תגית: חיים

פרפר על השמשה

ביום אחד בכל משתנה. את עושה איזושהי החלטה, או שהיא נעשית עבורך והחיים שלך מקבלים תפנית. את מאבדת מצד אחד ומרוויחה מהצד השני של הקיום שלך. את בוכה על האובדן אבל הרווח ממסך אותך בערפל של עונג. כשהערפל מתפוגג את מבינה שאת בדרך אחרת לגמרי למרות שמדי פעם תוקפים אותך געגועים או ספקות: האם פעלת נכון. השנים עוברות ויחד איתן מתעבים הדברים החדשים בחייך. הגעגועים נחלשים אבל מציצים מדי פעם מתוך חורים שנפתחים ונסגרים לסירוגין.

איך זוכרים אדם קרוב שמת? האם זוכרים את מראהו האחרון? את אותה פעם אחרונה שנפגשתם ולאחריה חלל שנים לא מעטות בהן לא הייתה שום אפשרות להיפגש, לראות, לשמוע?

(לפני כמה ימים תלמידה הראתה לי את תמונת אמה שצולמה כמה ימים לפני מותה. אני התפעלתי מאד ממראיה והצעתי לה שתצייר אותה כך, אבל היא אמרה שלא "כך" היא רוצה לזכור את אמה, אלא כמו שהייתה בשיא חייה, חיונית וקומוניקטיבית. אני חושבת על אמי, בימים אלו של סבל ויאוש, ואני רוצה לזכור אותה גם כך וגם אחרת, בכל קשת הקיום האנושי. הקשת שלא פוסחת על אימא שלי לרגע.)

בשבעה של חברתי משכבר הימים (היסוס: האם חברה קרובה שאבדה חוזרת להגדרה של חברה קרובה אחרי מותה?) פתחנו אלבומים מזמנים שונים. עיניי רותקו לתמונותיה האחרונות. הסבל מאד ניכר בפניה ויחד עם זאת היא נראתה הכי יפה מאי פעם. וכל כך צער על שלא ניתנה לנו האפשרות להיפגש לפני הדבר הסופי הזה.

"המטמנה". זהו שם בית הקברות בנען.
סוף אביב ישראלי. ברושים, אורנים ובוגנוויליות לבנות נעות ברוח קלה. אפילו כמה עננים קטנים שוטטו בשמי התכלת.
ופרפר על השמשה

 

 

?

?

?

?

?

?


חצוצרות הן געגועים

החצר שלי הקטנה. הסגורה. הירוקה. המרוצפת. המבולגנת. שלושה כיסאות כתר, שולחן משולש תכלת שמצאתי ברחוב לפני שנה, שני כלבים, פרחי שיח שנקטפו אמש, טרם התקלחתי, שמונה בבקר, תשע, כבר אחרי עשר, מנסה צבעי מים, הנייר מתקמט, כתם סגול זרחני מתפרע באמצע הדף, חוזרת לצייר באייפון. הפרחים הקטופים מצטיירים דיגיטאלית כה בהירים, מופזים כהרף עין, פרחי החצוצרות הכתומים והקרניים הסגולות והירקרקות כבשו את הלב אמש, כשחזרנו מטיול מיוזע עם הכלבים. ועכשיו הכלבים רבים על חתיכת סמרטוט אדום. הקטן גונב את שארית הקרקרים מהצלחת, לגדולה עיניים עצובות תמיד, כשמציירים אותה היא מתאפיינת באישונים נוגים, שאינם נוגעים בסף התחתון של העין, הלובן הזה שמתחת לאישון עושה את העצבות, זה בילט אין אצלה אני חושבת, אבל בטח היא גם מתגעגעת. לכל אחד געגועים משלו. חלקם נראים בעיניים, חלקים מוסווים היטב.

איריס קובליו

*

קושקה

קושקה

*

Iris Kovalio- Iphone sketches, 2013

Iris Kovalio- Iphone sketches, 2013

*

Iris Kovalio- Iphone sketches, 2013

Iris Kovalio- Iphone sketches, 2013

*

רציתי בעצם לכתוב כמה דברים על ציור דיגיטאלי.

המעבר מצבעי מים ואקריליק למדיה הדיגיטאלית הוא הפתעת הקיץ הכי לא צפויה שבאה. אני מהססת אפילו לכנות את זה "מדיה דיגיטאלית" כי התוכנה היא כה פשוטה, פשטנית אפילו, בעייתית מאד, מלאה בבאגים ודורשת סבלנות מצד אחד וזריזות אצבעות ומחשבה מצד שני. לתוכנה הזו מספר זעיר ומגוחך של כלים, קו עבה, קו דק וקו מקווקו. קשת צבעים מכובדת למדי לבחירה, אפשרות למחוק לאחור כמה פעמים ואפשרות לשמור. מסך האייפון 4 הוא קטן וכל נגיעה עלולה להעביר מסך ולמחוק ולהעביר קווים בלתי רצוניים לאורך ולאלכסון, אפשר לשנות רקע אבל אז זה נראה כמו גרפיקה לכיתה א', והאפליקציה לא ממש ידידותית ומפרגנת. אבל התאהבתי בה. דווקא בגלל הקשיים שבה, הקפיצות הבלתי צפויות, הצורך לפעול מהר, חוסר היכולת לדייק, לעומת היכולת לדייק בתנועה, ברגש, במהות הנראית לעין ורוצה לקפוץ לתוך האייפון ולהישמר בתמונות השמורות. הרזולוציות נמוכות. אפילו להדפיס את הציורים ב- A4 זה לא נראה טוב. היופי הוא בניאוניות של המסך, בזרימת הקווים הזרחניים. איך אפשר להעביר את זה לחומר? איך אפשר להעביר אהבה גדולה לחיי היומיום, איך אפשר להעביר געגועים עזים למרחק נגיעה?

אמנות דיגיטאלית זעירה ומסתורית, מרגשת וממלאה תשוקה, נובעת ממעיין נסתר, מתעקשת, דוחקת לפינה את כל האחרות וזה, זה רק מה שהיא רוצה

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

*

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

*

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

*

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

*

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

Iris Kovalio, Iophne sketches, 3013

שבעה מכתבי פרידה

לא תמיד יודע אדם מתי מתחיל מעגל בחייו ובוודאי לא מתי ואיך יסתיים וכשהוא מסתיים, לרוב תשומת הלב עסוקה במעגל הבא הנפתח מבלי לדעת שנפתח.

רק במבט לאחור אפשר אולי לראות את המפה ומסלוליה ואת דרכי סיומם של דברים, אם הסתיימו בבת אחת, במכת ברק פתאומי, בידיעה מפלחת, או נסגרו לאט לאט, כמו פרח עם רדת החשכה, כמו מחלה מזדחלת.

לא תמיד אדם יודע אם לבו השבור לרסיסים יכול להמשיך לפעום, לא תמיד הוא שם לב איך קמו ודבקו הרסיסים ונאחזו אלו באלו עד שיכלו להחזיק בתוכם את החומר הקרוי אהבה. לא תמיד אדם יודע מתי שוב נסדק ליבו ולאט לאט טיפטף ממנו והלאה החומר ההוא, חומר החיים

לא תמיד אדם יודע אם הוא חי או לא. אם אפשר למות פעם אחר פעם במהלך חיים אחד. אם אפשר שוב לאהוב

הציורים: אקוורלים על מעטפות דואר אוויר, דצמבר 2011, ביתן אהרון. 


מערה בשלג. מערה בהרצליה. ורותקו

אני עומדת לסיים את הספר על חייה של הנזירה טנזין פלמו, אישה אנגליה שבחרה בנזירות בודהיסטית מגיל צעיר והתבודדה בפרישות מוחלטת במערה על אחת מפסגות ההימלאיה, במשך יותר מעשור. בספר מתואר מסע סיגופיה מעורר ההשתאות. גם אני חלמתי, בפרקים שונים של חיי, על נזירות וסיגופים. המושג הימלאיה  היה שווה ערך לכיסופים ופרישות והתבודדות – אורח חיים אידיאלי כדי לחשוף את מהות קיומי, את האמת, הנעלה, הטוב

כוונתי לחשוב שרק על ידי סיגופים קיצוניים, ויתור על הנאות, תשוקות, רכוש, משפחה, חברים, יחסים כלשהם עם מה שמחוץ לי- רק זה הנכון, הבלעדי, הייעודי של האדם. לצאת אל הטבע הכי קדום שיש, רצוי בגבהים, למצוא מחסה בסיסי ולהתמזג עם השקט. שקט? בשקט ההימלאיה הטבע צורח, ההישרדות מכווצת, פעימות הלב נשמעות כהפצצת מלחמת העולמות, זרימת הדם הופכת  גלי צונאמי עליהם רוכבות המחשבות המרושעות ביותר ורק ע"י התמדה וסיגופים קיצוניים אפשר לחצות את הצונאמי הזה לשכבה שאולי פחות רועשת או מאיימת אבל היא משולה לאגם כאב אינסופי של הקיום הפיזי ואז הדרך עוד מתמשכת ומייגעת למצב הנכסף של תודעה אינסופית

 אולי זו דרך מסויימת. אך האם זו הדרך האידיאלית, הנעלה, הבלעדית?

הבית המשפחתי, ההורות, הזוגיות זו מערה לא פחותה ממערה בשלג ההימלאיה. גם באורח החיים הזה ההישרדות קשה ורבת תהפוכות. האנשים שאנחנו חיים איתם, בעיקר במסגרת משפחתית, מייצגים  חלק גדול מהצדדים החלודים של הווייתנו, משקפים את מגבלותינו, תסכולנו, וכאב קיומנו. חיי משפחה הם ייסורים וסבל לא פחות מחיי פקיר שישן על מיטת מסמרים.

אבל מה עם אהבה? בניית בית? טיולים ונופשים? סיפוק מהצלחת ילדים?

כל אלו תגיות. אם נסיר אותם נראה את הקושי והסבל, את המאבק בחולף, במשתנה, בגווע, בכל הרמות, מהבולטות לעין ועד הסמויות, הרוחשות בפנים ומתגלות לפעמים במחלה, בפרידה, ועוד.

אז דרוש אומץ רב להיות אדם, אדם זוגי ומשפחתי בתוך בית. הבית הוא המערה החשופה לכל מראות ההימלאיה המגוונים.

בבית יש אהבה ומגע וארוחה משותפת, בבית יש הריון, ילדים מתוקים, הורים שבאים לעזור, בבית ישנו בעל שהולך לעבודה בבוקר וחוזר לארוחה חמה, בבית ישנה גינה עם ורדים, בבית יש טלוויזיה ועיתונים ומחשב ופינת עבודה ובבית ישנם לילות שינה עם רגלי אוהבים שלובות וגם ישנם לילות ללא שינה.

ובלילות ללא שינה את לא רוצה לחשוב על מה שלא בסדר, על הקשיים, אבל הם עולים על הקירות החשוכים ומספרים סיפור שגובר מלילה ללילה ואז הבית שלך הופך למערה. את רוצה לזרוק את כל הקשיים אבל את מבינה שהם חלק ממך. הבעל שלך שמזמן לא הביא לך פרח, הוא הפרח שלא נתת לעצמך כבר הרבה זמן, למשל, זה לא שאת לא מציירת פרחים. את מציירת אותם בשלל השמחה שהם מפיצים, אבל את הפרח הפנימי שלך את לא משקה, ואת מאשימה אותו, והוא מאשים אותך, והילדים עוזבים את הבית ואת מקבלת גלי חום שזה יותר גרוע ממסמרים זקורים על מיטה, ואת חושבת שכדורים ישככו, אבל הם ממכרים ואת צריכה אומץ כדי להלחם בהתמכרויות שכבר הפכו לחלק בלתי נפרד ממך, ואת חושבת שאם תחליפי בית ובעל הכל יחזור על מקומו בשלום, ושוב את צריכה אומץ כדי להחליט שאת כן תישארי בתוך כל הקושי הזה ותשרדי ותלמדי ותצלחי את הגלים החריפים, ואת נאבקת, כמו הנזירה שקבורה במערתה תחת ערימות שלג והחמצן שלה אוזל, ואת מוצאת, כמוה, את חפירה ולאט לאט מצליחה לחפור פתח כדי להמשיך לנשום ולא לעזוב את המערה, שהיא המקום בו נועדת להגשים את עצמך, את מהותך כאישה, כאדם שלם, והנה חודר אוויר ואת מוכנה לנקות ולהמשיך, ומרוב מאמץ ותעסוקה את לא שמה לב שנשארת לבד.

הוא כבר בחר במערה אחרת.

טוב , הנה מה שרצית, מערה בהימלאיה. והיא בהרצליה. שבי, כמו הנזירה טנזין פלמו והתבונני בנטישה הזו, בגבולות הכאב שנמתחים עד קצה הנשימה, יש לך הזדמנות למנת ייסורים גדושה, בודהיסטית ממש, אולי דרכם תוכלי להציץ לרגע אל נשמתך ולזכות בחסד הזה של התעוררות

הנה כמה מערות של האמן העילאי מארק רותקו:


רשימת קיץ הזויה

זוג צופיות בונות קן בחצר שלי. הוא, צבעוני, מבריק, דקיק ומרצד, יושב על ענף גבוה ומסמן אשרות כניסה ויציאה, היא, אפרפרה, שמנמנה וחרוצה, טסה מצד לצד, בפיה זרדים קטנים, בונה במהירות שלא תיאמן מקום מכיל להטלה. יומיים קודם שניהם באו לשתות מציפור גן העדן שבאגרטל הסלון. ככה נכנסו, ללא מורא, בזמן שציירתי אפרסק

 ואז ישנתי כי היו צהרים חמים כשהטלפון צילצל: איריס, מה נשמע, איך את, איך עוברים עליך הימים האלה, חם, נכון? אני כבר משתמשת במזגן בלילה ואיך זה אצלך, מדברת מנדי, את זוכרת, מנדי מהגלריה, כן, אולי תבואי, תראי מה את עושה היום, אולי בעצם אני אבוא אליך, נשתה קפה עם גלידה, פתחו לידנו קונדיטוריה עם אקלרים נהדרים, אני אביא, איזה צבע את מעדיפה, את עדיין מציירת על תרופות? …אז את רוצה להיפגש? שאלתי, כן, בטח, אני אצלצל אליך עוד פעם ונקבע והיא סגרה. המשכתי לישון. בטח חלמתי. כשהתעוררתי לגמרי, אחרי שעה, בדקתי בטלפון ואכן היה צלצול ממנדי (שם בדוי)

 ועכשיו הוא לא רוצה אותי. כלומר בסוף שבוע. כי הוא רוצה להתנזר וסוף השבוע מיועד לשינה משותפת, או לפחות לאשליה של זוגיות, אבל הוא כן רוצה לפגוש אותי במסעדה ולא לתת לי לגעת בו, אפילו בקצה הברך, וכשאכנס למכונית בוכה הוא יסובב את הגב וילך מבלי להפנות מבט לאחור, ולפעמים יכתוב: את הרי יודעת שאני אוהב אותך תמיד, ולפעמים, מילה אחת, קרה יותר מקרח משונן. נקודה.

 ובינתיים אני מציירת אפרסק. מנגו. דובדבנים. משמשים. ענבים. תאנה פעורה. עץ התאנה הגיע לחצר שלי, לפני שנתיים, עם ששה עלים, ששת העלים נשרו בחורף הראשון. צמחו שישה באביב השני. שישה נשרו בחורף השני. צמחו שישה באביב שלאחריו. עכשיו קיץ. ואני יודעת. התאנה הזו לשישה נועדה. ולא לפרי. או גובה. או צל מנחם

 את תהי הצל המנחם, אמרה לי ע', את כבר, והנה, איפה, הם מתקבצים כאן לשבת, בקיץ הזה, רק פתחי זרועות, רוח קלילה, שקופה, ענבלית נושבת על פלגי מים, מרשרשים המכחולים באדוות צבעי חיים, זוכרת שחלמת פעם להיות מתקנת ציורים? הנה נהרות זורמים בתכלת והם, הם רוקדים איתך, כמה פז, וזהר ופלא, ודמעות גיל וחרוזים וכל יפעת ימים וחמדת הלב, זוכרת את משאלת הסימנים, הנה ימים באים ימים באים ימים באים, שרה לי ע' בין העלים

ניר סגל, מגזרת עלים, 2009

 


הכלום

את מגיעה ליום שאין בו כלום. אין תוכניות למחר, אפילו לא לעוד רגע. כלום. את מתעוררת לאט. אור בוקר אפרורי חודר דרך החלון הפתוח תמיד, משב רוח קלילה, את לא מביטה בשעון, רק עוקבת בעיניך אחר תנועת העלים השונים שנראים מבעד לחלון ואת כבר לא שואלת את עצמך בשביל מה לקום מהמיטה, כי עכשיו את מתעוררת לאט ושמה לב שהלילה ישנת באלכסון

וידייך פרושות לצדדים. זה לא שזו הפעם הראשונה. היו לך לילות אינספור כאלה. את לא ממש זוכרת. אולי אפילו כבר ישנת באלכסון הרבה פעמים. אבל עכשיו שמת לב לזה. שמת לב ולא מיהרת להגיד לעצמך דברים על זה

את גם לא ניסית להיזכר בחלומות. הם הבליחו ונעלמו ללא אחיזה. כך גם המחשבות שמסחררות אותך מהרגע שאת פוקחת את עינייך. כן, המחשבות, כמו להקות צפרי טרף, עטות על כל חלל וממלאות בקולותיהן הצפופים. וגם היום באו הלהקות. הסתכלת עליהן, איך הן נכנסות, ואיך הן גם יוצאות מהמרווחים האלה, שהם כלום

והכלום. האם הוא רע? האם הוא טוב? האם הוא מטרה? האם הוא גבוה? נמוך? דבר לשאוף אליו? דבר למלא אותו? דבר לשמוח בו? דבר למהר להגדיר אותו?

כלום זה כלום. ואם עיניך נעות עם העלים הירוקים בחלון ומתענגות מהמראה אז את לא בכלום. ואם את מקשיבה לצפרים את לא בכלום. פעם למדת שאפשר לראות הכל, וגם להרגיש וגם לפעול, אבל אם לא תזדהי עם זה, אם תהי בנוכחות מתמדת אז את בכלום.

להזדהות. להיות נוכחת. גם את המושגים האלו את רוצה לפרק. מה זה להזדהות? – לזהות את הרגש המתעורר כ"אני". כשייך לי. אז לתת לרגש להתעורר, להתבונן עליו, וזוהי הנוכחות, ולדעת שהוא, הרגש, חולף. ושוב בא ושוב חולף.

האם אפשר לחיות כך?

ומה זה חיים?

האם אפשר לאהוב בן זוג כך? משפחה?

ומה זו אהבה?

אומרים  שרצוי לשאוף לטוב

ומה זה טוב?- אפשר להתכוון לטוב ויוצא רע. אפשר לעשות רע ואז מסתבר שזה היה לטובה.

להתכוון? מה זה להתכוון? מה זה "העיקר הכוונה"- להתכוון לטוב לפי מה שאת מבינה שזה טוב. יש דבר כזה?

בן זוגך רוצה שתבטיחי לו שלא תעזבי אותו אף פעם. בלי הבטחה כזו הוא לא ימשיך קשר של זוגיות אתך. בחתונה אנחנו מבטיחים זה לזו כחלק מאמירות הטקסים המקובלים. האם אנחנו לגמרי בטוחים בהבטחות הללו? או שאנחנו רק רוצים להאמין שכך יהיה. האם זוהי הכוונה? האם באמת אנחנו מתכוונים לטוב הזה? והאם הטוב הזה יהיה טוב בכל מצב? כמה זוגות  נעשים עיוורים זה לזה בעודם ישנים באותה מיטה, כי הבטיחו הבטחה טקסית חד פעמית, מול עדים, או זה לזה באינטימיות, בזמן של הצפת רגשות, אהבת נצח?

נצח? מילה כל כך פיוטית, בלי לשאוף לנצח, להנצחה, לא היינו יוצרים דבר. מהי יצירה אם לא המאבק העיקש בחולף? במשתנה? מילה כתובה יכולה לשמש עדות לדורות, ציור וצילום מנציחים דימויים כפי שנתפסים ונעצרים בעיני היוצר והופכים לחומר שגם הוא עדות. המוסיקה לוכדת תדרים, מארגנת אותם כפי שהמלחין שומע בזמן יצירתו, וגם היא ניסיון להנציח ולהשמיע את התפיסה הצלילית האישית של היוצר. תיעוד והנצחה קיימים בכל, לא רק ביצירה האומנותית. אנחנו מצלמים את חיינו, כותבים במדיות השונות, עושים דקורציה לבית, רוכשים, מטפחים, מתחתנים, מביאים ילדים ובונים מצבות על קבר. ומהי המצבה אם לא הנצחה?

הוא לא רוצה מצבה. הוא רוצה להיות אפר מפוזר על ים. הוא לא מאמין בעצמות והוא לא מאמין בהנצחה, אבל הוא כותב ספרים

ומה יהיה על כל הספרים, הציורים, הצילומים הדיסקים וכלי הנגינה והפסלים והרהיטים והתכשיטים כשהעולם יגמר? האם הם נוצרים בו זמנית גם בעולם מקביל, עולם שאיננו חומר? האם יצירה היא אנרגיה שיש לה גם ביטוי בחומר אבל לא רק? האם במובן הזה היא נצחית?

**

את מתבוננת בפרח שפרח זה עתה במלואו. שושנה. את גוזמת אותה. את מריחה אותה. את שמה אותה בזהירות באגרטל זכוכית. עם מים קרירים. את מניחה את האגרטל על שולחן העבודה שלך ומכוונת עליה תאורה עדינה, תאורה המדגישה מעט את הצללים שבין עלי הכותרת. האור מרצד על קימורי השושנה. נראה שהשושנה בעצמה מרצדת. מרקדת. בוערת. את נזכרת בשיר של זלדה:

כל שושנה היא אי
של השלום המובטח
השלום הנצחי

בכל שושנה מתגוררת
ציפור ספירית
ששמה "וכיתתו

ונדמה
כה קרוב
אור השושנה
כה קרוב
ניחוחה
כה קרוב
שקט העלים כה קרוב
אותו אי
קח סירה
וחצה את ים האש

ואת רוצה שהשושנה תישאר אתך. את מציירת אותה והיא ממלאה את הכלום הזה ומאפשרת לכלום הזה להסתיים כדי להמשיך לעוד יום

בלעדיו

איריס קובליו, שושנה, צבעי מים,


הרהורים על ל"ג בעומר

אני רוצה להיקבר באדמה. להיות אחת עם שורשי העצים והפרחים. עם כל שוכני האדמה. ואז לתת לגופי להתפורר בהווייתם. להיות אדמה בעצמי. אני אוהבת את ריח האדמה. אדמה רטובה, אדמה צמאה, אדמה נובטת אדמה מתייבשת. לא, אל תניחו עלי שיש, אפילו שזה לא משנה, כי האדמה מתחת היא אדמה. הרבה אדמה

אני פוחדת מאש.  אני אפילו כבר לא מדליקה נרות. אומרים שבאש הנר הנשמה אוהבת לשכון. לא הנשמה שלי. הנשמה שלי נשרפה פעמים רבות מדי. אני לא מסכימה. ואני בטח שלא מסכימה למות בשריפה. ואני לא יכולה לשאת את המחשבה שגוף נשרף, הופך לאפר. ואני לא אוכל לשאת את הריח ומוטב לי לא לדעת על זה מקרוב. אולי נשרפתי בגלגולים קודמים, כלומר שרפו אותי. כך אמרה לי פעם מתקשרת שניסתה לטפל בבעירה שרחשה בתוכי שנים על גבי שנים. אולי הייתי מכשפה על מוקד. ואולי זה משהו יותר קרוב. מלפני שישים שנה בערך

ערב ל"ג בעומר. אני בת אחת עשרה. חדרי היה מרפסת שסגרו עבורי עם חלון גדול הפונה לגבעה שמעבר לחצר האחורית, שם התכנסו ילדי השכונה למדורה. בלעדיי. אני קדחתי. חליתי בחזרת כפולה ולעולם לא אשכח את הכאבים הבוערים משני צידי הצוואר שלי. מבעד לחלון הגדול השקפתי על הילדים ממיטת חוליי. ריח חרוך מילא את נשימתי וביחד עם מראה האש המרצדת, אני מניחה שידעתי את הגיהינום

דימוי: איריס קובליו, אקוורל, שיער ואריג על אריזת תרופות, 2009

הסיפור "הנזל וגרטל" המכונן של ילדותי, ממחיש את הפחד העמוק שלנו ממכשפות. כל אישה שמתגוררת לבדה ביער היא מכשפה אוכלת ילדים. כל אישה שהיא איננה אם משתווה למכשפה (האם החורגת של הנזל וגרטל), בכל יער אפל מחכה הפיתוי, שישמד בסופו של דבר באש.

האש מחכה למכשפה מהנזל וגרטל

ל"ג בעומר 2011


טאי צ'י לטוטו

רציתי שהוא ימות מוות טבעי. שאמצא אותו מת. בשנתו. אבל הוא לא. ביום שלקחתי את השיעור הראשון בחיי בטאי צ'י, אני היא זו שהחלטתי על סיום חייו.

למרות שכאבו לי הרגליים מעמידה בת השעה וחצי, המתכוונת ליציבות וחיבור לאדמה, למרות שאיבדתי את הקורדינציה הטבעית שלי בשנים האחרונות, נחלשתי ורפסתי, למרות שזו היתה פגישתי הראשונה עם הטאי צ'י, הרגשתי מתמלאה שלווה גדולה באברי גופי מתנועה לתנועה ושקט שלא ידעתי זה זמן רב, התפשט בגופי, שקט של קבלת גופי כחלק בלתי נפרד מסביבת קיומי.

ולמרות זאת.

חזרתי הביתה ושוב מצאתי כמה שלוליות. ריח השתן שאפיין את ביתי בחצי השנה האחרונה, הכה בעוצמה באפי וחדר מתחת לכל שכבות ההגנה השלוות שנבנו במהלך שעור תמים אחד. ובכל זאת ספגתי בהכנעה את ההפרשות כשאני מנסה לשמר בתוכי את רוח הטאי צי המופלאה. מייד כשסיימתי לנקות, לבשם ולאוורר הוא שוב איבד שליטה.

באותה נקודה גם אני איבדתי שליטה ושברתי את המגב לפיסות הכי קטנות שיכולתי. פיסה אחת קפצה ופגעה בראשי וצעקה נפלטה מגרוני: די. שתמות כבר.

אני יודעת שבנקודה הזו כמה ממכריי יסגרו את הפוסט הזה בשאט נפש וינתקו אתי קשר.

התקשרתי לווטרינר וקבעתי תור.

כל הלילה התהפכו מחשבותיי ולא הבנתי את הפער הזה בין השקט, העוצמה, החיבור ליקום, הביטחון הגופני שנבנה מחדש, האהבה ששלחה אלי יד מחדש, לבין הצעקה על יצור חסר ישע, קשיש וחולה מאד. ואיך החיבור לחיים שלי הוליד החלטה חד משמעית והחלטית לסיים חיים של אחר.

איך באותה שעה אפשר להתחבר לשקט האינסופי ולצעוק את הנורא מכל.

הגענו שנינו, ג' ואני לווטרינר. ג' הציע שאעזוב את המקום לפני התהליך וביקש להישאר עם טוטו עד נשימתו האחרונה, כדי שלא יהיה לבדו ברגעיו האחרונים. אני הייתי מבולבלת ולא ידעתי איך תהיה תגובתי. כששמנו את טוטו על שולחן המתכת של הווטרינר פרצתי בבכי וברחתי משם לפארק הסמוך.

אני כל כך מצטערת שלא הייתי מסוגלת להיות איתו עד לרגע האחרון. אני כל כך מצטערת שאני לא זו האחרונה שראה. אני כל כך מצטערת שלא עשינו את זה בבית. אני כל כך מצטערת שלא אנחנו קברנו אותו. בין רקפות.

ישבתי בפארק ואחרי 10 דקות ג' סימס לי: טוטו עזב בשלום.

ועוד סמס שקבלתי מ ג' שהייתי רוצה לשתף:

טוטו סיים את חייו בשיבה טובה וזכה לחיים ארוכים בבית אוהב.

הוא נתן דוגמה יפה לחיי אהבה ללא תנאי

ועזב בשקט, מלווה בחיבה גדולה עד לרגע האחרון וגם אחרי.

ייצור לא אנושי עם אהבה לא אנושית.

וכך יישאר.

נתפלל שיעלה גבוה, שמח, ולא סובל מדבר, חופשי,

צופה באורות, מוקף באורות, מוחשיים יותר מחומר,

אור סודי ומופלא,

ושישלח גם לנו קצת ממנו.


שלוש שיחות, שתיים בטלפון ואחת בחדר שינה

-אתמול הלב שלי דפק כל כל חזק עד שחשבתי: הנה זה בא

-אף אחד לא היה איתך?

-לא. אין כאן אף אחד

-גם בערב?

-בערב יש  אבל הלילה הוא ארוך

-את נשמעת מצוננת

-אני הרבה יותר ממצוננת, אבל אני לא יכולה לצאת מפה

-מי יכול לעזור לך?

-אף אחד. הזמן של הסוף ארוך מכל הזמן של החיים כולם

-את מזכירה לי ספר נורבגי שאני קוראת עכשיו

-ספרי לי על הספר. אני צריכה לשמוע את קולך. את יודעת מה את בשבילי

-אני יודעת

2.

-די אימא, את מקטרת כל הזמן

-ככה זה אימהות

-את במיוחד

-לא שמתי לב

-אתמול בצ'אט דיברת כל הזמן על עצמך

-לא נכון

-תבדקי בצ'אט

-טוב אבדוק

-לא אמרו לך את זה?

-לא…

-איתי את מדברת כל הזמן על עצמך

-את ברת מזל…

-לא, אני לא

-גם אימא שלי דיברה כל הזמן על עצמה וגם את תדברי ככה עם הילדים שלך

-די אימא, ביי

3.

-למה את רוצה להוציא את התריס?

-כדי לראות בבקר את העצים

-אבל יהיה לך הרבה אור בבקר

-אני צריכה הרבה אור

-התרנגולים יעירו אותך

-עדיף תרנגולות על בלהות

-וכמה סנטימטרים מעל החלון לתלות את המוט לוילון?

-עשרים, אולי

-אבל הוילון יגיע לרצפה

-אני אגזור אותו

-תעשי מכפלת?

-לא אני אוהבת חוטים פרומים

-יש לך כתם בצד ימין של הוילון, אולי תשימי וילון אחר

-אני אצייר שושנה על הכתם

-רק שזה לא יראה כמו דם. אז מה עוד נשאר לי לעשות?

-שפכטל לחורים

-נכון שפכטל לחורים

הציור הנפלא הזה הוא של  Felice Casorati


%d בלוגרים אהבו את זה: