תגית: ברניני

מתקנת הציורים וארבעת הנהרות

גרנו בכפר קטן מוקף חורשות וגבעות קרוב לים עם צוקים רבים. אני התפרנסתי מתיקון ציורים. אנשים היו מביאים לי ציורי מים שהייתי צריכה לאוורר. הייתי כמו תופרת מתקנת בגדים אבל תיקנתי ציורים, כי בעולם ההוא כולם ציירו וזה היה חלק מצרכי החיים, כמו בגדים, אבל רוב האנשים היו זקוקים לתיקוני כתמים כי הם היו שמים יותר מדי צבע והציור היה נעלם מאחורי הרבה שכבות. תפקידי היה לאוורר, לנקות את שכבות הצבע עד לחשיפת הציור. הציור היה נחשף ע"י יצירת אוויר סביבו. בעלי היה מנהל את העסק. הוא בעצמו צייר אבל ציוריו סבלו מעודף אווריריות.

יום אחד הגיע פרש עם שריון שרכב על סוס ברזל והניח על השולחן צרור ציורים סמיכים ועכורים עד מאד. בעלי הביא לי את הציורים ואמר שצריך לעבוד עליהם לא מעט ואולי אין הרבה סיכוי שאצליח להצילם. אבל אני התעקשתי ועבדתי קשה על הציורים הללו עד שניקיתי אותם לגמרי וכשהפרש בא (קראו לו פרש הצוקים) הוא היה מאד מרוצה ולקח את הציורים ודהר אל הצוקים. אחר כך יצאה שמועה שהפרש התפרסם מאד מהציורים שלו ושהוא מכר אותם בהרבה כסף. כולם הללו ושבחו את הציורים שלו והוא היה חוזר אלינו מדי פעם כדי שאתקן את הציורים שלו. תמיד היתה לי  עבודה רבה עם הציורים שלו כי הוא מילא אותם  בשכבות רבות ומיותרות, אך תמיד הצלחתי לפענח ולהוציא מהם את התמצית הקסומה שבגללה הוא נעשה מאד מפורסם.
כנראה שבאחת הפעמים שהגיע, הריתי לפרש הצוקים, ונולדה לנו ילדה מפגרת. מעוותת. הסתרנו אותה במערה על יד איזה צוק ובכל יום יומיים הייתי מתגנבת להאכיל אותה. אף אחד לא ידע על זה. גם לא בעלי. מדי פעם הפרש היה מגיע ומביא צמחי מרפא מארצות רחוקות אותם קנה בכסף רב תמורת ציוריו. אך הוא בעיקר היה מביא לתינוקת תחבושות וטמפונים כי היו לה המון חורים מדממים. התינוקת היתה מאד מעוותת ומפחידה אבל אני לא דאגתי לה שהיא לבד בצוקים, כי ידעתי שהיא חזקה ושורדת ושאסור לפגוע בה מצד אחד, אבל גם אסור לה להתגלות.
יום אחד הפרש בא בדהרה על סוס הברזל שלו וכשראה את התיקון האחרון שעשיתי לציור מסויים שלו, הוא היה כל כך מרוצה שחטף אותי על סוסו ודהר לכוון הצוקים.  בכל זמן הדהרה שמעתי את שפשוף הברזל של הסוס הדוהר. צליל השפשוף היה כל כך עז עד שנשמע בכל הכפר. הפרש החזיק את ראשי מופנה אליו ותשוקה שעשוייה מברזל החלה לחדור מבעד לאצבעותיו אל גופי. הוא כל הזמן ביקש שלא אסתכל לאחור. דהרנו דהרנו ודהרנו.
אבל ברגע אחד לא יכולתי להתאפק והסתכלתי לאחור.
ראיתי את בעלי עומד ומסתכל אלינו בתימהון. הוא היה רחוק וקרוב כאחד. פיו היה פעור ומעיניו יצאו ארבעה נהרות תכלת שמילאו את הכפר בנחשולים אדירים שסחפו איתם אנשים נדהמים ומשתאים.
זה היה חזיון מופלא ונורא בו זמנית.
מארבעת הנהרות זרם סבל שאין לתארו במילים וגם יופי עז, עילאי.
 

ברניני, מתוך ארבעת הנהרות, רומא

ברניני, חטיפת פרספונה, רומא

ברניני, אפולו ודפניס, רומא

איריס קובליו, הרוכבת, אקריליק על גלויה מצולמת

 


Tereswari

הציור קשור לפוסט הקודם שלי

ברניני:  גילוי נאות

Iris Kovalio, Acrylic, 2011


ברניני, גילוי נאות

אף פעם לא למדתי תולדות האמנות באופן רשמי, גם לא באופן חלקי וזאת למרות שאני כן יכולה "להתהדר בתואר" (2) באמנות. ובכן חמקתי באלגנטיות מהרנסנס והברוק והרוקוקו למיניהם ושמו של ג'ובאני לורנצו ברניני, מלך הבארוק האיטלקי השתחל לאוזניי רק במהלך מסע אומנות שהשתתפתי בו לפני יותר מתריסר שנים, עם בוגרי כיתת י"א  במגמת האמנות של תיכון בו הייתי מורתם לציור.

ר', המורה לתולדות הנלהבת, סחפה אחריה 51 נערים ונערות מתבגרים ואותי צירפה למסע באקראי. אך אבוי, בזמן שהיא התעלפה ודמעה והצטמררה (כך העידו התלמידים) מכל ברניני, לאונרדו מיכאלאנג'לו ורפאל שנקרו בדרכה המתוכננת היטב, אני ליקקתי גלידת איטלקית נפלאה עם קומץ תלמידים סוררים שנשארו מחוץ לכנסיות, או הסתובבו בשולי הפיאצות המפוארות. באותו זמן (וגם עכשיו, אבל אחרת) הייתי שרופה על קאראווג'יו וליקוק פצעיו בהחלט התחרו בגלידה, אבל היצירות התלת מימד לא נגעו בשולי אדרת הלב שלי.

השנה גיליתי את ברניני. בעיקר דרך האכסטזה של תרזה. צילום אחד ששלחה לי חברתי ס' במייל, פילח את ליבי כמו שהמלאך פילח את ליבה של תרזה והיא התעלפה בייסורים מענגים עילאיים. החלטתי לראות את היצירה הגאונית הזו כמתנה ליום הולדתי. לפני ההחלטה לנסוע לרומא התחלתי לצייר את תרזה. השחלתי את פני במקום פניה, אבל לכשהגעתי לקפלי שמלתה נטרפתי. מחקתי שוב ושוב ובשום אופן לא הצלחתי לפענח את הרב שכבתיות  חסרת ההגיון הזו, כביכול. חיפשתי חומר כתוב עליה. במקומות אחדים מוזכר הדיאלוג בין הויבראציה של הקפלים הבלתי אפשריים לאכסטזה שלה, אבל עדיין עוד לא הצלחתי לצייר משהו שיניח את דעתי, אפילו לבינתיים. הביטוי האנרגטי של האירוע הקוסמי הזה מיושם באופן מושלם גם בעיצוב הסביבתי בתוכו נמצאת היצירה.

 

נכנסתי נפעמת לכנסיה היפה ביותר  שראיתי מעודי (כנסיית סנטה מריה דה לה ויטוריה). ידעתי שהצפייה ביצירה הזו היא כמעט בלתי אפשרית. היא מוצבת כל כך גבוה,  עד שרק מזווית מסויימת אפשר לראותה. ניסיתי לפענח אותה בעזרת הזום של מצלמתי החדשה, שעוד לא התגלתה לי בשלל אפשרויותיה. וצילמתי וצילמתי וצילמתי, אבל בגלל איכות הצילומים הגרועה שיצאה לי, מביאה צילומים מהרשת:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני חושבת שכבר לא היו לי ידיים ולא רגליים ולא גב

כשהסתובבתי לאחור וראיתי אותה:

שילגיה.

קוי צמרמורות חצו שתי וערב את כל גופי. הייתי חייבת לצאת.

בחוץ חיכתה לי שמש וכך צולמתי

ואחר כך, במדשאות של וילה בורגזה, אחרי שראיתי את אפולו (הפעם חץ נעוץ בליבו) ודפניס ובעיקר אחרי שנחטפתי עם פרספונה ע"י האדס האדיר, הייתי חייבת להתעלף גם

מכל היפעה זו

***

מתכננת להביא עוד מהמסע לרומא ( על ארבעת הנהרות ועל הפייטה ועוד,) וגם לסיים בקרוב את ציור תרזה שלי ולהעלותו כאן

בפוסט הבא ציור תרזה שלי


%d בלוגרים אהבו את זה: