תגית: הארץ המובטחת

הארץ המובטחת

הוזמנתי לטקס ששמו "הארץ המובטחת". הטקס נערך לכבוד חג החרות והוא מציע גישה אישית אלטרנטיבית לתפיסת החג החרות המקובלת.

נתבקשתי לענות על כמה שאלות:

איך נראית הארץ המובטחת שלי, איך היא מרגישה, איך אני כאשר אני שם, מי נמצא שם איתי?

מה מבקש הקול הפנימי שאעשה בכדי להגיע לארץ המובטחת?

מה עוצר ממני להגיע לארץ המובטחת?

על מה אני מוכנה לוותר בכדי להגיע לארץ המובטחת?

כמובן שמיד התנגדתי.

אני לא אוהבת סדנאות וקבוצות ותהליכים ומעגלי נשים ואף לא את המונח אלטרנטיבי. היה לי די מזה לאורך שנות חיי הלא מעטות. די!

ובכל זאת, אולי כדי לצאת ממצב החידלון שתקף אותי הבקר, שתוקף אותי לאחרונה באינטנסיביות מדאיגה, אני אנסה לענות על השאלות הללו, מבלי להתחייב שאכן תשובותיי הן תשובות שיהיו נכונות מחר או ב"עתיד". אני אנסה לענות מתוך העכשיו לגמרי, כאילו העכשיו הוא האתמול, המחר ותמצית כל הזמנים.

הארץ המובטחת. ארץ זבת חלב ודבש. הצירוף הזה בשבילי הוא צמחיה שופעת, טבעית, הניזונה מכוחות הטבע השונים הפועלים ביקום כגון עונות בשנה. צמחיה שלא דורשת התערבות. אני מדמיינת בית קטן, הרמוני ומשתלב בטבע.  ליד הבית נחל עם מפל. הבית עצמו הוא פשוט אך יש בו אמצעי תקשורת וציוד הנחוץ לאמנות שלי. אני אמנית ומרפאה בצמחים. יש לי שעות קבלה מסוימות ואני מרפאה אנשים בעזרת פרחים אבל לא משתמשת בהם באופן המקובל והידוע. אני משכימה קום ואחרי מדיטציות ותרגולי גוף אני עוסקת בציור המיוחד כאמצעי ריפוי. אחר הצהרים מגיעים אלי אנשים ומדי פעם באה אלי קבוצה להתבוננות משותפת בפרחים כאמצעי ריפוי. אני חיה לבד אבל מדי פעם מגיע מרחוק אהוב לבי ונשאר כמה ימים ליצירה וריפוי משותפים.

הבית של שילגיה, אילוסטרצית פירסומת למים מטוהרים

אוי לי, אני מתארת כאן תיקשור שניתן לי לפני כמה שנים, בעת משבר בחיי. חזרתי מהודו ועמדתי לפני פרידה. תמונת חיים זו עלתה בשאלת ייעוד חיי. תמונת חיים זו כבר התחוללה אבל לא הושלמה ובחיי אלו ניתנה הזדמנות להשלימה.

הזדמנות?

חיי רצופי הזדמנויות. ואני, כאליס מארץ הפלאים, טועמת כמעט מכל עוגייה שמוצעת לי.  בכל בחירה "נכונה" אני נוסקת ושם, כשאני שוב צריכה לבחור, אני טועמת מעוגייה "שגויה" ונופלת. 

בשנתיים האחרונות החלטתי לא לבחור. אני לא מעיזה לטעום משום עוגייה. נכון, מבחר העוגיות המוצעות לי בזמן הזה דל במיוחד, חלקן עוגיות מוכרות, חלקן נגוסות, חלקן עבשות. מדי פעם נדמה לי שאני רואה קופסת עוגיות חדשה מונחת על המדף הגבוה, ואז אני לוקחת כיסא, מטפסת ומושיטה יד. אך אבוי, אחיזתי איננה חזקה מספיק והקופסה נשמטת מידי ומתרסקת על הרצפה.

אליס טועמת מהכל


והנה התרחקתי מהארץ המובטחת.

הפוסט הזה לא זורם לך, עולה קול פנימי. אולי תכתבי אותו בזמן אחר? מרגישים את החולשה שלך. ומה תגיד מרים החכמה שקוראת אותך מדי פעם?- עדיף לשתוק מאשר לקשקש ולבזבז את זמני. מרים, שאצלה כל פוסט חצוב מסלע ליצירת אמנות מושלמת. ומה יגיד מיכאל? – אתמול דברנו על זה שאני כותבת הרבה שנים אבל אף ספר עם כתיבה שלי לא יצא לאור. בטח, הוא אמר, כי את  בעיקר ציירת והכתיבה שלך אישית מאד ולא  בהכרח מעניינת כל אחד. את כותבת רק על עצמך. אין לך גיבור ועלילה ומסר.

-ובציורים שלי יש מסר? הרי אני טובה רק בלצייר את עצמי

-לא נכון. את מציירת פרחים, נופים ופורטרטים של אנשים אחרים לא פחות טוב מאשר את עצמך.

-עכשיו אני רוצה לצייר רק את עצמי. זהו הדבר היחידי שמעניין אותי.

-אז למה את עומדת לעשות תערוכה ענקית על פרחים?

-כדי להיפטר מהם. לחסל אותם. למחוק.

-למה את כזאת קיצונית? את מציירת פרחים אולטימטיבית. הפרחים שלך קורנים. ממלאים אושר.

-לא נכון, הם פרחים של נסיכה כלואה בעליית גג.

-אף אחד לא כלא אותך, זו את שכלאת את עצמך.

-נכון. בכל פרח חיפשתי את אלוהים. זה היה  בזמן שהרגשתי שבויה ואלוהים היה הערוץ היחידי שלי לצאת מגופי השנוא

-למה את כזו קיצונית? קבלת את כל האהבה שבעולם.

וזה המקום בו הבקיע האדס וחטף את פרספונה

Bernini- Persephone


אז נחזור לשאלה

מה מבקש הקול הפנימי שאעשה בכדי להגיע לארץ המובטחת?

הפנטזיה על חטיפה יכולה לצמוח בראשה של כל נסיכה כלואה. זהו מצב שנע בין שני קצוות שהם בעצם אותו מקום בדיוק: היא למעשה עוברת מכליאה לכליאה. רגע החטיפה הוא שברירי מאד. הוא רק רגע של העברה, בו ריח החופש מופיע כהרף עין ומיד סוגר על החושים המתעוררים ולוכד שנית.

וכאן תבוא בת קול פסיכולוגית המהדהדת מכל הסדנאות, הטיפולים והתקשורים שעשית: ההצלה לא תבוא מחוץ לך אלא מתוכך. כל אחד שיחטוף אותך, לא יציע לך חופש אלא להפך. לא מורה, לא איש דת, לא מאהב, לא בן זוג חדש, לא בוס חדש, לא זכייה בפיס.

-אבל הקול הפנימי שלי מחכה לחטיפה, אני מתייפחת.

-אין בעיה, נארגן לך חטיפה, אך את תמשיכי להתייפח, משיב הירח  המלא של ליל סדר פסח וקורץ.

חטיפת פרספונה לתהום האגם


אז מה אני צריכה לעשות? מה עוצר ממני להגיע לארץ המובטחת?

אין סיכוי שאני אענה על זה. מה אכתוב?- רגשות אשם? שנאה עצמית? סודות וחטאים? עצלות? כעס? כל תשובה שגויה ומדיפה ריח מאוס של פסיכולוגיה בגרוש.

והמסקנה המתבקשת היא שאני לא מוכנה לוותר על כלום כדי להגיע לארץ המובטחת.

ובכן כבר ויתרתי על הרבה. ויתרתי על כשרונותיי (ציור, מוסיקה, כתיבה) על נשיותי, על חברים, על מקצוע ופרנסה, על מקומות מגורים, וגם  על האהבה עצמה.  ואז

בהודו מול הגנגס, באחת הנקודות הקדושות בעולם, מוקפת אלות ואלים מדהימים, קוף אחד זינק אל זרועותיי, נצמד לחזי. אני חושבת שאולי באותו רגע הקרקע נשמטה.                                                      

ההשתלה, איריס קובליו, ציור על גבי גלויה ישנה

אם  מייד אחרי הודו, היו נשאלות השאלות הללו הייתי אומרת שהארץ המובטחת זו אני. לחזור לעצמי. לציור. לכתיבה. לתשוקה. וזה קרה. אבל אני לא מרגישה בארץ המובטחת.

אולי כל חיי אהיה בדרך אליה

אוביל בבטחה אחרים

ולא אכנס

ואולי הדרך היא הארץ המובטחת בעצמה ואם צריך לוותר על משהו אז אוותר על הרצון להגיע, להיות שם.

ומה אני רוצה להיות בדרך?

צלולה ובת חורין לבחור את שביליה, פיתוליה, פיתוייה, פינוקיה, בורותיה, מהמורותיה, סכנותיה, מתנותיה, עונותיה, חמדותיה, הפתעותיה.


%d בלוגרים אהבו את זה: