תגית: הר תבור

כוכבים ומסכות

פרח השיח המנחם האהוב על מכל בקיץ ישראלי שחון ויבש הוא הסולנום הזיתני. אני אוהבת את הצבע הכחול סגול שלו, סוג של כחול ניאון שמהדגיש אותו צורת הכוכב של הפרח, שנוגעים ללבי לשונותיו הדקים הצהובים כתומים שנשמטים מאמצעיתו. לעומת העונג של הפרח קשה לגעת בעלים ובענפים שלו כי הוא זיפי קוצני, עליו הגדולים משוננים, כאילו מגינים על הכוכבים הקטנים, וציבעם תמיד ירוק אפור מאובק. הם יוצרים הרגשה של גדר תיל על חום צהבהב אפרפר של אדמה צמאה למים. אבל לפעמים הם נראים כמרבדים סגולים כשהעין קולטת אותם בהמוניהם בשדות, במיוחד בשעות שלפני החשיכה המתאחרת בקיץ.
אצלנו בשכונה היו שדות מאחורי הבית והיה שטח מסויים שהכוכבים האלו היו מופיעים כשכל האחרים נעלמים, ויוצרים את הכתמים הסגלגלים המנחמים. כשאין טבע של ממש במרחק הליכה אז כל כתם ושיח מנחמים בעונתם. השנה חרשו את השטח הזה, חריש קטלני, גידרו והוסיפו מצלמות אבטחה. אבוי. נגמרה סופית הגישה לנחמה. אבל מצאתי צילום של הכוכבים האלה משנה שעברה, בכפר קיש, באחת מההליכות שלי בנסיון לבלוע קצת טבע לפני החזרה להרצליה. השבוע באחד הימים היותר בידודיים שלי ציירתי מהצילום. הרגשתי שם. מרחפת עד פסגת ההר (תבור) ובחזרה. כמה שעות של התרחקות מהבועה הזו המכילה בתוכה איים איים של חרדות.

(אקריליק על בד טבעי, 20×30 cm)

סולנום זיתני 1

סולנום זיתני. איריס קובליו, ציורי נופי תבור

ברעננה צפון, עדיין שדות ושבילים שאפשר לטייל בהם ולהרגיש קצת טבע. פעם פעמיים בשבוע אני יוצאת לשם עם אחותי ובתה וסקאיי הכלבלב כדי לנשום אוויר טבע בלי מסכה. אתמול פגשנו מרבדי שיחי סולנום. קרני השמש האחרונים ריצדו על הכוכבים הזעירים. היה חצי ירח ושמיים נטולי ענן.

82988759_713364289504348_7113015763179920691_n

 

 

מעלינו ריחף סיס בעקשנות מתמדת

107366035_1546853638821583_1310180862679815057_n

ולהתמוסס בכתמי הסגול כחול לשעה

106509340_737088183717943_361335828797856102_n

….

לפני כמה ימים, באחד הלילות חדורי המחשבות מאותם איים טורדניים בעיניני המשך החיים בעידן המתרגש עלינו, כתבתי כמה מילים על המסכות שנצטווינו. מחשבות האלו הפוכות לגמרי מהפוסט הסגלגל המכוכב הזה ובכל זאת מכניסה אותן. הרבה צדדים משתקפים אבל יוצרים שלמות אחת שהיא מה שאני עכשיו.

קורונה טיים:

1. מתנפים המיותרים בחיים החברתיים
2. אפשרות ללכת עם מסכה בשכונה: אף אחד לא רואה לי את הלב
3. "מרחק חברתי"! – אני מיד אומרת למי שמנסה להתקרב וללטף את הכלב שלי.
4. אפשר ללכת בעיניים מושפלות ולסובב את הגב בתירוץ המרחק..
5. כל שקל שנכנס לחשבון הוא נס
6. תסביך האיסטניסטיות מקבל תאוצה. הכל מותר.
7. הציורים דווקא יוצאים יותר ויותר מהבטן הרכה.
8. הבטן רכה מדי.
9. גן עדן ( לסוציאופאטים) 
10. הישרדות מנחמת בטלוויזיה. בחיים זה יותר גרוע

 

 

 


משהו להיאחז בו

הבטחתי פוסט עליז יותר על ציורי התבור שלי

בפוסט הקודם כתבתי שכל ציור אקריליק שלי מתחיל כמו תאונה, נמשך כמו תאונה, מסתיים לרוב בקבלה והחלמה. וגם שאין לי מושג איך מלמדים לצייר באקריליק (אבל יש לי כמה תלמידות שמפליאות במדיה..)..לא על זה רציתי לכתוב אלא על בחירה של משהו אחד שהוא מן אובססיה לכבוש אותה, כלומר "לחפור במעמקיה".  אם ישנה סיבה רגשית נפשית של דימוי או או סיטואציה מסוימת וחוזרים עליה אליה שוב ושוב נוצרת סדרה של גילויים. מה שאני מתכוונת זה שאני מרגישה בתוך חושך ולא יודעת מאיפה להתחיל ובכל זאת מתגלה משהו, כמו הר. והערגה אליו. זה סוג של משיכה בלתי מוסברת ועדיף לי אישית שתישאר בלתי מוסברת ובלתי "נכבשת" כדי שאשאר במסתוריות של זה.

ובזמן שאני כותבת נורית זרחי מתקשרת אלי לדבר אתי על ציורי התבור. נורית, אני לא יודעת כל כך מה להגיד על זה, התכוונתי לכתוב משהו מתודי, על שימוש הלוך ושוב בדימוי אחד, אצלי הוא ההר הזה, לפני כן היה הים, צורה מסוימת של דיבור בין גל לענן, ולפני כן היה הברוש ולפני כן היו גגות. בית. ושוב אני זזה לצדדים ולא מדברת על מה זה לצייר את "דימוי" התבור בשבילי. מאין זה נובע ואיך אני מתחילה ציור, ומה אני בוחרת. בפוסט הקודם כתבתי על הכיאוס מסביבי כשאני מציירת. על כאבי הידיים, ההתעטשויות, איבוד הכיוון.

נורית אומרת:"בואי אני אכתיב לך.." בסדר נורית. היא מבטיחה שזה יהיה קצר:                  "הכחול של התבור הוא  משאת הנפש. זה כל כך מדויק, שקוף ויחד עם זה סמיך מספיק בשביל להיות קיים. המסתורין נשאר מבלי שהציירת כבשה אותו, כמו משהו שמתגלה ולא משהו שהנוכחות שלו היא על ידי העין היומיומית…"

איך התקשרת בדיוק בזמן נורית. אנחנו ממשיכות לדבר  ואני מתקשה להאמין שמגיע לי הטוב הזה.

הציור הראשון שבחרתי להעלות נראה כל כך בטוח בעצמו. ציור של עשר דקות. כביכול. הנחת צבעים ומסלול חסר שאלות. אבל זה לא היה כך. התכוונתי למשהו אחר לגמרי. הנחתי בצד ופתאום התאהבתי. לא המשכתי.

 

Mount Tabor

Mount Tabor- Iris Kovalio-Acrylic 2020

והציור הבא הוא אחד האחרונים. היה אמור להיות רקע. פתאום היד הובילה. זה היה אתמול, בשרב הגדול. לא היה לי כוח ושמתי אותו לייבוש בחצר. למה יבוש? הרי אקריליק מתייבש מהר ועוד במזג אוויר כזה. אבל אני מזליפה כתמי מים על הצבע. לפעמים מזרימה כלפי מטה ולפעמים שלוליות עומדות, לא תמיד זה נראה "בסוף". מהו הסוף

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

וכאן היה כל כך חם ועצוב. יצא שמח כאילו חדוות העולם שוכנת בלבי

Mount Tabor

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

ובציור הבא

כאן הייתי מתוסכלת ממש. השתמשתי בצילום של גל מאחת יציאותיה עם הילדים (נכדיי) והכלבים בשלהי הקורונה. היא צילמה בכפר קיש ואני התגעגעתי בטירוף. הצילום שלה בכלל לא דומה לציור אבל גם אצלה ישנו העץ הזה, שבכלל לא התכוון להיות כזה. ובטח שלא הכחול. וכל מי שצפה בו מהמסך התפעל עד מאד. לא יודעת למה


Mount Tabor

– הר תבור- איריס קובליו Mount Tabor- Iris Kovalio

וכאן הייתי באתגר חרדלים. נאבקתי המון. אפילו הוצאתי מהרשת רישומי פרח החרדל כדי ללמוד את מבנהו ובכל פעם שציירתי פרח חרדל "ריאליסטי" עליתי עליו בכתמי תסכולים צהובים. כל צבעי הצהוב שקניתי הם שקופים. אפילו הצהוב הזרחני, והם לא נקלטו וברחו מהקנווס. אבל הכחול הציל אותי. 

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

כאן אני מושפעת דווקא מטיול שדות בסיום ה"סגר- קורונה", שעשיתי עם אחותי ורד והדס בתה. עשינו טיולי סוף חרציות. לא ידענו שהסוף יבוא כל כך מהר. הספקנו לעשות שני טיולים והמון צילומים. טיילנו בהרצליה וברעננה. התכוונתי שזה יהיה ציור פרחים, ציור שדה, אבל ההר צץ. הגעגוע חזק מנשוא.

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

כאן ההר מהנסיעה האחרונה לצפון, לגל והילדים. סוף אפריל 2020. היה עדיין ירוק וצהוב. עצרתי לצלם. בסוך הירידה מאום אל פחם מתגלה ההר. זה לא ייאמן כמה הלב שלי מתרחב למראהו

img379

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

כאן ההר מהנסיעה האחרונה לצפון, לגל והילדים. היה עדיין ירוק וצהוב. עצרתי לצלם. בסוך הירידה נאום אל פחם מתגלה ההר. זה לא ייאמן כמה הלב שלי מתרחב למראהו

img376

וזה מהשנה שעברה., כלומר מסוף 2019. באחד מטיוליי בכפר קיש (טיולים חפוזים, כי כל רגע עם הנכדים הוא חסד) גיליתי שביל עם פנורמה מדהימה לתבור. הייתה שקיעה והשיח הזה של הענן עם ההר (כמו אולי השיח של הגל עם הענן בים, בעונה הקודמת). צילמתי במהירות את כל מה שיכולתי. עד החושך. והציור הספציפי הזה מצויר על ציור ים אחר, שהוצג בתערוכת הים שלי, ולא יכולתי  לסבול אותו בבית. שנים חיכתי שיקנו אותו, ולא קנו. אז הוא נמחק עם התבור.

94036241_10222542894825921_8998428935817527296_n

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2019. Iris Kovalio

וזה באמת ציור של עשר דקות, בזמן שסמדר תלמידתי היתה אצלי כמה שעות. לפעמים החיבור בין מורה לתמיד הוא אש. או דלק מטוסים כפי שמורה אחד אמר לי בזמן אחר לגמרי. ניפוץ. כזו היא סמדר. מתגעגעת לתלמידים שלי ומקווה שישובו אחרי הקורונה. 

לשמחתי הרבה גל אהבה את הציור והוא נמצא אצלם בחדר שינה. לפעמים מחווה כה קטנה נותנת לי סיבה להמשיך

93964402_10222542902346109_1014574431839715328_o

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2019. Iris Kovalio

וגם את הציור הזה ציירתי בזמן שסמדר ציירה. זה היה ניסוי. הפוך ממה שלימדתי אותה כביכול. אין לי מושג איך ללמד. הציורים שלה שונים מאד משלי ובכל זאת הדוח שיח ביננו מתקיים במופלא, כמו שנאמר, במופלא ממך אל תחקרי

תבור 333

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2019. Iris Kovalio

וכמה  רמזי אקוורלים,תבור כמובן,  אבל זה לפוסט אחר

 


%d בלוגרים אהבו את זה: