תגית: בוקרשט

המזרקה

הפוסט הזה פורסם לפני 3-4 שנים בבננות

היום הייתי כותבת אותו אחרת

ולמרות זאת מביאה אותו כלשונו:

המזרקה בסטרדה מושילור
14/10/2008 22:35:57

    

הלכנו לחפש את הבית שאימא נולדה בו.

מיקה, אישה בת 81, בת יחידה להורים רומנים מהמעמד הבינוני בבוקרשט, נולדה כשש שנים לפני אמי. היא כבר היתה בוגרת מספיק בעיצומה של המלחמה. אבל היא אהבה לרקוד. אמי והוריה שכרו בביתם דירה נפרדת, עם כניסה צדדית מחצר שתולת ורדים. כך ספרה לי סבתא. אמי נולדה בבית ברחוב יון מיורסקו 37. לפני שנסעתי היא אמרה לי שהוא כבר נהרס. ומה הטעם. אבל מיקה, אשה צבועה בלונד, מדיפה בושם צרפתי, עם לחיים ורדרדות, אמרה שהבית כמובן קיים. שהוא נמכר חמש פעמים לאחר שהיא מכרה אותו לרופא שיניים. בעלה הלך לעולמו ומכוון שבניה התחתנו , החליטו למכור את הבית ולקנות שלוש דירות צנועות בפרברי העיר. הגענו לרחוב הומה עם בתי רכבת משני צדיו, שרידי הזוועה של צ'אושסקו. היא חיכתה לנו למטה כשירדנו מהמונית. היה חם אך הרומנית השוטפת שלי, זר פרחי האיריסים והמעטפה עם המזומנים, העלו את מפלס החביבות שלה. היא דברה על ילדיה ונכדיה. אני רציתי לשמוע על סבתא שלי. היא הייתה בת עשרים פלוס כשסבתא וסבא עלו לארץ. בגיל הזה זוכרים הרבה.

-האם את זוכרת את סבתא שלי?

-בטח שאני זוכרת.

-איך היא הייתה?

-נחמדה. היא היתה חברותית עם אימא שלי. זו הייתה ההגדרה שלה.

-האם הייתה עצובה?

-לא יודעת. היא הייתה רגישה.

-איך היה סבא שלי?

-הייתה לו חנות.

-בגדים?

-כן, בקצה הרחוב הנפגש עם סטרדה מושילור. 

-הגרמנים שרפו?

-לא זוכרת הייתי נערה. כבר אין שם שום דבר, רק בניינים.

-האם יש לך תמונות מאז?

-לא. הצטלמנו בעיקר בים. בנופשים.

-אין לך אף תמונה של סבתא שלי?

-לא.

-ושל אימא? הייתן חברות, לא?

-לא היינו באותו גיל. היא היתה ילדה קטנה ואני נערה.

-אבל עכשיו אתן בקשר. הרבה שנים אתן בקשר. למה בעצם?

-אימא שלך שולחת לי מדי פעם קצת כסף. 

– אימא ואבא שלך באו לבקר לפני עשר שנים. נסענו יחד לסינאיה.

-רוצה לראות תמונות שלהם מאתמול? (בדיוק קבלתי באימייל והבאתי אתי מחשב).

היא לא הראתה התלהבות. פתחנו מחשב.

-הנה גל הבת שלי, הנה אחותי והבת שלה, הנה אימא ואבא. 

-אבא שלך חולה? היא שואלת.

-כן היה לו התקף לב. הוא מרגיש יותר טוב עכשיו.

-שיהיה בריא.

-והנה תמונה שלי. אני דומה לסבתא? היא לא עונה.

-כשאחותך היתה ברומניה עם ההורים, לפני יותר משלושים שנה, היא היתה דומה לאימא שלך. שיער כהה מתולתל.

-ואת? למי את דומה? אני שואלת, איך היה אבא שלך?

-אבא שלי היה קצין במשטרה. הוא הכיר את כולם.

-אז החבאתם את סבא וסבתא שלי ואימא?

-לא ממש החבאנו, אבל היה אסור להם לצאת מהבית כל המלחמה. אבא שלי היה קצין ובגלל זה לא תפסו. אבל אני לא זוכרת הרבה. הייתי רק נערה.

ואני חושבת, נערה בת עשרים, בגיל של גל, הבת שלי, ששום דבר לא חומק מעיניה הפקחיות.

אחרי שעה היא מציעה לנו מיץ תפוזים משומר וכמה עוגיות יבשות. את האיריסים היפים שהבאתי היא שמה באגרטל גבוה על המזנון, נוגעים בתקרה ונמעכים קצת. ג' מקליט את שיחתנו. הוא לא מבין מילה ואני אומרת לו שזה מיותר, אבל הוא מתעקש ומצלם, אולי משהו יצוץ.

– את יודעת, אני אומרת, שסבתא שלי הייתה חולה הרבה שנים?

-כן, שמעתי משהו, היא אומרת, מה זה היה?

-דיפרסייה שבאה לסירוגין,

-אהה, משהו של העצבים, היא מגדירה וקובעת שזה בגלל שלא רצתה לעזוב את רומניה. חבל שעזבה.

-וסבא שלי? אני שואלת, היא אהבה אותו?

-לא יודעת. הם לא רבו. אני הייתי נערה. לא שמעתי כלום. הייתה לה חברה, רוזה. היית צריכה לשאול אותה. היא ידעה הכל. אבל היא כבר מתה, היא גיחכה.

-ואימא שלך, זואה, אני אומרת, גם הייתה חברה שלה?

-כן, אימא שלי המסכנה כבר לא בחיים, וגם אבא שלי וגם בעלי. מסכן בעלך, היא אומרת פתאום, בטח משעמם לו, היא נזכרת שיש שם עוד מישהו ומייד ממשיכה לספר על הנכדים התאומים.

-אולי תחפשי תמונה מהבית הההוא?

היא מוציאה קופסה ובה תמונות ישנות.

-אין לי. אני בטוחה. אבל יש לי תמונה של אימא שלך ואבא שלך, יחד איתך ועם אמא שלי, בבית ההוא, כשהייתם ברומניה. בת כמה היית אז?

-בת חמש עשרה אני עונה.

-כולם משתנים, היא אומרת. החיים עוברים.

-אני כותבת ספר על סבתא שלי, ושירים. אני מרגישה צורך להסביר את סיבת בואי אליה. אף פעם לא דברתי רומנית אבל תמיד דברו אלי רומנית, בתקווה שיום אחד אזכור אם אצטרך, והנה, אחרי כמעט חמישים שנה, התפרצה הרומנית לחיי בסערת רגשות חריפה וכתבתי עשרות שירים ברומנית.

-הספיריט של סבתא שלי נכנסה בי… ניסיתי לגשש אחרי דעתה.

-טוב, אם את מאמינה בזה, אולי…, היא אומרת, הרומנית שלך באמת טובה. אז איך התחלת לדבר פתאום?

 

בבטן שלי התערבבה כל רומניה. שלושת השבועות בכפרים ובהרים, פני האיכרות וגיעגועי האווזים וגעגועיי שלי שנבעו ממעמקים מסתוריים, ריחות הבשר העולים באש שגירו את יצריי הקדומים  והגבירו את רעבוני העז, בניגוד הגמור לשנות הצמחונות האדוקה שלי, שמלותיהן האדומות ירוקות של הצועניות, המחוללות בפסטיבל הקבבים והמוסיקה הרומנית בעמק בראן, ריחו של העץ הנשרף בקמין עם העשן שעולה מהארובות, טעמם של התפוחים הגנובים מהעצים, געיית הפרות המתהלכות חופשי על דרכי העפר, עם עטיניהן הענקיים הנוטפים חלב, צבעי החלודה של עצי הסתיו הרומני, האוויר החותך בצוואר

 

-אני שמחה מאד שבאת לבקר אותי, אמרה גב' מיקה, אני אגיד לבן שלי, הרופא, שישלח לך תמונה של הבית הישן. את יודעת, אבא שלי בנה אותו רק בשבילי. ב- 1926 אני נולדתי וב- 1927 הוא בנה לי את הבית ותראי עכשיו מה נהיה ממני. מה את חושבת? את קצת מבינה בעתיד, לא? אולי אני אצליח לקנות שוב את הבית הזה. כל הזמן מוכרים אותו. האם זה לא סימן שאף אחד לא צריך לגור שם חוץ ממני? אז מה את צריכה תמונה. תלכי לשם ותצלמי. ואם ישאלו אותך תגידי שאימא שלך נולדה בבית הזה.

נפרדנו בחביבות ולקחנו מונית לרחוב יון מיורסקו 37. המונית הורידה אותנו מול הבית. כל כך קטן, חשבתי. צילמתי. לא היו הרבה אפשרויות צילום. חבורת כלבים נבחו מחצר הבית ומהרחוב. ג'יפ שחור חנה בתוך החצר, ששער ברזל חדש סגר עליה. לא היו שם שושנים.

 

הלכנו לראות את המקום שבו היתה החנות של סבא שלי.  בדרך צילמתי עוד כמה בתים. "למה את מצלמת” שאל אותי איש אחד, שעמד עם אישה מבוגרת ונערה, מרחק שלושה בתים מהבית ההוא, "אימא שלי נולדה כאן לפני יותר משבעים שנה” עניתי. "באמת?” הוא התפעל  "באיזה מספר? אז אתם יכולים לדרוש את הבית בחזרה. ככה עושים כולם היום. גנבים הנובורישים האלה. שימותו כולם. מגיע להם" והוא המשיך לקלל. 

פסענו לקצה הרחוב, עד לאותה נקודה בה אמרה לנו גב' מיקה לנו ששם עמדה חנותו של סבי. עמדנו בצומת רחבה מאד של שני רחובות ראשיים. התערבבו שם חשמליות, אוטובוסים, רכבת עילית ורכבת תחתית, מכוניות, בניינים גבוהים ומכוערים המתקופה הקומוניסטית, חנויות ורעש. במרכז כל המהומה עמדה מזרקה קטנה ששלחה לגובה את זרמי המים שלה, בעדינות שעומדת בניגוד לסביבתה. עמדתי רגע והתבוננתי במזרקה. הייתי רחוקה ממנה, אבל הרגשתי איך זרמי המים שלה מגיעים עד פני ומתערבבים בדמעותיי.

ואז ידעתי.

במקום של המזרקה הזו, עמדה החנות של סבא, שנשרפה עם פרוץ המלחמה ההיא.

 

בוקרשט, אוקטובר 2008

 

.

.

.


המזרקה בסטרדה מושילור

פוסט שנכתב לפני שלוש שנים, שיניתי מעט,  הצטמררתי מחדש

הלכנו לחפש את הבית שאימא נולדה בו

מיקהאישה בת 81, בת יחידה להורים רומנים מהמעמד הבינוני בבוקרשטנולדה שש שנים לפני אמי.היא כבר היתה בשנות העשרה שלה בעיצומה של המלחמה והיא אהבה לרקודהוריה של אמי שכרו בביתם דירה נפרדתעם כניסה צדדית מחצר שתולת ורדיםכך ספרה לי אימאאמי נולדה בבית ברחוב יון מיורסקו 37. לפני שנסעתי היא אמרה לי שאולי הוא כבר נהרסומה הטעםאבל מיקהאשה צבועה בלונדמדיפה בושם צרפתיעם לחיים ורדרדותאמרה שהבית כמובן קייםשהוא נמכר חמש פעמים לאחר שהיא מכרה אותו לרופא שינייםבעלה של מיקה הלך לעולמו ומכיוון שבניה התחתנו החליטו למכור את הבית ולקנות שלוש דירות צנועות בפרברי העירהגענו לרחוב הומה עם בתי רכבת מכוערים ומוזנחיםשרידי הזוועה של צ"אושסקוהיא חיכתה לנו למטה כשירדנו מהמוניתהיה חם מהביל, אך הרומנית השוטפת שליזר פרחי האיריסים והמעטפה עם המזומניםהעלו את מפלס החביבות שלה. עלינו אל הסלון הדחוס שלה, מגף החלונות. היא דברה על ילדיה ונכדיהאני רציתי לשמוע על סבתא שליהיא הייתה בת עשרים פלוס כשסבתא וסבא עלו לארץ ביחד עם אמי, בתם היחידהבגיל הזה זוכרים הרבה.

האם את זוכרת את סבתא שלי?

בטח שאני זוכרת.

איך היא הייתה?

נחמדההיא היתה חברותית עם אימא שליזו הייתה ההגדרה שלה.

האם הייתה עצובה?

לא יודעתהיא הייתה רגישה.

איך היה סבא שלי?

הייתה לו חנות.

בגדים?

כןבקצה הרחוב הנפגש עם סטרדה מושילור.

הגרמנים שרפו?

לא זוכרת הייתי נערהכבר אין שם שום דבררק בניינים.

האם יש לך תמונות מאז?

לאהצטלמנו רק ביםבנופשים.

אין לך אף תמונה של סבתא שלי?

לא.

ושל אימאהייתן חברותלא?

לא היינו באותו גילהיא היתה ילדה קטנה ואני נערה.

אבל עכשיו אתן בקשרהרבה שנים אתן בקשרלמה בעצם?

אימא שלך שולחת לי מדי פעם משהו.

רוצה לראות תמונות של אבא ואימא שלי? של המשפחה שלנו?

היא לא הראתה התלהבותפתחנו את המחשב הנייד שלי.

הנה גל הבת שליהנה אחותי והבת שלההנה אימא ואבא.

והנה תמונה שליאני דומה לסבתא

היא לא עונה.

ואתלמי את דומהאני שואלתאיך היה אבא שלך?

אבא שלי היה קצין במשטרההוא הכיר את כולם.

אז החבאתם את סבא וסבתא שלי ואימא?

לא ממש החבאנואבל היה אסור להם לצאת מהבית כל המלחמהאבא שלי היה קצין ובגלל זה לא תפסואבל אני לא זוכרת הרבההייתי רק נערה.

ואני חושבתנערה בת עשריםבגיל של גלהבת שליששום דבר לא חומק מעיניה היודעות כל.

אחרי שעה היא מציעה לנו מיץ תפוזים משומר וכמה עוגיות יבשותאת האיריסים היפים שהבאתי היא שמה באגרטל גבוה על המזנוןנוגעים בתקרה ונמעכים קצתגמקליט את שיחתנוהוא לא מבין מילה ואני אומרת לו שזה מיותראבל הוא מתעקש ומצלםאולי משהו יצוץ.

– את יודעתאני אומרתשסבתא שלי הייתה חולה הרבה שנים?

כןשמעתי משהוהיא אומרת, זה בטח בגלל שהיא לא רצתה לעזוב את רומניה. חבל שעזבה. היתה לה חברה רוזה.היית צריכה לשאול אותה. היא ידעה הכל. אבל היא כבר מתה.

ואימא שלךזואהאני אומרתגם הייתה חברה שלה?

כןאימא שלי המסכנה כבר לא בחייםוגם אבא שלי וגם בעלימסכן בעלךהיא אומרת פתאוםבטח משעמם לוהיא נזכרת שיש שם עוד מישהו ומייד ממשיכה לספר על הנכדים התאומים.

אולי תחפשי תמונה מהבית הההוא?

היא מוציאה קופסה ובה תמונות ישנות.

אין ליאני בטוחהאבל יש לי תמונה של אימא שלך ואבא שלךיחד איתך ועם אמא שליבבית ההוא,כשהייתם ברומניהבת כמה היית אז?

בת חמש עשרה אני עונה.

כולם משתניםהיא אומרתהחיים עוברים.

אני כותבת ספר על סבתא שליושיריםאני מרגי.שה צורך להסביר את סיבת בואי אליה.

– אני שמחה מאד שבאת לבקר אותיאמרה גב' מיקהאני אגיד לבן שליהרופאשישלח לך תמונה של הבית הישןאת יודעתאבא שלי בנה אותו רק בשביליב– 1926 אני נולדתי וב– 1927 הוא בנה לי את הבית ותראי עכשיו מה נהיה ממנימה את חושבתאת קצת מבינה בעתידלאאולי אני אצליח לקנות שוב את הבית הזהכל הזמן מוכרים אותוהאם זה לא סימן שאף אחד לא צריך לגור שם חוץ ממניאז מה את צריכה תמונהתלכי לשם ותצלמיואם ישאלו אותך תגידי שאימא שלך נולדה בבית הזה.

נפרדנו בחביבות ולקחנו מונית לרחוב יון מיורסקו 37. המונית הורידה אותנו מול הביתכל כך קטן,חשבתי אבל עדיין רואים את יופיו, למרות הג'יפ השחור שחנה בכניסה לבית, במקום חצר ושיחי שושנים, כמו פעם. 

ואז

הלכנו לראות את המקום שבו היתה החנות של סבא שליבדרך צילמתי עוד כמה בתים. "למה את מצלמת” שאל אותי איש אחדשעמד עם אישה מבוגרת ונערהמרחק שלושה בתים מהבית ההוא, "אימא שלי נולדה כאן לפני יותר משבעים שנה” עניתי. "באמת?” הוא התפעל "באיזה מספראז אתם יכולים לדרוש את הבית בחזרהככה עושים כולם היוםגנבים הנובורישים האלהשימותו כולםמגיע להםוהוא המשיך לקלל.

הלכנו לקצה הרחובעד לאותה נקודה בה אמרה לנו גבמיקה לנו ששם עמדה חנותו של סביעמדנו בצומת רחב מאד בשני רחובות ראשייםהתערבבו שם חשמליותאוטובוסיםרכבת עילית ורכבת תחתיתמכוניותבניינים גבוהים ומכוערים המתקופה הקומוניסטיתחנויות ורעשבמרכז כל המהומה עמדה מזרקה קטנה ששלחה לגובה את זרמי המים שלהבעדינות שעומדת בניגוד לסביבתהעמדתי רגע והתבוננתי במזרקההייתי רחוקה ממנהאבל הרגשתי איך זרמי המים שלה מגיעים עד פני ומתערבבים בדמעותיי.

ואז ידעתי.

במקום של המזרקה הזועמדה החנות של סבאשהם שרפו, עם פרוץ המלחמה ההיא.

בוקרשט, אוקטובר 2008

החנות של סבא בבןקרשט, לפני פרוץ המלחמה

אימא הילדה בחנות של סבא, לפני...

מתוך "מקופלים", איריס קובליו, אקוורל, 1998



%d בלוגרים אהבו את זה: