תגית: בגידה

הבגידה (שם זמני)

התחלתי לקרוא אתמול בלילה ספר שהתגלגל לידי, איכשהו. יש בו סיפורים מהעולם ההינדי שאני מכירה היטב. לא יודעת למה נמשכתי לקרוא את הסיפור הראשון שכמובן עקץ אותי קשות והדיר שינה מראשי המעורבל.

שם הספר: "מספר הסיפורים ועולה רגל יחף" מאת אריאל גליקליך*.

הסיפור הראשון, דף וחצי, מספר על איש שנפל לתהום ללא סיכוי להצלה. מעט תותי הבר שבתחתית התהום אזלו והוא גווע לאיטו. אבל להפתעתו קוף ענק, בעל עיניים וקול אנושיים עושה מאמצים על אנושיים, יורד לתהום ובשארית כוחותיו מצילו. כשהם מגיעים למעלה הקוף הרוס מעייפות. הוא מבקש לשכב לנוח לפני שיראה לאיש שנפל את הדרך אל מחוץ ליער האכזר. הוא מבקש מהאיש לשמור עליו בשעת מנוחתו. בשעה שהאיש שומר עליו מתעורר רעבונו. מציף אותו. הוא נעשה כל כך רעב שאינו יכול להתגבר על ערכי מוסר מתבקשים ומשליך בחוזקה אבן על ראשו של הקוף, כדי לאכול את בשרו אחרי שיוציא נשמתו. המעשה לא מצליח והאבן רק פוצעת את הקוף המזועזע, אך במקום לכעוס ולנקום, הקוף מגיב באצילות ובמחילה ומוביל את האיש את מחוץ ליער כשהוא אומר לאיש שבסופו של דבר יבוא תשלום על החטא הזה.

הקוף מתנהג כקדוש ואילו האיש מתייסר נוראות במהלך השנים הבאות. הוא לא מבין איך הוא העז לבגוד כך הקוף הקדוש הזה. לא רק שהקוף היה קדוש בזה שהצילו, אלא קדוש כפליים בזה שגם לא התנקם בו על מעשה הבגידה.

האיש, מרוב ייסורים, נעשה מצורע ורואה את ייעודו בהפצת חוקי השכר ועונש, המוסר, ומנסה ללמד ולמנוע אחרים אלימות ובגידה, כשמחלת הצרעת שלו מהווה דוגמא אישית.

הדבר הראשון שעולה לי לראש: רודפים אחרי. הנה אני פותחת ספר להירגע לפני השינה והסיפור הזה מתפוצץ לי על הכרית.

הסיפור הסתובב לי בראש כל הבקר.

כן, ישנם מצבים שאי אפשר להציל את עצמך. את זקוקה להצלה מבחוץ (מרית!…)

ישנם מצבים שאכן נשלחת אליך זרוע ארוכה של חסד.

אבל המוח שלנו בנוי על "קח ותן"- יסודות המוסר הבילט- אין שלנו. מישהו הציל אותי- אני חייב לו את חיי.

מחשבה: הצלה אמיתית היא הצלה שיש בה צמיחה, גדילה, ריפוי, כוח הבחנה אינדיווידואלי, יכולת לבחור.

האם האיש שניצל קיבל את התובנה הזו? לרגע, באופן אינסטנקטיבי, הוא מקבל כוח. זה לא הרעב שמכריע אותו, אלא החיבור לעצמי, לבחירה, לכוח לצאת ממצב באופן עצמאי. הוא מבין שהקוף גמר את תפקידו. לא בגלל שהקוף נחות ממנו, אלא בגלל שהאיש הרוויח את חייו והוא ממשיך לשלב הבא, למדרגה הבאה.

אבל מה עוצר את התובנה הזו, או מה מכשיל את תוכניתו? רגשות האשם שלו, הבילט–אין של ערכי המוסר כפי שהבנתו המוקדמת התעוררת לבלבל אותו. המושגים, הערכים של חייו לפני שנפל לתהום.

האיש מתמלא ייסורים המובילים למחלות נוראיות והוא הופך למטיף.

הוא לא ממריא.

סיפור מטריד, הקשור לפוסט הקודם ושרשרת התגובות הנלוות.

שנים רבות הסיפורים ההינדים האלה נזרעו בעורקי הדם שלי. אינני יודעת כמה זמן יידרש להמריא מהם.

איריס קובליו, אקוורל, 2005-11

* ספר מופלא ונועז מבחינת הסיפורים הלא נפוצים שמביא המחבר והמסע שהוא לוקח אותנו מתוכם לניעור תפיסת העצמי שלנו. אהבתי מאד את הספר.


נגררת על קוצי יהלום

איפה תופסים אותנו אירועים גדולים בעולם? הקטן והפרטי הוא המנהל אותנו, גם מול גלי הצונאמי של החיים. החיים? האם יש חיים מחוץ לי? אינני יפת נפש. האסון הפרטי שלי הוא זה שלוקח אותי באופן בלעדי.

*

ברגע בהיר וחד בתוך האפלה את יודעת: גן עדן וגיהינום הם כאן. שכר ועונש הם כאן. המוות הוא כאן. בעודך בחיים. ומי אם לא את היא זו שמביאה את הכל על עצמך,  בחפירה האינסופית אחר האמת החמקנית. לפעמים את חושבת על עצמך שהכל נובע מתמימות. את  מאמינה שאפשר לחיות באמת שלך ושתצליחי לגרף היטב את סביבתך, בעדינות אך במיומנות, כדי למנוע פגיעה. את עושה הכל כדי למנוע פגיעה. כך נראה לך. אבל הדברים לא תלויים בך ואת מוצאת את עצמך על שביל שבשוליו בכל זאת נרמסו תחת רגליך. רגלייך כואבות. כבר הרבה זמן. את מרגישה כמו בת הים הקטנה. רצית כל כך רגליים. כנפיים בעצם. אבל כדי שיהיו לך כנפיים קיבלת במקום רגליים, אולי כדי שתוכלי לרקוד, ללכת רחוק, ואז, כשיכאבו רגלייך עד קצה היכולת, ואת תרגישי שאת הולכת למות מרוב כאבים, ואולי אפילו תמותי, יצמחו לך כנפיים. הכנפיים שבאמת רצית. את עדיין לא ראויה לכנפיים, ממררת את חייך ההאשמה העצמית, תהי עוד קצת בגיהינום הזה:

ננטשת. רומית. נבגדת. שוּקָרְת. שוקרת.

שקר. שקר זה לא לומר את האמת. ואמת? שני מושגים שהרעילו את חיינו מאז שלמדנו מה מותר ומה אסור. ילדה שגדלה על פינוקיו יודעת ששקר יצמיח אף ארוך. ואז היא מתחילה להתפתל. חמישים שנה היא מתפתלת. ובכל פעם כשהיא נפגשת באמיתות ספרותיות גדולות, טקסטים מדויקים כביכול, הנכתבים על שתי התכונות המנוגדות הללו: שקר ואמת, היא בתמימותה חושבת שהבינה. שלמדה להבחין בין טוב ורע. שלמדה לבחור. שתם עידן תמימותה.

 *

מפגש מכונן אחד בחייה גורם לה להאמין בכל ליבה באהבה מוחלטת. מישהו אוהב אותה עד מוות. כך הוא מצהיר שוב ושוב. הוא מחדיר לעורקיה את אמיתותיו, אמונותיו, מושלמות אורחות חייו. היא  נבלעת ומדמיינת לעצמה שהיא מאושרת. שהיא זקוקה לתיקון והוא הבלעדי שיכול לתקנה. רק הוא יוציא את כל השקרים מתוכה, רק הוא לא יאפשר לאפה הארוך לצמוח. ויום אחד, אולי בטעות, אולי בחסד, צומחות לה כנפיים. בהפתעה. בהתחלה היא עפה. אחר כך נבהלת, וגוזרת  את כנפיה במו ידיה.

ואז הוא כל כך טוב אליה. היא שוכבת גזורה על מרבצה ומתמסרת לטיפולו המסור.

וכשהיא כבר לא יכולה לקום ממקומה, הוא נוטש.

עם כנפיים גזורות היא כותבת לו שירי אהבה. מציירת שוב ושוב את פניו. מתחננת שיחזור. מבטיחה את חייה. ממשיכה לגזור את שאריות הכנפיים הפנימיות שעדיין מרפרפות. לא אכפת לה גם אם יחדלו. אם לא תוכל יותר לאחוז במכחול. היא תחכה לו עד כלות.

*

בספר העונשים של גורו רחוק אחד, ספר נדיר, מקומט והזוי, מתוארים העונשים שיבואו על חוטאים בחטאים שונים. האישה הבוגדת, כך כתוב שם, תיגרר על קוצי יהלום, שוב ושוב ושוב, עד שתצא נשמתה מגופה החוטא.

כן, כן, שתצא כבר הנשמה, הנבגדת, הננטשת, המשוקרת, התמימה

כל הדימויים מתוך תערוכתי "שפת אם", גלריה נחשון לאמנות עכשווית, 2009


%d בלוגרים אהבו את זה: