תגית: זיקנה

לבן או בלונד? (הרהורי משב רוח)

לפעמים אני מפנטזת איך לא הייתי הייתי צובעת את שערי. כשהייתי קטנה סבתא שלי הייתה בת חמישים. והיא הייתה זקנה. עם שיער לבן. אישה קטנה. אלגנטית. וגם לא. אני מסתכלת במראה. פעם ראיתי אותה. עכשיו כבר לא. כל קצווה לבנה שמבצבצת חייבת להיצבע מיד. את הריח המתוק שלה אני זוכרת בכל רגע שארצה. ואני יכולה גם לא. ואת מירוץ הניקיון שלה. ושלי. אבל כבר לא. לי יש כלב. והיו גם אוגרים וארנבת ותולעי משי ועוד כלב. ואני לא אוהבת בשמים. אבל כמוה, האושר הוא בסדינים מכובסים, בדלת סגורה מפני העולם, בסבון הקוקוס שמתחת לכרית.

איריס קובליו, אקריליק על צלחת זכוכית, 2010

איריס קובליו, סבתא, אקריליק על צלחת זכוכית, 2010

 

לפעמים חלומות מתגשמים. חלומות טובים דווקא. או שנחשבים לטובים. ואולי צריך להבדיל בין חלום לפנטזיה ולמשאלה. אבל כשאחד מהם מתגשם הפחד הוא אותו פחד: מה עושים עכשיו עם הואקום הזה שנוצר במקום החלום/פנטזיה/משאלה שפתאום התגשמות. ואיך באמת חיים עם ההתגשמות. חלום. הוא לא סיוט. או בלהה. או חרדה. הוא אולי כיס קטן, לפעמים פנימי ולפעמים בולט לעין, אבל מכופתר היטב ובו הוא טמון. ופתאום הכיס ריק. ויותר גרוע: הכיס נעלם לחלוטין ולא בטוח שיימצאו בדים וכלי תפירה לתפור עוד אחד במקומו. ואולי אין כזה דבר "במקומו", כי המלבוש הצטמצם כמו שהזמן מצטמצם ומתכלה. ועוד קמט. ועוד קצווה לבנה. ועוד עין שנחלשת מעט. ועוד חוליה נשחקת. ועוד שן נסדקת. ומטר שישים ושבע הופכים מטר שישים ושלוש וכבר אי אפשר לצאת או להצטלם בלי שפתון.

איריס קובליו, אקוורל, 2011

איריס קובליו, אקוורל, 2011

לאימא שלי יש מחר יומהולדת. אימא שלי העשוייה ללא חת. גם היא צובעת את שערה ולא יוצאת מהבית ללא שפתון ושיניים. אני זוכרת אימא עם שיער שחור וסמיך ועיניים ענקיות ששום דבר לא חומק מהן. אימא שלי הבלונדינית, מזה שנים רבות. למה? כי ככה אבא  אוהב. שתרבה אהבתם או עוד שנים. שיהיה במזל טוב.

אימא ואני, תל אביב, 1960 בערך

אימא ואני, תל אביב, 1960 בערך

איריס קובליו, אימא, אקריליק על קרש חיתוך, 2012

איריס קובליו, אימא, אקריליק על קרש חיתוך, 2012


משמשים זו לא רק שמחה

 

משמשים זו לא רק שמחה

קיץ. הידיים עייפות. החום והלחות נדחסים לתוך הגוף בכוח. חודרים לתאים העדינים, המוסתרים היטב מאחורי שגרת הפעילות היומית. מאחורי הרצונות וההצהרות. הידיים כבדות. קיץ.

אפשר לצייר פחד, כאב, כעס, חרדה, נדודי שינה, מרד, קנאה, בהבלטה פיגורטיבית תואמת. פני נערה בהבעה חריפה, צועקת, מניפה דגל מהפכה ומגלה סימני חבלה על גופה החשוף, אפשר לצייר בצבעי אקריליק סמיכים בצבעים שחור ואדום בתנופה אינטנסיבית ומטרידה, אפשר לצייר פצעים זבים באופן ריאליסטי מדוייק להדהים, אפשר לצייר אש אוחזת בעצים או בשיער או בספרים

.

ואפשר לצייר בצבעי מים משמשים ואפרסקים סמוקי לחיים.

ואנחנו יודעים להגדיר היטב: משמשים זה שמחה

קיץ זה חופש

צבעי מים זה ויברטור  לנשים בפנסיה

 

ואיך את מעזה לשים בפייסבוק אקוורלים מכותמים בורוד מתוק וכתום דבש וירקרק רענן וזהב מלכותי וכסף נוצץ רומנטי, כשאישה צעירה מוטחת לקרקע ע"י עשרה גברתנים המייצגים את החוק, יער רחב מוצת ונשרף בדרך הראשית לירושלים, בני אדם מושפלים לא רק בגלל צבע עורם אלא בגלל פרצות בחוקים בארץ בה את חיה, זקנים משותקים וזבים נעזבים בגן ציבורי תל אביבי תחת שמש קופחת, בזמן שמטפליהם עורכים פקניק קולני בצל צאלון לתפארת, והתלמידות שלך מציירות שם אקוורלים

 ועוד.

 ואז תלמידה שלך מספרת על לילות לבנים (ולא הלילות הלבנים של תעשיית  הבידור התל אביבי) ועל אוויר שלא נכנס במלואו לריאותיה בלילות ואין לכך סיבה מדודה, ותלמידה אחרת במערכת יחסים מתמדת עם פולש פנימי ואילו את מדברת אמנות וידייך אוחזות בעיפרון ומכחול כדי לא להתערבב.  והנה במחברת הסקיצות שלך נערמות קערות עם משמשים ואפרסקים, כלאחר יד, כביכול, לכאורה, כי גם את צריכה לנשום בין פעימה לפעימה, להתמיר את רעד ידייך בכתמים בעלי צורה של שמחת קיץ, כי משמשים זו לא רק שמחה, משמשים זו  אולי הישרדות

.

.

.

.

.

.

.

.


שלוש שיחות, שתיים בטלפון ואחת בחדר שינה

-אתמול הלב שלי דפק כל כל חזק עד שחשבתי: הנה זה בא

-אף אחד לא היה איתך?

-לא. אין כאן אף אחד

-גם בערב?

-בערב יש  אבל הלילה הוא ארוך

-את נשמעת מצוננת

-אני הרבה יותר ממצוננת, אבל אני לא יכולה לצאת מפה

-מי יכול לעזור לך?

-אף אחד. הזמן של הסוף ארוך מכל הזמן של החיים כולם

-את מזכירה לי ספר נורבגי שאני קוראת עכשיו

-ספרי לי על הספר. אני צריכה לשמוע את קולך. את יודעת מה את בשבילי

-אני יודעת

2.

-די אימא, את מקטרת כל הזמן

-ככה זה אימהות

-את במיוחד

-לא שמתי לב

-אתמול בצ'אט דיברת כל הזמן על עצמך

-לא נכון

-תבדקי בצ'אט

-טוב אבדוק

-לא אמרו לך את זה?

-לא…

-איתי את מדברת כל הזמן על עצמך

-את ברת מזל…

-לא, אני לא

-גם אימא שלי דיברה כל הזמן על עצמה וגם את תדברי ככה עם הילדים שלך

-די אימא, ביי

3.

-למה את רוצה להוציא את התריס?

-כדי לראות בבקר את העצים

-אבל יהיה לך הרבה אור בבקר

-אני צריכה הרבה אור

-התרנגולים יעירו אותך

-עדיף תרנגולות על בלהות

-וכמה סנטימטרים מעל החלון לתלות את המוט לוילון?

-עשרים, אולי

-אבל הוילון יגיע לרצפה

-אני אגזור אותו

-תעשי מכפלת?

-לא אני אוהבת חוטים פרומים

-יש לך כתם בצד ימין של הוילון, אולי תשימי וילון אחר

-אני אצייר שושנה על הכתם

-רק שזה לא יראה כמו דם. אז מה עוד נשאר לי לעשות?

-שפכטל לחורים

-נכון שפכטל לחורים

הציור הנפלא הזה הוא של  Felice Casorati


%d בלוגרים אהבו את זה: