תגית: דיוקן

שש פנים, גרניום ושמיים

 

ובנימה קצת יותר אופטימית מהפוסט הקודם רוצה לספר על עט שמנמנה המכילה 8-10 עטים צבעונים הנשלפים בלחיצה המאפשרת ציור מהיר בקצב דומה לצבעי המים. הצבעים נשלפים ללא כל הגיון וחורטים בדף רישום שהוא סוג של כתם.  כביכול שני הדברים סותרים: כתם בצבע מים הוא שקוף, לפעמים חסר גבולות, אוורירי, וקו הוא נוכח וחרוט ומגדיר, אבל המעוף בעט הפלאית הזו דומה, החופש, השקיפות, ההולכה הפראית של היד. כך אני אוהבת לצייר בצבעי מים וכך העט הפשוטה הזו מאפשרת לי את הרחיפה כמו בצבעי מים: תזזית הנעה בין היסוס לביטחון, בין זהירות להתפרעות.

img200.jpg

הקיץ מסרב לזוז. גם הזמן. כל כך חם בקיץ שלא בא לצייר בחוץ. אני משתדלת להסתגר כמה שיותר ובין בהייה לבהייה מביטה במראה או בתמונת סלפי וחורטת על הדף את הרשמים שנוצרים מהתבוננות בפרצופי המתבגר (כתבתי בלילה מזדקן, אבל מתקנת ). סלפי כהוכחה שלא נעלמתי.

img206.jpg
3.
img204.jpg
4.
img208.jpg
5.
img209.jpg
6.
img201.jpg
*

ושוב בנימה אופטימית: קניתי עציץ גרניום קטן ועדין שצבעו ורוד ובמרכזו ורוד מגנטה. היו לו הרבה ניצנים ופריחה מוגדרת שיכלה ליצור קומפוזיציה נאה לציורי התלמידים שלי. הצטרפתי אליהם וקשקשתי אותו בעט הצבעונית שלי.

גרניום עטי.jpg

 

וזה יצור קטן ששמו שמיים. סקאיי. כלב הרוח המיניאטורי שלי מזה 7 שנים. היחסים שלנו נעים בעיקר בין אהבה לתלות. כלב זה תינוק שלא גדל אף פעם. כלב רוח קטן זו רוח שיש להזינה בחום ותשומת לב 24/7, אחרת היללות יקרעו את השמיים. ובינתיים השמיים נחוצים עד מאד.

img199.jpg

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


מריה, בקצרה

שלוש סקיצות של מריה, המטפלת המולדאבית של אימא שלי. ניסיונות לתפוס את המורכבות שבתוך פניה החתומות בדרך כלל בטווח הזה שבין עדינות ומסירות לבין הר הגעש שמציץ מבין קמטי דיוקנה. צבעי מים. יולי 2019

66386032_358231888192451_343165494653616128_n.jpg

(מריה הכי אהבה את השמאלי)

 


יעלה- שני אקוורלים

כדי לא להישאר בחורי הפוסט הקודם בראש הבלוג, אני ממהרת לצרף את שני הדיוקנאות החדשים שציירתי: יעלה נכדתי, בת השנה ושלושה 

האקוורלים הם קטנים בתוך בלוק קטן וחסר שם של נייר מנחם לצבעי מים. מה זה "נייר מנחם"?- שאפשר למחוק ולמחוק ולתקן ולתקן (זה לא קנסון)

את שני האקוורלים ציירתי במהלך שבוע.

גם כשהרישום נכון הצבע יכול להוסיף נטבחים הזולגים לכיוונים לא צפויים, תועים וטועים. או להפך. הרישום חייב להיות נכון בכל מקרה.

זה לא אופייני לאקוורל. העבודה בדרך כלל מהירה ועד פעמית. אבל לפעמים אני אוהבת להשתהות. לקחת את הזמן. ודווקא באקוורל.

יעלה 8.jpg

יעלה 9.jpg

 

עוד אחד

img046.jpg


עזרה להתמודד

אראם מצייר את אימא שלו ועונה: כן, זה עוזר לי להתמודד יותר טוב עם המציאות. 
המציאות. האם היא קיימת? האם היא מה שאני רואה? 
בשנים האחרונות הצילום בנישת הבלהות הזו שנקראת דעיכת הורים החליפה את הציור
אך לא.
השבוע ציירתי אחד והוא סוג של ״עזרה להתמודד״ 
ואם לא הייתי מצלמת או מציירת את סצינת ההורים הייתי או בורחת על כל אשר לי לארצות הקרח או אל האמצעים המשנים תודעה.
לפעמים אני רוצה לשקוע בחבית של יין ארומתי בורדו קהה עפיץ
לפעמים להתאבך בעשן קנאביס משובח מתוך ארובת כנסיית זהב על נהר קרח צפוני
הציור הוא לא אקט של חמלה או הבנה או אותו לב של צער ביולוגי אמורפי חם ומבוהל עד מוות
זו שליטה.
יותר לא אוסיף כרגע
mom1.jpg
ועוד באותו עניין
*
*
*

עדכוני סלפי

אין לי הרבה מה לכתוב על חנוכה השנה.

אבל מזל שזה נמשך שמונה ימים.

נר ראשון. נר שני? נר שלישי. וישנו הנר של מחר. והימים הבאים.

ואולי דבר אחד: גם אם נדמה שהדברים חוזרים על עצמם, אז לא. ישנם דברים שנגמרו. ולא עוד. ואיזה מזל! ואולי זהו נס בפני עצמו.

ועוד דבר:

לפני כמה ימים עברתי איזשהו ניתוחון על האף. במשך שבועיים לפני זה החלטתי לעדכן את דיוקני העצמי. השתמשתי בצילומים שצילמתי במיוחד עבור זה.

לצייר מצילום שתוכנן מראש זו משימה לא פשוטה, מפני שהצילומים חושפים יותר ממה שמסתירים. בציור מהתבוננות אפשר להתעלם מכל מיני דברים. הצילום הוא כמו פצע פעור. הוא מיקרוסקופ לנפש. את הצילומים אני לא מעזה לחשוף. הציור הוא שוב סוג של כיסוי. רק ביני לביני, בזמן הציור עצמו, הדבר עצמו גלוי.

דיוקן עצמי:

אקוורלים ורישומים מהחודש האחרון לשנת 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, רישום, 2014

איריס קובליו, רישום, 2014

איריס קובליו, רישום, 2014

איריס קובליו, רישום, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל 2014

איריס קובליו, אקוורל 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, אקוורל, 2014

איריס קובליו, רישום, 2014


קלוז אפס

איריסיה קובליו, צבעי מים, 2011

בשבוע האחרון עשיתי כמה סקיצות יוטיוביות לציורים מתחלפים שלי או תהליכי ציור. השתמשתי במוסיקה מורשית מיוטיוב ויצאו כמה סרטונים (יותר נכון מצגות).

בראשון שכאן צירפתי קלוז אפס של ציורי פורטרט עם פרחים. המוזיקה  "A walk in the space"  שימשה לי השראה לילית שהזכירה לי את הסדרה הזו שיצרתי לפני כשנתיים.

ועוד סרטון קצרצר- תהליך ציור דיגיטאלי של רקפת

ולמי שיש סבלנות, סרטון מעט יותר ארוך של תהליך ציור הרקפות

 

ומשהו אחר לגמרי, גם כן דיגיטאלי, ציורים מורנה, בולגריה, למוזיקה של בלה ברטוק.

וטיולון קצרצר ומחויך בים

וסרטון מעולם היוגה שלי

ועוד קצרצר – איך מציירים נוף עם קסם

למי שרוצה להתעדכן, להירשם, לצפות מדי פעם

הנה קישור לאתר הסרטונים שלי ביוטיוב

https://www.youtube.com/channel/UCyc55RXRtyFLXLjLmxVxuVQ

*

*


דומה או לא דומה

בשעורי צבעי המים תמיד עולה השאלה- קודם לרשום או לא לרשום.  אין לי תשובה אחת. תלוי מה האימג' ומה הכיוון.  בדרך כלל אני ממליצה לרשום בעפרון מחיק (במים) ורק את קווי הקומפוזיציה הכללים, בעיקר בנוף. או דומם.

בפורטרט השאלה הזו רחבה יותר וכוללת תרגולים רבים של תפיסות של מהות הפורטרט.

רוב התלמידים רוצים שהציור ייצא דומה, במיוחד אם מציירים אדם שמכירים ועוד יותר מזה, אם מציירים קרוב משפחה. הפחד מביקורת הוא השולט בזמן הציור.

מאד קשה ללמד להתחבר למהות הדמות ולצייר אינטואיטיבית. הרבה פעמים מיומנות רבה ברישום מביאה תוצאה הפוכה: המצויר יוצא דומה, אך מהותו, נשמתו, נעלמת. מפחידים ומרתיעים אותי ציורי פורטרטים מוזיאונים של האצולה המצוירת, בעלי הכוח והשררה, ששוכרים צייר כישרוני להנציח את פניהם בעבודה רבה, כביכול סיזיפית.

ללמד פורטרט דרך צבעי מים זה ללמוד לעוף, להשתחרר מ"דומה לא דומה", להשתחרר מרישום כובל, להשתחרר מפרופורציות. זה ללמוד לגעת בנפש הדמות שעולה מפנימיותנו דרך התודעה אל הדף. אבל דרושים לזה זמן ותרגולים רבים, לצייר שוב ושוב את אותה דמות. למצוא בה אינסוף עניין ואהבה.

רוב התלמידים הם קצרי זמן ולכן ציור פורטרט אינו פופולרי בשעורי ציור בצבעי מים. פורטרט שייך כביכול לשעורי רישום ושמן, וההעזה של וויתור אמיתי על יסודות הרשום נדירה. בצבעי מים, רוב התלמידים מסתגרים בנופים, דוממים והשראות מתמונות קיימות, כדי לא להתעמת עם מערכת יחסים.

ציורי הפורטרט הכי יפים בעיני הם אלו שיש בהם "שגיאות", אלו הלא גמורים, אלו שבאו מרגש חזק של מערכת יחסים.

 גל אומרת שזה לא דומה לה. זה בסדר גמור מבחינתי. אם סקאיי היה יכול לדבר גם הוא היה מקטר: היי זה אני? מה פתאום? אני הרבה יותר גדול ושעיר ויש לי זנב מפואר, למה לא ציירת לי את הזנב ובכלל אני יותר גדול מגל, אני כבר לא גור, אני כמעט בן שלושה חודשים ואני גיבור גדול, ומה פתאום כחול? אני כחול??

 וכן, ציירתי מצילום שצילמתי אותם כשהבאנו את סקאיי לפני שבוע. ביום הראשון הוא עוד הסכים קצת לדגמן, לדקה, אבל מכוון שהוא כלב רוח (ננסי) הוא תזזיתי מכל חיית מחמד אחרת שאני מכירה. וגל של הייתה כל כך יפה, מדהימה, באותו רגע, שכן, אכן  השתדלתי מאד להנציח את יופייה והסיטואציה.

ואם רשמתי לפני הנחות הצבע?- כן. במקרה הזה כן. רישום קליל בעפרון מחיק. 

אז לא "יצא" ממש דומה. אז מה. האהבה שלי מסופקת. האהבה שלי מחוברת. והיא מעבר לכל דמיון, הגדרה, וכלי מדידה.

איריסיה קובליו, אקוורל, פברואר 2013

איריסיה קובליו, אקוורל, פברואר 2013


מחשבות על אקריליק

 אחרי שנים של מעוף אקוורלי, המעבר לאקריליק לא פשוט. הכל הפוך. מאבק מתיש.

קו הדמיון היחיד המחבר בין השניים הוא ההתייבשות המהירה. שאלו אותי למה לא שמן? – בגלל ההתייבשות המהירה. אני מהירה ואימפולסיבית וזה מתאים לי (למרות שלפעמים אני יכולה לעבוד על ציור שבועיים).

 צבעי מים הם השירה של האמנות. הם לירים ועדיניים ורוחניים ומדברים בקלות עם אלוהים. ובכל זאת, רמברנט? ורמיר? ליאונדו?- אמנם הם בצבעי שמן אבל הם אלוהיים. והם שירה והם מעבר לכל הגדרה של אמנות. ולעומתם אין הרבה צבעי מים שהם כאלה. אז על מה אני מדברת?

לוסיאן פרויד, פאולה רגו, אביגדור אריכא, באלתוס, פרידה קאלו- בפורטרטים, ניל ווליבר, מורי ורבי, בנופים, מראק רותקו בציור- על, רדון ועוד כמה שכרגע מסתתרים לי,  גם הם מעל ומעבר להגדרת אמנות מבחינתי, הם מרגשים עד העצם! והם גם מעבר לשירה. לפיוטיות.

 ובצבעי מים? מי מרגש עד העצמות? יש פה ושם. ישנם טובים כמו ג'ון מרין. לרוב הציירים הטובים יש אקוורלים טובים, אנה טיכו היתה נהדרת באקוורל.

אז מחשבות על אקריליק. בפורטרט למשל, עד כמה אני יכולה לחדור פנימה בצבעי מים? עד כמה מותר לחדור? מה זה לחדור? שכבות? להגיע לרמה של צילום? או לרמה של רגש אופטימאלי? – לרמה של לגעת בעצם. איך עושים את זה? אולי מציירים אדם שהוא השתקפות של הנשמה שלך. אדם שיש לך מערכת יחסים עימו/ה, אדם שדרכו נפתחת לך ראייה אל עצמך.

התאהבתי באקריליק. אני משתמשת באמסטרדם אקספרט. מתחת לכל ציור טמונות שכבות רבות. ציורים אחרים. לכל עבודה יש משקל רוטט (של עבר מחוק, עכשיו ואולי עתיד לא ידוע). ולעולם איני יודעת אם היא העבודה הסופית, אם בעוד שנה אכסה אותה בעבודה אחרת, בשכבות נוספות. באקריליק אמסטרדם ישנם צבעים אטומים לגמרי, כאלה שהם חצי שקופים וכאלה שהם לגמרי שקופים. את המשטח הראשוני אני מכסה במשחת עיצוב מטאלית. אני זקוקה למטאליקה. זה מכניס אותי למוד של ריחוף. וזהו המוד של צבעי המים גם כן. הנה מצאתי עוד משהו משותף.

 השבוע תלמידה ותיקה לאקוורל שעברה אצלי לאקריליק אמרה לי מדוע לא תתארגני על מתודה פרטית משלך, תחשבי איך את מציירת באקריליק ותכתבי על זה עד שתצא לך שיטה מסודרת, כי בטוח ישנם כבר כמה דברים שהתייצבו אצלך (באקוורל זה לקח יותר מעשור עד שהתייצבה מתודה ללמד…) ואני אמרתי שאני עדיין בכיאוס הזה של חיפוש, למה כיאוס, היא אמרה, תסתכלי על מה שמשותף בין כל ציורי האקריליק שלך בשנתיים האחרונות ותתמצתי לך לנקודות אחיזה.

 ובכן אני אנסה לכתוב בהמשך כמה נקודות אחיזה, ובינתיים מביאה שלוש עבודות שצויירו בחודש האחרון:

(כדי לראות את הציורים בחדות טובה יותר, לחצו על כל ציור בנפרד)

איריסיה קובליו, אקריליק על קנווס, 40×50

איריסיה קובליו, אקריליק על עץ, 15×20

איריסיה קובליו, אקריליק על קנווס,  60x50

איריסיה קובליו, אקריליק על קנווס, 60×50


שלושה חלומות וציטוט אמיתי

 1.

מ', אוצרת ראשית במוזיאון הלאומי שאצרה עבורי תערוכת פורטרטים, עמדה לשאת דברים במעמד הפתיחה. התערוכה  נערכה באולם התצוגה הראשי ושנים עשר חדריו הצדדיים. התערוכה כללה פורטרטים בצבעי מים בגדלים שונים, פורטרטים שציירתי בעבר ופורטרטים שאצייר בעתיד. מ', הגבוהה ממני בכשני ראשים, עמדה על דוכן וכיוונה את המיקרופון כשסיימתי לסקור את הפורטרטים שהיא בחרה להציג באולם הראשי.  מ' החלה לנאום ולשבח בגדולת אומנותי. המילים שיצאו מפיה הפכו לכדורים שהוטלו בחלל, נתקלו בקירות וחזרו אל פיה. אף אחד מלבד שתינו לא היה שם. רק היא ואני, הפורטרטים והכדורים.

 2.

באולם התצוגה הראשי של המוזיאון הלאומי, ושנים עשר חדריו הצדדיים, נתלו כל  הפורטרטים שציירתי ואלו עוד אצייר. קהל עצום זרם פנימה ומילא את החללים עד אפס מקום. אני  בקושי רב פילסתי דרך ביניהם לכוון דוכן האוצרת הראשית שעמדה לשאת את דבריה. היה צפוף עד כדי כך שהאנשים טיפסו זה על גבי זה והסתירו את הציורים. כשהגעתי בסופו של דבר לדוכן, מ' לא היתה שם. גם הדוכן לא היה שם, אלא חור. עמדתי על סף החור ואור תאורה עצום סינוור את עיניי. לא ראיתי כלום.

 3.

מ' עמדה על דוכן הנואמים והפליאה בתשבחות. היא סיפרה על הדרך הלא שגרתית שמצאתי, המאפשרת לי לחדור אל הגרעין הנשמתי של המודל. הקשבתי בסקרנות רבה. לא הכרתי את האמצעי המסוים שהיא דברה עליו ולא הבנתי את מבנהו ואת פרטיו, אך נראה שהקהל הרב הבין היטב, כי קולות הנהון והסכמה וסיפוק נשמעו מכל עבר. הציורים שלי, הפורטרטים, היו תלויים מעל לראשי האנשים ובידי האנשים היה משהו שהם היו צריכים להפעיל כדי לראות את הפורטרטים.

ממקום הימצאי יכולתי לראות את האולם הראשי ואת שנים עשר חדריו הצדדים על כל ציוריהם, את הקהל ואת מ' האוצרת התמירה.

אבל הם לא יכלו לראות אותי בשום צורה ואופן.

  

 ולסיום ציטוט אמיתי:

 "פורטרטים בצבעי מים זו לא סיבה לתערוכת יחיד. כל צייר מצייר פורטרטים מהצד. זאת מלאכה שעדיף שתישאר במגירות. פעם היית מציירת על אריזות של תרופות. זה היה מיוחד וקונספטואלי. אבל דיוקן? סתם דיוקן? לא אצלי. אני מקום לאמנות עכשווית רצינית"

.


מחסן הברזל ומחסן המוח

 לאבא שלי היה מחסן ברזל ברחוב סלמה שביפו. לפעמים הייתי הולכת לשם עם אימא. בעיקר להביא לו אוכל או למלא את מקומו כשהוא היה יוצא לסידורים. משני צידי חצר הברזל היו בתים ישנים של יפו שעדיין עומדים על תילם. אחד מהם אני זוכרת במיוחד כי דוקטור מוסקונה היה גר שם. לי היו עיניים גדולות ויפות, אך לא רואות היטב. אני זוכרת את הריח בחדר של דוקטור מוסקונה. ואת הלוח עם המספרים הגדולים. אני לא זוכרת מה אמרתי לו, אבל הוא אמר להורים שלי שאף פעם לא אראה כמו כולם. שאני רואה אחרת. שיש לי דמיונות ושאני רואה דברים לא מציאותיים. הייתי בת חמש בערך כשהורכבו משקפיי לראשונה, אך עד גיל 29 הסתדרתי בלעדיהם בעזרת כל מיני פטנטים שהמצאתי. למשל כשהייתי מחכה לאוטובוס  61 ברחוב ארלוזורוב ברמת גן, הייתי יודעת לזהות את המספר לפי הצבע שקרן ממנו. זה לא היה צבע לבן על גבי שחור. זה היה צבע עם רטט. צבע שממרחק  500 מטר דיבר אלי בשפתו. כך למדתי לזהות אנשים ממרחק, לפי ההליכה שלהם, לפי מצב הרוח שלהם, לפי הריח שלהם.

חייתי בערפל אבל לא ידעתי שאני בערפל. הקרוב והרחוק היו אחד בעיניי. למדתי מוסיקה (מגיל צעיר מאד, אולי צעיר מדי) וציירתי מהדמיון, מגיל צעיר ולא צעיר מדי.

בנסיבות מסוימות התחלתי להרכיב משקפיים בחיי היומיום בארצות הברית. בעיני המורה שלי לציור, ניל ווליבר, ציור מהתבוננות זו הסיבה היחידה לצייר. אני חושבת שבאותו זמן גיליתי את הראייה. נופי ארצות הברית, סביבת חיי החדשה ובעיקר פניה של התינוקת שנולדה לי, היו כמו להיוולד מחדש עם עיניים.

מאז עברו די הרבה שנים של התבוננות. צימאון של ראייה. אבל האם הראייה שלי השתנתה? האם אני כבר רואה כמו כולם? אני עדיין צריכה לשנן  לעצמי  דברים בסיסיים בפרספקטיבה ותפיסה מרחבית. תשומת הלב שלי נלכדת לצרוף מסויים, לגוון, להבעה, וכל זאת על חשבון הצורה ומערכות היחסים בין החלקים השונים שיוצרים שלמות "מציאותית", אבל לימדתי את עצמי לזהות "טעויות" באותה דרך שלימדתי את עצמי לזהות את קו 61.

עיניים. מאז דוקטור מוסקונה הייתי אצל כל מיני רופאי עיניים. כל מה שהם עושים זה להזליף טיפות ולהרחיב את אישוניי המורחבים ממילא.  האחרון שבהם אמר לי: אין לי פתרון בשבילך. וזה בכלל לא נורא. בטהובן כתב את היצירות הגדולות שלו כשהיה כמעט חירש. ובעצם מה אני רוצה מרופאי העיניים? אולי אני לא צריכה לחפש את הראייה הכמו דיגיטאלית. אולי היא באה על חשבון הראייה הפנימית?  אולי אם אוכל לראות בחדות LCD  כבר לא ארצה לצייר? ולמה בכלל לצייר? האם ציור הוא תיעוד של מה שנראה?

אלו לא שאלות חדשניות וחתרניות. אלו שאלות לאורך ההיסטוריה של האמנות החזותית. ואלו לא שאלות שאני שואלת את עצמי בדרך כלל. אני פשוט מציירת. בעיקר מציירת. אבל היום חגו סביבי השאלות הללו בעת שהקשבתי להסבריה של התינוקת שלי, הלומדת למבחן באוניברסיטה בתחום הפסיכולוגיה הפיזיולוגית.

מושגים כמו superior parietal cortex שזה התפיסה הויזואלית והפניית תשומת הלב והקשב (החלק העליון של האונה האמצעית) וה-   interior parietal cortex שזה התפיסה המרחבית, הכמותית והחישובית (החלק התחתון של האונה האמצעית) התייצבו לפניי כמבקשים להגדיר את מקומי בעולם.

תהיתי למה בעצם אני זקוקה לדימוי כדי לצייר. למה אני תמיד מתבוננת בדימוי ולאן נעלם הדמיון שלי. למה אני לא מסוגלת לצייר קו אחד מהדמיון? האם אוכל לצייר ללא ראייה? בחושך? בעיוורון? ושוב, מה אני רואה? מה בא על חשבון מה. היכן אני משקיעה מאמץ והאם הוא לא מתערב יותר מדי?

אז הנה פורטרט חדש. מאתמול. נלכדתי במומנט הנפשי- תשומת הלב, הקשב לזווית הפה והאור על השפה התחתונה. אבל איך מתמודדים עם הטיית הראש הזו- התפיסה המרחבית? באופן אישי הייתי חייבת להשקיע מאמץ לא קטן ברישום ותכנון שכלתני. ובגלל תרגול של שנים והנטייה הטבעית שלי לקליטת תנודות רגש, התכנון הרציונאלי במקרה זה לא השתלט והפריע.

 

Iris Kovalio- גרא, צבעי מים, 2012

והנה שני דיוקני רגש. ללא עצירה, חישוב ובנייה. אקוורל הוא מדיה מושלמת לראיה כזו. הדיוקן הראשון הוא אקוורל מבוקר ומרוסן ושני הדיוקנאות האחרים הם כביכול ללא בקרה.

Iris Kovalio- גרא, צבעי מים, 2005

Iris Kovalio- גרא, צבעי מים, 2005

כביכול? כן. כי ביכולת לתרגם ראיה לציור שתי התפיסות, הויזואלית והמרחבית חייבות לתפקד.

 *

תודה לגל, בתי, ששיתפת אותי בחזרה למבחן. אני בטוחה שלא הבנתי את רוב החומר. אבל נהניתי לדלג בין המושגים המפרקים ומגדירים את מרכז התפיסה וההפעלה.

(ואיך אפשר להסביר את ה שהתחלתי את הפוסט ממחסן הברזל של אבא שלי ביפו וסיימתי בדיוקן שלא קשור לאבא שלי ובמבחן בפסיכולוגיה פיסיקאלית?)

עוד  פוסטים בנושא ראייה, דיוקן וצבעי מים

שיחות עם האופטיקאי מומחה

על מודל, על פורטרט ועל אהבה

לצייר את האחר

 


%d בלוגרים אהבו את זה: