תגית: זמן

על ארמון חול, עץ זית, צלקת וים זר

יש לך רגישות מיוחדת באזור מסוים. היא נפתחת ונסגרת לסירוגין. כמו צלקת שלא נתפרה והודקה היטב. היא יכולה רק להאדים או רק להתנפח והיא יכולה להיפתח, לדמם ואף להזדהם. את מנסה אנטיביוטיקה כזו או אחרת. לפעמים זה עוזר. הצלקת כמעט נעלמת. נעלמת עד כדי שאת, למשל, קונה בקיני ונכנסת למים באיזה ים זר ושוחה. מים צלולים בצבע טורקיז וריח מתוק של פרחי קטורת עושים לך את זה. את שוחה ומאבדת משקל ורגש. את צפה מעל כל צלקת ועל כל מה שמרכיב אותך מחוץ למים.
ובכלזאת
את מוצאת את עצמך מחוץ למים
כעבור כמה דקות בלתי ניתנות לספירה
על החוף את מתמכרת לשמש. השמש מלטפת את עצמותיך. אפשר להגיד מפייסת. מדביקה מעט את הסדקים של החורף, מכסה בחומה כמו בחול ארמונות. ארמון יפה ומנחם נערם על החוף הזר. המים מפכפכים על ידך, לפעמים במקצב הנתפס כיחיד לפעמים במקצב דיבור, אומרים לך משהו הגלים האלה. אולי משהו חשוב. אבל את בחופש. את מדברת בשפה אחרת. את לא פותחת ערוץ להבין את שפתם. את עייפה. את רק רוצה להיות טמונה תחת החול הרך הוורדרד החמים ולהיות באי זמן, אי כלום

אבל את מנומסת. את כל כך מנומסת. הרי זה בניגוד לכל תסריט מקובל, את לא יכולה להישאר טמונה. את קמה, מתנערת ושמה חולצה ארוכה ומשמיעה איזה קול או שניים. אתם שניים. עולים במדרגות לחדר. עולים במדרגות למטוס. במדרגות לדירה, פותחת את הסורגים לגינה הקטנה ומופתעת שהיא כה ירוקה למרות שלא הושקתה שבוע, והרי בחוץ 35 מעלות ללא הפסקה.
בגינה הקטנה שהיא בגודל של חדר בערך, שתולים שלושה עצים וכמה שיחים הסבוכים אלו באלו כי צפוף. לא את זו ששתלת. הם היו כאן לפניך. לפעמים את מסתכלת עליהם, על עץ הזית ואומרת: עכשיו אתה שלי. אתה בתוך הגדר המקיפה את מה ששלי. והעץ מחייך לעצמו ובטח מושך בכתפיו כאומר נחמד להיות ספור כרכוש. היא דווקא חמודה, זו שיש לה כביכול בעלות עליי, היא משקה אותי, גוזמת את ענפיי והכלבון שלה אוכל בתאווה מנשורת הפרי שלי. אני מסתיר לה חלק נכבד מהרחוב האחורי המכוער. נניח שמכוער. ההגדרות של העולם האנושי: רכוש, יופי, כיעור, קיץ ,חום, יולי, לחות, אי אפשר לנשום, יום, אורחים, לילה, נדודי שינה, צפרי בוקר, קפה בחצר, רגיעה לשעה
הכלבון נרדם על הכיסא לצידך והשכונה מתחילה להתעורר בחריקותיה. הצלקת שדיממה אתמול נסגרה במפתיע. את מחפשת אותה על הלוח. משהו מחק אותה כאילו נכתבה בגיר.
רוח קלה בחצר. את נושמת. מתפללת לעוד שעה של חסד
*

איריסיה קובליו, ציור אייפד, 2014

איריסיה קובליו, ציור אייפד, 2014

*
*
*
*
*
*


האוסף הלא רשמי של מְכַשֶּׁפֶת הכלניות

ומדוע לא רשמי? כי ישנן המוני כלניות, אבל הרוב כבר מחוקות. לא מחוקות כי הן נוצרו ונמחקו, אלא בגלל שהן עמדו בתור להיכנס, אי שם במנהרות הבריאה, ראיתי אותן, בחיי שראיתי, חלקן ממש ממש התקרבו, יכולתי לגעת, כמעט, אבל לא, הן נשארו שם, ונמחקו שם

 

 ניחמתי את עצמי במחשבות על זמן. ישנן כלניות שלא מצליחות לפרוח במקום שיש בו זמן. זהו לא הגיג פילוסופי, זאת עובדה. ושאף אחד לא יגיד לי שאלו הזיות. כן, ישנן כלניות שבורחות מהזמן. מהבר- חלוף.

ובכל זאת, כמה מהן הצלחתי לכשף ולתפוס בציורים שלי ולתלות אותן על קירות הזמן, הסדוקים המתקלפים הממתינים בהכנעה, בגעגוע ובידיעה שאי אפשר


שלוש שיחות, שתיים בטלפון ואחת בחדר שינה

-אתמול הלב שלי דפק כל כל חזק עד שחשבתי: הנה זה בא

-אף אחד לא היה איתך?

-לא. אין כאן אף אחד

-גם בערב?

-בערב יש  אבל הלילה הוא ארוך

-את נשמעת מצוננת

-אני הרבה יותר ממצוננת, אבל אני לא יכולה לצאת מפה

-מי יכול לעזור לך?

-אף אחד. הזמן של הסוף ארוך מכל הזמן של החיים כולם

-את מזכירה לי ספר נורבגי שאני קוראת עכשיו

-ספרי לי על הספר. אני צריכה לשמוע את קולך. את יודעת מה את בשבילי

-אני יודעת

2.

-די אימא, את מקטרת כל הזמן

-ככה זה אימהות

-את במיוחד

-לא שמתי לב

-אתמול בצ'אט דיברת כל הזמן על עצמך

-לא נכון

-תבדקי בצ'אט

-טוב אבדוק

-לא אמרו לך את זה?

-לא…

-איתי את מדברת כל הזמן על עצמך

-את ברת מזל…

-לא, אני לא

-גם אימא שלי דיברה כל הזמן על עצמה וגם את תדברי ככה עם הילדים שלך

-די אימא, ביי

3.

-למה את רוצה להוציא את התריס?

-כדי לראות בבקר את העצים

-אבל יהיה לך הרבה אור בבקר

-אני צריכה הרבה אור

-התרנגולים יעירו אותך

-עדיף תרנגולות על בלהות

-וכמה סנטימטרים מעל החלון לתלות את המוט לוילון?

-עשרים, אולי

-אבל הוילון יגיע לרצפה

-אני אגזור אותו

-תעשי מכפלת?

-לא אני אוהבת חוטים פרומים

-יש לך כתם בצד ימין של הוילון, אולי תשימי וילון אחר

-אני אצייר שושנה על הכתם

-רק שזה לא יראה כמו דם. אז מה עוד נשאר לי לעשות?

-שפכטל לחורים

-נכון שפכטל לחורים

הציור הנפלא הזה הוא של  Felice Casorati


%d בלוגרים אהבו את זה: