תגית: השראה

7 שבועות

 

1. 

אנחנו, הורינו, בהשתדלות מתמדת להמתיק את זמן הילדות. מצלמים. מתעדים. מלבישים. ממלאים בסמלים. ואנחנו, לפעמים זוכרים זמן זה בחיוך או פרץ סנטימנטאליות ולעיתים מעדיפים שהכל ישאר אי- שם, נקרא לו אלבום, או "הדברים" שמהם השתנינו, לבלי היכר. לפעמים. כי אין השתדלות בלי טעות

 

2.

טנא אצלי קשור לאחת משתי החברות הכי טובות שהיו לי, שתיהן שינו את עולמי הפנימי. כל שינוי הוא דבר טוב. כל שינוי הוא צמיחה. טנא היה שם משפחתה המורכבת של החברה ההיא. איפה היא עכשיו? זה לא משהו שמסקרן אותי במיוחד.

.

 3.

 אין גינה בלי פחד מנחשים. אין אביב בלי עקצוצים. פריחה היא פריחה. היא מרגשת והיא מגרדת והיא מעוררת והיא מפחידה.

.

 4.

 מתן תורה מעורר בי את הגעגועים לילדה איריסיה. היא הולכת במדבר, עדיין, עם אחיה הצעיר, ועיניה נמשכות לעגלים הנוצצים. אחיה מזרז אותה. עוד מעט זה יגיע. אל תעצרי. יופיים לא אמיתי. הם אמנות שווא. והיא אומרת שאין דבר כזה. יופי הוא יופי. אבל הוא שר לה. היא נקרעת בין ניגוני התפילה לבין מופעי הזהב. איריסיה איריסיה. כשמגיע המעמד היא מקבלת את שמה.

 

5.

אני מכירה אישה אחת שיש לה יכולות שמעבר לכל הגדרה. יש לה תלמידים ובית "רגיל". כשהיא הולכת למכולת אף אחד לא יודע שהיא זו היא. היא מצחיקה מאד וגם כשכואב לי, הגב למשל, או שק הדמעות, אני לא יכולה שלא לצחוק על יד נוכחותה. אני מקנאה בשכנים שגרים בדלת מולה. אבל הם לא יודעים שהם גרים בדלת מולה.

6.

האנונימיות משחררת! גם אני בהשתדלות מתמדת לשמור אותה בסביבתי. פעם היה שדה גדול עם פרחי בר מאחורי הבית שלי. פעם זה לפני פחות משנה.. עכשיו סוללים כאן כביש, 4 מסלולים ורכבת ביניהם. הכל משתנה. גם אני. וזה מבורך, גם אם נדמה שזה נורא

.

7.

ובכל זאת תמונת ילדות

 

חג שבועות בגן חולדה, 1962-3

חג שבועות בגן חולדה, 1962-3

ואחת אחרת  לגמרי

 שרי קרישנה שבועות

ופוסט נהדר וממלא השראה של מרית בן ישראל על עגלי הזהב באומנות כאן.

 


מכתב בוקר עם ספר בחצר

 

שאלת אותי מה אני עושה כיום. אמרת לי שאת מחפשת אותי לפעמים ברשת, ואת מוצאת, לא מעט, אבל מה עם החיים? האם יש לך תערוכה בקרוב? מזמן לא היתה לך, או ספר אמן, עכשיו יש טרנד כזה, אנשים עושים לעצמם ספרי  אמן, אמנם הוצאת בעבר כמה ספרי אמן, אבל העבר עובר מהר, האם את מציירת בקו מסויים? סדרה? נושא? האם את מתכוננת לדבר מה? האם יש לך סדר יום? האם יש לך סטודיו? לא התראינו מזמן. פעם היינו יושבות מדי פעם בבתי קפה ומקריאות שירים, האם את עדיין כותבת? האם יש לך חברים? מתי היית לאחרונה בתל אביב? לא שתל אביב היא משהו

 ובכן יקירתי, אני חיה בפרוור, לא מספיק פרוור בעיניי, הייתי רוצה לגור בקצה ממש, בשולי שדות ויערות. ואני מציירת רק לפעמים, אין לי קו ונושא וסדרה. אני מציירת לפי המיית הלב. אין לי תערוכה בקרוב ולא ספר אמן ואיני אוספת כספים ברשת לקדם פרויקטים ואיני מגישה לתחרויות ופרסים, ולא, אין לי "סטודיו". הסטודיו שלי זה החיים. כלי עבודתי מפוזרים פה ושם. והם לא רק צבעים ומכחולים. אני מלמדת ציור בצבעי מים כמה פעמים בשבוע ושמחה להביא הביתה קצת פרנסה ואני כותבת הרבה פחות. יש לי גור לגדל, כלב רוח מיוחד, והוא ממלא שעות רבות של התבוננות ולמידה. כשיגדל אולי נעבור לשולי השדות, שיוכל לעוף מהשדה אל היער ובחזרה, לצוד את מה שחייב לצוד ואז לטפס על עץ התאנה שבחצר, להניח ראשו בין עליה הריחניים המנחמים. זה יהיה קיץ והעץ ייתן פרי גדול ומתוק במיוחד. אני אעשה ריבות לכל המשפחה והכפר. יהיה לי שיער לבן ואני אהיה זקופה וחזקה ולעולם לא יכאבו לי הרגליים. לפנות ערב אצעד שישה קילומטרים בין השדות, ותמיד כשאחזור תחכה לי ארוחה חמה בבית, שבן זוגי בישל, כי אחרי שסיים את כל הלימודים השונים והמשונים שלו, החליט להתמקד בגידול עצמי ובישול אורגני והוא ממש יצטיין בכך. אבל בינתיים אני מציירת לפעמים עציץ שהוא מביא לי, או אגס סמוק, או זר וורדים שמחזיק יותר משבוע. לפעמים כשכלב הרוח שלי רגוע אני רושמת אותו ישן. הייתי רוצה לצייר את הבת שלי לעיתים קרובות יותר, אבל היא גרה בעיר אחרת ולה חיים משלה. אולי פעם נגור כולנו באותו כפר, כמו שההורים שלי גרים באותה עיר פרוורית, על-יד כל הילדים והמשפחות שלהם.

אני שמחה שיצא סוף סוף הספר היפה שלך לאור. קראתי היום ממנו בחצר. השעה הייתה מוקדמת והעצים המעטים, הדלילים עדיין, היו מלאים בצפרים. באוויר היה ערפל האופייני למפגש בין שתי עונות והקפה היה טעים במיוחד. היה מספיק חמים כדי לשבת בחצר בלי גרביים, אבל בכל זאת נזקקתי לשל על הכתפיים, מעל בגדי השינה שלי. כלב הרוח שלי התפנק במרבצו (עדיין מעולף משנת לילו) ובן זוגי התכונן לעבודת יומו. עכשיו אני לבד. עוד מעט אכנס לחדר הרחצה ואתחיל את יומי. אני מודה לאל שעדיין כולנו בריאים, (ומתפללת שייתן בריאות לכמה אנשים קרובים שזקוקים לכך) שישנה פרנסה וקורת גג, שיש אלוהים, ושמדי פעם מגיע לידיי ספר טוב.

איריסיה קובליו, צבעי מים, הרצליה, 2013

איריסיה קובליו, צבעי מים, הרצליה, 2013


ספינה

אני ספינה מנווטת באוקיינוס. יש לי חמישים ושניים סיפונים בינתיים, בעשרים קומות מעל ומתחת למפלס המים. אני ספינה שטה תחת שמי כוכבים, שמי שמש, שמיים כבדי עננים, שמי קשת כפולה. אני ספינה כבדה וקלילה, אני ספינה ממתכת עם זכוכית עדינה, אני ספינה צבעונית ושקופה. אפשר לראות את כל אשר בתוכה אם מסתכלים בשעה הנכונה. אפשר לעלות עליה, להתארח בחדרי חדריה, אפשר לרדת ממנה במתינות או בקפיצה, אפשר לעקוב אחריה בסירה, אפשר לזנק אל תוכה ממסוק, אפשר לנטוש אותה עם גלגל הצלה, אפשר לחזור אליה בשחייה נמרצת או רגועה. אני ספינת שעשועים, אני ספינת ייסורים, אני ספינת שודדים, אני ספינת טיפולים. יש לי תורן ויש לי עוגן ויש לי מפרש נמתח לגבהים, יש לי צוללת ויש לי חמצן ויש לי כלים שימושיים. ביום שמש אפשר להשתזף אצלי עם קוקטייל תוסס וליום גשם יש לי פינות מחסה עם ליקר שוקולד, ביום רוח נשב מסביב למרק ערמונים וכשיבוא מבול נרד לירכתיים עד ישקטו המים. לפעמים אני ספינה רבת משתתפים ולפעמים אני ספינה חלולה, כרישים מציצים בין הפתחים, חושפים לועות מחודדים, מעטים האמיצים השורדים, מפלסים אתי בחשכה את הדרך. לפעמים אנחנו פוצחים בשירה. אנחנו אפילו לא יודעים שזו שירה, אבל היא מזיזה את הגלים ואת הכרישים ואנחנו עולים ועולים ומתיישרים על קו המים, שבינתיים כבר נעשו כחולים כחולים, וכך לעיניי כל אנחנו שטים ושרים, ופתאום רואים הנה שמש מאירה על אי, בדיוק ממול, מרחק נגיעה. ואנחנו מכינים את עצמנו לאדמה ומטילים עוגן. ותמיד כשאנחנו מטילים עוגן אנחנו מקווים שזו תהיה העוגן האחרונה. אנחנו אוחזים ידיים ועוצמים עיניים ומתנועעים בתפילה ומברכים את האדמה. האדמה הטובה.

.

.

John Marin - The sea


השראה

הבקר הצטיירה בעיניי ההשראה כמפלצת זללנית שלא בוחלת בשום אמצעי כדי להשביע רעבונה.

וזה אולי בגלל חלום ביעותים שהעירני בשתיים וחצי בלילה, בו ראיתי אותה מתחילה לרדת בכבדות מההר הכחול הגדול שהוסתר לאחרונה ע"י עננים כבדים, כחולים עוד יותר, כחולים כל כך, שרוב הזמן נראו כשחורים מרוב כחול.

בעצם זה התחיל בשבת בצהרים, עת ששכבתי על הספה מוצפת הבלי ייאוש ולא מוצאת נחמה בדבר, אפילו לא בהגיגיה המתוקים מדבש של האסופית אן שרלי, ספר שהתגלגל לידיי לשעשעני בסוף שבוע נוסף של ואקום פעור וחסר רחמים.

היה כל כך חם כשעצמתי את עיני כדי להפסיק להתלבט אם זה מוסרי לא ללכת להפגנת הצדק החברתי בתל אביב ולהתמכר לפוביית ההמונים שפשטה בהכרתי המנומנמת. ואז, בתוך הכחול שחור הכבד הזה הזדקר, לשבריר שנייה, חוד ההר. ניסיתי להתעלם אבל חוד ההר לא חדל להציץ עלי בעינו האחת.

ומשם החלה להתגלגל לה המפלצת.

 אחרי שני לילות, כלומר הלילה, היא החלה לרדת מההר. בכבדות. כבר הזכרתי את המילה כבדות, כי היא היתה כל כך כבדה, רדומה ומנוונת, אבל לא רדומה מכדי לקלוט את הסדק שנפער במסך העננים הכחולים שחורים וכך פילסה לה דרך, עד שנגלה לעיניי ההר הכחול שהבהיר בינתיים ונעשה לתכלת כסופה, עליו התגלגלה במורד המפלצת.

 גם כשהדלקתי את האור היא לא הסתלקה, מפלצת ההר. נהפוך הוא, היא תבעה את שלה:

    עוגיות

                 עוגיות

                           עוגיות

ואני ידעתי שהיא תחטוף אותי. ואני רציתי שהיא תחטוף אותי.

ואני בעצמי הפכתי לעוגייה

רוטטת

חסרת בושה


איך התחלתי לצייר פרחים

בעלת הבית, אנג'לינה השיכורה, הניחה זר פרחי אלפים על השולחן שעל יד החלון הענק הפונה אל ההר הלבן תמיד. הביקור הראשון שלי שם היה בפברואר המושלג, לא היה ממש קר ובאפס מעלות אפשר היה אפילו לעשות בקלות את הליכות השחר, לראות איך השמש מפציעה מאחורי הוד ההר. מהחלון הגדול של החדר בו לנתי ציירתי את ההר ואת בתי החורף הפזורים למרגלותיו. את אף פעם לא מציירת פרחים? שאלה אותי אנג'לינה כשהביאה לי סיגליות מעורבבות בוורדים אוסטריים מיניאטורים, באחד מרגעי הפקחות הבודדים שלה, פרחים זה לא אני, חשבתי לעצמי והוצפתי בדידות חסרת תקדים. כאילו נלכדתי באור השלג הריק.

בשנה לאחר מכן שוב חזרתי לבית ההוא, אך הפעם בקיץ,  ואת המועקה שכבר חדרה והתייצבה בלב הצליחו לפזר הפרחים הטריים שהיא הניחה יום יום על שולחני. זה היה מאבק לא פשוט ללמוד לצייר פרחים. התחלתי בהתבוננות ממושכת. אך כמה ממושכת יכולה להיות ההתבוננות בפרחים? הם משתנים מרגע לרגע. גם כשהם באגרטל הם עדיין חיים. זה לא טבע דומם. הם נעים, הם רוטטים, הם רוקדים, הם מדברים, הם שרים, הם מגלים סודות

צבעי מים מתאימים לציורי פרחים. יש בהם את כל התכונות שכתבתי בפסקה הקודמת. והם בעיקר רוטטים ויוצרים תנועה באוויר סביבם וביחד עם התנועה הזו הנוכחות שלהם נקלטת. בשפה הסנסקריט העתיקה קוראים לזה פראנה. צריך להתאמן וללמוד כדי להבחין בפראנה. היא תמיד קיימת אבל היא חמקמקה לעין השטחית.

עדיף להתבונן בפרחים באור יום. אור צפוני. באור הרך הזה אפשר ללמוד את הפרח. באור הרך הזה הפרח לא ימהר לסיים את חייו. זמן השינוי יהיה יותר איטי. אבל כדי ללמוד להבחין בפראנה, עדיף להניח את הפרחים באור כזה שיטיל צללים. הצללים הם לא הפראנה, אך הם המנהרה המוליכה את העין להתבוננות מעמיקה וחודרנית יותר אל מעבר לנראה. אפשר להתחיל להתבונן בביחסי הגומלין שבין הפרח לצללית שלו. אם התאורה באה ממקומות שונים אפשר להבחין בכמה צלליות וביחסים שביניהן. העין המתמקדת בצלליות קולטת את רטט הפרח החי מבלי להתמקד בפרח עצמו.

לפני כמה ימים נסעתי במכונית דרך רחוב צדדי בשכונה שלי. חלפתי על פני תמונה גדולה ממוסגרת שהיתה מונחת ברחוב, על יד פחי הזבל. מרחוק זיהיתי אותה: זר פרחים ורוד מגנטה רוטט בצבעי מים. חלפתי על פניה, כי מיהרתי, ובכל זאת, לאחר נסיעה של כמה דקות החלטתי לחזור. עצרתי על ידה ואספתי אותה למכוניתי. היא נסעה אתי לתל אביב. הייתי בדרך לחיפוש עבודה. לא ביקשתי ממנה לעזור לי ,אבל ידעתי שהיא מבשרת את אחד הסימנים, סימן משמיים, לשינוי. לזמן טוב יותר.

אנה טיכו, בוגנוויליה, צבעי מים, 1970

המשך יבוא


סימן משמיים

זהו מאסטר קריבלי (Crivelli )  בציור  "הבשורה".



קרן שנשלחת משמיים  חדרה ללבי ופתחה דרך חדשה של ראייה, חצבה מסלול חדש של השראה. היינו בנשיאונל  מוזיאון בלונדון, אבי ילדתי ואני. הוא רצה שאכיר צייר נוף אנגלי נערץ עליו, אבל אני נעצרתי על יד "הבשורה" ולא יכולתי לזוז. נשמתי נעתקה. האם זה הציור הטוב ביותר בעולם? אני לא בטוחה אבל הקרן, הקרן הפכה את בטנת לבי על פיה.

אני מפנה מבט אל כמה שנים לאחור

אל נקודה אחת. "נקודת הקרן" ששינתה את חיי.

השעה היתה קרוב לחצות. שכבתי על מיטתי בביתי הירושלמי. עיניי היו נפוחות מבכי. אני זוכרת את צורות האור שרישתו את החדר. היה לי אהיל עשוי מקש שנראה כמו כלוב ואני זוכרת את האור שבקע דרכו. זה היה לפני מחצית יובל אבל אני עדיין שומעת את צלצול הטלפון ועדיין חשה את השפורפרת הלבנה הכבדה שנגעה בשפתיי כשאמרתי בקול רועד "הלו"

חשבתי שזה אבי ילדתי (שטרם נוצרה אז). כמה שעות לפני, הוא עזב את ביתי עם כל חפציו. הכרנו שנה קודם לכן. נסעתי בעקבותיו לארה"ב, שם נרשמתי לשני מסלולי לימודי המשך, אחד מתוכנן ואחד לגמרי לא, חזרתי לירושלים לסיים את לימודיי הקודמים, הוא בא בעקבותיי, היינו כמה חדשים ביחד ובאותו יום מכונן נפרדנו  בבכי עז.

Am I speaking with Iris Kovalio

Yes

Neil Welliver is speaking

Yes

I need to know immediately if you are taking the program or not

…But….

Yes or no

Yes

אני זוכרת את הקול שלו, המצחיק, את המילים המתגלגלות הנבלעות שהתקשיתי הרבה פעמים להבינן עד סוף משמעותן,, אני זוכרת את הגל הזה, שדחף אותי להגיד "כן"  למרות הפחדים שמייד התעוררו ושלפו חרבות. לבי הכה בפראות. מה עשיתי?

למחרת חזרנו להיות זוג. החלטנו לקבל את שיחת הטלפון הזאת כדבק משמיים. סימן להמשך הדרך. הוא נסע, ואחרי כמה חודשים הגעתי לפילדלפיה וקבלתי את הסטודיו הראשון בחיי. סטודיו משלי, לימודים לתואר שני בציור, במלגה מלאה ומורה מלאך שלימד אותי לראות.

14 שנים אחרי אותה שיחת טלפון מכוננת, נסעתי אליו, למיין. הוא לקח אותי לסיבובי שטח ובמו עיניי ראיתי את השדות , האגמים, ובעיקר  את היערות אותם הכרתי כל כך בפירוט מציוריו  הגאוניים. לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותו. הוא עזב את העולם כשנה לאחר הביקור שלי.

Neil Welliver

Neil Welliver

קרן האור הזו, שמבקיעה ברגעי נפילה חשוכים, נגעה בי כמה פעמים, בעוצמות ובדרגות בהירות שונות, לפני ואחרי אותה שיחת טלפון של חצות. אני שמחה שניתנה לי היכולת לראות את התגלויותיה במבט לאחור. האם אפשר להבחין בה רק במבט לאחור? האם היא נשלחת רק כשהקרקעית מתקרבת לפניי? או כשאני מרפה מאחיזתי ונכנעת לכוח הכבידה? או כשאני מוותרת על גאוותי וקוראת לעזרה?

אתמול בלילה לא ישנתי. כישלונות השנה האחרונה התייצבו כיצורים מבעיתים בחלל חדר השינה החשוך למחצה. הם נעמדו כשורות מקהלה וסיפרו את עצמם בערבוביית קולות שלעיתים נשמעה כפוליפוניה בעלת חוקים מוגדרים וניתנים לפענוח ולעיתים הפכו לקקופוניה בולעת. אולי אכתוב אותם אחד אחד ואחר כך אשרוף אותם בשדה שמאחורי הבית שלי, חשבתי, כשהצפרים כבר החלו את זמרת השחר.

לא.

אני אכתוב על קריבלי ועל ניל ווליבר.

אני אמתין בסבלנות לקרן. כי אני יודעת שהיא תבוא.

ביקור אצל ניל במיין, 2000

פרט מתוך "הבשורה" של קריבלי


%d בלוגרים אהבו את זה: