תגית: דיוקן עצמי

כמה מבטים על ציור פורטרט

עצמי

ציור פורטרט בצבעי מים מורכב מסה"כ ההבחנות הנובעות מההגדרות המוטעות שלנו בתפיסת המציאות.
השגיאות, חוסר הסבלנות, לחץ זמן, בטחון עצמי בלווי החרדה מכישלון התוצאה (דומה או לא דומה) הם שעושים את הציור למרתק. ולעתים, בבסיס הכל, עומדת המשיכה הציורית האישית לדמות.

ציור דיוקן עצמי מורכב מסה"כ התפיסות המוטעות שלנו את עצמנו, הביקורת הבלתי פוסקת מול המראה, חיוך הניצחון או הכישלון, ההשוואה המתמדת לדורות הקודמים, למי שהיינו ולמי שאנחנו נעשים, למי שמקרין עלינו ועל מי שאנחנו מקרינים בהיותנו משתדלים להראות באיזשהו מיטב, והניסיון לצייר את כל אלה במשיכות זהירות ונמהרות כאחד, המבוססות על ניסיון ארוך, בטחון עצמי מופרז ופחד תמידי מהתוצאה

אני 2016

איריסיה קובליו, צבעי מים, ינוראר 2016

ומשהו ישן שנזכרתי בו

12742259_10208773621402691_16434725704365994_n

איריס קובליו, אקריליק על צלחת זכוכית, 2010

וצילום עדכני שצילמה תלמידתי דורית וידר

סלף עם ציפור גנעדן 1

צילום: דורית וידר


אֵמֵרַלְדּ דיפּ

 

.

אֵמֵרַלְדּ דיפּ. זה שם המצלמה. מצלמה אחת מאלף אפליקציות של מצלמות באייפון. מקסימום בדולר אחד. לפעמים זה בחינם. לכל מצלמה אפשרויות מצחיקות. מוזרות. בלתי צפויות. אחר כך בפוטושופ אפשר להמשיך לשפר. לעצב. להגיע למראה משביע. מניח את הדעת. מניח את המחשבות המטרידות הניבטות מן המראה: הגיל כבר כל כך ניכר עליך, איריסיה. אף אחד כבר לא מרים גבה כשאת אומרת "53"   

 

לו יכולנו להכניס לא רק את תמונת הדיוקן שלנו לתוך המצלמות והתוכנות המופלאות האלה, אלא גם את רגשותינו, מחשבותינו, האופן בו פעלנו בסיטואציה זו או אחרת היום בבקר, אתמול, לפני שבוע, לו רק יכולנו לעצב מחדש, להכניס קצת אמרלד דיפ גולד לתוך הריב עם השכן, לתוך הכביש שמשפצים בכניסה לשכונה כבר חצי שנה, לתוך האופן שבו ענית לטלפון כשהתקשרו שוב ממחלקת המינויים של עיתון הארץ, לו יכולת להוסיף חיוך ולהוריד את קמט הדאגה לא רק ממצחך אלא גם מקולך, ואת סימני העייפות להפוך לנקודת זוהר לא רק באישונייך, אלא גם בתור השערורייתי בסופרפארם.

קליק. חיוך. קליק, זה בחינם. קליק, הוסיפי נצנצים למטליות הלחות שהשכן מלמעלה זורק למרפסת שלך כל בוקר, קליק, עשי מהם עפיפוני קסם, קליק בקשי משאלה, קליק הפכי את חייך לאמרלד דיפ, קליק אפילו רק לחמש דקות ביום.

ואם זה לא יהיה בחינם, זה מקסימום יעלה לך דולר 


עוד שלושה ימים

עוד שלושה ימים לתערוכה שלי

זה לא אותו דבר כאן, על המסך,

כמו על הקירות, בחלל המיוחד, בתאורה המיוחדת, באופן התלייה, במסגור האחר, בדיאלוג עם האמנות בגלריה.

מצורף פוסט יפיפה של שרית שמיר  המתאר את האירוע שהיה אמש בגלריה

.

.

גלריה גבי בן ז'נו

רחוב יבניאל 33 פינת התלמי 4, נווה צדק

ראשון שני 11-18

שלישי ערב יום הזיכרון 11-14


אַנָה בֶּלָה בְּלָה. פוסט לפורים

 המספרה של אנה ובלה היתה ממוקמת בשכונת מונטיפיורי התל אביבית. אני זוכרת את אנה, רומנייה עדינה בעלת עיני תכלת בורקות (על שמה קראתי לבובה הראשונה שלי) ואת בלה, שהיתה מקורזלת עם אצבעות ידיים שמנות וריחות של מאכלים כבדים שנדפו מסינרה ופיה. בלה היתה החופפת. אימא היתה נכנסת למספרה בכל שבוע, ואני מציצה בעקבותיה. אף פעם לא הסכמתי שיגעו בי, אבל יום אחד מצאתי את עצמי יושבת על כיסא החפיפות, ראשי מוטה לאחור, ריח כבד באפי, נמעכת תחת שדיה הגדולים של בלה, המושכת בחזקה בתלתליי השחורים ומבלי להתחשב בכללי נימוס בסיסיים, בעטתי בה בעוצמה.

 .

הנה תמונת פורים שלי, משנות השישים, תמונה "מיוחדת", בחזית המספרה של אנה ובלה.

 

כבר הזכרתי שנולדתי בפורים, ממש בפורים, ולכן חופשתי ברוב שנותיי הראשונות כמלכה: מלכת אסתר, מלכת השלג, מלכת הכוכבים, מלכת הפרחים ומלכת הצועניות. פורים העיק עלי אבל הייתי ילדה יפה, טובה וממושמעת, בדרך כלל, וצילומי פורים שלי נשמרו מרהיבים וקסומים. ובאמת תמונת היפנית בחזית המספרה של אנה ובלה היא נדירה ביותר, יוצאת דופן, כמו הבעיטה, בה אני נותנת דרור ראשוני, להר הגעש הנשרף בתוכי.

 .

פורים הוא חג הבלהות. פחדתי מהקפצונים ומהרעשנים ומהאוזן של המן הרשע והכי הרבה פחדתי מהמלך אחשוורוש. לא יודעת למה. בכיתה, כשהבעתי רחמים על וושתי, הילדים ובעיקר המורה צחקו עלי. זה לא היה חדש. לא הייתי מלכת הכיתה ובטח שלא מלכת אסתר, למרות שזו היתה התחפושת הראשונה שלי בחיי הצעירים, שגם זכתה בציון לשבח בעיתון של הרומנים.

וושתי, הו וושתי.  ועשיו (אפשר לקרוא על עשיו שלי כאן) המנודה. הייתי שניהם וכל השאר היו רק תחפושות.

 .

(כשהפכתי לאימא התפייסתי מעט עם פורים. אמנם לא הייתי האימא התופרת, הגוזרת, הממציאה, הנוסעת למרחקים ומוציאה שתי משכורות על תחפושת, אבל לא פעם נסחפתי בהתלהבות התוצאה, צילמתי ותיעדתי ושכחתי מנין אני באה.)

כשכל הילדים היו הולכים אל הלונה פארק, לרכבת השדים (בשנות השישים שבעים זה היה הכי אקסטרים שאפשר) אני הייתי נוסעת עם ההורים ברכבל. גם על הגלגל הענק לא עלינו. אבל רכבת השדים, שהיתה כמובן מחוץ לתחום, הפחידה אותי עד מוות וגם משכה אותי. לפני כשנה קבלתי אייפון. בלילות ללא שינה שחקתי עם אפקטים של מצלמות. באותם לילות ראיתי את חיי כרכבת שדים, עולה ויורדת וכגלגל ענק מסתובב ונע על מסילות מרושתות אינסופיות. כדי לעצור מדי פעם הייתי מצלמת את עצמי (תודה לסינדי שרמן היקרה). אהבתי את תוצאות הבלהה. את התחפושות כביכול שהתגלמו אחר חצות. הנה סוף סוף אני ברכבת השדים שבלונה פארק

And I`m having a lot of fun

 

 

 

 

והנה עוד תמונה מתוקה מפורים, כל כך לא מקורית, אבל היא רוצה לעלות לכאן כדי לעשות לכולם טוב. רק טוב. פורים שמח!


Look at Me

Please

 

 

 

 

 

 


%d בלוגרים אהבו את זה: