תגית: זלדה

שושנת השבת מצטרפת למצעד הפרחים

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, מרץ, 2014

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, מרץ, 2014

ושוב כתבתי ומחקתי אינספור פעמים טקסט לורד הזה, השושנה, שציירתי בשבת, בעיניים טרוטות. אני חושבת שהכי מתאים להגיד אותי עכשיו זה השיר של זלדה, שגם בזכותו אני קוראת לכל הורדים שאני מציירת "שושנים".

*
ידידות/ זלדה

שושנה שעלים לה כתומים
חצתה את אימת המרחק
שבין קיומה הצמחי
לדם קיומי
להיות ידידת לבי.
שושנה חרישית כקטיפה
בסומכי נפשי,
יחד נפייט פיוטים
בארמון המור
שבלב האין,
יחד נחלום.
שושנה שעלים לה כתומים
מוחה את דמעתי.

*

הנה קישור למצעד הפרחים

שהחל לפני כעשור


האוסף הלא רשמי של הסוגה בשושנים

ראשיתה של שושנה בשבילי היה שם של ילדה, ג'ינג'ית רעשנית. לצירוף האותיות הזה מתלווים בעיניי צבעים של אש, אש צועקת, פולשת, מאיימת ומסוכנת. בבית היו העדפות לפרחים אחרים. ובשדה שעל יד בית ילדותי פרחו פרחי הבר הנפלאים ובשדרה – הצאלון המרהיב הצל על ילדותי. בירושלים, ברחוב שלאין, בכניסה לבית (הנהדר בחיי) בו התגוררתי, פגשתי בשושנים הראשונות שפתחו את לבי.  ובאותו זמן הכרתי גם את זלדה משערי חסד, שהיתה השושנה בתוך אי חלום. את השיר השמיימי שלה "כל שושנה היא אי" הלחנתי באותם ימים, במסגרת לימודי באקדמיה למוסיקה.                                                                 אבל בזר השושנים הראשונות שקבלתי, שנים אחרי ירושלים, התאהבתי עד שיכחה עצמית. הוצפתי. נעשיתי מכורה. הנה הזר הראשון.

 זר שושני אהבה, 2000

וזו השושנה הראשונה שרשמתי, בקנדה הרחוקה. מצאנו אותה בחנות פרחים בעיירה נידחת. היא לא היתה שושנה מקומית. היא היתה שושנה מהשמיים. ובאותו זמן, כשניתנה לי, חשבתי שהיתה בהתגלמותה אהבה לאין קץ

איריסיה קובליו, שושנה, רישום עיפרון, 2000

בתקופה שלמדתי  וודנטה ורג'ה יוגה  והקשבתי ללימוד של מורי דאז, ציירתי בעיקר פרחים. ובעיקר שושנים. בגינת המרכז ליוגה שלנו היו כמה שיחי שושנים שנשתלו עוד בימי הקמתה של הרצליה. אלוהים, ללא ספק, שכן בהם.

 

והנה כמה אקוורלי שושנים מאז

איריסיה קובליו, אקוורל, 2004

איריסיה קובליו, אקוורל, 2002

איריסיה קובליו, אקוורל 2002

איריסיה קובליו, אקוורל 2001

איריסיה קובליו, אקוורל, 2003

איריסיה קובליו, אקוורל, 2006

איריסיה קובליו, אקוורל, 2006

איריסיה קובליו, אקוורל 2007

זה השושן האחרון שציירתי

איריסיה קובליו, אקוורל על אריזת תרופה, 2008

אחריו כבר הכל השתנה. רק הציורים שרדו. בינתיים.

.

עוד בעניין השושנה "הכלום"

.

קורסי ציור באקוורל


הכלום

את מגיעה ליום שאין בו כלום. אין תוכניות למחר, אפילו לא לעוד רגע. כלום. את מתעוררת לאט. אור בוקר אפרורי חודר דרך החלון הפתוח תמיד, משב רוח קלילה, את לא מביטה בשעון, רק עוקבת בעיניך אחר תנועת העלים השונים שנראים מבעד לחלון ואת כבר לא שואלת את עצמך בשביל מה לקום מהמיטה, כי עכשיו את מתעוררת לאט ושמה לב שהלילה ישנת באלכסון

וידייך פרושות לצדדים. זה לא שזו הפעם הראשונה. היו לך לילות אינספור כאלה. את לא ממש זוכרת. אולי אפילו כבר ישנת באלכסון הרבה פעמים. אבל עכשיו שמת לב לזה. שמת לב ולא מיהרת להגיד לעצמך דברים על זה

את גם לא ניסית להיזכר בחלומות. הם הבליחו ונעלמו ללא אחיזה. כך גם המחשבות שמסחררות אותך מהרגע שאת פוקחת את עינייך. כן, המחשבות, כמו להקות צפרי טרף, עטות על כל חלל וממלאות בקולותיהן הצפופים. וגם היום באו הלהקות. הסתכלת עליהן, איך הן נכנסות, ואיך הן גם יוצאות מהמרווחים האלה, שהם כלום

והכלום. האם הוא רע? האם הוא טוב? האם הוא מטרה? האם הוא גבוה? נמוך? דבר לשאוף אליו? דבר למלא אותו? דבר לשמוח בו? דבר למהר להגדיר אותו?

כלום זה כלום. ואם עיניך נעות עם העלים הירוקים בחלון ומתענגות מהמראה אז את לא בכלום. ואם את מקשיבה לצפרים את לא בכלום. פעם למדת שאפשר לראות הכל, וגם להרגיש וגם לפעול, אבל אם לא תזדהי עם זה, אם תהי בנוכחות מתמדת אז את בכלום.

להזדהות. להיות נוכחת. גם את המושגים האלו את רוצה לפרק. מה זה להזדהות? – לזהות את הרגש המתעורר כ"אני". כשייך לי. אז לתת לרגש להתעורר, להתבונן עליו, וזוהי הנוכחות, ולדעת שהוא, הרגש, חולף. ושוב בא ושוב חולף.

האם אפשר לחיות כך?

ומה זה חיים?

האם אפשר לאהוב בן זוג כך? משפחה?

ומה זו אהבה?

אומרים  שרצוי לשאוף לטוב

ומה זה טוב?- אפשר להתכוון לטוב ויוצא רע. אפשר לעשות רע ואז מסתבר שזה היה לטובה.

להתכוון? מה זה להתכוון? מה זה "העיקר הכוונה"- להתכוון לטוב לפי מה שאת מבינה שזה טוב. יש דבר כזה?

בן זוגך רוצה שתבטיחי לו שלא תעזבי אותו אף פעם. בלי הבטחה כזו הוא לא ימשיך קשר של זוגיות אתך. בחתונה אנחנו מבטיחים זה לזו כחלק מאמירות הטקסים המקובלים. האם אנחנו לגמרי בטוחים בהבטחות הללו? או שאנחנו רק רוצים להאמין שכך יהיה. האם זוהי הכוונה? האם באמת אנחנו מתכוונים לטוב הזה? והאם הטוב הזה יהיה טוב בכל מצב? כמה זוגות  נעשים עיוורים זה לזה בעודם ישנים באותה מיטה, כי הבטיחו הבטחה טקסית חד פעמית, מול עדים, או זה לזה באינטימיות, בזמן של הצפת רגשות, אהבת נצח?

נצח? מילה כל כך פיוטית, בלי לשאוף לנצח, להנצחה, לא היינו יוצרים דבר. מהי יצירה אם לא המאבק העיקש בחולף? במשתנה? מילה כתובה יכולה לשמש עדות לדורות, ציור וצילום מנציחים דימויים כפי שנתפסים ונעצרים בעיני היוצר והופכים לחומר שגם הוא עדות. המוסיקה לוכדת תדרים, מארגנת אותם כפי שהמלחין שומע בזמן יצירתו, וגם היא ניסיון להנציח ולהשמיע את התפיסה הצלילית האישית של היוצר. תיעוד והנצחה קיימים בכל, לא רק ביצירה האומנותית. אנחנו מצלמים את חיינו, כותבים במדיות השונות, עושים דקורציה לבית, רוכשים, מטפחים, מתחתנים, מביאים ילדים ובונים מצבות על קבר. ומהי המצבה אם לא הנצחה?

הוא לא רוצה מצבה. הוא רוצה להיות אפר מפוזר על ים. הוא לא מאמין בעצמות והוא לא מאמין בהנצחה, אבל הוא כותב ספרים

ומה יהיה על כל הספרים, הציורים, הצילומים הדיסקים וכלי הנגינה והפסלים והרהיטים והתכשיטים כשהעולם יגמר? האם הם נוצרים בו זמנית גם בעולם מקביל, עולם שאיננו חומר? האם יצירה היא אנרגיה שיש לה גם ביטוי בחומר אבל לא רק? האם במובן הזה היא נצחית?

**

את מתבוננת בפרח שפרח זה עתה במלואו. שושנה. את גוזמת אותה. את מריחה אותה. את שמה אותה בזהירות באגרטל זכוכית. עם מים קרירים. את מניחה את האגרטל על שולחן העבודה שלך ומכוונת עליה תאורה עדינה, תאורה המדגישה מעט את הצללים שבין עלי הכותרת. האור מרצד על קימורי השושנה. נראה שהשושנה בעצמה מרצדת. מרקדת. בוערת. את נזכרת בשיר של זלדה:

כל שושנה היא אי
של השלום המובטח
השלום הנצחי

בכל שושנה מתגוררת
ציפור ספירית
ששמה "וכיתתו

ונדמה
כה קרוב
אור השושנה
כה קרוב
ניחוחה
כה קרוב
שקט העלים כה קרוב
אותו אי
קח סירה
וחצה את ים האש

ואת רוצה שהשושנה תישאר אתך. את מציירת אותה והיא ממלאה את הכלום הזה ומאפשרת לכלום הזה להסתיים כדי להמשיך לעוד יום

בלעדיו

איריס קובליו, שושנה, צבעי מים,


%d בלוגרים אהבו את זה: