וטוב ואהבה
בצוותא.jpg

"בצוותא"- אקריליק על בד, 40×80 cm

 

וחיו באושר ואושר
מאז ועד עתה
*
*
*

תוספות:

הסרטון על איה

וזו הג׳ירפה שהיתה בהתחלה, עברה למקום אחר אבל בקשה מאד להכנס לפוסט

והנ התמונה כולה עם הג׳ירפה

תם ולא נשלם


חמש סקיצות מנובמבר 2016

%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-1
החושך שנדחף בכוח בשבועיים הראשונים של נובמבר, השעון הזה שמזיזים ובבת אחת הכל מתכווץ, אילץ אותי לגייס שארית כוחות,  לאסוף את עצמי לכמה סקיצות, סצנות מהפארק השכונתי, טיול עם הכלב בדקות האחרונות של האור, ואז חושך מוחלט בשעה חמש בבית, תנאים נוקשים בהחלט לציור, ובכל זאת.
אחרי זה באו השבועיים האחרונים של נובמבר. היו שרפות והיה יובש בוער בעור שהסתיימו לאחר זמן רב מדי בברד והצפות. הציורים האלה הם מהשבועיים הראשונים. לפני. 
צבעי מים ואקריליק. מיניאטוריות.
*
img471

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, נובמבר 2016

*
%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-4*
%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-3*
%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-2

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על קנווס, 15×15 cm , נובמבר 2016

*


פיגומים

איריס קובליו, אקריליק, פברואר 2015

איריס קובליו, אקריליק, פברואר 2015

היינו על ענן אבל החלטנו לרדת לחוף לשעה, לטעום מִיָּם  הלילה האחד האפשרי. חיפשנו מקום. מצאנו סוכה עם פיגומים. פחדנו לטפס, למרות שבאנו מהמרומים. אז ישבנו על המדרגה הראשונה והחלפנו ריחות.
רגע לפני שעלינו בחזרה לעננים, כל אחד לעננתו, ראינו את קווי הקצף על מפת הים השחורה.
הירח המלא של החג נעלם
איריסיה קובליו, אקריליק, פברואר 2015

איריסיה קובליו, אקריליק, פברואר 2015


לחפש את המחיקה המדוייקת

ניקול

ניקול

גיליתי את המטלית הלחה תוצרת ניקול. היא מוחקת צבעי אקריליק בקלות. עם קצת יותר מאמץ היא תמחק גם צבעים בני שנתיים. בשביל מכורה כמוני למחיקות מציאה כזו היא תגלית. אפילו ריחה של המטלית סביר ולא גורם לי התעטשויות, גירודים או טעם מר בלשון.

סינסתזיה: מנגנון נוירוביולוגי שגורם לערבוב חושים או מיזוג בין החושים השונים: להריח או לשמוע צבע. להריח או לטעום צליל, יכולת לאחד שני חושים ביחד ואף יותר.  אין מחיצות בין החושים. כשאני מציירת הסינסתזיה המולדת שלי חדלה להטריד. הכל נעשה אחד. אני ומה שנקלט דרכי.
 
התשוקה לצייר ים: אולי הייתי גולש גלים בגלגולי הקודם. אולי אהיה בהבא. לפעמים אנחנו נמשכים למה שנהיה. אבל אני לא חושבת שהמשיכה שלי לים היא ספורט… והיא לא ים בכלל. היא סוג של ביופיליה.
 
ביופיליה ע"פ ויקיפדיה היא התאוריה שיש קשר אינסטינקטיבי בין האדם לבין הטבע או מערכות חיות אחרות. מראה פתאומי של טבע יכול ליצור תחושת עונג ושכרות, כמו ים שמתגלה פתאום בעיקול דרך פתלתלה, או קרן אור שמש פוגעת על עלה, או תחרת קצף ים מתרוממת ברוח.
 
כשאני מחפשת את הקו הנכון בתת סדרת הציורים הללו, מתוך מחזור הים, אני מנסה לדייק ומוחקת את המיותר. המטלית הופכת לכלי עבודה ואני אוחזת בה כבמכחול או עפרון פחם (האהוב עלי ברישום). למרות שמטליות ניקול מיועדות לניקיון, עבורי הן כלי להסרת השכבות המיותרות שמצטברות, כי כך דרכו של עולם החומר: שכבות שכבות המסתירות את המקור, או במילים אחרות מסתירות את מי שאנחנו באמת
 
שלוש עבודות שנעשו בעזרת מטליות ניקול:
איריס איריסיה קובליו, אקריליק ומטלית על בד

איריס איריסיה קובליו, אקריליק ומטלית על בד

איריס איריסיה קובליו, אקריליק ומטלית על עץ

איריס איריסיה קובליו, אקריליק ומטלית על עץ

10259836_10205944240469936_4594306236212445634_n

איריס איריסיה קובליו, אקריליק ומטלית על עץ

*


לחפש את תדר הים המשכר

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על ניר

כשלמדתי מוזיקה הייתי מכורה לדיביוסי. המורה שלי באקדמיה למוזיקה, פרופ' אנדריי היידו, דיבר על מהלכים הרמוניים שנוסכים הרגשת שיכרות. מדי פעם הייתי נפגשת במהלכים הרמונים כאלה אצל דביוסי. כלי הדם היו מתרחבים והרגשת עיקצוץ נעימה, או דגדוג מענג התפשטה מן האזניים לחלל הראש ומשם לכוון הלב והבטן. לפעמים הייתי מגיעה לפיק ברכיים של ממש.

במוזיקה שחיברתי בזמן היותי תלמידה במגמה לקומפוזיציה ניסיתי לתת למהלך הזה, של שיטוט "משכר", זמן שהות מוסיקאלית ארוכה. אצל דיביוסי המהלכים האלו היו קצרים מדי. המוזיקה שלו אינה נטולת דרמות ורגש קיצוני. חוקי התקופה האימפרסיוניסטים חייבו הגיון מוזיקאלי מותאם ואילו אני חיפשתי מישורים עילאיים.
במוזיקה שלי ניסיתי לחבר את אותם הרמוניות מרחיבות כלי דם ללא כל השתעבדות לחוקים ועם שינויים זעירים ביותר. זה לא היה חדשני כמובן. עשו את זה במינימליזם (מג'ון קייג' ועד פיליפ גלאס)  והשימוש במוזיקה אלקטרונית המשלבת תדרים מסוימים התרחב עם הזמן ואומץ בחום ע"י נויירולוגים חוקרי מוח מצד אחד ומצד שני מחברי מוזיקה לצרכים "רוחניים" כמו מוזיקה למדיטציות, הרגעה, הפרעות קשב וריכוז וכו'.
כשעברתי ללמוד ציור, המורה שלי ניל ווליבר לימד אותי לשהות בטבע. להתבונן. לתרגם את מה שאני רואה לצבע. הייתי זקוקה לשקט. לקולות של הטבע. גרנו בחווה מוקפת יערות ומושלגת בחורף. הייתי עירונית עד אז והקולות החדשים חדרו וחיברו את האצבעות שלי לקנווסים.
מאז עברו הרבה שנים. לא הלחנתי מוזיקה אבל חיפשתי את התדרים האלה שנארגים בתוך קולות הטבע ונאספים לצלילים ממכרים המשתנים באיטיות ולפעמים מצטרפים לאותה הרמוניה משכרת של דיביוסי.
לפני עשור הייתי מכורה לשדות. הייתי מציירת במקום מסויים באיזור לטרון שוב ושוב ושוב את אותה זרימת שדות הנפגשת באיזשהו מרחק היוצר את התדר הפנימי המענג. ואז נפגשתי בים של הבהאמס, שהוא לא ים של נופש עבורי, אלא מהות נפשית הקשורה לתפיסת מציאות. הים כאן בארץ מאד שונה. וגם לא. המשותף הזה הוא הנחקר אצלי בציור הים. התדרים של פני המים מרתקים את העין והתרגום שלהם בציור מנסה לתאר את ההתרחבות המתרחשת בתוכי בזמן הקשבה לצלילים ותדרים מסוימים. מה שנקלט ועובר דרכי הוא אותה שפה סודית שאותה אני מנסה לפענח. שפה סודית של מה שאנחנו מפרשים כקיימות. כמציאות.
איריס איריסיה קובליו, אקריליק על ניר
*
איריס איריסיה קובליו, אקריליק על בד

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על בד

*

ציורי ים נוספים כאן

וזה ציור שקשור בדיעבד ליצירה הים מאת קלוד דיביוסי

איריס איריסיה קובליו, פברואר 2015, אקריליק על עץ

איריס איריסיה קובליו, פברואר 2015, אקריליק על עץ

*

מזמינה להפליג אתי

*


בקצף ה- waze

לנסוע לאי-שם. למקום שאת אפילו לא בודקת במפה היכן הוא ממוקם בעולם. את רק יודעת שדרושות לכך שתי טיסות וסירה כלשהי. כך את שוב רוצה. לנסוע כי את בוטחת לחלוטין במקום. בדבר שישנו שם. אין לך ספקות. רק השתוקקות עזה.

הים, אי שם בסביבת אי גן העדן, הוא בלתי אפשרי כמעט לציור. הוא מושלם: תכלת טורקיזית מוקצפת צלולה מתוקה וחמקנית מלתאר. לפעמים היא גואה בזכרונך, מציפה געגוע.

געגוע לעוגן ההוא, שלוקח אותך עצומת עיניים, בוטחת, במסלולי חייך.

*

איריס איריסיה קובליו, אי גן העדן, פברואר 2015, אקריליק על עץ.

איריס איריסיה קובליו, אי גן העדן בבהמאס, פברואר 2015, אקריליק על עץ.

מי המציא את ה Waze? גאוני ממש. אבל הקול המכוון שבקע מהנייד דווקא הגביר את חרדת הכבישים שלך לרמות מפלצתיות. הוא היה האויב של החולמים בדרכים, של ההולכים לאיבוד. כשנתקפים בחרדה אין שום דבר שהוא מוגזם. הכל יכול גורם מאיים. "פני ימינה. פני שמאלה" הציתו ויכוח וכעס בלתי הגיוניים. עד לפני זמן קצר.

פתאום , בבת אחת, כמו "הארה", הבנתי שה Waze הומצא בשבילי. שהוא גלולת ההרגעה שלי בכבישים. שהוא המלאך שלי, המוביל הקוסמי. שאין צורך לשלוט בדרכים, שגם אם אטעה הוא יחזיר אותי למסלול הנכון. שאני רק צריכה להקשיב לו. להאמין לקולו. לבטוח בעוגן שהוא מכיל, העוגן ששמו: הגעת ליעד.

*

(שתי מחשבות שהתחברו ביחד בזמן שנהגתי מהרצליה לרחובות רמת גן הצפופים והחשוכים ובחזרה. הישג לא פעוט בשלב זה שלי חיי:)


פוסט שמתחיל במחיקה, ממשיך במוניטור ומסתיים בגן

מנסה לעשות תרגיל. להסביר לעצמי שכאן בלוג. סקיצות. לא מחייב. תמיד אפשר למחוק. וזו הבעיה. הנטיה למחקנות. אני לא ממש מוחקת, אלא מסירה מהרשת. מסירה מהמסך. טומנת בתיקיות. מסירה את התיקיות מהלוחות הגלויים. לפעמים מהמחשב כולו. שומרת בדיסק און קי. שמה בקופסא. ואת הקופסא בתוך קופסא אחרת. ואת האחרת במגירה. שבמחסן. לפעמים מכפילה. אחת מטילה בים. ים. ים.

אקריליק על בד

אקריליק על בד

כשהים מפסיק להיות ים והופך להיות מוניטור.

אקריליק על בד

אקריליק על בד

פעם השתתפתי בסדנת איי אם "מתקדמים". כל אחד קיבל סטיקר. שלי היה "מחבלת בהצלחה". הייתי צעירה מאד. היה לי לא נוח עם האמיתה הזו. עם השנים ראיתי איך המנגנון הזה מפעיל אותי. חיית חוף. הולכת לצדדים. הולכת קדימה. הולכת לאחור. מזנקת. נופלת. צועקת מהתחתיות בחצי קול. נוסקת

אקריליק על עץ

אקריליק על עץ

חוזרת לרגע לאי גן העדן. לפעמים געגועים כה חריפים עם כאב אחוז במעטפת הלב. מה שהיה לא יהיה. אבל הצלילות. והצלילים. זיכרון מאהבה גדולה. נפגשתי בה, בחלקיק מצאצאיה לפני שבוע.

אקריליק על עץ

אקריליק על עץ

וחזרת לכאן. העכירות מצטיירת יותר טוב מהצלילות. האפרוריות מחסלת כל פרספקטיבה. את האופק האינסופי אי אפשר לתאר ממש. הכל הופך לסיסמסוגרף הנפש

אקריליק על בד

אקריליק על בד

מה רציתי להגיד? שאם לא הייתי חיה בעכירות מאובקת, מייבשת, עם הבזקים צלולים עזים הבוקעים כקרניים מבין ענני החיים הכבדים והמעיקים בארץ הזו, אולי לא הייתי מסוגלת באמת לצייר. או לא היה בי הצורך לצייר. כי צלילות מתמשכת היא פלא שמעבר לכל תיאור. ואיך אפשר להפוך את הירח שחותך במדויק בים השחור (אכן בים השחור) לחותך גם בשמיים של הנפש. אולי להחסיר אותו. להחסיר אותו כך שלא ישאב אותי שוב מכאן 10259836_10205944240469936_4594306236212445634_n למקום הלא נכון * אתמול מישהו אמר בטלוויזיה שאין בחירה שגוייה. כן. מסכימה. לא. לא מסכימה. גם אם למדנו מהסבל-  הצלקות חרוצות על פני הגוף הפיזי. הגוף הנפשי. אולי רק ברוח הן מתפוררות והופכות ל כלום. שיר מהספר שלי" מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה" *

לַצַּלָּקוֹת יֵשׁ נְטִיָּה לְהִתְעוֹרֵר

בְּפִתְחוֹ שֶׁל גַּן

אַתְּ מְנַסָּה לוֹמַר דָּבָר

וְהַמִּלִּים מִתְהַפְּכוֹת לַצַּד הַשֵּׁנִי

קוֹלֵךְ נִשְׁמָע כְּלַעַג הָעוֹרְבִים

*

ובמוניטור, או הסיסמוגרף, גן וים הם אותו הדבר בעצם

* אפשר לראות בקישור הזה לפייסבוק שלי את ציורי הים בפריסה


שרטונות שומר מסך

את המחשב הישן העברתי לחלל המשמש "סלון" וכיתת לימוד לסירוגין. מזה כמה שנים שאיני משתמשת בו. הוא מלא בוירוסים ובעיות אחרות אך שומר המסך שלו מיוחד במינו: הוא שולף תמונות ממאגר האי שם, תמונות שאין לי מושג מאיזו תיקיה מבליחות, ואם יש להן גיבוי כלשהו. התמונות הללו משמשות ככוכבים מנחמים בימי קיץ מהבילים, מנצנצים לעיתים מבעד לאובך, שולחים איזו קרן מסתורית, כמו חלום חמקמק. הייתי בדרכי מהמטבח לחדר השינה. זה לא היה בשיעור ציור אלא בשת ערב מאוחרת, נזכרת לכבות את המחשב, המהבהב תמונות גם כשאיש אינו זקוק להן. ואז הופיעה התמונה הזו.

 הים מלא

 את השיר כתב אולב האוגה, ותרגמה מנורבגית המשוררת סבינה מסג (יצא בהוצאת "קשב", 2004)

 *

בחודשים האחרונים אני מתאמנת בציור של ים. מתאמנת, כי אני לא מול הים אלא מגששת אל דבר מה. בהתחלה חפרתי פנימה כדי להיזכר בים כלשהו. אוקיינוס בעצם, מהקצה השני של העולם. אוקיינוס שפגשתי בעבר כמה פעמים וספק אם עוד נפגש.

 

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

 אחרי הגעגוע הירחי הראשון המשכתי להתאמן בסקיצות של הים המקומי.

הים נשרט ונשרט על לוחות העץ שהונחו על קן הציור בסטודיו הקטן והמאולתר שלי:

ים קצוף וגבה גלים, מלוכסן ושטוח, מיואש ומחניף, מגמגם ומשועמם, מלעיג ומתעתע

 ים עטור שרטונות

הנה כמה מהם:

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

*

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

*

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

*

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

*

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

*

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

*

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

*

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

איריס קובליו, אקריליק על עץ, 2013

*

קישורים לתחילת מסלולי הים שאחרונים שלי:

ים. יפו. דבר אחר

טורקיז

קצף

ים גמור ולא גמור

ניתן ללחוץ על כל ציור בנפרד ולראותו בהגדלה. כך גם על הקישורים.

*

וכעת עומדת על שרטון ושואלת את עצמי האם כשאקפוץ שוב (היום? מחר? בסוף הקיץ?) תהיה שם מצולה? או בריכת שחיה נאה במלון שבעה כוכבים במחיר מבצע על אי יווני מתוייר? או אוטח בחזקה על שרטון אחר. השמש קופחת ואין לי מושג


אפרסקים בֵּין הַמְּצָרִים

לפעמים למי שמתבונן עלי, נניח ביום שישי האחרון, לא ברור איך מבקיעים האפרסים הללו לתוך התוהו ובוהו הרגשי והפיזי שמתערבל ומתערבל בשבועות האחרונים. אבל הנה מעדניה באיזור קניות יוקרתי, דרכה אנחנו עוברים מסיבה טרוויאלית כלשהי, וארגז לימונים מדהים צועק אלי מהכניסה של המעדניה, רק לימון אחד אני רוצה, אני ממהרת פנימה ואז רואה את האפרסקים האלה, אפרסקי פיתה, מסביר המוכר במעדניה, מתוקים במיוחד, 35 ש"ח לקילו, שערוריה, אבל  אני חייבת לצייר. פתאום. בין הדמעות (בדיוק מסרתי את האיטליאן שלי, מחמל נפשי, לסירוס) אולי זה יעביר את שעות ההמתנה, אנחנו קונים, וגם את התרופה בבית המרקחת הסמוך, וממהרים הביתה לפתוח חלונות אחרי ריסוס שלא היינו צריכים, בדיעבד, באותו זמן ניתוח, למרות גלי המקקים, פרעושים ושאר מרעין בישין שתוקפים ללא רחמים בלילות כיימים, בחדרי חדרים. ואז בבית, שלוליות אחרי ריסוס, אני מניחה את האפרסקים בהתחלה על שולחן המטבח וביד רועדת מניפה את כתמי האקוורל על הנייר, רק שיעברו השעות (האם הכרחי לספר את הסיפור שמאחורי האקוורלים הנעימים לעין, הנחשבים כאמנות שלוות הנפש?) עוד לא טעמתי ועוד לא עצרתי להתבונן וידיי עפות אל קוביות הצבע והמים ובלי לשים לב עברו שעתיים שמעבירות אותי לסטודיו הקטן שלי, שכולו הפוך וכבר מתמלא גוויות מקקים, אבל לי לא אכפת כי היום בפעם הראשונה אצייר אפרסקי פיתה באקריליק, מוצאת שתי חתיכות עץ מרוחות בכחולים (תוכננו לפורטרטים), בוצעת אפרסק לשניים, אוכלת חצי ומניחה את החצי עם הגלעין לציור

Iris Irisya Kovalio

אופס. גן עדן! ריחו המדהים של האפרסק מחליק מאחורי אפי אל הגרון והיישר אל הלב, מנצח את כאוס הריסוס וזיכרון הסירוס ומכחולי האקריליק מוטחים בעוז על מצע העץ הכחול. לא אכפת לי מה ייצא, אני אומרת, עדיין נפעמת מריח חצי האפרסק ונשבעת שזה הדבר הכי טעים שאי פעם נגעה בו לשוני, אבל מייד  נזכרת בסקאיי האהוב שלי על שולחן הניתוחים, אולי כבר אחרי, מתאושש, ויד אחרת שלי מחפשת בגוגל את השם הרשמי של האפרסקים הללו: Saturn Peach האופייניים לצרפת, ואילו אני בהרצליה, הלא מטופלת ולא מרוססת השנה, כי אין לנו בעצם ראש עיר ויש לנו המון יתושים והמון גורי חתולי רחוב חמודים מלאי פרעושים הנפוצים לכל עבר בשכונה ושלוליות שעומדות ושורצות, וצואה שלא נאספת ונאכפת, והשעות זזות לאט ומהר, "בֵּין הַמְּצָרִים" מירה, הרבה שלנו מיפו מסבירה, וכבר לילה, אחרי תפילת כניסת השבת

Iris Irisya Kovalio

מחמל נפשי ימשיך להיות מאושפז עד למחרת ולמחרת, ואנחנו נזיז כל דבר וחפץ בבית, שמא מקק מורעל מסתתר ויבלע, ואכן נבלע, ושוב מבהילים את מחמלינו לבית החולים הוטרינרי, טיפול נגד הקאות,אינפוזיה והבהלות, אנחנו ממשיכים לנקות, ומי שמסתכל עלי מהתקרה, בוודאי מצקצק בלשוני, איך זאתי בוכה והלומת לב, מנקה ומקרצפת ומתייפחת ומתלוננת ובו זמנית ממשיכה לצייר את האפרסקים הנפלאים המטופשים לפני שיירקבו, כי היא לא יכולה בלי לצייר, כי הם מתנפלים עליה בנוכחותם כי הם חייבים להיות

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, 2013

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, 2013

*

*

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על עץ, פרט, 2013

איריס איריסיה קובליו, אקריליק על עץ, פרט, 2013

*

Iris Irisya Kovalio, Still-life with Saturn peaches, Acril on wood, 2013

Iris Irisya Kovalio, Still-life with Saturn peaches, Acril on wood, 2013

*

והנה מנוחת הלוחם והלוחמת

סקאיי ואני

סקאיי ואני


%d בלוגרים אהבו את זה: