תגית: הרצליה

קורסים באקוורל

971724_10201872082988544_1918770068_n

בשעה טובה מתחדשים שעורי הציור שלי במלואם, בהרצליה:

קורסים באקוורל (צבעי מים) בסיס (למתחילים) בימי ראשון בבקר ובערב

קבוצות לממשיכים ומתקדמים בימי שני ושלישי בבקר

שעורים פרטיים בימי רביעי וחמישי, בשעות גמישות.

השיעורים בסטודיו ביתי, מלא בהשראה וקסם, קבוצות קטנות (עד 5 אנשים), חניה בשפע.

בהנחיית איריס איריסיה קובליו, מאסטר באקוורל.

טלפון: 0528730367

IMG_1622

מאירה מוסתרת 1

IMG_0390

1

IMG_0273

S/W Ver: A0.03.24R

בשיעור 1

 


אקוורלים קטנים מקיץ קשה

*
זעירים
*
זה בדרך כלל מתחיל בדמדומים. או שעה לפני זה. כאילו הפנימי גם מדמדם. אני

נכנסת למכונית ונוסעת  עם הכלבלב לפארק הקרוב. להורים. לסופר. זהו בערך
המסלול. חמש וחצי אחרי הצהריים. אני מתאמצת למקד את ראייתי כי כך ראייתי

ממוקדת בתנועה, שאם תעצור לפתע ויחול דבר מה. כמו אזעקה. האמת שבינתיים

הסיפור הזה כבר נגמר אבל הסימפטומים נשארו. פיק הברכיים ולב מואץ. כן או לא להדליק

רדיו. איזו תחנה. בכל התחנות יכולות להופיע עצירות הפתע האלה. האם כולם
יעצרו. פעם אחת באיילון, בצומת מסועפת כולם עצרו. זה היה קונצנזוס. 

אבל זה, הדבר הזה שאצלי, התחיל הרבה לפני.  בסוף החורף נסעתי לפארק לצייר.

מצאתי נישה מבודדת. היה קר אבל אני עבדתי עם אצבעות האש. אחרי שעה הייתה
תקלה. הכל נמחק לי. ציירתי אגם ועצים באייפד והציור נמחק. מאותו רגע החלו

הסחרחורות. מישהו רודף אחרי. היקום שולח חיצים. והחיצים מכוונים 
נגדי. הייתי בת תשע. עברנו דירה לבית עם מרפסת שסגרו עבורי לחצי

חדר. מחיצת פלסטיק חצצה ביני לבין האורחים למשחק הרמי של ההורים וחבריהם, לפחות
פעמיים בשבוע. הם היו מסיימים בשתיים אחר חצות. הייתי שוכבת על המיטה
הצרה הקשה כועסת ומשותקת. לא היה עם מי לדבר. לא היה  חוקי לדבר. פחדתי לזוז כי אם אזוז יתנפץ גופי לרסיסים.

רציתי שיילכו. רציתי שקט. רציתי את ריח הגוייאבות שהחל לעלות מחצר
השכנים. מהחלון אפשר היה לראות בית עם גג אדום. ציירתי אותו עשרות פעמים
בצבעי פסטל ילדותיים. באותם ימים מלחמת הריחות

הכריעה אותי. במקום לבכות חטפתי סינוזיטיס ששלוחותיה מלופפים בי עד היום.

האקוורלים הללו הם קטני ממדים. הקיץ הזה קשה. השדה שהיה מאחורי הבית שבו
אני מתגוררת כעת הפך לעפר ואפר של כביש אינסופי שנסלל בהשמידו כל סיכוי
לעוד פריחה אביבית. היו כאן אפילו אירוסים מיניאטוריים. ותלתן כוכבי
וכחלית ההרים ואדמוניות. הגעתי לשכונה הזו כשכבר הייתה החלטה: להרוס.
לסלול. לאפר. לגרש את האביב סופית. השנה מלאו לי חמישים וחמש. כשחרדה
נאחזת בך, החל מקצה האף, ככדורי עופרת תקועים ועד שיפולי הברכיים, את לא
בטוחה שמישהו יוכל לעזור לך לצאת מזה. ונורא מאד לך כשאומרים שהמישהו הזה יהיה רק את עצמך.

את לא יודעת מי את עצמך כי

אבדו לך כל ההגדרות של את עצמך. את רק מתעטשת המון ומנסה להימנע ממקומות
של רעש ריח ואבק.

שני דברים סיימו אתמול את ההיאחזות שלי בשביל העפר המעיק הזה שמאחורי בתי
השכונה שלי: ריח הגוייאבות שהבקיע דרך הסתימה האלרגית כרונית באפי הקטן
והמותש, ושני חצבים שפרצו לגובה (בהחלט עברו את ה 1.62 שלי) בדיוק ביציאה
מהדרך הזו. 

הטקסטים שלי בקיץ הזה הם סקיצות מהוססות, נבוכות, מבוהלות במידה רבה. אבל

הציורים שלי מתחננים שאשאיר את הטקסים הללו, המעטים שפורסמו, למרות זאת.
כעדות.
אני לא בטוחה.
משאירה בינתיים

האקוורלים בגודל ידידותי לעין:

איריסיה קובליו, אקוורל, 10.5x15.5 cm אוגוסט 2014

איריסיה קובליו, אקוורל, 10.5×15.5 cm אוגוסט 2014

 

איריסיה קובליו, אקוורל, אוגוסט 2014

איריסיה קובליו, אקוורל, אוגוסט 2014

איריסיה קובליו, אקוורל, 10.5x15.5 cm אוגוסט 2014

איריסיה קובליו, אקוורל, 10.5×15.5 cm אוגוסט 20141

איריסיה קובליו, אקוורל, 10.5x15.5 cm אוגוסט 2014

איריסיה קובליו, אקוורל, 10.5×15.5 cm אוגוסט 20141

איריסיה קובליו, אקוורל, 10.5x15.5 cm אוגוסט 2014

איריסיה קובליו, אקוורל, 10.5×15.5 cm אוגוסט 20141

 

איריסיה קובליו, אקוורל, אוגוסט 2014

איריסיה קובליו, אקוורל, אוגוסט 2014

*

*

*


%d בלוגרים אהבו את זה: