תגית: זוגיות

fly

הַתְּמוּנָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁחָשַׁבְתִּי לִתְלוֹת עַל הַקִּיר הָרֵיק מִזֶּה כַּמָּה חֳדָשִׁים מוּל פְּנֵי שְׁנַת לֵילֵנוּ, הָיְתָה תְּמוּנַת אַרְנֶבֶת. עָפָה. הִתְלַבַּטְתִּי הַאִם תָּעוּף לְכִוּוּן  הַדֶּלֶת אוֹ לְכִוּוּן הַחַלּוֹן. לְכִוּוּן הַמִּטָּה זֶה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי בִּגְלַל הַהַקְצָרָה וּבִכְלָל לְפִי הַפַאנְג שׁוּאִי לֹא רָצוּי לְכַוֵּן תְּנוּעָה מִתְקָרֶבֶת בִּמְהִירוּת לְכִוּוּן הַלֵּב. מַה שֶּׁכָּבַשׁ אוֹתִי בִּסְצֶנַת הָאַרְנֶבֶת הָיָה דַּוְקָא הַשֶּׁלֶג שֶׁהִיא עָפָה מֵעָלָיו. הַשֶּׁלֶג הַצָּחוֹר וְהַמִּטָּה הַצְּחוֹרָה יוֹצְרִים צְחִירוּת אֵיתָנָה, אֲבָל הָאֱמֶת שֶׁלִּבִּי  נִמְשָׁךְ לַצְּלָלִית הַכְּחֻלָּה הַמִּזְדַּחֶלֶת בַּשֶּׁלֶג מִתַּחַת לִמְעוֹף הָאַרְנֶבֶת. אֲנִי יְכוֹלָה לְדַמְיֵן בְּקַלּוּת אֶת הַצְּלָלִית לַאֲגַם עָמֹק, עָמֹק כָּל כָּךְ עַד מִתַּחַת לְשִׁכְבַת הַשֶּׁלֶג, מִתַּחַת לְשִׁכְבַת הָאֲדָמָה וְהַשָּׁרָשִׁים. אֶפְשָׁר בְּקַלּוּת לְדַמְיֵן שֶׁבֵּין הַשָּׁרָשִׁים שׁוֹכְנוֹת הָרוּחוֹת, הָרֵי הַיַּעַר הָאָפֵל שֶׁנִּרְאֶה מֵאַחֲרֵי שִׁכְבַת הַשֶּׁלֶג מֵעָלָיו עָפָה הָאַרְנֶבֶת, שׁוֹלֵחַ שָׁרָשִׁים חַתְרָנִיִּים לְכָל עֹמֶק שָׁרַק נִתָּן וּבְוַדַּאי מְעַרְסֵל  שָׁם אֶת הָאֲגַם בַּתְּהוֹם הַבִּלְתִּי נִתְפָּס שֶׁל הַתְּמוּנָה.
שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ מַה הוּא מַעֲדִיף
-אַרְנֶבֶת אוֹ שֶׁלֶג?
-שֶׁלֶג, בָּרוּר
-וַאֲנִי אַרְנֶבֶת, אֲבָל אוּלַי אַתָּה אֲגַם?
-אֲגַם קָפוּא
-אָז אֲנִי אֶהְיֶה הַמַּיִם שֶׁמִּתַּחַת לַקֶּרַח
-וַאֲנִי עַלֵי סְתָו אַחֲרוֹנִים הַמְּרַשְׁרְשִׁים עַל שִׁכְבַת הַקֶּרַח בָּאֲגַם
-אֲבָל זֶה לֹא אֲגַם בְּעֶצֶם, זוֹ צְלָלִית
-צְלָלִית שֶׁל אַרְנֶבֶת
-אָז אֲנִי אֶהְיֶה הַמָּעוֹף
-וַאֲנִי אֶהְיֶה הָרוּחַ הַשּׁוֹרֶקֶת
-אֲנִי אֶהְיֶה הָעֲנָפִים הַמִתְּפָּצְפְּצִים  בַּיַּעַר
-וַאֲנִי אֶהְיֶה הַפַּרְפַּר הָאַחֲרוֹן שֶׁהִתְיַשֵּׁב עַל עָנָף מֻשְׁלָג
-אֲנִי אֶהְיֶה חוֹשַׁך הַיּוֹרֵד וְסוֹגֵר
-וַאֲנִי אֶהְיֶה הַכּוֹכָב הָאֶחָד שֶׁמַּפְצִיעַ עֲנָנִים כְּבֵדִים
-אֲנִי אֶהְיֶה הַיְּלָלָה הַנְּמוֹגָה
-וַאֲנִי דִּמְמַת הַשֵּׁנָה
-אֲנִי הַחֲלוֹם
-וַאֲנִי הַהִתְגַּשְּׁמוּת 
אָהֲהָה
.

בעיה ואין בעיה ..

.
מיסטר אין בעיה
תמיד מרגיז את מיסיס יש בעיה
"אנחנו לא מתאימים" היא אומרת, "איך החזקנו יחד כל השנים"
"אנחנו דווקא כן", הוא אומר, "אני פותר לך כל בעיה"
"וזו הבעיה" היא אומרת, "בכל פעם שבאה בעיה היא נעלמת"
"אז מה הבעיה", הוא אומר
"זו הבעיה, שאין בעיה שנשארת", היא אומרת
"למה צריך בעיות", הוא שואל
"כי בלי בעיות  הכל משעמם נורא" היא עונה
"ומה הבעיה בשעמום", הוא שואל
"הרבה בעיות", היא עונה
"מה למשל", הוא שואל
"לא אגלה לך", היא אומרת, "כי אם אגלה תפתור מיד…"
"ומה הבעיה?" הוא שואל
"אני רוצה בעיה", היא משיבה, "בלי בעיה אני לא שווה, בלי בעיה אני חסרה, בלי בעיה אני לא אני.."
"אז מה הבעיה, תהי את!  עם בעיה.." הוא עונה
"באמת?" היא תוהה
"כן, מה הבעיה, לא תספרי לי שיש בעיה" הוא עונה
"אז למי אספר שיש בעיה?" היא שואלת
"אין בעיה" הוא אומר, "אני אמצא לך למי"
 
וכך מיסטר אין בעייה ומיסיס יש בעיה
ממשיכים וממשיכים  מיש בעייה לאין בעיה
.

איור של מרג'ה מתוך אגם הברבורים


אינדיגו

בחלק המרכזי והפופולארי באפוס העתיק היושב על כתפי המסורת ההינדית "הרָמַאיינָה", מופיע סיפור הזוגיות המפורסמת של רמה וסיטה.

רמה, בן מלך שבנסיבות מסוימות נאלץ לצאת לגלות ביער, מסכים לקחת עימו את אהובתו, סיטה, המפצירה בו להתלוות אליו ב"טוב וברע", אל מעמקי היער, נטולי תנאי המחייה הנדיבים שהיתה מיועדת להם.

עמוק ביער, רמה יוצא למסעות ציד מגוונים, כדרכי הגברים, ומשאיר את סיטה בגפה למשך רוב שעות היממה. וביער פיתויים רבים. סיטה מוזהרת. אך סיטה תמימה, זכה ואוהבת יופי, וביער תופעות עזות מבע מתגלות לעיניה. היא יודעת שנאסר עליה לצאת, לגעת, לנגוס ביופי המתגלם בחלונה, אבל לאחר ימים רבים מאד של איפוק,  במבי אחד שובה את ליבה והיא כבר לא יכולה לרסן את כמיהתה להביאו לבקתת היער. אך אבוי, הבמבי יפה התואר הזה מתגלה כשד מחופש, השד הנורא רַאוָואנָה, שחוטף אותה בשאגת ניצחון לארמונו המרשים.

רמה חוזר לבקתה ריקה. הוא מתאבל קשות ויוצא למסע חיפושים מסוכן ולא אנושי אחרי אהובתו החטופה. לאחר תקופה ארוכה של חיפושים ומלחמות, הנמשכת כמעט עד סוף זמן גלותו ביער, הוא מצליח, בעזרתו של הקוף הקוסמי הנומן, למצוא את סיטה אהובתו ולהחזירה אליו.

כאן יכול היה להיות הפי אנדינג מספק לסיפור עלילתי חביב. אבל הפואנטה של הסיפור הזה נמצאת בסוף. רמה חוזר לממלכתו עם סיטה הניצולה. הוא עומד להיות מוכתר למלך במקום אביו שנפטר במהלך שנות הגלות. ערב הכתרתו הוא מכנס את העם ועורך טקס ובטקס הוא יוצר מדורה ומבקש מסיטה לקפוץ אל האש. אם לא נפגעה תומתך, הוא אומר לה, לעיני כל, ונותרת טהורה ונאמנה בזמן ששהית בארמון חוטפך, האש לא תשרוף אותך. ועכשיו הוכיחי לי, לעיני העם, את טוהר מידותיך.

סיטה קופצת לאש.

 לסיום ישנן כמה גרסאות.

בגרסה המסורתית האש בוערת מסביב לסיטה אך הלהבות לא נוגעות בה.

 

כששואלים המזועזעים ממהלכו של רמה, מדוע הוא חייב היה להעמידה בפני מבחן האש, התשובה הנפוצה היא שעל בן מלך חלים חוקי הדהרמה, המוסר, וכדי להסיר ספק מליבם של מאמיניו, עמו, הוא היה חייב לערוך את הטקס הזה.

חוקי הדהרמה הם מעל להמיית הלב.

 הסיפור הזה , מאז שהתוודעתי אליו, לפני כעשור, מטלטל אותי בכל פעם שאני נזכרת בו לאור סיטואציות ומפגשים שונים הנקרים בחיי.

לפעמים אני מדמיינת את הסוף:

סיטה מסרבת לקפוץ אל תוך האש ורמה נוטש אותה לעיני העם. הקוף הקוסמי מתגלה כבת הזוג האידיאלית, הנאמנה, הטהורה, אשת חיל ללא רבב, והזוג המאושר נישאים בטקס מלכותי מפואר.

או:

סיטה קופצת לאש ונשרפת עד כלות. רמה עוזב את המקום, אָבֵל וחסר כל ונודד לקצה העולם, בודד וערירי. העם מתפזר ללא מלך. תלולית האפר הקטנה, שרידיה של סיטה, לא מתפזרת ברוח, אלא הופכת לגומה ממנה בוקע ניצן שעד מהרה הופך לפרח בצבע אינדיגו, פרח שאפשר לראותו רק בחלום.

כל אישה שהפרח הזה מופיע בחלומה תמצא ותממש את אהבת חייה.

כל גבר שיפגוש את פרח האינדיגו בשנתו, ישתחרר מהבלי עקרונות ההתנהגות הנאותה, השכר והעונש, המוסר והמידות, ויתפנה להקשיב למוסיקת האהבה השורשית הפועמת בליבו

Sita Finds Rama Among Lotus Blooms - Warwick Goble


מערה בשלג. מערה בהרצליה. ורותקו

אני עומדת לסיים את הספר על חייה של הנזירה טנזין פלמו, אישה אנגליה שבחרה בנזירות בודהיסטית מגיל צעיר והתבודדה בפרישות מוחלטת במערה על אחת מפסגות ההימלאיה, במשך יותר מעשור. בספר מתואר מסע סיגופיה מעורר ההשתאות. גם אני חלמתי, בפרקים שונים של חיי, על נזירות וסיגופים. המושג הימלאיה  היה שווה ערך לכיסופים ופרישות והתבודדות – אורח חיים אידיאלי כדי לחשוף את מהות קיומי, את האמת, הנעלה, הטוב

כוונתי לחשוב שרק על ידי סיגופים קיצוניים, ויתור על הנאות, תשוקות, רכוש, משפחה, חברים, יחסים כלשהם עם מה שמחוץ לי- רק זה הנכון, הבלעדי, הייעודי של האדם. לצאת אל הטבע הכי קדום שיש, רצוי בגבהים, למצוא מחסה בסיסי ולהתמזג עם השקט. שקט? בשקט ההימלאיה הטבע צורח, ההישרדות מכווצת, פעימות הלב נשמעות כהפצצת מלחמת העולמות, זרימת הדם הופכת  גלי צונאמי עליהם רוכבות המחשבות המרושעות ביותר ורק ע"י התמדה וסיגופים קיצוניים אפשר לחצות את הצונאמי הזה לשכבה שאולי פחות רועשת או מאיימת אבל היא משולה לאגם כאב אינסופי של הקיום הפיזי ואז הדרך עוד מתמשכת ומייגעת למצב הנכסף של תודעה אינסופית

 אולי זו דרך מסויימת. אך האם זו הדרך האידיאלית, הנעלה, הבלעדית?

הבית המשפחתי, ההורות, הזוגיות זו מערה לא פחותה ממערה בשלג ההימלאיה. גם באורח החיים הזה ההישרדות קשה ורבת תהפוכות. האנשים שאנחנו חיים איתם, בעיקר במסגרת משפחתית, מייצגים  חלק גדול מהצדדים החלודים של הווייתנו, משקפים את מגבלותינו, תסכולנו, וכאב קיומנו. חיי משפחה הם ייסורים וסבל לא פחות מחיי פקיר שישן על מיטת מסמרים.

אבל מה עם אהבה? בניית בית? טיולים ונופשים? סיפוק מהצלחת ילדים?

כל אלו תגיות. אם נסיר אותם נראה את הקושי והסבל, את המאבק בחולף, במשתנה, בגווע, בכל הרמות, מהבולטות לעין ועד הסמויות, הרוחשות בפנים ומתגלות לפעמים במחלה, בפרידה, ועוד.

אז דרוש אומץ רב להיות אדם, אדם זוגי ומשפחתי בתוך בית. הבית הוא המערה החשופה לכל מראות ההימלאיה המגוונים.

בבית יש אהבה ומגע וארוחה משותפת, בבית יש הריון, ילדים מתוקים, הורים שבאים לעזור, בבית ישנו בעל שהולך לעבודה בבוקר וחוזר לארוחה חמה, בבית ישנה גינה עם ורדים, בבית יש טלוויזיה ועיתונים ומחשב ופינת עבודה ובבית ישנם לילות שינה עם רגלי אוהבים שלובות וגם ישנם לילות ללא שינה.

ובלילות ללא שינה את לא רוצה לחשוב על מה שלא בסדר, על הקשיים, אבל הם עולים על הקירות החשוכים ומספרים סיפור שגובר מלילה ללילה ואז הבית שלך הופך למערה. את רוצה לזרוק את כל הקשיים אבל את מבינה שהם חלק ממך. הבעל שלך שמזמן לא הביא לך פרח, הוא הפרח שלא נתת לעצמך כבר הרבה זמן, למשל, זה לא שאת לא מציירת פרחים. את מציירת אותם בשלל השמחה שהם מפיצים, אבל את הפרח הפנימי שלך את לא משקה, ואת מאשימה אותו, והוא מאשים אותך, והילדים עוזבים את הבית ואת מקבלת גלי חום שזה יותר גרוע ממסמרים זקורים על מיטה, ואת חושבת שכדורים ישככו, אבל הם ממכרים ואת צריכה אומץ כדי להלחם בהתמכרויות שכבר הפכו לחלק בלתי נפרד ממך, ואת חושבת שאם תחליפי בית ובעל הכל יחזור על מקומו בשלום, ושוב את צריכה אומץ כדי להחליט שאת כן תישארי בתוך כל הקושי הזה ותשרדי ותלמדי ותצלחי את הגלים החריפים, ואת נאבקת, כמו הנזירה שקבורה במערתה תחת ערימות שלג והחמצן שלה אוזל, ואת מוצאת, כמוה, את חפירה ולאט לאט מצליחה לחפור פתח כדי להמשיך לנשום ולא לעזוב את המערה, שהיא המקום בו נועדת להגשים את עצמך, את מהותך כאישה, כאדם שלם, והנה חודר אוויר ואת מוכנה לנקות ולהמשיך, ומרוב מאמץ ותעסוקה את לא שמה לב שנשארת לבד.

הוא כבר בחר במערה אחרת.

טוב , הנה מה שרצית, מערה בהימלאיה. והיא בהרצליה. שבי, כמו הנזירה טנזין פלמו והתבונני בנטישה הזו, בגבולות הכאב שנמתחים עד קצה הנשימה, יש לך הזדמנות למנת ייסורים גדושה, בודהיסטית ממש, אולי דרכם תוכלי להציץ לרגע אל נשמתך ולזכות בחסד הזה של התעוררות

הנה כמה מערות של האמן העילאי מארק רותקו:


רשימת קיץ הזויה

זוג צופיות בונות קן בחצר שלי. הוא, צבעוני, מבריק, דקיק ומרצד, יושב על ענף גבוה ומסמן אשרות כניסה ויציאה, היא, אפרפרה, שמנמנה וחרוצה, טסה מצד לצד, בפיה זרדים קטנים, בונה במהירות שלא תיאמן מקום מכיל להטלה. יומיים קודם שניהם באו לשתות מציפור גן העדן שבאגרטל הסלון. ככה נכנסו, ללא מורא, בזמן שציירתי אפרסק

 ואז ישנתי כי היו צהרים חמים כשהטלפון צילצל: איריס, מה נשמע, איך את, איך עוברים עליך הימים האלה, חם, נכון? אני כבר משתמשת במזגן בלילה ואיך זה אצלך, מדברת מנדי, את זוכרת, מנדי מהגלריה, כן, אולי תבואי, תראי מה את עושה היום, אולי בעצם אני אבוא אליך, נשתה קפה עם גלידה, פתחו לידנו קונדיטוריה עם אקלרים נהדרים, אני אביא, איזה צבע את מעדיפה, את עדיין מציירת על תרופות? …אז את רוצה להיפגש? שאלתי, כן, בטח, אני אצלצל אליך עוד פעם ונקבע והיא סגרה. המשכתי לישון. בטח חלמתי. כשהתעוררתי לגמרי, אחרי שעה, בדקתי בטלפון ואכן היה צלצול ממנדי (שם בדוי)

 ועכשיו הוא לא רוצה אותי. כלומר בסוף שבוע. כי הוא רוצה להתנזר וסוף השבוע מיועד לשינה משותפת, או לפחות לאשליה של זוגיות, אבל הוא כן רוצה לפגוש אותי במסעדה ולא לתת לי לגעת בו, אפילו בקצה הברך, וכשאכנס למכונית בוכה הוא יסובב את הגב וילך מבלי להפנות מבט לאחור, ולפעמים יכתוב: את הרי יודעת שאני אוהב אותך תמיד, ולפעמים, מילה אחת, קרה יותר מקרח משונן. נקודה.

 ובינתיים אני מציירת אפרסק. מנגו. דובדבנים. משמשים. ענבים. תאנה פעורה. עץ התאנה הגיע לחצר שלי, לפני שנתיים, עם ששה עלים, ששת העלים נשרו בחורף הראשון. צמחו שישה באביב השני. שישה נשרו בחורף השני. צמחו שישה באביב שלאחריו. עכשיו קיץ. ואני יודעת. התאנה הזו לשישה נועדה. ולא לפרי. או גובה. או צל מנחם

 את תהי הצל המנחם, אמרה לי ע', את כבר, והנה, איפה, הם מתקבצים כאן לשבת, בקיץ הזה, רק פתחי זרועות, רוח קלילה, שקופה, ענבלית נושבת על פלגי מים, מרשרשים המכחולים באדוות צבעי חיים, זוכרת שחלמת פעם להיות מתקנת ציורים? הנה נהרות זורמים בתכלת והם, הם רוקדים איתך, כמה פז, וזהר ופלא, ודמעות גיל וחרוזים וכל יפעת ימים וחמדת הלב, זוכרת את משאלת הסימנים, הנה ימים באים ימים באים ימים באים, שרה לי ע' בין העלים

ניר סגל, מגזרת עלים, 2009

 


הכלום

את מגיעה ליום שאין בו כלום. אין תוכניות למחר, אפילו לא לעוד רגע. כלום. את מתעוררת לאט. אור בוקר אפרורי חודר דרך החלון הפתוח תמיד, משב רוח קלילה, את לא מביטה בשעון, רק עוקבת בעיניך אחר תנועת העלים השונים שנראים מבעד לחלון ואת כבר לא שואלת את עצמך בשביל מה לקום מהמיטה, כי עכשיו את מתעוררת לאט ושמה לב שהלילה ישנת באלכסון

וידייך פרושות לצדדים. זה לא שזו הפעם הראשונה. היו לך לילות אינספור כאלה. את לא ממש זוכרת. אולי אפילו כבר ישנת באלכסון הרבה פעמים. אבל עכשיו שמת לב לזה. שמת לב ולא מיהרת להגיד לעצמך דברים על זה

את גם לא ניסית להיזכר בחלומות. הם הבליחו ונעלמו ללא אחיזה. כך גם המחשבות שמסחררות אותך מהרגע שאת פוקחת את עינייך. כן, המחשבות, כמו להקות צפרי טרף, עטות על כל חלל וממלאות בקולותיהן הצפופים. וגם היום באו הלהקות. הסתכלת עליהן, איך הן נכנסות, ואיך הן גם יוצאות מהמרווחים האלה, שהם כלום

והכלום. האם הוא רע? האם הוא טוב? האם הוא מטרה? האם הוא גבוה? נמוך? דבר לשאוף אליו? דבר למלא אותו? דבר לשמוח בו? דבר למהר להגדיר אותו?

כלום זה כלום. ואם עיניך נעות עם העלים הירוקים בחלון ומתענגות מהמראה אז את לא בכלום. ואם את מקשיבה לצפרים את לא בכלום. פעם למדת שאפשר לראות הכל, וגם להרגיש וגם לפעול, אבל אם לא תזדהי עם זה, אם תהי בנוכחות מתמדת אז את בכלום.

להזדהות. להיות נוכחת. גם את המושגים האלו את רוצה לפרק. מה זה להזדהות? – לזהות את הרגש המתעורר כ"אני". כשייך לי. אז לתת לרגש להתעורר, להתבונן עליו, וזוהי הנוכחות, ולדעת שהוא, הרגש, חולף. ושוב בא ושוב חולף.

האם אפשר לחיות כך?

ומה זה חיים?

האם אפשר לאהוב בן זוג כך? משפחה?

ומה זו אהבה?

אומרים  שרצוי לשאוף לטוב

ומה זה טוב?- אפשר להתכוון לטוב ויוצא רע. אפשר לעשות רע ואז מסתבר שזה היה לטובה.

להתכוון? מה זה להתכוון? מה זה "העיקר הכוונה"- להתכוון לטוב לפי מה שאת מבינה שזה טוב. יש דבר כזה?

בן זוגך רוצה שתבטיחי לו שלא תעזבי אותו אף פעם. בלי הבטחה כזו הוא לא ימשיך קשר של זוגיות אתך. בחתונה אנחנו מבטיחים זה לזו כחלק מאמירות הטקסים המקובלים. האם אנחנו לגמרי בטוחים בהבטחות הללו? או שאנחנו רק רוצים להאמין שכך יהיה. האם זוהי הכוונה? האם באמת אנחנו מתכוונים לטוב הזה? והאם הטוב הזה יהיה טוב בכל מצב? כמה זוגות  נעשים עיוורים זה לזה בעודם ישנים באותה מיטה, כי הבטיחו הבטחה טקסית חד פעמית, מול עדים, או זה לזה באינטימיות, בזמן של הצפת רגשות, אהבת נצח?

נצח? מילה כל כך פיוטית, בלי לשאוף לנצח, להנצחה, לא היינו יוצרים דבר. מהי יצירה אם לא המאבק העיקש בחולף? במשתנה? מילה כתובה יכולה לשמש עדות לדורות, ציור וצילום מנציחים דימויים כפי שנתפסים ונעצרים בעיני היוצר והופכים לחומר שגם הוא עדות. המוסיקה לוכדת תדרים, מארגנת אותם כפי שהמלחין שומע בזמן יצירתו, וגם היא ניסיון להנציח ולהשמיע את התפיסה הצלילית האישית של היוצר. תיעוד והנצחה קיימים בכל, לא רק ביצירה האומנותית. אנחנו מצלמים את חיינו, כותבים במדיות השונות, עושים דקורציה לבית, רוכשים, מטפחים, מתחתנים, מביאים ילדים ובונים מצבות על קבר. ומהי המצבה אם לא הנצחה?

הוא לא רוצה מצבה. הוא רוצה להיות אפר מפוזר על ים. הוא לא מאמין בעצמות והוא לא מאמין בהנצחה, אבל הוא כותב ספרים

ומה יהיה על כל הספרים, הציורים, הצילומים הדיסקים וכלי הנגינה והפסלים והרהיטים והתכשיטים כשהעולם יגמר? האם הם נוצרים בו זמנית גם בעולם מקביל, עולם שאיננו חומר? האם יצירה היא אנרגיה שיש לה גם ביטוי בחומר אבל לא רק? האם במובן הזה היא נצחית?

**

את מתבוננת בפרח שפרח זה עתה במלואו. שושנה. את גוזמת אותה. את מריחה אותה. את שמה אותה בזהירות באגרטל זכוכית. עם מים קרירים. את מניחה את האגרטל על שולחן העבודה שלך ומכוונת עליה תאורה עדינה, תאורה המדגישה מעט את הצללים שבין עלי הכותרת. האור מרצד על קימורי השושנה. נראה שהשושנה בעצמה מרצדת. מרקדת. בוערת. את נזכרת בשיר של זלדה:

כל שושנה היא אי
של השלום המובטח
השלום הנצחי

בכל שושנה מתגוררת
ציפור ספירית
ששמה "וכיתתו

ונדמה
כה קרוב
אור השושנה
כה קרוב
ניחוחה
כה קרוב
שקט העלים כה קרוב
אותו אי
קח סירה
וחצה את ים האש

ואת רוצה שהשושנה תישאר אתך. את מציירת אותה והיא ממלאה את הכלום הזה ומאפשרת לכלום הזה להסתיים כדי להמשיך לעוד יום

בלעדיו

איריס קובליו, שושנה, צבעי מים,


עפה

אני עפה
אני מלמדת גם אחרים לעוף. לא את כולם אני מסוגלת ללמד. אנחנו תמיד בזוג. לפעמים אנחנו נופלים בחבטה. בכל פעם שאני מצליחה ללמד את בן או בת זוגתי, אנחנו עוברים ליד מיתקן שרושם נקודת זכות.
בכל פעם שאנחנו נופלים ונחבטים  יורדת נקודת הזכות.
אני יודעת שאני חייבת לצבור אחוז מסויים של נקודות זכות מעל נקודות החבטה
זה קשה ואני מתוסכלת
אבל בכל פעם שאני עפה למעלה ולא זוכרת את נקודות הזכות, אני מתמלאה אושר עילאי

דימוי: איריס קובליו, רישום בנס קפה מעל גבי גלויה ישנה

%d בלוגרים אהבו את זה: