תגית: הודו

טווסי הלילה בהרצליה

טווסי הלילה של קרישנה
*
אני מתגוררת בקצה שכונה בגוון כפרי, כעשרים דקות נהיגה מתל אביב ללא פקקים קיצוניים. ובמרחק הזה של העשרים דקות אפשר לשמוע טווסים. בעיקר בלילות. אני מכורה לקולות שלהם, הארוכים, הסגולים אינדיגו, העמוקים, המתפתלים סביב הכתפיים. בשבילי הם קַיָּמוּת, כאן, והם גם תזכורות למֵעֵבֶר לכאן. לקוסמי הרחב.
לפעמים אפשר לראות אותם, רגע לפני החושך, עומדים על גגות הבתים הבודדים שמעבר לשדה החרציות וקוראים את געגועיהם הכחולים.
דימוי הטווס מופיע בתולדות האמנות כמייצג טוהר ונצח או יופי מושלם. בתרבות ההינדית הטווס מייצג את הנצחי לעומת החולף. לפעמים הוא ההתגלמות של האחד האלים, לפעמים מייצג את האהבה הטהורה שנוצרת בחיבור לאחד.
הציור הזה שסרקתי מספר שקבלתי כמתנת יומהולדת היישר מרישיקש שבהודו, מתוארת הראסה לילה  Rasa Lila- הריקוד הקוסמי של  האל קרישנה וזוגתו רדהה, המסמלים את את החיבור הטוטאלי שבין האל לאוהבו, שבין האספקט הנשי לאספקט הגברי (הגבר שבאישה ואישה שבגבר הכולל גם חיבור הומוסקסואלי) החיבור הטראנספרסונאלי, החיבור השלם נטול האגו, נטול הרכושנות והזוגיות הבלעדית, החיבור ליופי הקוסמי של הבריאה.
הלילה של הריקוד והטווסים הוא איננו לילה במובן של חושך אלא זמן של פתיחת תודעה וחיבור.
הציור מתוך ספר האמן המאסטר אינדרה שרמה  Indra Sharma, צייר מסורתי הודי בן זמננו.
 *
וזה קטע קטן מסרט מצוייר קסום על ילדותו של קרישנה. הקטע עם הטווסים. כמה מתיקות
*

לצייר ברישיקש

בספטמבר 2007 נסענו להודו. בארבע לפנות בוקר בוקר  חיכתה לנו מונית בנמל התעופה הישן של דלהי לנסיעה ארוכה וקופצנית לרישיקש, לאשרם של סוומי שיבננדה. הדרך ארכה כשמונה שעות בזחילה איטית בכבישי עפר, המונית פילסה דרך פרות וכלבים משוטטים, המייה בלתי פוסקת של טוקטוקים, אופנועים וצופרים. ישבתי על הספסל האחורי מביטה בבעתת מה במראות בחלון. הספרים הרבים שקראתי לא הכינו אותי להודו, ולא הלימודים, ולא החברים, אלו שמהיוגה ואלו שלא.

כשאת מציירת, מה שאת רואה זה צירופי צבעים, צורות נעות, אור, קונטרסטים, טקסטורות. העין נלכדת בזווית מסויימת עוד לפני שמתפרש הדבר: חמור, גלגל, בד סארי תלוי על חבל. ובהודו זו חגיגה. אבל באותה נסיעה שכחתי שאני ציירת.

היינו רעבים ומיד הזמינו אותנו לחדר האוכל לארוחה העיקרית. עמדנו בתור הכניסה. על יד ערימות הנעליים שהיינו צריכים להשאיר בכניסה עמד איש עם מקל גדול והיכה באוויר בצעקות קלות אך תקיפות כדי לגרש את הקופים גונבי הנעליים.

באולם האוכל הנשים יושבות על הרצפה בצד ימין, עם גבם לגברים, ואנשי המקום עוברים בין השורות עם דליים גדולים עמוסים באוכל: דאל חריף אש, אורז לבן נטול תבלינים, ירקות מבושלים חריפים ופיתה הודית דקה בעזרתה אוספים את האוכל כדי להביאו אל הפה הרעב.

ושוב שכחתי שאני ציירת. אני חושבת שאכלתי רק את הפיתה.

רק לאחר כעשרה ימים של בעיקר ניסיונות להימלט מהקופים ומהריחות ומקולות הרעש, וגם מהחום (40 מעלות בלתי פוסקות) ולאחר ששוב עלינו במונית במעלה ההימאליה וראינו למלעלה את רישיקש ואז את הגנגס החוצה אותה ואת הגשרים המדהימים (רם ג'ולה) וטיפסנו למערתו של וסישטהא ולמקורות הגנגס- צבע המים תכלת יהלום וחלוקי הנחל פנינים והצמחיה כמחרוזות תפילה וההרים סביב כצעיפים סגלגלים, רק אז, לפתע, ראיתי את היופי, אותו יופי שמעוררת בי את התשוקה לצייר.

למחרת קניתי בשוק מחברת דפים חלקה, צבעי מים פשוטים ומכחול ועפרונות. ישבתי על שפת הגנגס בביתו של סוומי שיבננדה והתחלתי לצייר. נותרו לנו מעט ימים עד הנסיעה בחזרה ואני רציתי לבלוע את המראות.

כינסתי בסרטון יוטיוב קצר ומוזיקאלי את הרישומים וצבעי המים מרישיקש.

הנה: רישיקש

https://www.youtube.com/watch?v=q4VJpO2SB9E

 

ובהזדמנות זאת אני רוצה להמליץ על דף הפייסבוק הנפלא והממלא השראה "סנסקריט להמונים- מילה סנקסריטית ביום". דרך הקישור הזה אפשר להיכנס לדף הכמעט יומי ולא חייבים להיות חברים בפייסבוק. זו אחת הפנינות הנפלאות ברשת.

וכאן בבלוג היוגה שניהלנו פני כמה שנים פירסמנו רשומות עם תמונות מרישיקש. היום העליתי את הרשומות האלו מחדש כדי שיהיה ניתן לצפות בהן.

שבת שלום, אום אהבה ושנטי לכולם

איריס קובליו, צבעי מים, הודו, 2007

איריס קובליו, צבעי מים, הודו, 2007


הימלאייה של החלומות

.

לפני כחמש שנים הייתי בהודו. זה היה קצר וממוקד. באמצע, היה פסק זמן לטיפוס קצר במעלה ההימלאייה. לא בהליכה אלא במונית. זה היה הזוי ומפחיד. אבל איכשהו הקיץ אני מתמלאה שוב בכיסופים להימלאייה. והפעם לגבהים של ממש. לאנה פורנה. קצה העולם. זה נראה כל כך בלתי אפשרי עד כדי שאני מתקשה להאמין שהייתי בדרך לשם, במרגלות הגבהים ההם, מעט מעט, יחסית, מעל רישיקש.

קיץ. הפעם באמת נדמה שזה הקיץ החם ביותר מאי פעם. אני זוכרת את החדר הצנוע מאד שהתאכסנו בו. היה צריך לעלות, בחום של ארבעים פלוס, בשביל המלא קופים, לאיזורי המגורים. בחדר היה רק מאוורר תקרה שעשה את עבודתו הרעשנית היטב, בין הפסקת חשמל אחת לשנייה. ובכל זאת. היום פתחתי קורס חדש של ציור באקוורל בבית האמנים. שתי תלמידות בדיוק חזרו מהודו. וסיפרו. כל כך התגעגעתי. יצאה נפשי

והיום מצאתי את השירים האלו, מהודו 2007. מאז הודו ההיא השתנו הרבה דברים. הלא יאומן והבלתי אפשרי גילמו את עצמם בעוצמה על במת חיי. ואולי הבלתי אפשרי בעיניי עכשיו, להגיע לאנה פורנה, לגעת בשמיים, יחליט להתגלם בהפתעה למרות הכל?

.

גלויות מההימלאייה, 2007.

1.

כְּשֶׁהַפַּרְפַּרִים הַצְּהֻבִּים

מְרַפְרְפִים מַנְטְרוֹת עַל הֶהָרִים

אַף מונית אֵינָהּ נוֹפֶלֶת לַתְּהוֹם.

.

 2.

אִימָּא גַנְגַה נוֹצֶצֶת בַּתְּהוֹם

קַוֵּוי מִתְאַר מתאדים בַּגְּבַהִים:

שָׁמַיִם, הַר, עֵץ, כְּבִישׁ, תְּהוֹם

 הַכֹּל פַּחַד אֱלוֹהִים

.

3.

עֲרָפֶל מִתְנַדְנֵד מִבַּעַד לִזְגוּגִית

הַמְכוֹנִית מִתְעַקֶלֶת כְּלַפֵּי מַעְלָה

הַגַנְגַה מִתְפַּתֶּלֶת תַּחְתֵּינוּ

.

 4.

אוֹר וָרֹד יוֹרֵד עַל הגַנְגַה.

לְמַרְגְּלוֹת מְעָרַת וַסִישְׁטְּהַא

פְּעִימת הַסְּלָעִים הָעֲגֻלִּים

.

5.

אִימָּא גַנְגַה כְּמוֹ נָחָשׁ כֶּסֶף

מזדחלת בַּתְּהוֹם

גַיַיאטְרִי מַּנְטְרַה נִשְׁנֵית בַּלֵּב

שֶׁלֹּא יַחסיר

.

6.

הַכְּבִישׁ מְפַלֵּס דַּרְכּוֹ

כְּמוֹ שֶׁשָׁה הַקָּדוֹשׁ

זְנָבוֹ בְּהַרִידַוַואר

רֹאשׁוֹ בְּבַּדְרִינַט

לִבּוֹ בְּרִישִּׁיקֵּשׁ

.

7.

לְמַעֲלָה  – סָגֹל וָרֹד אָפֹר וְכֶסֶף

לְמַטָּה – יָרֹק כָּחֹל אָפֹר וְכֶסֶף

צִבְעֵי ההימַלָּאיַה מְלַווִּים אֶת הגַנְגַה בַּחֲזָרָה לרִישִּׁיקֵש

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הערות לשירים:

 גנגה: נהר הגנגס הקדוש בהודו (הצורה הזורמת של אלוהים)

 שֶּׁשָׁה- צורה עתיקה בעלת מספר ראשים כשל ראשי נחש, המגנה על האל וישנו במרחב הקוסמי וכל אחד מהם שר את תהילתו של וישנו.

הרידאוור: מקום התחלת העלייה לרגל של שואפים רוחניים

בדרינט: אחת מפסגות ההימלאיה אליה עולים לרגל הדבקים של האל וישנו

 גאייטרי מנטרה: המנטרה של גאייטרי, האימא הקוסמית, המגוננת.

 וסישטהא: החכם וסישטהא הוא זה אשר לימד את האל רמה את היוגה העילאית. מערת וסישטהא נמצאת בהימלאייה

 

הבגידה (שם זמני)

התחלתי לקרוא אתמול בלילה ספר שהתגלגל לידי, איכשהו. יש בו סיפורים מהעולם ההינדי שאני מכירה היטב. לא יודעת למה נמשכתי לקרוא את הסיפור הראשון שכמובן עקץ אותי קשות והדיר שינה מראשי המעורבל.

שם הספר: "מספר הסיפורים ועולה רגל יחף" מאת אריאל גליקליך*.

הסיפור הראשון, דף וחצי, מספר על איש שנפל לתהום ללא סיכוי להצלה. מעט תותי הבר שבתחתית התהום אזלו והוא גווע לאיטו. אבל להפתעתו קוף ענק, בעל עיניים וקול אנושיים עושה מאמצים על אנושיים, יורד לתהום ובשארית כוחותיו מצילו. כשהם מגיעים למעלה הקוף הרוס מעייפות. הוא מבקש לשכב לנוח לפני שיראה לאיש שנפל את הדרך אל מחוץ ליער האכזר. הוא מבקש מהאיש לשמור עליו בשעת מנוחתו. בשעה שהאיש שומר עליו מתעורר רעבונו. מציף אותו. הוא נעשה כל כך רעב שאינו יכול להתגבר על ערכי מוסר מתבקשים ומשליך בחוזקה אבן על ראשו של הקוף, כדי לאכול את בשרו אחרי שיוציא נשמתו. המעשה לא מצליח והאבן רק פוצעת את הקוף המזועזע, אך במקום לכעוס ולנקום, הקוף מגיב באצילות ובמחילה ומוביל את האיש את מחוץ ליער כשהוא אומר לאיש שבסופו של דבר יבוא תשלום על החטא הזה.

הקוף מתנהג כקדוש ואילו האיש מתייסר נוראות במהלך השנים הבאות. הוא לא מבין איך הוא העז לבגוד כך הקוף הקדוש הזה. לא רק שהקוף היה קדוש בזה שהצילו, אלא קדוש כפליים בזה שגם לא התנקם בו על מעשה הבגידה.

האיש, מרוב ייסורים, נעשה מצורע ורואה את ייעודו בהפצת חוקי השכר ועונש, המוסר, ומנסה ללמד ולמנוע אחרים אלימות ובגידה, כשמחלת הצרעת שלו מהווה דוגמא אישית.

הדבר הראשון שעולה לי לראש: רודפים אחרי. הנה אני פותחת ספר להירגע לפני השינה והסיפור הזה מתפוצץ לי על הכרית.

הסיפור הסתובב לי בראש כל הבקר.

כן, ישנם מצבים שאי אפשר להציל את עצמך. את זקוקה להצלה מבחוץ (מרית!…)

ישנם מצבים שאכן נשלחת אליך זרוע ארוכה של חסד.

אבל המוח שלנו בנוי על "קח ותן"- יסודות המוסר הבילט- אין שלנו. מישהו הציל אותי- אני חייב לו את חיי.

מחשבה: הצלה אמיתית היא הצלה שיש בה צמיחה, גדילה, ריפוי, כוח הבחנה אינדיווידואלי, יכולת לבחור.

האם האיש שניצל קיבל את התובנה הזו? לרגע, באופן אינסטנקטיבי, הוא מקבל כוח. זה לא הרעב שמכריע אותו, אלא החיבור לעצמי, לבחירה, לכוח לצאת ממצב באופן עצמאי. הוא מבין שהקוף גמר את תפקידו. לא בגלל שהקוף נחות ממנו, אלא בגלל שהאיש הרוויח את חייו והוא ממשיך לשלב הבא, למדרגה הבאה.

אבל מה עוצר את התובנה הזו, או מה מכשיל את תוכניתו? רגשות האשם שלו, הבילט–אין של ערכי המוסר כפי שהבנתו המוקדמת התעוררת לבלבל אותו. המושגים, הערכים של חייו לפני שנפל לתהום.

האיש מתמלא ייסורים המובילים למחלות נוראיות והוא הופך למטיף.

הוא לא ממריא.

סיפור מטריד, הקשור לפוסט הקודם ושרשרת התגובות הנלוות.

שנים רבות הסיפורים ההינדים האלה נזרעו בעורקי הדם שלי. אינני יודעת כמה זמן יידרש להמריא מהם.

איריס קובליו, אקוורל, 2005-11

* ספר מופלא ונועז מבחינת הסיפורים הלא נפוצים שמביא המחבר והמסע שהוא לוקח אותנו מתוכם לניעור תפיסת העצמי שלנו. אהבתי מאד את הספר.


%d בלוגרים אהבו את זה: